נספח: חליפת מכתבים בין הרב עזריאל אריאל לבין הרה"ג יהושע י. נויבירט*

בעניין קטיף פרחים בחוה"מ

 

ב"ה, ב' בניסן תשנ"ח.

 

    לכבוד,

    הרה"ג יהושע ישעיה נויבירט שליט"א,

    שלום וברכה בשם ה'!

 

    בהמשך לשיחתנו הטלפונית בעניין קטיף פרחים בחוה"מ, התקשיתי בהבנת תשובתו של כת"ר. כת"ר אמר לי באותה שיחה, שפרחים נחשבים כ"צורכי הגוף", שמותר לעשות בעבורם מלאכה בחוה"מ אפילו בשכר ובמעשה אומן (גם אם אין בקטיפתם משום דבר האבד, ובלבד שיגיעו לידי הקונים בחג).

    כאשר עיינתי בדבריו של כת"ר בשמירת שבת כהלכתה, דומני שמצאתי סתירה לדברים. שהרי כת"ר כתב את ההיתר לשטוף את הרצפה בין שאר צורכי המועד, שהותרו רק במעשה הדיוט (פרק סו סעי' מז), ולא כלל ב"צורכי הגוף" אלא רחצה וצורכי רפואה. וכן משמע ממה שכתב שם (סעי' נ) בעניין עוזרת בית, שאין לשלם לה שלא בהבלעה. וכוונתו לומר ששטיפת הרצפה, הנעשית בד"כ ע"י עוזרת בית, אין בה משום "צורך הגוף".

    לענ"ד נראה ששטיפת הרצפה, כאשר היא מלוכלכת, היא צורך הגוף יותר מאשר פרחים. וכך מסתבר. וכי התירו לצבוע את הבית במועד בקיר שהתפייח בחג משום שקיר מפוייח מהווה מפגע אסתטי?!

    ומה שהתירו תכשיטי נשים, איפור וכדו' במועד (בה"ל סי' תקמו סעי' ה ד"ה כל תכשיטיה), למרות שזהו צורך אסטתי ולא גופני ממש - נראה לענ"ד שכל מה שנעשה בגוף האדם או על גביו אכן מוגדר כ"צורך הגוף", אבל לא מה שנעשה מחוץ לגוף האדם, למרות שנעשה לאותה מטרה, של אסתטיקה.

 

עזריאל אריאל

עטרת.

 

תשובת הרב נויבירט

 

    בתשובה על מכתבו, בב"י סוס"י תקמז (ד"ה ומ"ש ובלבד) מתיר לתלוש עשבים כיוון "שהוא ראוי להריח".

    ומה שכת"ר מקשה משטיפת הרצפה, אינו דומה כלל, דאין בו צורך הגוף. ונכון כי האדם רוצה לגור בדירה נקייה, אבל הגוף (הנשמה) נהנית מהריח של הפרחים, ולא מהרצפה הנקייה.

    כל הדברים שכת"ר מביא הם מחוץ לגוף, משא"כ פרחים שנוגעים לגוף עצמו.

 

בבה"ת,

ובידידות רבה,

יהושע נויבירט

 

 

ב"ה, י' בניסן תשנ"ח.

 

    לכבוד,

    הרה"ג יהושע י. נויבירט שליט"א,

    שלום וברכה בשם ה'!

 

    שמחתי מאד לקבל את איגרתו של כת"ר בעניין קטיף פרחים בחוה"מ, וימחל לי אם אוסיף להתקשות בדבריו.

    כת"ר הביא ראיה מדברי מרן הב"י, המתיר קטיף של הדסים לצורך לוויית המת. אך לענ"ד אין בכך ראיה לנד"ד, שהרי זהו צורך המועד, המותר במעשה הדיוט ובחינם. ואכן קטיף ענפי הדס אינו אלא מעשה הדיוט, ובב"י לא נרמז שהדבר מותר אף בשכר. ואילו שאלתי היתה אודות קטיף פרחים הנעשה ע"י פועלים בשכר, שהוא מותר רק לצורך הגוף או לצורך אוכל נפש. ומה ראיה יש מכאן לומר שקטיף פרחים מוגדר אף הוא כצורך הגוף?

    עוד כתב כת"ר שהנאת ריח חשובה כהנאת אכילה. אך המציאות, לצערנו, אינה כזאת. הפרחים שמגדלים בחממות לצורך מכירה - אין להם ריח. גם אם לאבותיהם הקדומים, הגדלים בטבע, היה ריח טוב, הרי שבתהליכי ההשבחה של הפרח והתאמתו לגידול מסחרי, נוצרו דווקא זנים שאין להם ריח. וע"כ אין כאן כי אם הנאת מראה. ומניין לנו שגם הנאת מראה חשובה כ"צורך הגוף"? ואכן שאלתי את כת"ר, מה יהיה הדין באדם שקיר ביתו התלכלך בפיח והתכער מאד, האם יהיה מותר לו לסייד את הקיר כדי שלא יסבול מן המראה המכוער? הרי מסתבר שלכל היותר נאמר שזהו צורך המועד גרידא, שלא הותר אלא במעשה הדיוט ובחינם, ולא במעשה אומן ולא בשכר! ומאי שנא קטיף פרחים מהא?

    אלא שלמעשה נראה לי שיש להתיר את קטיף הפרחים, אם הוא נעשה ע"י בעל החממה עצמו ובני ביתו. שכן אף אם הוא גובה תשלום עבור הפרחים, אין זה אלא מחיר הפרחים, שהוא מותר בחוה"מ ככל סחורה לצורך המועד. אבל אין זה שכר עבודה, שנאסר במלאכות שאינן לצורך אוכל נפש. ואילו הקטיף עצמו מותר משום שהוא מעשה הדיוט ולא מעשה אומן.

 

עזריאל אריאל

 

תשובת הרב נויבירט

 

    בתשובה על מכתבו, צר לי מאד, כי דיברתי עם הגר"מ הלברשטאם שליט"א, וגם הוא התיר בשופי, כי יש כאן צורך הגוף; והוא הביא מדרש שיר השירים (פר' ב פי' ו ד"ה אמר ר'), דלא נבראו פרחים ושושנים אלא לשבתות ויו"ט[1]. ועוד, נא לעיין בסי' תקלג במשנ"ב ס"ק יא ("וה"ה אם הוא צריך...")[2]. אבל כמובן רק לצורך החג ולא לאחר החג[3].

 

יהושע נויבירט

 

לפני הבאת החוברת לדפוס, ניגש הרב נויבירט לרה"ג שלום יוסף אלישיב שליט"א ושאל אותו בהקשר לשאלה שנידונה לעיל. הגרי"ש אלישיב נטה להחמיר, ובגוי נטה להקל.