[1] ישנה מחלוקת גדולה בין הראשונים אם מלאכת חוה"מ אסורה מה"ת או מדרבנן (עי' ב"י סי' תקל, משנ"ב שם סעי' א ס"ק א ובה"ל ד"ה ומותר, ילקוט יוסף עמ' תקד סעי' ה והע' יא-יד). לדעת מרן הב"י (מובאת שם) מלאכת חוה"מ אסורה מדרבנן, ובבה"ל (שם) כתב לסמוך על כך רק במקום צורך גדול. ומדברי הרמ"א (הג"ה שם) משמע שאסור מן התורה (מג"א ס"ק א, בהגר"א ד"ה לפי). לדעת הרמב"ן וסיעתו (מובאת שם), מלאכות הנעשות לצורך המועד לא נאסרו כלל מן התורה, וכן פסק הב"ח (ד"ה חול). וכן יש להסיק מדברי המג"א (ס"ק א), הגר"א (סעי' א ד"ה לפי) וערוה"ש (סעי' ג).

[2] משנ"ב (סי' תקל ס"ק א); שש"כ (פרק סו סעי' ג).

[3] שו"ע (סי' תקלז סעי' א). אבל הדבר אסור בטרחה יתירה: מו"ק (ב ע"א); שו"ע (סעי' ב).

[4] שו"ע (סי' תקלג).

[5] שו"ע (סי' תקמו סעי' ב).

[6] שו"ע (סי' תקמד סעי' א).

[7] שו"ע (סי' תקמ סעי' א, ה, ו).

[8] שו"ע (או"ח סי' תקלג סעי' א); שש"כ (פרק סו סעי' ו-ז); הרב יגאל הדאיה (הל' חוה"מ למגדלי ירקות, אמונת עתיך 19 פרק ט). אך אין היתר לעשות מלאכות לצורך אוכל נפש של אחר המועד: שש"כ (פרק סו סעי' יג); "אמונת עתיך" (6 עמ' 24). ואסור להערים (שש"כ שם סעי' י).

[9] משנ"ב (סי' תקלא ס"ק כב); שש"כ (פרק סו סעי' כא).

[10] בה"ל (סי' תקמו סעי' ה ד"ה כל תכשיטיה); שש"כ (שם). ונראה שכל מה שנעשה בגוף האדם או על גביו אכן מוגדר כ"צורך הגוף", אבל לא מה שנעשה מחוץ לגוף האדם, למרות שנעשה לאותה מטרה, של אסתטיקה.

[11] שש"כ (פרק סו סעי' מז). ואין לדמות פרחים לרחצה וכדו' (שש"כ שם סעי' כ-כא).

[12] שש"כ (פרק סו סעי' נז) עפ"י משנ"ב (סי' תקמז ס"ק כב).

[13] מו"ק (י"ב ע"א, י"ט ע"א); שו"ע (סי' תקמא סעי' א); משנ"ב (סי' תקמא ס"ק טז ובה"ל ד"ה אלא, סי' תקמב ס"ק א); שש"כ (פרק סו סעי' מ והע' קס).

[14] החי"א (כלל קו סעי' ט ונשמ"א ס"ק ג), הנוב"י (מהד"ת או"ח סי' קד, מובא בשע"ת סי' תקמב ס"ק א) ועוד אחרונים (מובאים בשעה"צ סי' תקמא ס"ק כו) כתבו שבמעשה הדיוט הדבר מותר, אבל המשנ"ב (שעה"צ שם, בה"ל ד"ה אלא) הכריע לאסור כדעת השו"ע (סי' תקמב ס"ק א).

[15] עי' שש"כ (פרק סו הע' מג), שכתב שנסיעת מונית, בחוה"מ כאשר אין די בבעלי מוניות נכרים - מותרת, משום שהיא צורכי רבים. וכ"כ לעניין פתיחת בנקים בחוה"מ (פרק סח סעי' ב והע' ח). ועי' ילקוט יוסף (עמ' תקיב סעי' יט) שכ"כ לענין חלוקת דואר בחוה"מ; אך יש להעיר ששם אין איסורי תורה, פרט לכתיבה, הנעשית באופן המותר, ולהבערה והוצאה, שלא נאסרו. ועי' מאמר הרב שלמה אבינר ("תחומין" ג עמ' 86-88) וצ"ע בהגדרות שבדבריו.

[16] שו"ע (סי' תקמד סעי' א).

[17] ילקוט יוסף (עמ' תקח סעי' י).

[18] רא"ש (מו"ק פ"ב סי' ט); מרדכי (סי' תתנ); משנ"ב (סי' תקמב ס"ק ב-ג); שש"כ (פרק סו הע' קס). ולדעה זו המלאכה מותרת, אלא שהתשלום אסור בלי קשר אליה. לעומת זאת, לדעת רש"י (מו"ק יב ע"א ד"ה שרשויי, יח ע"ב ד"ה לעצמו), התשלום הוא המגדיר את הפעולה כמלאכה. ולכן כתב שכתיבת ס"ת אסורה גם לצורך מכירה.

[19] שש"כ (פרק סו סעי' מ והע' מג, קסד).

[20] שו"ע (סי' תקלט סעי' י-יב).

[21] שו"ע (סי' תקלז סעי' טו).

[22] עי' שש"כ (פרק סז סעי' יח) עפ"י משנ"ב (סי' תקמא ס"ק י; ועי' סי' תקלו ס"ק י). וכן יש לדמות זאת למצב שבו אין הפסד של הקרן אלא מניעת רווחים מזדמנים, שהתירו זאת רק במלאכה דרבנן ולא במלאכה דאורייתא: שש"כ (פרק סז סעי' יט-כא). וכאן, שהקטיף הוא מלאכה דאורייתא, יש לאסור. אך אין להביא ראיה משו"ת אורח משפט (או"ח סי' קלו).

[23] כ"כ הרב שלמה אבינר ("תחומין" ג עמ' 81 הע' 20) בשם הגרא"ד אויערבך. ועי' בה"ל (סי' תקלט סעי' ה ד"ה אינו).

מדברי הרב נויבירט ("אמונת עתיך" 6 עמ' 23 סעי' 1) משמע בבירור שלא מסתכלים על ההשקעות אלא על הערך העכשווי. וא"כ צריך לבדוק את שיעור הפחיתה. ומכיוון שכאן לא "כליא קרנא", נראה שאין בזה משום דבר האבד.

הרב אבינר (שם הע' 21) העיר שאם היה מתוכנן להרוויח יותר, אלא שבגלל השביתה בחוה"מ הרווח יקטן - יש מקום לומר שאף זה בכלל "דבר האבד". אך העיר שהגרא"ד אויערבך לא קיבל סברא זו. וכאן נראה שיש להחמיר יותר, שכן אם התחשיב הראשוני הביא מראש בחשבון את המחירים הגבוהים שיהיו בחוה"מ, יש בזה משום "מכוון מלאכתו במועד", שאסור.

[24] שו"ע (סי' תקלח סעי' ו).

[25] בה"ל (סי' תקלט סעי' ה ד"ה אינו).

[26] וזאת בצירוף השיקולים הבאים:

א. הספק אם צרכי המועד מותרים גם לצורך אחרים בשכר (לעיל הע' 14).

ב. הסברא שמלאכה הנעשית לצורך שירות לאנשים רבים מוגדרת כ"צורך רבים" (לעיל הע' 15).

ג. הסברא שפרחים הם מצרכי הגוף כמו אוכל נפש (לעיל הע' 8-11).

ד. לדעת רוב הפוסקים, מכיוון שהמדובר במלאכה הנעשית לצורך המועד, אינה אסורה אלא מדרבנן (ראה לעיל הע' 1 והע' 18), וספק לקולא.