הרב יהודה הלוי עמיחי

הרכבות בירקות

 

    בשנים האחרונות החל להתפתח מקצוע חדש בתחום החקלאות: הרכבת ירקות. פעולה זו לא הייתה נפוצה עד השנים האחרונות עקב הקשיים המעשיים הכרוכים בה, שהרי צריך להרכיב הרכבות ראש בשתיל דק מאוד, והרווחיות לא גדולה. כעת, לאור התפתחות המדע, החלו להכיר יותר בערך ההרכבות בירקות. ההרכבות המצויות כיום בארץ הן:

    מלפפונים על דלעות

    מלונים על דלעות   

    אבטיח על דלעות.

 

    נשאלת השאלה האם אפשר לעשות כן בארץ, בחו"ל או על ידי גוי. כמו כן נשאלת השאלה מהן ההרכבות האסורות ומהן המותרות.

 

א. איסור הרכבה בירקות

 

    המשנה (כלאים פ"א מ"ז) אומרת:

"אין מביאין אילן באילן, ירק בירק, ולא אילן בירק ולא ירק באילן".

    מדברי המשנה עולה שיש איסור הרכבה בירק וירק כדין הרכבת אילן באילן, ומשמע שהאיסור הוא מדאורייתא, כדיני הרכבת אילנות. 

    מאידך גיסא אנו מוצאים את דברי רבי חנינא בר פפא (חולין ס ע"א) שכאשר הקב"ה ברא את עולמו לא אמר שהירקות יהיו למינם, דהיינו ללא תערובת, אולם הדשאים נשאו ק"ו בעצמם שכשם שבאילנות הקב"ה ציווה שכ"א יהא במינו המיוחד למרות שאינם רגילים בערבוביא, אנו שרגילים בערבוביא בוודאי שעלינו להקפיד שכל מין יהא בפנ"ע. ועל כך שאל רבינא:

"הרכיב שני דשאים זה על גב זה לר' חנינא בר פפא (דאמר מדעתן יצאו דשאים למיניהם ולא נצטוו על כך) מהו (להרכיב זה בזה), כיון דלא כתב בהו למינהו לא מיחייב או דילמא כיון דהסכים אידיהו (הקב"ה הסכים על ידם) כמאן דכתיב בהו למינהו דמיא? תיקו". 

    נשאלת השאלה, הרי כבר שנינו במשנה שיש איסור הרכבה בירק ומדוע רבינא הסתפק שוב בשאלה זו?

    מספר תירוצים נאמרו על שאלה זו (תוס' חולין ס ע"א ד"ה הרכיב, ר"ש פ"א מ"ז), ושני המרכזיים שיש להם השפעה הלכתית הם:

1. בא"י ברור שאסורה הרכבת ירקות, והספק של רבינא היה בחו"ל. על פי הכלל שכלאי זרעים בחו"ל הותרו, ואילו הרכבת אילנות אסורה, הספק הוא האם דין הרכבה בירקות (שכתוב בהם למינהו בעשייה) הוא כדין הרכבה באילנות (שכתוב בהם למינו בציווי) - ואסור אף בחו"ל, או דין הרכבת ירקות הוא ככלאי זרעים המותרים בחוץ לארץ.

2. הספק הוא לב"נ האסורים בהרכבה ומותרים בזריעת כלאיים, ויסוד איסורם בהרכבה מתוך הנאמר בב"נ למינהו, ולכן יש מקום להסתפק, בין בארץ בין בחו"ל, בהרכבת ירקות, האם דינם כהרכבת אילנות או ככלאי זרעים.

    לפי שני התירוצים נראה שהספק הוא האם הרכבת זרעים דינה כהרכבת אילנות או רק ככלאי זרעים,  אבל ברור שלא יהא פחות מהרכבת זרעים,  לכן ברור שליהודי בא"י הדבר אסור מד"ת[1], אבל לגוי (בארץ או בחו"ל) או בחו"ל (אפילו ליהודי) יש להסתפק.

 

ב. דעת הרמב"ם בהרכבת ירק

 

    הרמב"ם (הלכות כלאים פ"א ה"ה) כתב:

"כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר "שדך לא תזרע כלאים". כיצד? - המרכיב אילן באילן, כגון שהרכיב יחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח - הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ. וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק - לוקה בכל מקום".

    מדברי הרמב"ם, שהשמיט את דין ירק בירק, משמע שרק ירק באילן לוקה בכל מקום, אבל ירק בירק אין חיוב מלקות בכל מקום אלא בארץ ישראל, שהרי איסור הרכבת ירקות כולל בתוכו איסור כלאי זרעים, ולכן יש איסור תורה בארץ (רמב"ם פ"א ה"א).

    ישנה מחלוקת אחרונים מהי דעת הרמב"ם בחו"ל; יש אומרים שאין לוקה אבל אסור מד"ת (מהרש"א חולין ס ע"א ד"ה הרכיב), ונראה שלדעה זו ירק בירק בחו"ל הוא ככלאי אילן, אלא שאין לוקים עליו מכיוון שהגמ' הסתפקה בשאלה זו. ויש אומרים שאין איסור כלל בהרכבת ירקות בחו"ל, ודיוקם מכך שהרמב"ם השמיט את הדין של הרכבת ירקות והשאיר רק את דין הרכבת אילנות (רדב"ז כס"מ). ערוך השלחן (סי' רצו סעי' ו) הסביר שרק באילן, שהוא דבר של קבע, חל איסור הרכבה בחיבור הרוכב לכנה, אולם בירקות, שהם כלים מהר מאוד אין איסור הרכבה בהם, וקיים רק איסור כלאי זרעים, "דמה לי אם זורעם כאחד או תוחב הירק בירק אחר דבזמן מועט יתגדלו ויבלו". הוכחת הרמב"ם לפי הסבר זה היא מהירושלמי (פ"א ה"ז) שפסק שאין איסור הרכבה בדשאים לב"נ, ועל כורחך שהאיסור במשנה הוא רק משום כלאי זרעים, ומכאן שליהודי מותר להרכיב זרעים בחו"ל ולגוי מותר בארץ ובחו"ל. וכ"כ בחזו"א (סי' א ס"ק טו).

    הגר"א (סי' רצה ס"ק ב) מבאר את הרמב"ם, ומדבריו עולה שהנאמר במשנה "אין מרכיבין ירק בירק" הינו איסורא מדרבנן בין בארץ ובין בחו"ל. אלא שנשאלת השאלה האם אין בכך משום כלאי זרעים? ואין דעה בתוס' שאין בהרכבת ירקות לפחות כלאי זרעים, ומה שבכלאי זרעים לא נאסר אלא במפולת יד, בהרכבה נראה שדינו כמפולת יד, שהרי זהו חיבור גמור של שני מיני זרעים. ועוד, הרי הגר"א למסקנא כתב כתרוץ הרביעי בתוס', שהספק היה לגבי ב"נ בארץ ובחו"ל, ומשמע שלגבי יהודי בא"י אסור מדין תורה, והספק רק לגבי גוי. לכן נראה שהגר"א דן רק מצד  דיני הרכבות, אולם בארץ יש איסור גם משום כלאי זרעים מד"ת.

    הנצי"ב (עמק שאלה סי' צט ס"ק ג) כתב שדעת הגר"א בביאור דעת הרמב"ם היא שהאיסור הוא מדרבנן, מכיוון שאין הרכבה כלולה כלל "בשדך לא תזרע כלאים", שהרי אין זו זריעה אלא הרכבה, ולכן אם אין איסור הרכבה של זרעים אין גם איסור של כלאי זרעים. ולפי הסבר זה אין איסור אפילו ליהודי בארץ אלא מדרבנן ולא מדאורייתא. 

    העולה, שלרוב הראשונים יש איסור הרכבה ליהודי בארץ מדין תורה, ויש האומרים שהאיסור רק מדרבנן.

    * יש המקילים לגוי בארץ שהרי איננו מצווה על כלאי זרעים.

    * רבו המתירים לגוי בחו"ל. ויש האומרים שאף ליהודי בחו"ל מותר כדין כלאי זרעים.

 

ג. הסתמכות על זיהויים

 

    במשנה נאמר (פ"א מ"ב):

"הקישות והמלפפון אינם כלאים זה בזה, רבי יהודה אומר כלאים".

    נאמרו מספר זיהויים:

 

 

    יש להעיר שיש הבדל יסודי בין הזיהוי הפרשני של המשנה ובין הזיהוי המדעי. הזיהוי הפרשני מבטא בד"כ מסורת וקבלה, שהמין המוזכר במשנה הוא המזוהה, אולם הזיהוי המדעי איננו מבוסס רק על מסורת אלא על נימוקים חיצוניים, כגון האם המין המזוהה היה בא"י בתקופת המשנה או התורה, ואם לא ידוע במדע שהיה בארץ הרי שיש לחפש מין אחר. כמו כן יש לשים לב שהזיהוי המדעי יש בו לפעמים נקודת השקפה הלכתית, דהיינו מכיוון שאנו מפרשים את הירושלמי באופן מסוים הרי שהזיהוי יעשה בצורה אחת, ואילו היינו מפרשים את הירושלמי באופן אחר הזיהוי צריך להיות אחר (עיין כלאי זרעים והרכבה פרופ' פליקס עמ' 78).

    לכן נראה שזיהוי פרשני הוא מקובל ואפשרי, (אם אין ספקות בזיהוי עצמו), והרי זה ככל מסורת העוברת מדור לדור. אולם זיהוי מדעי הנובע מתוך חשבונות שונים אינו ודאי והריהו זיהוי מסופק.

 

    לפי הנראה, הרי שיש מקום גדול לדמיון בין מלון ומלפפון (שלנו), ביחוד לפי דברי הרש"ס, וכן מהזיהוי של פליקס, ובייחוד  שקישות קתא, קרוב מאוד למלפפון.

    על פי דברי הרמב"ם (הל' כלאים פ"ג ה"ה) אפילו כשהם שני מינים בטבעם - אם הם שווים בעלים או בצורת הפרי הרי שהם מין אחד לעניין כלאיים. ובנידון דידן המלונים והמלפפונים הם אמנם שני מינים מבחינה טבעית, שהרי הם אינם מכליאים זה את זה, אולם מכיוון שדמיון העלים הוא גדול ביותר (ולדעת הרמב"ם דדי בכך) - נחשבים מין אחד. יש להוסיף שגם הצורה של הפרי איננה שונה מאוד, שהרי מלפפון, כשהוא בשל הוא דומה למלון בצורת הפרי מבחינת צבעו, וחלל הזרעים; (אנו קוטפים את המלפפון קודם הבשלתו מכיוון שהוא טעים בשלביו הראשונים). אמנם טעם הפרי שונה, אולם אין להגדירו כשונה ביותר (רמב"ם שם ה"ו), ולכן מלונים ומלפפונים מותרים בהרכבה.

 

ד. הרכבת מלונים ומלפפונים  על דלעות

 

    נאמר במשנה (פ"ג מ"ד) שהקישואין והדלועין הם כלאיים זה בזה. אם הקישואין שבמשנה הם המלפפונים (שלנו) הרי הם כלאיים עם הדלועין. ואע"פ שבתוספתא  (פ"א ה"א) נאמר "הקישואין והדלועין, והאבטיחים, והמלפפונות אינן כלאים זה בזה" על כורחינו אין הביאור  שכל ארבעת המינים הללו אינם כלאיים, שהרי שנינו במשנה מפורשת שיש כלאיים בקישואין ודלעת, אלא ייתכן שאין לגרוס דלעת בתוספתא, כפי שהירושלמי (פ"א ה"ב) גרס "הקישואין והאבטיחין והמלפפונות אינן כלאים זה בזה", ואדרבא מוכח מכאן שלהרכיב על דלעת יש איסור.

    גם הבוטנאים מחלקים בין מלון ומלפפון הכלולים בסוג CUCUMIS, לבין הדלועים הכלולים בסוג  CUCUBRITA, לכן ברור שהם שני מינים.

    כמו כן עלי הדלעות ניכרים בהיותם בשרניים וגדולים יותר מאשר עלי המלפפונים והמלונים, וכן צורת העלים של הדלעת שונה מצורת העלים של המלון. צורת הפרי של הדלעת גם היא שונה על פי רוב מהמלון  והמלפפון.  ברור שאין הם כלולים בדברי הרמב"ם "דמיון גדול עד שיראו כשני גוונים ממין אחד", לכן נראה שאין להתיר להרכיב מינים אלו, ובייחוד בא"י הרי זה ספק של תורה שיש להחמיר בו.

 

ה. כלאיים בבית ומצע מנותק

 

    קבענו אמנם שיש להחמיר כיוון שכלאיים בא"י הם מדאורייתא, אך יש לעיין, כיוון שלרוב הרכבות אלו מתבצעות בחממות שדינן כבית. הירושלמי (ערלה פ"א סה"ב) מחייב ערלה בעץ שניטע בבית מהפסוק "וכי תבואו אל הארץ" שגם בית כלול במילה "ארץ", לעומת זאת הוא פטור ממעשרות שהרי במעשרות הפסוק אומר "היוצא השדה" ובית איננו שדה. ומסתפק הירושלמי בדין שביעית האם דינה כערלה או כמעשרות שהרי נאמר בה "ושבתה הארץ" וכן נאמר "שדך לא תזרע".

    לעניין כלאיים הירושלמי איננו מבאר מה הדין. הישועות מלכו (כלאיים פ"א ה"א) נסתפק בשאלה זו ונטה להחמיר, וכן החזו"א (סי' כ"ד ד') פסק להחמיר מכיוון "שכלאיים בערוב קפיד רחמנא" ואין כאן מקום לספקו של הירושלמי בבאור המילים "שדה" ו"ארץ" שהרי כל עירוב אסור.

    בספר תורת הארץ (פ"י סי"ג) הקל והסביר שאין איסור כלאיים בבית. את השאלה בדברי  הרמב"ם (כלאיים פ"ז הי"ח) שיש כלאיים בבית, הסביר שיש לחלק בין כלאי זרעים שבהם יש פטור של בית וכלאי הכרם שאסורים אפילו בבית. תירוץ זה הורחב במשפט כהן (סי' מ"ט) שבית פטור מכלאי זרעים מדין תורה.

    אמנם יש להסתפק האם ההתר הוא אפילו לכתחילה או שמא אין בו איסור תורה אבל איסור דרבנן יש בו. יסוד הספק הוא שהרי הרמב"ם (מעשרות פ"א ה"י) פטר בית ממעשרות אבל כתב "יראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם" והראב"ד (שם) השיג עליו וס"ל שפטור לגמרי, ואם כן גם לעניין כלאי זרעים נראה שיש לדון לפי מחלוקת זו האם יש איסור כלאי זרעים בבית מדרבנן.

    מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (ארץ חמדה ספר ב' לחלק ב' ד') השווה דין כלאי זרעים לכלאי הרכבה, וכשם שבכלאי זרעים בבית הקל וסבר שהאיסור הוא מדרבנן לפי דעת הרמב"ם או שאין איסור כלל לשיטת הראב"ד, כן גם לגבי אסורי הרכבה בבית.

    העולה, שיש איסור כלאים בבית, אלא שנחלקו אם מדאורייתא (חזו"א) או מדרבנן (הרב קוק והגר"ש ישראלי זצ"ל בדעת הרמב"ם) ויש מתירים לכתחילה (בדעת הרמב"ם).

    עוד יש להוסיף שבמשתלות על פי רוב הדבר נעשה על גבי שולחנות שהם מנותקים מהקרקע, וא"כ ייתכן לדונם כעציץ שאינו נקוב, והאיסור בו הוא רק מדרבנן (רמב"ם פ"א ה"ב).

    אשר ע"כ בצירוף להנ"ל (אות א, ב) בנד"ד שמתבצעת ההרכבה בבית ובעציץ שאינו נקוב, נראה ודאי שהאיסור הוא רק מדרבנן.

 

ו. קיום בשדה

    עד כאן עסקנו בשאלת מכיני השתילים במשתלה, אולם יש לדון גם בעניין העברת השתילים לשטח, וכאן אין להתייחס לבית שהרי בד"כ השתילים נשתלים בשטח פתוח.

    שאלה זו  קשה היא שהרי החזו"א (סי' ב ס"ק ט) כתב שהנוטע עץ מורכב עובר על עצם הנטיעה ולא רק על קיום המורכב. אמנם לפי דברי החת"ס (ח"ו סי' כה) וערוה"ש (סי' רצה סעי' יח) מותרת הרכבה זו כיוון שהם סוברים שנטיעת אילן מורכב הריהי כקיום וזאת התירו לדעת כמה מהראשונים. אך בהרכבת ירקות ייתכן שנאסר גם משום כלאי זרעים (וכדלעיל) ולכן אין האיחוי מועיל כיוון שהקיום ודאי אסור בכלאי זרעים (רמב"ם הל' כלאים פ"א ה"ג). והרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' כא) הביא ראיה לכך מדברי התוספתא (פ"ב הט"ו) "הרכיב תרד ע"ג ירבח, אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן, נוטל הימנו זרע וזורע במקום אחר" משמע שהירק עצמו אסור ולא היתירו אלא ליקח זרע מהירק, ומוכח שאין היתר ליהודי לשתול שתילים אלו.

מכל הנ"ל נראה שאסור לשתול ולקיים ע"י היהודי.

 

ז. נכרי

 

    אמנם לגבי מקרה שגוי יעשה הרכבה זאת במשתלה יש מקום להקל, שהרי בפנינו מספר ספקות:

1. ייתכן שההרכבה האסורה לב"נ היא רק כשההבדל בין המינים הוא מאוד גדול, אבל בהבדל קטן כגון מינים המוגדרים כמשפחה אחת, שמא לא נאסר לבני נוח,  כפי שכתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל (משפט כהן סי' כד אות ה).

2. ישנן דעות שאין בהרכבת זרעים איסור מרכיב, אלא איסור כלאי זרעים (לעיל אות א, ב), ויש שלמדו בדעת הרמב"ם (פ"א ה"ג) ש"מותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים" אפילו בשדה ישראל (ב"ח סוף סי' רצו ד"ה ומ"ש רבינו, ט"ז סי' רצו ס"ק א, מעשה רוקח פ"א ה"ג בדעת הסמ"ג  לאוין רעט, משפט כהן סי' כד אות ה עמ' נ ד"ה ואולי).

3. אם יעשו עם הנכרי שותפות בזרעים, אזי אפי' לדעות המחמירות לא יהיה איסור (משפט כהן סי' כ).

    מכל הנ"ל נמצא שיש כאן כמה ספקות.

    האיסור שעליו אנו מדברים הינו ודאי מדרבנן כמבואר לעיל (אות ה) אם זה מחמת שההרכבה מתבצעת בבית, או מחמת שהשתיל גדל בעציץ שאינו נקוב ואם מחמת הדעות הסוברות שהרכבת ירקות אינה אלא איסור דרבנן (אות ב דעת הנצי"ב והגר"א). לכך יש להוסיף את שיטות הראשונים הסוברות שאיסור כלאי זרעים הוא מדרבנן (אות א הערה 1).

    אשר ע"כ יש להקל בכה"ג כדין כל ספק דרבנן.

 

    לגבי שאלת השתילה לאחר מכן בשדה ישראל, כבר נשאל על כך מרן הראי"ה קוק (משפט כהן סי' כג,  סי' כד אות ה עמ' נ) והסביר שאיסור קיום נובע מאיסור הזריעה, ולכן אם אין איסור זריעה אין גם איסור קיום, וכאן כשהגוי עשה את השתילים - לא עבר על איסור, ויש מקום להקל גם בשתילה, אולם מכיוון שגם הרב קוק זצ"ל הסתפק האם לסמוך על כך נראה שעדיף שהנכרי גם יעשה את השתילה, ואילו את הקיום לאחר מכן שאין בו כבר מעשה זריעה כלל, יוכל לעשות גם יהודי.

 

ח. סיכום

 

    אסור ליהודי להרכיב מלפפונים, מלונים ואבטיחים על דלועים.

    אפשר להקל לעשות הרכבות אבטיחים, מלונים ומלפפונים על דלועים על ידי נכרים במשתלות על גבי שולחן מנותק.

    השתילה בשטח הפתוח תיעשה על ידי נכרים.

    יש בחו"ל מכונות העושות הרכבות אלו ויש לשקול להתיר שימוש בהן.