הרב דורון ותקין
המהפך בנס החנוכה לא היה רק אירוע - הצלת ישראל מחמת המציק, ביטול הגזרות וכדומה. המהפך היה בשינוי מצבו הרוחני של הדור ביחסו לחיי תורה, ביכולתו התרבותית ליצוק לאומיות קדושה, שלוחמת ופועלת נגד ההלניסטיות היוונית. מלחמה רוחנית בתרבות הגוף והחומר שמאחריה ניצבת הפילוסופיה עם החכמה היוונית.
לפיכך אומרת הברייתא (שבת כא ע"ב): "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים". עיקרה של המלחמה התרבותית נמשכה אחרי ההכרעה המדינית ומכוחה. שחרור המקדש וחנוכתו, טיהורו והדלקת הנרות, נס השמן והארת הרוח היוו פריצת דרך חדשה וארוכה בעם ישראל. מפני שחכמת יוון היפה והמושכת זרעה את זרעיה בתרבות האנושית ועל ישראל להיאבק בה בדורות הבאים.
בשנה האחרת כאשר ראו בית דין של חשמונאי את גודל הישועה, וההצלה מההשפעה הקשה של תרבות החול שמנסה לנגוע ולטמא את קודשי ישראל. הבינו חכמים שיש צורך לתקן זכר לניצחון התרבותי לדורות, קביעת המשכיות השפעה של תרבות קדושה מגבורת החשמונאים.
על היחס בין הניצחון למצב הדור מעיד שמה של המנורה "המנורה הטהורה". מקוריות התורה והשפע האלוקי בבית המקדש היה במקום המקודש ביותר קדש הקדשים, שם היה ארון הקדש ובתוכו הלוחות ושברי הלוחות, מצידו היה ספר התורה שכתב משה, סגולת התורה לנצח. אבל השפעת התורה וחינוכה בכל דור היו מושפעים מהארת התורה של המנורה. הנצי"ב בפרושו (שמות כה לא) כותב: "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר", שטהרת המנורה איננה שם תואר לאיכות הזהב או לעשייתה אלא שם עצם, המנורה נקראת המנורה הטהורה. מפני שהיא מאירה כראוי רק כשהדור טהור, לפי כלי הקיבול של הדור כך עניינה והשפעתה של המנורה.
יניקת התורה בכל דור ודור מזככת את אור המנורה. בזמן שניצחו החשמונאים את היוונים נעשה להם נס בהארת נרות המנורה, מפני הרצון הגדול של אותו הדור ללחום ולנצח את תרבות יוון, בכוחה של תורה שהפיחה רוח חיים לגבורה לאומית ולגבורה רוחנית. ראשיתו של המרד היה ע"י הכהנים הטהורים, ובראשם מתתיהו בן יוחנן כהן גדול. שורש הקדושה שבצבץ ממעמקי הסגולה הגנוזה של התורה, הופיע והאיר את נרות החנוכה לדורות.
כפי יכולת הדורות למשוך ולהעלות את אור השמן בפתילות, להאיר מהמקור הגנוז של החשמונאים, ככה מופיע בישראל הכוח להילחם בניסיון לטשטש את סגולת התורה והארתה. מלחמה תמידית מתנהלת בין החכמה היוונית לחכמת ישראל, התרבות המדעית מנתקת את משאבי הקדושה ומנסה להפריד ולמשול, רק חול ישנו בעולם אין תורה ואין קדושה. אבל לא כן עם ישראל המבדיל בין הקדש ובין החול. "אבל אנחנו יודעים איך לעשות רתוקות איך לחבר את השמים ואת הארץ, ודווקא ע"י חוש ההבדלה, הקדש הוא קדש בתכלית השלמות... ואנחנו מבדילים, שלעולם לא יבואו זהרורים של חול ויטשטשו את העשירות של הקדש... הקדש שומר את גבולותיו, הוא מגן על עצמו, שלא יבוא כל זרם של חול למעט את שויו. ודווקא ע"י השמירה הזאת נותן הקדש חיים וגם מקום לחול ולמערכות החול... אנחנו יודעים שנצח ישראל בנוי על ההבדלה בין הקדש והחול ועל צרופם בחיים" (מאמרי הראיה 478-9).
מזיגה כזו היא ניסיון קשה שדורש עומק גדול ומשנה זהירות. מכון התורה והארץ הולך מזה שנים, בשיעור קומה ובזהירות רבה בדרך הקדש הזו. הנה זכינו לגיליון ה- 50, גיליון היובל של בטאון המכון "אמונת עתיך". כשמו כן הוא מאמין בחי עולמים וזורע. האמונה היא מוחלטת, ומכוחה באה הזריעה והסייעתא משמיא. גדלות של תורה, לימוד שקידה וחיבור לגדולי התורה, לצד העמלות בתורה נעשים מחקרים מדעיים ופיתוחים חקלאיים, שמועילים לשמירת המצוות התלויות בארץ. מעמדה חשמונאית זו מתבססת ההתיישבות בחבל עזה, להעמדת החקלאות המעשית - החולית בקדושת המעשה והיצירה.
בגיליוננו החגיגי זוכים אנו להיאחז בגדולי עולם, יחד עם מאמרים מפרי עטם של ת"ח בדורנו, חוקרים ועובדי המכון.
את ההבדלה בין הקדש והחול מאפשרת לנו סגולתה של ארץ ישראל שהיא מחייה בנו חיים של תחיה, ושיבת ישראל לארצו מחיה את קדושת הארץ. קדושת הארץ איננה רק מקבלת את מעשינו בפסיביות, היא איננה סובייקט. אלא אובייקט מחיה ויוצר את האופי המיוחד לעם ישראל. על כך במאמרו הפותח ובדברי הברכה של הרה"ג הרב יעקב אריאל שליט"א, הרב הראשי לרמת גן ונשיא המכון. סמוך אליו לאותה הרוח הרב יגאל קמנצקי, הרב האזורי לחבל עזה ויו"ר המכון, על כנפי השכינה - בהוויית ההתיישבות בגוש קטיף ונסיה. עליהם חונה ברכתו של הרב חנן פורת לגיליון ה -50 "במשוך היובל".
לאחרונה יצא לאור ספרו של האדר"ת זצ"ל "תפילת דוד" - סדר סידור התפילה. הספר ערוך ע"י הרב יהודה הלוי עמיחי, ראש המחלקה ההלכתית במכון, ומכיוון שמגלגלים זכות ע"י זכאי, זיכנו הרב עמיחי בפנינים מכת"י שנמצאו עמו מהאדר"ת בענייני חנוכה.
ראשון המאמרים לרגל גיליוננו המיוחד, דוגמא ראשונית מספר "חוקות הארץ", חיבור על ספר כלאים סביב הלכות כלאים לרמב"ם, מכתב יד של הראי"ה קוק זצ"ל, בתוספת שכלול מחקר ומקורות מפרי עמלה של מחלקת המחקר התורני של המכון. זוהי דוגמא ראשונה ואין לראות בה את מתכונתו הסופית של הספר.
שפר בחלקנו מאמרו של הרב הראשי לישראל, הרה"ג שלמה גורן זצ"ל, בתשובה משו"ת "תרומת הגורן" שעומד לצאת לאור, שאלות ותשובות מהרב גורן זצ"ל. התשובה עוסקת במעמדם של שטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, ולא היו בקדושת עולי בבל קודם לכן, האם יעלו למדרגת קדושת עולי בבל, והמשמעויות השונות הכרוכות בכך. חונה עליו הרב אריה שטרן ראש מכון הלכה ברורה, במאמרו קדושת ארץ ישראל בימים ההם ובזמן הזה, בכותבו הגדרות למצבנו המחודש ביחס לאותם המקומות.
הארת נרות החנוכה, כאמור, ותיקונם לדורות מלמדים על נדידת התורה וחזרתה לארץ, משמעות הנדידה מעוררת שאלות הלכתיות: שאלה בענייני החנוכה - נדידת החנוכיה ממקומה המיועד לה עם יציאתנו לגלות, וחזרתה למקומה עם שובנו ארצה, במאמרו של הרב יהודה זולדן. שאלה כללית ומהותית יותר מתעוררת בקשר לפסיקה במצוות התלויות בארץ לאחר השבת שבותנו וישיבתנו בה: האם מחויבים לפסיקת הרמב"ם, או ישנה דרך פסיקה אחרת? על כך במאמרו של הרב יהודה עמיחי. מלבד אלה עוד מספר מאמרים ותגובות כהרגלנו.
ברכות ל"מדרשת התורה והארץ" על הוצאה לאור של תקליטור חדש "תרומות ומעשרות", הדרכה על סדר הפרשת תרומות ומעשרות למעשה. על התקליטור במאמרו של גדעון נאור, שהוכן על ידו עבור בית האוצר, קרן המעדרות שליד המכו
בסיום הגיליון מצורף מפתח חדש ל - 50 הגיליונות שיצאו עד עתה, המפתח ערוך לפי נושאים, נושאים ראשיים ונושאי משנה, המפתח נערך ע"י הרב יואל פרידמן, העורך הראשון של "אמונת עתיך".
לסיום, נחזור על הראשונות בהם פתחנו, אמנם הרחיקו אותנו חכמים מחכמת יוון, אבל לשון יוונית מותר ללמוד, כמו שחילקו חכמים (ב"ק פג ע"א): "לשון יווני לחוד חכמה יוונית לחוד". בתוכן אין לנו ללמוד מהם דבר אבל בלשון היא הסגנון מותר לנו, ואף הדריכו אותנו חכמים לקבל מהם שנאמר (מגילה ט ע"ב): "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם - יפיותו של יפת יהא באהלי שם". מלבד ההידור בעשיית המצוות, מצד מעשה המצווה, כמו שכתוב "זה א-לי ואנווהו", יש לשים לב על הסגנון החיצוני של הופעת התורה, שהרי אפילו מותר לתרגם את התורה ליוונית. בגיליון זה שיפרנו את החיצוניות, כדי שיקל על קוראי ולומדי המאמרים לעיין בהם ולהפיק מהם תועלת בהנאה.
גיליון היובל מונח לפניכם, כמו שנאמר (שמות כא א): "אשר תשים לפניהם" - כשולחן ערוך, נאה ומרחיב את הדעת, להגדיל תורה ולהאדירה.