מאמרי אמונת עתיך - עלון מס' 52 לתוכן הגיליון	אדר א'-ב' תשס"ג

 

הרב יגאל קמינצקי

דין חרק יבש

 

הצגת הבעיה:

ירק שנמצא בו חרק שהתייבש לגמרי עד כדי כך שהוא נפרך בקלות. כמו כן הוא הצטמק מאד עד שהוא נראה בעין רגילה כנקודה חשודה בלבד ורק בעזרת מיקרוסקופ ניתן לזהותו כחרק לשעבר.

 

מצאנו שאיסור יכול להתבטל משם איסור (כגון על ידי שריפה, כמו למשל חמץ בפסח, הגם שאיסורו חמור מאד שיש בו כרת  ואיסור הנאה ועוד, אולם לאחר שנשרף שוב אין בו איסור), האם חרק שהתייבש ונצטמק מאד, נחשב עדיין לשרץ האסור באכילה ואין לאכול את הירק עד שיסיר את החרק, או שפקע ממנו איסורו וניתן לאוכלו ללא ניקוי?

 

א. יבש כעץ

 

איסור שהתייבש, נהפך למשהו חדש ומותר להשתמש בו, כיון שאיסורו בטל. כך נפסק ברמ"א (שו"ע יו"ד סי' פז): "עור הקיבה, לפעמים מולחים אותו ומייבשין אותו, ונעשה כעץ, וממלאים אותו חלב, מותר, דמאחר שהתייבש הוי כעץ בעלמא, ואין בו לחלוחית בשר"^[1]. משמע מדברי הרמ"א וכן דעת המחבר, שמותר לייבש עור באופן מלאכותי עד שאין בו לחלוחית ולהשתמש בו לכתחילה.

 

ביחס לאיסור שהתייבש ישנן שיטות שונות באחרונים: (הובאו בפת"ש יו"ד סי' פז ס"ק כ, כא)

א. דעת הפמ"ג: דווקא בעור או במעיים יבשים מותר להשתמש, אבל בשר יבש כעץ אסור. וגם בעור יש לאסור כאשר מתרכך ע"י בישול או שריה.

ב. דעת הנוב"י (חיו"ד מהדו"ק סי' כו) שהיתר בשר יבש הוא דוקא בבשר בחלב, דכיון שהתייבש מקודם הבשר לא נשאר בו טעם לאסור החלב ולא חל עליו שם בב"ח, אבל בשר איסור לא נפקע ממנו שם איסור ע"י שהתייבש^[2].

ג. דעת תפארת צבי (חיו"ד סימן עג) שכתב "בתולעים אדומים שמייבשים אותם וצובעים בהם משקה יי"ש (כעין צבע מאכל בימינו) דמותר מטעם דהוי כעץ בעלמא" (ומשמע שמותר גם על ידי שרייה). וכן דעת "לחם הפנים" שפסק במקרה שתחב אדם אצבעו לתוך עין של בהמה לרפואה, והתייבש עד שלא יוכל  להסירו והניחו בתוך כלי עם חלב רותח כדי שיתרכך, ולא היה שישים כנגד העין, ונשאל על החלב ועל הכלי, והורה  להתיר דמאחר דהתייבש הוי כעץ בעלמא. כן דעת הש"ך (סי' קי"ד ס"ק כא) לענין חשש חוטי בשר בכרכום, וכן מבואר בתשובת שבו"י (ק"ב סי' ע), ועי' בתשובת דת אש (סי' יג).

 

נראה שניתן לדמות מחלוקת אחרונים זו לדין חרק שהתייבש. המתירים איסור שהתייבש כעץ יתירו אף בחרק יבש.

 

על פי דעת המתירים, לכאורה ישנו קושי ממה שנפסק בשו"ע וברמ"א לעניין שרץ שרוף. פסק השו"ע (יו"ד סי' פד סע' יז):  "שרץ שרוף, מותר לאכלו משום רפואה, דעפרא בעלמא הוא", משמע שההיתר הוא רק בדיעבד. גם מדברי הרמ"א (יו"ד סי' קנה סע' ג): "מותר לשרוף שרץ... ולאוכלו לרפואה אפילו חולה שאין בו סכנה". מכאן משמע שמותר לאכול שרץ שרוף (שהוא ודאי יותר יבש מהעור), רק בדיעבד, דהרי התירו רק לחולה.

 

ניתן להסביר קושי זה, כיון שבשרץ שרוף, יש תרתי לריעותא:

א.גוף השרץ נאכל. ב. הוא נאכל בפני עצמו וללא כל תערובת, ועל כן שייך לאוסרו לכתחילה מדין "אחשביה" וכפי שמצינו ברא"ש (פסחים פ"ב סי' א): "חמץ שחרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אף לאחר זמנו וכגון דנפסל מלאכול לכלב, דומיא דפת שעיפשה דיש הרוצים לומר לאו דווקא הנאה דהוא הדין נמי אכילה דעפרא בעלמא הוא ולא מסתבר, דאע"ג דבטל דעת האוכל אצל כל אדם, מ"מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור, וכ"כ הברצלוני" עכ"ד.

 

אבל בעור שיבש התירו לאוכלו, כמו שראינו לעיל, מכמה טעמים:

א.                              אין גוף העור נאכל אלא טעמו. ב. הטעם אינו נאכל בפני עצמו אלא ע"י תערובת, ועל כן אין אומרים בו "אחשביה" והוא מותר לכתחילה. (ועיין בשו"ת אחיעזר חלק ג סימן לג ובחכ"צ סי' עה).

אם כן באכילת ירק שבו חרק יבש, כיון שאינו מחשיב את החרק לאוכלו בפני עצמו, יהיה מותר אף לכתחילה.

 

ב. דבר שאינו מתקיים

 

אומרת הגמרא (חולין נח ע"א) "אמר רב הונא: כל ברייה שאין בו עצם אינו מתקיים י"ב חדש אמר רב פפא שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין." (התמרים המונחים בכד ניתן לאכלם ללא בדיקה לאחר י"ב חודש שכן אם התליע במחובר לא היה חי עד י"ב חודש) וכך פסק הרמב"ם להלכה (הל' מאא"ס פ"ב הלכה טו), וכך נפסק גם בשו"ע (יו"ד סי' פד סע' ח).

משמע מסוגיה זו שמותר לכתחילה לאכול פירות שדרכן להתליע, י"ב חודש לאחר תלישתם, לפי שתולעים שהיו בהם בעת חיבורם ונחשבים כ"שרץ השורץ על הארץ", אינם מתקיימים יותר (ואלו שהתליעו בתלוש ונשארו במקומם, אין הם "שרץ השורץ על הארץ" והם מותרים). אולם צריך לברר מה המשמעות של "אינו מתקיים"? מה השתנה שהפך את האיסור להיתר? האם הכוונה שלאחר י"ב חדש, החרקים נעלמים לגמרי, או שהם מתפרקים, או אולי נרקבים או שהם סתם יבשים?

הרשב"א (חולין נח ע"א) כותב: "והא דאמר רב הונא כל שאין בו עצם אין מתקיים י"ב חדש. משמע דאין מתקיים ואפילו מת קאמר. הילכך שרי אפילו בלא בדיקה, דהא לא קאמר אינו חי אלא אינו מתקיים וחוזר הוא לעפרו". כן כותב המאירי (שם) שכל שעברו עליו י"ב חדש עפרא בעלמא הוא.

מהי ההגדרה של "עפרא בעלמא"?

מצאנו בכמה מקומות שהגדרת האיסור לאחר איסורו וביטולו הוא כ"עפרא בעלמא":

1. בעניין שריפת חמץ (פסחים טו ע"ב) "הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם, ו(אפילו ש)הכלב יכול לאכלה - מטמאה טומאת אוכלין בכביצה, ונשרפת (פת תרומה טהורה שעיפשה) עם הטמאה  בפסח. - שאני התם, דעפרא בעלמא הוא".

2. בעניין נבלה (ע"ז סח ע"א): "ור' שמעון (נבלה) סרוחה מעיקרא לא צריכא  מיעוטא,  עפרא בעלמא  הוא".

3. לעניין ביצת איסור נקבע השעור (תמורה לא ע"א): " וכי אסרחא -  עפרא   בעלמא  הוא". ומסביר רש"י שם: "וכשהסריחה פקע איסורא דהואי עפרא בעלמא  הלכך  מותר זה שיצא ממנה אחרי כן".^[3]

אנו רואים ממקורות אלו שהשלב בו דבר איסור נחשב לעפר בעלמא, הוא השלב בו הוא מתעפש (נרקב), או מסריח ונמוח ואינו ראוי למאכל אדם. א"כ לאחר סיום כל התהליכים הללו, כאשר כבר המאכל מתייבש לגמרי, ואינו ראוי אפילו למאכל כלב, כל שכן שיהיה מותר.

הרא"ש (חולין פ"ג סי' נג) הביא את דעת הראב"ד, שסיבת ההיתר לאחר י"ב חודש הוא מדין יובש: "דאחר י"ב חודש אין בו לחות כלל והויא  כעפרא בעלמא ודייק מלישנא דקאמר אינו מתקיים ולא אמר אינו חי". אף אם נמצא חילוק בין בשר יבש לשרץ יבש, בכל אופן מוכח שיובש בשרץ הוא סיבה להיתרו גם אם צורתו עדיין עליו.^[4]

 

לכאורה נראה שאין להביא ראיה מסתם איסור, שבו עיפוש או סרחון או יובש מחשיבים אותו לעפר, לדין חרק שיבש בשלמותו, כיון ש"ברייה" שיש לה דין מיוחד. "ברייה" אסורה גם אם שיעורה פחות מכזית וגם אם טעמה פגום מעיקרא. ע"כ במקרה זה היא תחשב כעפר רק אם נתפוררה לגמרי. כך פסק הרמב"ם (הל' מאא"ס פ"ב הל' כא): "האוכל ברייה טמאה בפני עצמה כולה הרי זה לוקה מן התורה, ואפילו היתה פחותה מן החרדל, בין  שאכלה מתה בין שאכלה חיה, ואפילו סרחה הבריה  ונשתנית צורתה הואיל ואכלה כולה לוקה".

אולם מסביר המ"מ (שם) את דברי הרמב"ם שברייה שסרחה אסורה, בשלא סרחה והבאישה עד כדי שלא תהא ראויה לאדם, אבל מי שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור (ע"פ דברי הרמב"ם בפ' יד הל' יא), שכן ראינו שהלכה כר"ש שנבלה שאינה ראויה לגר אין שמה נבלה. כך גם סובר הט"ז (יו"ד סי' קג ס"ק ב): "דכשהן בעצמן פגומין וסרוחין בטיל חשיבותייהו". כן כתב הפמ"ג (שם) לענין עכבר דמתא "דהוא מאוס ופגום מעיקרו ואפילו הכי אם נסרח אחר כך בטל חשיבותייהו".

אמנם המנחת חינוך (מצווה קסג) מפקפק בדברי המ"מ ולדעתו צ"ל בדעת הרמב"ם שמדובר בסרוחה שאינה ראויה למאכל אדם, שבשאר איסורים - אינו חייב, ובברייה דמחייב על כל שהוא - אסור, ונשאר בצ"ע. אך גם לשיטת המנ"ח, אם נפסל מאכילת כלב, גם בברייה מותר.

           מצאנו אם כן, שגוף איסור שיבש מותר. דבר זה קשה לשיטת הנוב"י ודעימיה^[5].

 

           ג. ייבוש בתנור

 

בדרכ"ת (סי' פד ס"ק קב) מובאת מחלוקת אחרונים בדבר חרקים שהתייבשו בתנור וביניהם:

הבינת אדם (שער או"ה סי' לו ס"ק נב) מוכיח מהתוס' (ע"ז לד ע"א), שדין תנור כדין י"ב חודש. פסק שם הר"ר אפרים לענין שמרים של עובדי כוכבים שהתייבשו בתנור, שמועיל להם כמו  המתנת י"ב חודש. מתוך כך התיר פת של עובדי כוכבים שנחמצה בשמרי יין שהתייבשו בתנור. ואע"פ שר"ת (שם)הקפיד עליו, מוכח שלא חלק על ההשוואה בין תנור לי"ב חודש, אלא על עצם הקביעה ששמרים אחר י"ב חודש מותרים גם אם לא נתמדו.

 

אבל הרמ"ץ (חיו"ד סי' לא אות ח) חלק, וטעמו: "דמה מועיל זה שנתייבש הלחלוחית שבהם כיון שמ"מ הברייה קיימת".

ובשו"ת דברי יוסף (תקמ"ג) נאמר "דהא דמהני י"ב חודש בתולעים לאו משום דמוציא כל לחלוחית ולא חשיב ברייה אלא אחר י"ב חודש נעשה כעפרא שנתפזר וברייה ליתא אלא בשלם אבל בתנור מאן יימר שלא נשאר שלם?"^[6]

 

ד. הצטמק = ברייה חסרה ובטל

 

על כל הנאמר עד כאן אפשר להוסיף, שברייה שנחסר בה אבר או שנתרסקה, בטל ממנה שם ברייה והיא חוזרת לגדרי האסורים הרגילים (רא"ש חולין סי' לה, ע"פ הגמרא במכות טז ע"ב). כן כתב בשו"ע (יו"ד סי' קא סע' ו) "הא דברייה וחתיכה הראויה להתכבד לא בטלי, דוקא בעודם שלמים, אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה צורתן, בטלי, דתו לא חשיבי". הגר"א כותב (שם ס"ק יז), שרק ביחס לחתיכה הראויה להתכבד, יש צורך בנוסף לריסוק, גם באיבוד צורה. אבל ברייה, ריסוק בלבד מפקיע ממנה שם ברייה. כך כותב גם הט"ז (שם ס"ק י"ז) שבברייה כל שניטל קצת ממנה אין שם ברייה עליה. דין זה הוא אף אם ניטל ממנו דבר שאין הנשמה תלויה בו, כמו שכתב הר"ן (דף לו ד"ה גרסינן): "אבר שנתרסק אפילו שאין הנשמה תלויה בו הרי היא מתבטלת" וכן מצינו במנחת חנוך (מצוה קסג).

 

העולה מכאן הוא שאם נחסר מהברייה אפילו מעט, בטל ממנה שם ברייה. ע"כ בנדון דידן שרואים במיקרוסקופ שהחרק הצטמק באופן משמעותי, ונחסרו ממנו הנוזלים שבו וכל תוכנו הפנימי, בטל ממנו שם ברייה ודיני ברייה, והוא חוזר להיות איסור רגיל, שבשל היותו מאוס ופגום אין עוברים על אכילתו, וודאי בתערובת הוא בטל.

 

ה. סיכום

 

העולה מדברינו:

א. עפ"י הרא"ש  (חולין סי נג) ומקורות נוספים (פת"ש יו"ד פז ס"ק  כ, כא), איסור שיבש מותר, גם בנשתמרה צורתו.

ב. גם האוסרים חרק שהתייבש בתנור, מטעם שלא השתנתה צורתו, יודו להתיר כשהתייבש והשתנתה צורתו. 

ג. גם האוסרים חרק שנסרח כשראוי הוא עדיין לאכילת אדם, מודים שבנפסל מאכילת כלב מותר (מנ"ח קסג).

 

בנדון דידן מכיון שהחרק גם נפסל מאכילת כלב, גם השתנתה צורתו, וגם יבש לגמרי ובאופן הניתן לבדיקה, יהיה מותר לכתחילה לאכול את הירק שבו החרק.