* כתיבה: הרב עידו אלבה. עריכה והערות: הרב אהוד אחיטוב.

** פירות העץ אסורים באיסור ערלה. בדרך כלל צמחים רב שנתיים מוגדרים כעצים. עם זאת, ישנם צמחים שאמנם מתקיימים כמה שנים אך מוגדרים כירק, וכדלהלן: בגמ' (ברכות מ ע"א) ובתוספתא (כלאים פ"ג הל' טו) הובאו סימנים להגדרת עץ פרי לענין ברכות ולענין ערלה. ישנה מחלוקת בראשונים מהי הגדרת אילן:

א. אילן הוא צמח בעל ענפים רב שנתיים שנותנים פירות מידי שנה: רש"י (ברכות מ ע"א ד"ה גווזא) עפ"י שו"ע הרב (או"ח סי' רג).

ב. אילן הוא צמח בעל גזע רב שנתי: הגאונים (אוצר הגאונים - ברכות הוצאת הרב ד"ר בנימין לוין עמ' 91), ועי' תוס' (ברכות מ ע"א ד"ה איתיה). כשיטה זו נפסק בשו"ע (שם סעי' א-ב), ועי' מג"א (ס"ק א) וביאור הגר"א (שם ס"ק ב).

ג. אילן הוא צמח רב שנתי שאין צורך לזרוע מחדש לצורך התחדשותו: רא"ש (ברכות פ"ו סי' כג בפירוש א), טור (או"ח סי' רג) בדבריו. ולפי"ז צמח הבננה נחשב אילן.

    באחרונים הובאו סימנים נוספים שקובעים צמח כירק:

ד. הצמח נחשב ירק כאשר הוא מוציא פרי תוך שנתו מעת הזריעה: שו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תקלא), שו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' ל).

ה. הצמח נחשב ירק כאשר כמות הפרי ואיכותו יורדיםמשנה לשנה: מהר"ם אלשיך (הובא בברכ"י סי' רצד).

ו. הצמח נחשב ירק כאשר הוא אינו מתקיים יותר משלש שנים: חזו"א (ערלה סי' יג ס"ק ג, ודיני ערלה סי' לח), כיון שלא מצאנו בתורה פירות שאסורים באכילה לעולם. לדעת מרן הראשון לציון שליט"א זהו דווקא אם אינו מתקיים יותר משנות ערלה, ולפי"ז אם ניטע לפני ט"ו באב, נחשב ירק אם אינו מתקיים יותר מ - 2.5 שנים.

ז. הצמח נחשב ירק כאשר גזעו חלול: מהר"י חאגיז (שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' פג).

ח. לעניין ברכת הבשמים, כתב בן איש חי (פר' ואתחנן שנה א סעי' ה) שאם הצמח הינו בעל גזע רך - נחשב ירק.

    למעשה, נוקט מרן הראשון לציון שליט"א שדי בסימן ד' או ה' או ו' (המובאים לעיל) כדי להחשיב צמח כירק. סימנים ז', ח' אינם חשובים דיים כדי להחשיב צמח לירק ורק מצטרפים לקולות נוספות. לדעת החזו"א צריך סימן ד' ו-ו' יחד כדי להחשיב צמח לירק.

[1] תכונות האוכמניות: א. שיח רב שנתי. ב. מצמיחים פרי בשנה השניה. ג. איכות וכמות הפרי מתרבים עד השנה חמישית .ד. גזען רך. עפ"י האמור לעיל (בהערה **) לא ניתן להגדירן כירק.

[2] מבירורים שערכנו נראה שהזנים התרבותיים: "רוזבורו", "בריסון" ו"בויזנברי" - נחשבים כירק משום שהנצרים יוצאים מהשורש וכל נצר מתקיים שלוש שנים, ועי' חזו"א (ערלה סי' יב ס"ק ג ד"ה ונראה). ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קצו) נוטה להחמיר.

[3] יבול הפלפל פוחת והולך בכמות ובאיכות והוא מוציא פרי תוך שנתו. עי' "אמונת עתיך" (חוברת 9 עמ' 22-26, חוברת 10 עמ' 6).

[4] עי' מאמרו של הגר"מ אליהו שליט"א ("תחומין" ז' עמ' 88) שכתב שהפאפאיה נחשבת ירק כי היא מוציאה פרי בתוך השנה הראשונה, גזעה חלול והפירות גדלים על הגזע.

[5] אם הצבר ניטע לגדר - פטור מערלה, כדלקמן (סעי' ז).

[6] יש הסוברים שברכתו בורא פרי האדמה משום שהוא פרי גרוע: עפ"י דעת השו"ע (או"ח סי' רב סעי' י"ד), הובאו דבריהם בספר פרי האדמה (הל' ברכות סי' ד, דף כד ע"ב), אולם הוא פסק לברך בורא פרי העץ וכך פסק בארץ חיים (סיתהון, או"ח סי' רג סעי' ב).

    אעפ"כ לענין ערלה מחשבת הנוטע מחייבת בערלה: עי' ירושלמי (ערלה פ"א ה"א). ולפי"ז יתכן שיברכו בפה"א ואסור בערלה: שו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' קצא), מהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' לד). וכן כתבו למעשה לענין הצבר: פרי האדמה (הל' ברכות סי' ד כה ע"א ד"ה והנה לנ"ד), ארץ חיים (שם), אגרות הראיה (ח"ב אגרת תסח), הגרח"ז גרוסברג זצ"ל (נטע הילולים סעי' כו).

[7] עי' ספר "התורה והארץ" (ח"א עמ' 242-244, ח"ב עמ' 415).

[8] במשנה ערלה (פ"א מ"ג) נאמר שבכדי למנות שנות ערלה מהנטיעה הקודמת, העץ  צריך להיות נטוע בגוש אדמה ש"יכול לחיות ממנו".

    הרשב"א (ח"ג סי' רכה) הסתפק האם "יכול לחיות" הכוונה היא לחיות של שלוש שנים או לחיות זמן מועט. ובשו"ת פרח מטה אהרון (הובא בפת"ש יו"ד סי' רצ"ד ס"ק יג) הכריע לחומרא. הרבה מן האחרונים הכריעו לקולא, והגדירו "זמן מועט" כשיעור קליטה: משפט כהן (סי' ח), חזו"א (ערלה סי' ב ס"ק יב ד"ה ואחרי), מנחת שלמה (סי' סט), שו"ת ישכיל עבדי (ח"ז יו"ד סי' לז), נטע הילולים (סעי' מו ושם ס"ק מו ובשערי צבי שם הע' קכז), שו"ת שיבת ציון (סי' מט). ועי' "התורה והארץ" (ח"א עמ' 240), "אמונת עתיך" (חוברת 7 עמ' 41, חוברת 8 עמ' 37-40).

    דעת מרן הראשל"צ שליט"א היא שלכתחילה יש להצריך שגוש האדמה יוכל לחיות ל' יום היות ומסתבר שזוהי כוונת הראשונים כשאמרו זמן מועט, כפי שמצאנו בכמה מקומות בש"ס שזמן שלא הוגדר סתמו הוא שלושים יום. כגון: "סתם נזירות ל' יום", "סתם מלווה שלושים יום" וכדו'. ולמחמירים יש להוסיף את י"ד יום לקליטה מעבר לשלושים יום, כך שצריך לדעתם מ"ד יום. ועי' שו"ת טוטו"ד (ח"א סי' רנ, מובא במנחת שלמה עמ' שפ"ג ד"ה גם).

[9] דין זה מבוסס על צירוף של שתי דעות בהלכה:

א. על הפוסקים שעקירה לזמן על ידי אדם אינה מצריכה מנין שנות ערלה, וכן כתבו עפ"י ערלה (פ"א מ"ג): חכמת אדם (שער משפטי הארץ פ"ו הי"א), פרח מטה אהרון (ח"א סי' עח) שיבת ציון (סי' מ"ט).

ב. כפשט הרמב"ם (מע"ש ונט"ר פ"י ה"ח), עפ"י ירושלמי (ערלה פ"א ה"ב), שאילן הגדל בעציץ שאינו נקוב מכל סוג שהוא הרי הוא כגדל בקרקע, כיון שיונק דרך העציץ, וכן כתבו: הגרצ"פ פראנק זצ"ל (שו"ת הר צבי זרעים סי' טו), הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מכתב שהודפס בחוות בנימין ח"א סי' ב, ודלא כפי שכתב במנחת שלמה סי' ע), ועי' התורה והארץ (ח"א עמ' 236-244).

[10] במשנה (ערלה פ"א מ"א) נאמר שעץ שנטעו לשם גדר פטור מערלה. אך בספרא (קדושים פר' ג אות ג) נאמר שאם שינה את כוונתו בתוך שלוש השנים - חל על העץ חיוב ערלה. ונחלקו הפוסקים אם מונים משעת נטיעה או משעה ששינה כוונתו: הרדב"ז (מע"ש ונט"ר פ"י ה"ב ד"ה נטעו), הכס"מ (שם) והחסדי דוד (ערלה פ"א ה"א) סוברים שמונים משעת נטיעה כפשט הירושלמי, וכן פסקו: נטע הארץ (הלכה ז), כרם ציון (הלכות פסוקות ערלה פרק ה' סעי' ד), נטע הילולים (סעי' כח). דעת מרן הראשל"צ שליט"א היא שאם נמלך בתוך השלוש שנים לנטיעה, יש למנות שלוש שנים מחדש מהזמן שנמלך, היות שיש משמעות לכוונת הנטיעה, והיא נחשבת במידה מסויימת לנטיעה מחדש כפי שהדין לעניין תרו"מ, (עי' מעשרות פ"ד מ"ה). ועי' תוספתא כפשוטה (עמ' 814  שורה 4-5) שכתב שייתכן שיש למנות משעת שינוי הכוונה.

[11] כפשטות דברי הרמב"ם (מע"ש ונט"ר פ"י הי"ד) והשו"ע (סי' רצד סעי' טז), שבהרכבת ראש מונים שנות ערלה משעת ההרכבה, וכדעת המאירי (ר"ה י ע"א) והכו"פ (פרק נד).

[12] כדעת הר"ן (לרי"ף ר"ה ב ע"א, ד"ה ואיכא למידק) שהרכבת אילן מאכל על אילן מאכל אינה כנטיעה חדשה. וכן דעת מהר"י קורקוס (מע"ש ונט"ר פ"י הי"ד) ומהר"ם אלשי"ך (סי' קי) בדעת הרמב"ם (שם).

[13] סוטה (מג ע"ב), רמב"ם (מע"ש ונט"ר פ"י הי"ט).

[14] הראב"ד (מובא בשו"ת הרשב"א ח"ז סי' שנו) מתיר כיון שגדר "פרי" שאסרה התורה בערלה הוא החלק שבו נמצאים הזרעים (פרי בוטאני). ולדעת הרשב"א (שו"ת ח"ז סי' שנו, שנז) יש לאסור היות והגדרת "פרי" כוללת את כל מה שנאכל, ולמעשה הקל הרשב"א כראב"ד. ועי' בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' מד, תצט) שהקל מטעם שמשתמשים בעלי הוורד לרפואה בלבד. ועי' "אמונת עתיך" (חוברת 7 עמ' 11-17).

[15] לגבי תרו"מ מתבלינים יש שתי שיטות עיקריות: שיטת רש"י (חולין ו ע"א ד"ה טעמא) שכל תבלין חייב בתרו"מ כיון שהוא נותן טעם והוא כעיקר האוכל. לעומת זאת דעת התוס' (נדה נ ע"א ד"ה כל, בתירוץ הראשון; יומא פא ע"ב ד"ה שהפלפלין, בתירוץ השני) שרק שומין ובצלים, שהם נאכלים בפני עצמן חייבים בתרו"מ, ולא תבלינין  שאינם נאכלין.

    דעת מרן הראשון לציון שליט"א היא להחמיר שכל שיח המוגדר כעץ (לעיל הע' **), והעלים שלו נאכלים - הרי הוא פרי לעניין ערלה וכדלעיל (הע' 14). כמו כן דעתו היא שכל התבלינים שטעמם מתמצה וכלה במים - הרי הם מוגדרים כאוכל, וכפי שנפסק בארץ חיים (סיתהון, יו"ד סי' רצד סעי' כ"ג) לעניין ברכת ריח של מי הוורד.