הרב יהודה הלוי עמיחי

 

בדיקת העלים הפנימיים בכרוב

 

    הצגת הבעיה

    בבדיקות המעבדה התברר שישנה ירידה בנגיעות עלי כרוב. בעלים החצוניים שכיחות החרקים גבוהה מאד ובעלים הפנימיים השכיחות יורדת בהדרגה (עי' "אמונת עתיך" 9 עמ' 37). מהשכבה השמינית והלאה השכיחות נמוכה מאד. ויש לשאול לאור זאת: האם ניתן לפטור את העלים הפנימיים מבדיקה?

    קודם שנבאר הלכה זאת, נקדים בכללים של דיני חובת הבדיקה מתולעים:

א. כשהרוב נגוע - חלה חובת בדיקה מהתורה.

ב. כשיש מיעוט מצוי של תולעים - חובת הבדיקה היא מדרבנן.

ג. כששכיחות החרקים היא מיעוט שאינו מצוי, הרי שאפשר לאכול ללא בדיקה.

    השאלה העומדת בפנינו היא לגבי פרי שבחלקו האחד הוא נגוע מאד בתולעים, ואילו חלקו השני איננו נגוע אלא בכמות מזערית (מיעוט שאינו מצוי). האם יתכן שחלק מהפרי יחוייב בבדיקה מדאורייתא וחלקו לא יחוייב?

 

    א. חיוב בדיקת כל הכמות

    כתב הרשב"א (תשובה רעד):

 "שאלת עוד במה שכתבתי בשעת (בשער) הכשר האוכלין, עדשים ופולים וזתים הרחש מצוי בהן הרבה במחובר, ולפיכך צריכין בדיקה. ונסתפק לך אם בדק קצת ולא מצא, אם נחזיק אותן במין שאין הרחש מצוי בהן במחובר ושוב אין צריך לבדוק או צריך לבדוק כל אחת ואחת."

 

    תשובה: מינים הללו בלי ספק הרחש מצוי בהן, ולפיכך אעפ"י שבדק קצתן, אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה. כי באמת אין הרחש מצוי ברוב ומכל מקום הוי מיעוט המצוי, וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הקצת ולא על בדיקת הרוב. והמשל בזה בדיקת הריאה, שהוא מיעוט המצוי, ואין סומכין על בדיקת המקצת, ואפילו על הרוב.

    וכך נפסק בשו"ע (סי' פד סעיף ח), ואין חולק על כך שיש לבדוק את הכל.

    כאמור, הרשב"א כתב שאם בדק את הרוב לא מהני, אלא צריך לבדוק את הכל, מפני שאנו חוששים למיעוט השכיח. יש להוכיח מכאן גם לנד"ד, שיש לבדוק את הכל, ואין להסתפק בהורדת העלים החיצוניים.

    אלא שהשאלה העומדת בפנינו אינה דומה לשאלת הרשב"א. הרשב"א דן במקרה שהמין כולו נגוע במיעוט המצוי, ובדקו רק את רוב הכמות של הפירות מאותו המין. במקרה זה אומר הרשב"א שאין אנו סומכים על הרוב, ואנו חוששים גם לשכיחות נמוכה של מיעוט מצוי; וממילא יש לבדוק הכל. אולם כאן אנו דנים במצב בו בחלק מהירק יש מיעוט המצוי, ובחלקו האחר אין מיעוט המצוי. במקרה זה, יתכן שכלל לא הוטלה חובה לבדוק את החלק הפנימי, שאין בו מיעוט המצוי של תולעים.

 

    ב. כל חלק עומד בפני עצמו

    יסוד חיוב בדיקת אוכלים מתולעים נלמד מדיני טריפות, כפי שכתב הרשב"א (חולין נח ע"ב, תוה"ב בית שלישי שער שלישי פד ע"א) לעניין תמרים:

"- לפי שהתליעה מצויה בהן. שכל שהדבר מצוי בו חוששין לו, ואע"פ שהוא מיעוט, דלמיעוט המצוי חששו, וכענין שחששו לסירכות שבריאה. "

    בבדיקת טריפות, הדין הוא שחייבים בבדיקת טריפת הריאה בלבד (סי' לט סעי' א), ואין חובה לבדוק שאר י"ח טריפות, למרות שכל הטריפות הן בבהמה אחת. ומכאן נאמר גם אנו, שחייבו בדיקה בחלק החיצוני של הכרוב משום ששכיחות הנגיעות היא ברמה של רוב או של מיעוט מצוי, אך לא חייבו בדיקה בחלקו הפנימי ששכיחות הנגיעות בו היא ברמה של מיעוט שאינו מצוי.

    אלא שלכאורה יש לדחות את הראיה. שהרי גם בהלכות טריפות חובת הבדיקה היא מדרבנן, אולם כאשר יש ריעותא בפנינו היא אוסרת מדאורייתא (עי' ראשית דעת, פתיחה להלכות טריפות אות מב). וא"כ שמא גם בירק אחד שיש בחלקו תולעים הרי שיש ריעותא, וממילא חלה חובת הבדיקה מדאורייתא.

    אלא שנראה שאין כאן ריעותא לגבי העלים הפנימיים אפילו כאשר אנו מוצאים חרקים בעלים החיצוניים. בבהמה למשל, הסירכה בריאה היא ריעותא על כשרות הריאה עצמה. בנד"ד, עפ"י בדיקות המעבדה, נמצא ששכיחות החרקים שונה בעלים הפנימיים לעומת אלו החיצוניים. נמצא שאין ללמוד מאלו על אלו. והשאלה היא, האם אנו מתייחסים לכל הירק כחטיבה אחת ויש לבדוק את כל הכרוב, או שמא אין אנו מתייחסים לכל הירק כאחד, ואין ללמוד מהנמצא בעלה בשכבה מסוימת לעלה בשכבה פנימית יותר.

    נראה שבמאכלים אין אנו דנים על כל המאכל כיחידה אחת, אלא אפשר לדון על כל חלק בפני עצמו, שהרי התולעת אסורה אבל אינה אוסרת את הדבר, שהרי אפשר להסיר את החרקים האוסרים והמאכל מותר באכילה, לעומת זאת בטריפות הרי שהפגם אוסר את כל האבר, והבהמה כולה היא טרפה, ואין הסרת המטריף מתיר את כל הדבר באכילה.

    על פי הסבר זה נבין שלעניין טריפות הריאה יש הסוברים (הפמ"ג פתיחה לסי' לט, תבו"ש) שכיון שנתקנה חובת בדיקת הריאה הרי שחובה זו חלה על כל סוגי הטריפות של הריאה, אפילו שאינן שכיחות כגון: אוטם ויובש. שכיון שתיקנו לבדוק את הסירכות שבריאה חייבו לבדוק גם את שאר הטריפות כי גם אלו וגם אלו מטריפות את כל הבהמה. אולם בירקות, שהחובה היא רק להסיר את החרקים שנמצאים עליו ואין הפרי עצמו נעשה איסור בגללם, אין מקום לחייב בבדיקה אלא במקומות ששכיחות החרקים גבוהה, אבל במקום שאין שם אלא מיעוט שאינו מצוי - אין חובת בדיקה על הדבר. בשו"ת מלמד להועיל (ח"ב יו"ד סי' ו אות א-ב) כתב שאפילו בריאה, אם יש ריעותא באונא אחת אין ריעותא בשאר האונות. ולפי זה יש לומר ק"ו בעלי הכרוב, שאין להחזיק ריעותא מהעלים החיצוניים לעלים הפנימיים.

    זאת ועוד. כלל נקוט בידינו הוא ש"הכל לפי המקום והזמן" (סי' פד ש"ך סס"ק כב). כלומר, שישנם תקופות, מקומות ותנאים משתנים שונים שאנו לוקחים בחשבון כאשר אנו מחייבים לבדוק פרי מסויים. אין חובת בדיקה שרירותית אפילו כאשר מדובר בפרי שדרכו להתליע. הכל תלוי בתנאים המשתנים: לפעמים פרי מתליע במחובר, ולפעמים הוא מתליע רק בהיותו תלוש. במקום ובעונה מסויימת שכיחות החרקים גבוהה ובמקום אחר או עונה אחרת השכיחות נמוכה, ועל פי זה משתנים הלכות הבדיקה. לפי זה, גם מקום מסויים בפרי נחשב להיות תנאי שיש להתחשב בו: ולכאורה היה נראה לומר שכיון שבדרך כלל העלים החיצוניים נגועים - חייב לבדוק שם, ולעומת זאת, בעלים הפנימיים שאין דרך להיות נגוע שם - אינו חייב לבדוק.

    דוגמא נוספת היא בדיקת תות שדה: בחלקו העליון (הקרוב לעלים) מצויים תולעים, אך בחלקו התחתון אין תולעים. אפשר להסיר את התולעים במקום המסופק ודי בכך. הוא הדין גם בתולעי דגים: כשאנו יודעים שהם נמצאים במקום אחד (ראש, אזנים וכדו') - די לבדוק את המקום שבו התולעים נמצאות.

 

    ג. בדיקת הכל במיעוט שאינו מצוי

    כאשר אנו יודעים בהחלטיות שבמקום מסויים יש תולעים ובחלק אחר בודאות אין תולעים, הרי שביררנו לעיל שאין צורך לבדוק את המקום הנקי. אלא שהשאלה שהועמדה בפנינו היתה בדבר שעד השכבה השמינית יש נגיעות, ובוודאי זה מיעוט המצוי, ולאחר השכבה השמינית הרי זה מיעוט שאינו מצוי, ואין נקיות מוחלטת. אלא שאנו רואים שהכמות יורדת למיעוט שאינו מצוי. א"כ נשאלת השאלה האם גם בנדון זה נוכל לומר שאנו מסתכלים על המאכל כשני חלקים, האחד נגוע והשני אינו נגוע שאיננו צריך בדיקה כלל.

    להלכה, נראה שיש לבדוק את כל הירק, שהרי בנידון דידן אין סברא הגיונית מדוע לחלק בין השכבות החיצוניות לבין השכבות הפנימיות. מבירור שערכנו עם כמה אנטימולוגים, התברר שבאופן עקרוני החרקים יכולים לחדור לכל שכבות הכרוב. ובאמת, בבדיקות המעבדה אנו מוצאים חרקים גם בשכבות פנימיות, אף שכאמור - בשכיחות נמוכה יותר. לדעתם של אנשי המקצוע, ההבדל בשכיחות החרקים בין העלים הפנימיים לאלו החיצוניים היא בעיקרה שאלה סטטיסטית, ואין לה הסבר מדעי ברור. יתר על כן שכיחות החרקים תלויה בהרבה מאד גורמים כגון: אזורי גידול, עונות, ריסוס של החקלאי ועוד.

    לאור הנתונים שהצטברו עד כה, קשה להכריע להיתר, כי כאמור הדברים אינם ברורים ומוחלטים דיים, וכל זמן שאין סברא המסבירה את טבעה של התופעה, מדוע שכיחות החרקים נמוכה בעלים הפנימיים ומה התנאים הקובעים את התופעה, אין מקום לקבוע שניתן להתיר.

 

    ד. הגדרת מיעוט מצוי

    יש גם לדון בשאלה מהי הגדרת "מיעוט המצוי", וכידוע נחלקו בכך האחרונים. דעת המשכנות יעקב (סי' יז) היא שמיעוט המצוי הוא עשרה אחוזים, ועיקר ראייתו היא מדברי הגמ' (ב"ב צג ע"ב):

"המוכר מרתף לחבירו - מקבל עליו עשר קוססות למאה. "

    ומשמע שבעשירית יש רגילות להתקלקל ונחשב כמצוי ושכיח. יותר מכך לא הוי רגילות להתקלקל, והרי זה מיעוט שאינו מצוי.

    לכאורה, דבריו תמוהים. דמה דמיון יש בין יין המחמיץ באופן טבעי, שלגביו שכיחות של עשרה אחוזים נחשבת כתופעה מקובלת לבין טריפות או תולעים, שאינן נובעות בהכרח מתופעות טבע אלא באות לרוב מיד המקרה. ע"כ יש לומר, שחיוב בדיקה במציאות של מיעוט המצוי היא כאשר הציבור רגיל ומודע לשכיחות התופעה. למשל, החמצה ביין היא מיעוט המצוי, כיון שכולם יודעים שעשירית מהיבול יכולה להחמיץ, ואנשים רגילים לקבל על עצמם פחת זה. וכן הוא בכל דבר שיש בו רגילות - הרי זה מיעוט המצוי. אין אנו דנים בצורה מספרית אלא עניינית: האם בני אדם יודעים שיש כאן איסור, אם לא. ונראה להסביר את יסוד הדין של חובת הבדיקה במיעוט המצוי עפ"י דברי הרשב"א (חולין ט ע"א), ושכתב שאם אדם לא בודק כשיש מיעוט מצוי של איסור, הרי בכך הוא מעלים עיניו במודע ובכוונה תחילה מן האיסור. ולפי זה כאשר ידוע שיש מיעוט המצוי, הרי זה כאילו האיסור ניכר וממילא אין להתעלם ממנו.

    וכעין זה כתב בשבט הלוי (ח"ד סי' פא ד"ה אבל מה): "שהופעת המיעוט ומציאותו הוא מצוי הרבה, ולעולם אין רוב כשרות ללא מיעוט טריפות, והמועט מלווה את הרוב בכל עת ובכל מקום". ידיעה זו, שהאיסור נמצא בתוכו, איננה ידיעה מופשטת אלא אנשי המקום יודעים זאת. וכל זמן שאנשי המקום יודעים שיש איסור ואין בודקים, הרי זה נחשב להיות כניכר האיסור, ומעלים עיניו מן האיסור. לכן לכאורה, בדיקות מעבדה, שאינן עובדה ידועה אצל הציבור, לא ישנו את הגדרת הדבר; ובייחוד כשאין הצבור יודע להבחין הבחנה ברורה בין השכבות ואינו מודע להבדל בשכיחות החרקים ביניהם.

 

    סיכום

    למסקנה נראה, שבעיקרון יש מקום להתייחס באופן שונה בין חלק חיצוני של פרי לבין חלקו הפנימי, ולחייב בדיקה רק בחלק הנגוע. זאת, רק כשהמידע יהא ברור גלוי ומקצועי ולוקח בחשבון את התנאים המשתנים כגון אזורים, עונות, ריסוסים וכו', וכן יוסבר מדוע התולעים אינן עוברות ממקום למקום או מדוע השכיחות בחלק האחד נמוכה בהרבה מהשכיחות בחלק האחר.

    בנדון השאלה, נראה שיש אמנם הבדל בשכיחות החרקים בין העלים החיצוניים לבין העלים הפנימיים, אך המידע אינו בדוק דיו (לאור התנאים המשתנים) וגם אינו ברור דיו. בנוסף, הציבור אינו מודע להבדלים בין השכבות.

    נראה א"כ שאין להקל ולקבוע הלכה ברורה להיתר, ולפטור את העלים הפנימיים מבדיקה. עם זאת, יש מקום להתייחס למידע זה, למקום ולפרק זמן מסויים, ולהתחשב בכך כספק לצרפו לעוד סברות להקל, כגון בדיעבד לאחר בישול, אפייה וכדו', ולדון בכל שאלה לגופה.