הרב יואל פרידמן

ספקות בנתינת מעשר עני

 

    הצגת הבעיה

    מן הדין צריך להפריש ולומר את נוסח הפרשת תרו"מ גם במצב של ספק וכתקנת חז"ל בדמאי. אך מה הדין לגבי נתינת מעשר העני לעני? בדיני ממונות הדין הוא "המוציא מחברו עליו הראיה" ולכן במעשר ראשון אין חובת נתינה ללוי במצב של ספק. שונה הדין במעשר עני וכפי שיתבאר במאמרנו. שאלה זו היא כמובן מעשית כי ברוב המיקרים, ובפרט כשאנו קונים פירות וירקות בשוק - אין אנו מפרישים מטבל וודאי; יש לברר א"כ מתי מחוייבים אנו בנתינת מעשר עני. מפאת אורכו של המאמר נחלק אותו לכמה חלקים (שיתפרסמו בחוברות הבאות). עם זאת בגלל נחיצות התשובה למעשה, לאחר ראשי הפרקים של המאמר,  יובא תקציר ההלכות הנראה לענ"ד לאחר בירור הנושא.

 

ראשי פרקים:

 

    א. ספק כשיש רוב או הסתברות שהממון לעניים

 

    ב. ספק כשיש רוב או הסתברות שהממון לבעלים

 

    ג. ספק ממון עניים

 

    ד. חזקת חיוב או חזקת פטור

1. חזקת פטור

2. חזקת חיוב

 

    ה. שיטת הרמב"ם

1. הבחנה בין לשו"פ לשאר מתנות עניים

2. שיטת הרמב"ם

 

    ו. סוגי ספקות

1. ספקא דדינא

2. ספק השנים

3. פירות הדר

4. ספק בגבולות הארץ

סיכום

 

    תקציר הלכות (סיכום):

    א. נראה לענ"ד כנקודת מוצא שיש מקום להקל (כשיש לכך סמך בפוסקים) בנתינת מעשר עני, כיון שחיוב הנתינה הוא מדרבנן בזה"ז, וכ"כ מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל (התורה והארץ ח"ג עמ' 145). יש לציין שכל הדיון והסיכום להלן מתייחס רק לחובת הנתינה, אך בוודאי חייב בהפרשה כדי להפקיע איסור טבל וכדין דמאי.

    ב. ישנן שלוש גישות בהקשר לחיוב מעשר עני בספק:

            1. דעת הטורי אבן שכל מקרה שאין חזקת פטור - חייב.

            2. דעת הגר"א שרק כאשר יש חזקת חיוב - חייב.

            3. דעת הרמב"ם שפטור בספק מעשר עני.

ולמעשה נראה שיש לנקוט כדעת הגר"א ולחייב רק כאשר יש חזקת חיוב.

    ג. ספקא דדינא במעשר עני - אפשר להקל ופטור מנתינה פרק ו/1.

    ד. ספק השנים - נראה שאפשר להקל כשאין וודאי מעשר עני, אך בתערובת וכדו' שיש וודאי מעשר עני - חייב; פרק ו/2.

    ה. בפירות הדר נראה שעדיף לתת את המע"ע בשנה השלישית; ומ"מ כדאי לערוך הסכם עם העני ולהתנות איתו שהנתינה היא עבור השנה השלישית או השנה הרביעית; פרק ו/3.

    ו. אם יש רוב לטובת בעה"ב אף שיש חזקת חיוב נראה שיש להקל ולפטור מנתינה בניגוד לדעת המרדכי; פרק ב'.

    ז. אם יש רוב לטובת העניים נראה שיש להחמיר גם בלא חזקת חיוב; פרק א'.

    ח. בספק הגבולות - בפירות האילן ובירקות - יש להקל ובדגן תירוש ויצהר נראה שיש להחמיר בנתינה; פרק ו/4.

    ט. פירות השוק:

    הבעיה המרכזית בפירות השוק שישנה תערובת של כל הספקות כולן. ישנם פירות שהם טבל וודאי וגם פירות חולין שכבר הפרישו מהם תרו"מ, ישנם פירות וירקות של ערבים שאף פעם לא התחייבו בתרו"מ וישנם פירות מגבולות עולי מצרים.

    ראשית יש לציין שבמקום שאפשר לברר - יש לברר את הספקות הנ"ל. אך אנו יוצאים מנקודת מוצא שאי אפשר לברר.

1. מין פרי או ירק שרוב התצרוכת הארצית מסופקת ע"י מגדלים ערבים - אין חובת נתינת מעשר עני. גם אם במין מסוים רוב הפרי אינו ממגדלים ערבים, אך יחד עם פירות מגבולות עולי מצרים - יש רוב לפטור - פטור מנתינת מע"ע.

2. אם רוב הפרי גדל אצל יהודים - יש לתת מעשר עני.

 

    א. ספק כשיש רוב או הסתברות שהממון לעניים

    נאמר בגמ' (חולין קלד ע"א):

"מתני'. גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר - פטור, משנתגייר - חייב, ספק - פטור, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

גמ': כי אתא רב דימי אמר, רמי ליה רבי שמעון בן לקיש לר' יוחנן: תנן ספק - פטור אלמא ספיקא לקולא, ורמינהו, חורי הנמלים שבתוך הקמה - הרי אלו של בעל הבית, ושלאחר הקוצרים, העליונים - לעניים, והתחתונים - של בעל הבית, רבי מאיר אומר: הכל לעניים, שספק לקט - לקט! אמר ליה: אל תקניטני, שבלשון יחיד אני שונה אותה, דתניא, ר' יהודה בן אגרא אומר משום רבי מאיר ספק לקט - לקט, ספק שכחה - שכחה, ספק פאה - פאה, אמר לו: אל תשנה אותה אלא בלשון בן תדל, והא טעמא קאמר! דאמר ר"ש בן לקיש: מאי דכתיב (תהלים ב) עני ורש הצדיקו? מאי הצדיקו, אילימא בדינים - והא כתיב (שמות כג) ודל לא תהדר בריבו, אלא - צדק משלך ותן לו! אמר רבא: הכא - פרה בחזקת פטורה קיימא, קמה - בחזקת חיובא קיימא. אמר ליה אביי: והרי עיסה נעשית עד שלא נתגייר - פטור מן החלה, משנתגייר - חייב, ספק - חייב! אמר ליה: ספק איסורא לחומרא, ספק ממונא לקולא".

    המשנה עוסקת במקרה שגר שחט פרה ולא התברר אם שחט אותה לפני  שנתגייר או לאחר מכן - פטור ממתנות כהונה, שכן אמרו המוציא מחברו עליו הראיה. והגמ' שואלת מחורי הנמלים שהחמרנו אף בספק לקט. בפשטות הגמ' שואלת מדברי ר"מ, ולכן עונה ר' יוחנן "אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה", דהיינו שר"מ אמר שספק לקט - לקט והוי בלשון יחיד. וכן פירש רש"י:

"שספק  לקט  לקט.   אלמא  לרבי  מאיר  גבי מתנות עניים וה"ה למתנות כהונה ספיקא לחומרא וסתם מתני' ר"מ היא וקתני ספיקא לקולא".

    לפי"ז המחלוקת בין ר"מ לבין רבנן היא עקרונית, האם אמרי' "ספק לקט - לקט".

    רש"י מסביר את ההבדל בין החיטים העליונים לבין התחתונים:

"העליונים - חטין העליונים שעל פי החור איכא למימר לקט הן שנשרו מן השבלין בשעת קצירה.

והתחתונים - שבקרקעיתו של חור - לבעל הבית - דקודם קצירה כנסום נמלים שם".

    המח' בין ר"מ לרבנן היא במקרה של החיטים התחתונים, שכן במקרה של החיטים העליונים מודה ת"ק, שהן של העניים. ונשאלת השאלה מדוע מודה ת"ק בחיטים עליונים - הלא גם בזה הוי ספק וכדברי רש"י: "איכא למימר..."?

    ויש לומר לדעת רש"י שההבדל בין חיטים עליונים לתחתונים הוא במידת ההסתברות שהם שייכים לעניים. בחיטים העליונים יותר מסתבר שהם של העניים, ולכן גם ת"ק מודה שהם של העניים, אך אין זה מפני שספק לקט - לקט, אלא מפני שישנה הסתברות קרובה לוודאי שהחיטים הן לקט. לעומת זאת, בחיטים התחתונים, סובר ת"ק שהם של בעה"ב, כי יש ספק שמא קודם קצירה כנסום הנמלים, ובזה נחלקו ר"מ ורבנן: לר' מאיר אמרי' "ספק לקט - לקט", ולרבנן החיטים של בעה"ב.

    היוצא מהנ"ל, לדעת רש"י, שבמקרים של רוב (לעניים) וכדו', גם אם לא נאמר ספק לקט - לקט[1], בכל אופן הלקט יהיה של העניים.

    תוס' (ד"ה ורמינהו) לעומת זאת מסבירים שהקושיא של ר"ל היא אף מרבנן, וז"ל התוס' (שם):

"ורמינהי חורי הנמלים שבתוך הקמה כו'. מרבנן נמי פריך דלא פליגי  רבנן  אלא  משום דסברי דתחתונים ודאי נמלים כנסום הילכך הם של בעה"ב הא אם היו ספק היו מודים דהוי לקט כמו עליונים שספק לקט לקט".

    לדעת התוס' המחלוקת היא בהערכת המציאות לגבי המקרה של החיטים התחתונים, אך כו"ע מודים ש"ספק לקט - לקט". כלומר שבין במקרה של ספק השקול ובין במקרה שישנה הסתברות קרובה לוודאי שהחיטים של העניים, אליבא דכו"ע אנו צריכים את הכלל ש"ספק לקט - לקט" כדי לחייב את בעה"ב לתת אותם לעניים.

 

    הרמב"ם (הל' מתנ"ע פ"ד ה"ט) פסק כדעת ר"מ והחמיר אף בחיטים תחתוניים: "ואע"פ שנמצא שחור אין אומרים הרי זה משנה שעברה שספק הלקט לקט". נושאי כלי הרמב"ם שאלו מדוע נקט כדעת ר"מ ולא כדעת רבנן, והשיבו שמשמע מהגמ' חולין (שם) שקיי"ל ספק לקט - לקט. אלא שלכאורה גם רבנן מודים שספק לקט - לקט, ולכן הוכיחו מכאן שהרמב"ם ביאר את המשנה כפירוש רש"י ולא כפירוש תוס' (עי' מהרי"ק, רדב"ז, כס"מ) ובס' פאה"ש (סי' ח ס"ק טו) מוסיף שהרמב"ם[2] מפרש כפירוש הר"י מיגאש רבו (סי' ז). 

 

    היוצא מהנ"ל שישנם מצבים של ספקות, אך ישנה הסתברות גבוהה או רוב שהפירות שייכים לעניים, אף אם לא יחול הכלל "ספק לקט - לקט" (כגון שאין חזקת חיוב עי' להלן), בכל אופן נחמיר ונחייב בנתינת מתנות עניים. אך לכאורה קביעה זו תלויה בשאלה איך אנו מתייחסים למתנות עניים: אם אנו מתייחסים למתנות עניים כאל דיני ממונות, אזי אין הולכים בבמון אחר הרוב, וממילא יש להקל, אך אם דין מתנות עניים כדיני איסורים - יש להחמיר; להלן פרק ג' תתברר שאלה זו.

 

    ב. ספק כשיש רוב או הסתברות שהממון לבעלים

    המרדכי פרק הזרוע (אות תשלז) מביא את שאלת ר' משולם לר' ברוך, שבחורי הנמלים - רוב החיטים שבקמה וודאי שייכות לבעה"ב, מדוע א"כ לא נלך בתר רובא? ר' ברוך משיב שתי תשובות:

"י"ל חדא כדמסיק התם טעמא דכתיב עני ורש הצדיקו - צדק משלך ותן לו.

ותו אמאי לא נימא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי... וא"כ כיון שיש דבר מועט מלקט שכחה ופיאה, אז נאמר אע"ג דרוב הוא מבעל הקמה - כל קבוע כמחצה על מחצה דמי..."

    לפי התירוץ הראשון של ר' ברוך יש לומר שמהפסוק "עני ורש הצדיקו" למדנו שחובת בעה"ב לתת לעניים אפי' במצב של ספק רחוק, ואפי' אם הוי רובא של בעה"ב לא אכפת לן וחייב. אך לתירוץ השני של ר' ברוך, אה"נ אילו היה רוב אזלי' בתר רובא, וכל מה שלמדנו מהפסוק הוא רק שאם יש ספק השקול אזלי' לחומרא וחייב.

 

    ויש להקשות על תירוצו הראשון של המרדכי מהגמ' (יומא ח ע"ב) שהנחתומים הלוקחים תבואה מעם הארץ פטורים מנתינת מעשר ראשון ומעשר עני מפני שהמוציא מחברו - עליו הראיה (כן מבואר גם בגמ' סוטה מח ע"א). הגמ' (שבת יג ע"א) אומרת שרוב עמי הארץ מעשרין הן[3], ולכאורה לדעת המרדכי היו צריכים להתחייב בנתינת מעשר עני מדין "צדק משלך ותן לו" (משנ"ר פאה פ"ד מי"א ד"ה ספק)?

    ויתכן שיש ליישב שדעת המרדכי שעמי הארץ אמנם נחשדו שאינם מפרישים תרומת מעשר ומעשר שני, אך מפרישים מעשר עני, שכן נאמר במשנה (דמאי פ"ד מ"ג):

"ר' אליעזר אומר - אין אדם צריך לקרות שם על מעשר עני של דמאי; וחכמים אומרים קורא שם ואין צריך להפרישו..."

    ועי' תוי"ט (שם) שלדעת הירושלמי גם רבנן מודים שעמי הארץ היו מפרישים מעשר עני, ומ"מ חייבו להפריש בלא שיצטרכו גם לתת את מעשר העני. ומ"מ מהגמ' מכות (יז ע"א) מתבאר שלרבנן עמי הארץ נחשדו שאינם מפרישים מעשר עני, ואעפ"כ אין חובת נתינה. וכן נראה לדעת הרמב"ם (הל' מעשר פ"ט ה"א-ה"ב):

"בימי יוחנן כהן גדול... ומצאו שהכל זהירים בתרומה גדולה ומפרישין אותה, אבל מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני היו עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן ולא היו מפרישין אותן... אבל מעשר ראשון ומעשר עני אין מפריש מן הדמאי מפני שהוא ספק והמוציא מחבירו - עליו הראיה..."

    מדברי הרמב"ם למדנו שחכמים תיקנו תקנת דמאי כיון שלא היו מפרישים מעשר עני, ומ"מ לא חייבו לתת את מעשר העני, מפני ש"המוציא מחברו - עליו הראיה" וזה לכאורה שלא כדברי המרדכי.

    בנוסף יש להביא את קושיית הטורי אבן על המרדכי מהגמ' (חולין שם) שביארה שפטורים ממתנות כהונה אם מסופקים אם התגייר לפני השחיטה או לאחריה, מפני שיש חזקת פטור. וכלל נקוט בידנו רובא וחזקה - רובא עדיף (קדושין פ ע"א), ואם נאמר שאומרים "צדק משלך ותן לו" אף נגד רוב, מדוע פטור ממתנות כהונה במקום חזקת פטור? (ועי' חתמ"ס יו"ד סי' שט ד"ה ואעתיק).

 

    לכן יש ליישב את קושיית המרדכי, כפי שמסביר בשערי יושר (שער ה פרק יט ד"ה ועפי"ד נוכל) שבחורי הנמלים ישנן חיטים השייכות לבעה"ב וישנן כאלו השייכות לעני. ואמנם רוב החיטים שייך לבעה"ב, אך רוב  זה הוא רובא דאיתא קמן. וכבר ביאר בשערי יושר  (שער ג פ"א) שרובא דאיתא קמן אינו מברר את המציאות, אלא אף שעדיין נשאר הספק חידשה התורה "אחרי רבים להטות". ובמתנות עניים,  במצב של ספק, ישנו חידוש הפוך של התורה שיש להחמיר מכוח "עני ורש הצדיקו". לפי"ז יש ליישב גם את השאלה מדמאי,  שהרוב שבדמאי הוא רובא דליתא קמן, ובכה"ג רובא וחזקה רובא עדיף, ולכן אמרי' המוציא מחברו עליו הראיה.

    מכל הנ"ל נראה שיש לנקוט לקולא במקום שיש רוב (רובא דליתא קמן) הפוטר מנתינת מעשר עני, ולא החמרנו בספקות אלא במקום שיש ספק השקול. ולפי זה אם יש מין של ירק שרובו גדל אצל נכרים  - יש להקל ולפטור מנתינת מעשר עני. עם זאת, כמובן שחייב בהפרשה כדין דמאי וכדי להפקיע איסור טבל מהפירות.

 

    ג. ספק ממון עניים

    הגמ' (נדרים ז ע"א) דנה אם יש יד לצדקה אם לאו, ולא פושטת את הבעיה.

    הר"ן מביא דעת הרמב"ם הסובר שלהלכה קיי"ל יש יד לצדקה מפני שכלל נקוט בידיו שלעולם אזלי' בש"ס אחרי את"ל. אך הרמב"ן והרשב"א (וכ"כ המאירי נדרים שם) אומרים כן מפני שהוי ספק איסורא, וז"ל הרשב"א:

"...וסלקי הני כלהו בתיקו  והלכך  גבי  קדושין  ופאה וצדקה דאיסורא דאורייתא אזלינן  לחומרא...".

    ע"כ מקשה הר"ן:

"...ותמהני עליהן שהרי  סוגיא  מפורשת היא בסוף פרק הזרוע והלחיים (חולין דף קלד.) שספק ממון  עניים  הרי  הוא ספק ממון דאזלינן ביה לקולא לנתבע מדמקשינן התם אמתני'  דגר  שנתגייר  והיה  לו פרה נשחטת וכו' תנן ספק ממון פטור אלמא ספיקא לקולא ורמינהו חורי נמלים שבתוך הקמה וכו'. ואיצטריך לשנויי הכא פרה  בחזקת  פטורא קיימא קמה בחזקת חיוב קיימא אלמא טעמא דבחזקת חיוב  קיימא  הא  לאו  הכי ספק פטור ואם איתא דספק ממון עניים הוה ליה ספיקא דאיסורא למה  לי לשנויי הכי..."

    ולהלכה, גם הר"ן מודה שמחמירים ביד לצדקה כפי שמביא אליבא דהרמב"ם שאזלי' בתר "אם תימצי לומר" וכ"כ בחידושיו על הרי"ף (קדושין דף יא ע"ב מדפי הרי"ף).

    הר"ן מקשה על הרשב"א שנראה מהגמ' שחזקת החיוב היא הגורם לחיוב ולא די בכך שספק ממון עניים הוא ספק איסור.

    ויש לשאול שאם אנו מתייחסים לכל ממון עניים כאל ספק איסור, כדעת הרשב"א, לשם מה יש צורך בלימוד מהפסוק "ודל לא תהדר בריבו - אלא, צדק משלך ותן לו"? הלא בכל ספק איסור קיי"ל ספק איסורא לחומרא!

    ישנם שני אופנים להסביר את דברי הרמב"ן והרשב"א[4]:

    1. בעיקרון יש לומר שספק ממון עניים הוא ספק איסור, אך הלימוד "צדק משלך ותן לו" הוא במקום שעפ"י גדרי איסורים, אין אנו מחמירים, למשל כשיש חזקת היתר. ולדעת החתמ"ס (יו"ד סי' רמ) הוא הדין כשבעה"ב מוחזק או מרא קמא. לפי"ז מסביר החתמ"ס למדנו מהפסוק "עני ורש הצדיקו" שהתורה הפכה את העני למוחזק בממון ובעה"ב נחשב מוציא, ולכן יש להחמיר אף כנגד מוחזק ומרא קמא. אפשרות נוספת, מצד דיני איסורים מקילים במקום רוב, ובממון עניים למדנו מהפסוק "עני ורש הצדיקו" להחמיר אף כנגד הרוב במקום שיש חזקת חיוב[5], וכדברי המרדכי (הובא לעיל).  

    2. רוב המיקרים של ספק ממון עניים הם ספק ממון, כי אנו מצמצמים את קביעת הרמב"ן והרשב"א שממון עניים נחשב איסור רק בצדקה שדינם כנדר[6], ולכן בשאר המקרים הנחשבים כדיני ממונות, למדנו מהפסוק להחמיר בספקם[7]. הנתיבות (סי' כה דיני תפיסה כלל ב) מסביר שלא רק צדקה נחשבת ספק איסור, אלא כל ממון עניים שמצטרף לחיוב הממוני איסור נוסף כגון איסור לא תלקט וכדו'. מ"מ החידוש בפסוק "עני ורש הצדיקו" הוא במקרים שאינם בגדר ספק איסור. לדוגמא, אם היו לו שני כיסים, האחד שלו והאחד של צדקה, ונותר לו רק כיס אחד ואינו יודע, מה טיבו של הכיס - אין כאן נדר צדקה. מאידך, מצד דיני ממונות אזלי' בתר המוחזק לקולא7, אך כיון שנאמר "עני ורש הצדיקו" יש להחמיר[8].

    הר"ן מקשה קושיא נוספת על הרמב"ן והרשב"א מהגמ' (יומא שם) בהקשר לפטור הנתינה בדמאי, ושואל הר"ן, אם ספק ממון עניים כדין ספק איסור מדוע לא חייבו לתת מעשר עני כמו שחייבו להפריש מעשר שני, לעלות לירושלים ולאכול את הפירות?  ולכאורה הקושיא תמוהה, שכן אם נאמר שבדמאי שישנו ספק אם עמי הארץ הפרישו, נחשב כיש חזקת חיוב אזי יש להקשות גם על הר"ן מדוע לא נאמר "צדק משלך ותן לו"? וע"כ יש לומר, בניגוד לדעת המרדכי, שרובא וחזקה - רובא עדיף, וכיון שרוב עמי הארץ מעשרין הן, אין כאן ספק ואין להחמיר מדין "צדק משלך ותן לו". ומ"מ עדייןקושיית הר"ן אינה ברורה, שכן אפי' אם נאמר שספק מתנות עניים הוא כספק איסור (שיטת הרשב"א) - יש להקל מחמת הרוב כבשאר איסורים!?

 

    ד. חזקת חיוב או חזקת פטור

 

    1. חזקת פטור

    בגמ' (חולין שם) ריש לקיש דוחה את תירוצו של ר' יוחנן שספק לקט - לקט הינה רק דעת יחיד בטענה שלדעת יחיד זו יש מקור וסברה: "עני ורש הצדיקו - צדק משלך ותן לו". כדי ליישב את הסתירה בין המשנה (חולין שם) העוסקת בפרה שנשחטה לבין המשנה (פאה פ"ד מי"א) העוסקת בחורי הנמלים אומר רבא[9]:

    הטורי אבן (אבני מילואים ר"ה יד) מקשה מן הרישא לסיפא: ברישא משמע שאם אין חזקת פטור - יש להחמיר, לעומת זאת בסיפא משמע שיש להקל בכה"ג שכן מקרה שאין בו חזקת חיוב - לקולא. ועוד יש לעיין מה טיבה של חזקת החיוב במקרה של חורי הנמלים, הרי ישנו ספק בכל גרגיר אם הוא נפל לאחר קצירת הבעלים והוי לקט או שמא נפל לפני הקצירה ולא חל עליו דין לקט. ובכגון דא אינה חזקה, שכן מבואר בר"ן (חולין ג ע"א מדפי הרי"ף ד"ה גרסי') שאנו מחזיקים דבר בחזקת איסור רק כאשר האיסור היה בוודאות על החפץ המסופק, ובנד"ד הספק הוא בגוף הדבר שמא לא היתה קצירה כלל ולא התחיל חיוב הלקט[10]?

 

    מכוח שתי הקושיות דלעיל, מחדש הטורי אבן (שם) שלא חזקת החיוב היא גורם החיוב "ספק לקט - לקט", אלא די בכך שאין חזקת פטור כדי להתחייב. כיון שבין כך יש להסיק מהגמ' שאחת מהחזקות היא לאו דווקא (או חזקת הפטור או חזקת החיוב), לכן הוא קובע שחזקת החיוב - לאו דווקא, והעיקר שלא יהא חזקת פטור המבטלת את הספק. גם ברכי יוסף (יו"ד סי' רנח ס"ק ג) וכן פאה"ש (הלכות לקט סי ח סס"ק טו) מסבירים כטורי אבן שאם אין חזקת פטור - יש להחמיר.

    משמעות הדברים, היא גדולה מאד, שכן אם נאמר שרק כאשר יש חזקת חיוב יש להחמיר בספק מעשר עני, אזי ישנם הרבה מיקרים של ספקות שאין וודאות שיש מעשר עני (ראה להלן פרק ו' סוגי הספקות), בכה"ג נקל, אך אם נאמר שדי בכך שאין חזקת פטור כדי להחמיר מדין "צדק משלך ותן לו" - יהיה הדין לחומרא.

    לשערי יושר (שער ה פרק יט-כ) כיוון מחשבה דומה, אלא שלדעתו אין אנו דנים כלל מדיני חזקות המקובלות בש"ס, אלא המושגים "חזקת פטור" ו"חזקת חיוב" הינם מושאלים, ומשמעותם שבפרה אין יסוד לחיוב כיון שהספק הוא בשוחט פרה שהיה גוי, לעומת חורי הנמלים, שיסוד החיוב מבורר כיון שמדובר בבעל שדה ישראל. וכן נראה בדברי הירושלמי (סוף פ"ד דפאה):

"ר"ש  בן  לקיש  אומר - ד"ה היא ישראל, שעיקרו חייב, ספקו - חייב; וגוי שעיקרו פטור - ספיקו פטור".

    בירושלמי לא הוזכרו המושגים חזקת חיוב וחזקת פטור אלא מושגים כלליים הרבה יותר, ומכאן סמך לשיטת הטורי אבן ושערי יושר.

 

    2. חזקת חיוב

    מדברי הבבלי משתמע שחזקת החיוב היא הגורם שאין אומרים המוציא מחברו - עליו הראיה, ובעה"ב חייב לשלם את חובו לעניים, וכדברי הגמ': "קמה - בחזקת חיובא קיימא". ואמנם דברי רש"י אינם ברורים לגמרי והוא מסביר בצורה כללית שיש חיוב לקט: "קמה - כשנולד לך ספק בלקט ואתה מעמידה על חזקתה חזקת חיוב הוא דמעולם היא עומדת לכך דשל ישראל היא".

    בתפארת ישראל ובמשנה ראשונה (פאה שם) מתבאר שאמנם אין חזקה על כל גרגיר, אך ישנה חזקה על השדה, וז"ל המשנה ראשונה (סד"ה שספק):

"ומשמע מהכא דקמה בחזקת חיובא קיימא לענין לקט ושכחה כמו לפאה, ולא אמרי' שמא לא היה כאן שכחה בשדה זו מעולם או לא נשר כלל בשעת הקציר ואין כאן לקט דרובן א"א בלא לקט ושכחה. ומיהו יש לומר דספק לקט - לקט דווקא כשידוע שהיה בשדה לקט וכן שכחה..."

    משמעות חזקת החיוב היא שוודאי יש לשו"פ בשדה אף אם יש ספק על כל גרגיר. ונראה שהר"ן סובר שחזקת החיוב היא הגורם לחיוב, שכן הוא מוכיח מגמ' דידן שספק מתנות עניים - לקולא כדיני ממונות: "קמה בחזקת חיוב קיימא אלמא טעמא דבחזקת חיוב  קיימא  הא  לאו הכי ספק פטור". כלומר שדווקא חזקת החיוב הוא הגורם לחיוב הממוני. ואין לומר שהר"ן יכול לסבור כטורי אבן שהעיקר הוא שאין חזקת פטור, כי אז אין להביא ראיה מגמ' דידן, שכן יש לומר שספק מתנות עניים הוי לחומרא כדין ספק איסור ורק במקום חזקת פטור, יש להקל, כדיני איסורים שאזלי' בתר חזקה[11].

    וכן מוכח מדברי המהרי"ט (ח"א סי' לט) שנוקט כר"ן ובפירוש דוחה את פירושו של הטורי אבן: וז"ל המהרי"ט:

"ולא תימא דדוק' אמרי' הכי גבי פרה משום הא דקאמ' דפרה בחזקת פטורה היא אם לא היתה חזקה זו לא חיישינן אחזק' ממון לומר המע"ה ואזלי' לחומרא אין הדבר כן דתנן בפרק שני דבכורות מת א' מה' ר"ט או' יחלוקו ר"ע אומר המע"ה... והא דקאמר בהזרוע פרה בחזקת פטור קיימא ה"ק אינה בחזקת חיוב שתוציא מחזקת ממונו כמו קמה שחזקת חיוב גורם לה להוציא ממון מחזקתו מספק..."

    גם מדברי הגר"א (בהגר"א יו"ד סי' רנט ס"ק טו) משמע שהגורם המחייב במתנות עניים, הוא חזקת החיוב.

    נאמר בשו"ע (יו"ד סי' רנט סעי' ה):

"מי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה, חייב ליתן אותם לצדקה".

    ע"כ משיג הגר"א (שם):

"ממתני' ספ"ד דפאה... אבל בחולין קל"ד א' מוכח להיפך דאזלי' לקולא וכמו בכל ספק ממונא אא"כ הו"ל חזקת חיוב מקודם... וכ"כ הר"ן בנדרים ז' א' מכמה סוגיות שבגמ' וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תרנו)..."

    ולענ"ד יתכן לומר שהר"ן והרשב"א חלוקים בשאלה ממה נובע החיוב: האם חזקת החיוב או שמא חזקת הפטור. לדעת הר"ן חזקת חיוב הוא הגורם את החיוב בספק לקט, ולכן מוכיח מהגמ' חולין שלולא חזקת החיוב הוי ספק ממון ולקולא. אך לדעת הרשב"א יש לומר שאין להוכיח כלום מהגמ' חולין כיון שאה"נ אין צורך בחזקת חיוב כדי לחייב, להחמיר במתנות עניים כספק איסור אלא א"כ ישנה חזקת פטור שאז יש להקל עפ"י החזקה[12].