בשם האל הגדול והנורא
אתחיל לכתב חידושים בפרוש התורה
באימה ביראה ברתת בזיע במורא
מתפלל ומתודה בלב נדכה ונפש שבורה
שואל סליחה, מבקש מחילה וכפרה
בקידה בבריכה בהשתחוויה, עד שיתפקקו כל חוליות בשדרה
ונפשי יודעת מאד ידיעה ברורה
שאין ביצת הנמלה כנגד הגלגל העליון צעירה
כאשר חכמתי קטנה ודעתי קצרה כנגד סתרי תורה
הצפונים בביתה הטמונים בחדרה
כי כל יקר וכל פלא, כל סוד עמק וכל חכמה מפארה
כמוס עמה חתום באוצרה ברמז בדבור בכתיבה ובאמירה
כאשר אמר הנביא המפאר, בלבוש מלכות והעטרה
משיח אלוהי יעקב ונעים הזמירה:
לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצוותך מאד
ונאמר: פלאות עדותיך על-כן נצרתם נפשי.

אבל מה אעשה ונפשי חשקה בתורה
והיא בלבי כאש אוכלת בוערה, בכליותיי עצורה
לצאת בעקבי הראשונים אריות שבחבורה
גאוני הדורות בעלי גבורה להיכנס עימהם בעבי הקורה
לכתוב כמה פשטים בכתובים ומדרשים במצוות ואגדה.
ערוכה בכל ושמורה.
ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה
פרושי רבנו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה
מכתר בנימוסו, במקרא, במשנה ובגמרא,
לו משפט הבכורה.
בדבריו אהגה, באהבתם אשגה
ועימהם יהיה לנו משא ומתן, דרישה וחקירה
בפשטיו ומדרשיו וכל אגדה בצורה, אשר בפירושיו זכורה.
ועם רבי אברהם בן עזרא תהיה לנו תוכחת מגלה ואהבה מסתרה
והאל אשר ממנו לבדו אירא, יצילני מיום עברה
יחשכני משגיאות, ומכל חטא ועברה,
וידריכני בדרך ישרה ויפתח לנו שערי אורה
ויזכנו ליום הבשורה,
כדכתיב: מה-נאוו על-ההרים רגלי מבשר משמיע שלום,
מבשר טוב משמיע ישועה, אומר לציון מלך אלוהיך
צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה
צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת
צדק עדותיך לעולם הבינני ואחיה.

רבנו משה בן נחמן התמקד רוב ימיו בגמרא ובהלכה, ורק בגיל שיבה הפנה את "לבו ודעתו מתלמוד למקרא, מהלכה לאגדה, מ'דגן' ל'גפן'. רמב"ן, מלבד היותו רב, פילוסוף, רופא, מקובל ופרשן המקרא, היה אף פייטן ומשורר והותיר אחריו שירים, אופנים וקינות. על כן מן הראוי שנייחס חשיבות ראויה לשיר הפתיחה שלו לפירושו לתורה. במשך השנים נתחוור לי, כי הפירוש הקיים של הרב שעוועל אינו מציג בפני הלומד הסבר מקיף אודות השיר, מבנהו והמסרים הטמונים בו. על-כן ראיתי זאת כחובה נעימה לכתוב פירוש מלא לשיר.
האמצעים הסגנוניים הנם חלק בלתי נפרד מהשיר והנם מהווים השלמה לרעיונות המובעים בשיר.

חריזה - רמב"ן דן בשיר ברצונו לכתוב פירוש לתורה, והנה עיון מדוקדק מגלה שהחרוז הבולט בשיר הוא החרוז: "רה" או "רא". חרוז זה מופיע 40 פעם בשיר בחריזה פנימית ובחריזה חיצונית, ואין ספק שהוא בת קול והד למושא החיבור "התורה".

התורה היא נושא השיר, והחרוז מהדהד באוזננו ומזכיר לנו באופן תדיר לכל אורך השיר את נושא השיר, ובכך הוא מדגיש בסמוי את חשיבות הנושא. יתרה מכך, רמב"ן עסק בקבלה וסבר שדברי התורה מכוונים אל רמזים רבים וסודות נשגבים שהם סתרי תורה. על כן, ייתכן, שבשירו אודות פירושו לתורה, נהג אף רמב"ן בדרך התורה ושיבץ רמזים הקשורים לתוכן השיר הדן בתורה.

בשורות 9-10 נאמר בבירור:

"סתרי תורה הצפונים בביתה הטמונים בחדרה",

כלומר, כל מה שטמון וצפון בתורה, יש צורך לטרוח לפענח ולגלותו. העובדה שרמב"ן היה משורר מחזקת את ההנחה, שיצר הרמוניה בין התוכן לצורה. ואכן התורה מתחילה באות בי"ת "בראשית ברא"... ובאזכור שם הבורא "אלוקים", ואף שירו של הרמב"ן פותח באות בי"ת "בשם" ובאזכור שם הבורא "האל".

ככותבת שירים, נהיר לי הדבר, שכדי לכתוב שיר שבו החרוז "רה" מופיע 40 פעם, כאשר הוא משולב בתכנים ובמסרים חשובים, יש צורך להיזקק למלאכת מחשבת. ונראה בברור, שרמב"ן רומז ל-40 יום ששהה משה רבנו על הר סיני כדי לקבל את התורה, כפי שנאמר:

"ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות כד יז).

במבנה השיר ניתן לראות באופן ברור, שהשיר נחלק לשני בתים.
בית ראשון פותח במילים: "בשם האל" ומסיים "נפשי" (שורות 1-16).
בית שני פותח במילים: "אבל מה אעשה" ומסיים "ואחיה" (שורות 17-39).

ואם נמשיך בדרכנו לראות קיומן של משמעויות נסתרות בשיר הפתיחה לתורה, הרי ששני הבתים רומזים לשני לוחות הברית שבמתן תורה.

כל בית מסתיים בפסוקים הדנים בשבח התורה:
בית א' מסתיים:

"רחבה מצוותך מאד" (תהלים קיט, צו), "פלאות עדותיך" (תהלים שם, קכט);

ובית ב' מסתיים בציטוט:

"צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה" (שם קיט, קמ) "ותורך אמת" (שם שם, קמב).

כלומר, לפנינו שני בתים הדנים בנושא שהוא התורה וכל בית מסתיים בציטוט ממזמורים אודות שבח התורה והמצוות, דבר זה מחזק את ההד שהשיר מעורר לשני לוחות הברית, שנתקבלו בשעת מתן תורה.

השיר מסתיים במה שפתח (lnclusio). השיר פותח במילים, "בשם הא-ל הגדול והנורא", וסיומו מיוחס לא-ל: "והא-ל אשר ממנו לבדו אירא" (שורה 31) ושמונה השורות הבאות מיוחסות אף הן לה'.

לעניות דעתי, סיום השיר הנו בעל משמעות המגולמת בסתרי השיר. בשלוש השורות האחרונות מובאים ציטוטים ממזמור קי"ט:

צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה
צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת
צדק עדותיך לעולם הבינני ואחיה

האות צדי"ק טבועה בראש כל אחד מהפסוקים, והאות אלף טבועה בכל אחת מהמילים האחרונות בכל שורה. אם נבחן בסתרי השיר משמעויות על פי הסדר האנכי נגלה, שעל פי טור אנכי ראשון,
תורת ה' הנה צרופה, צדקה (במובן יושר) וצדק הם דבריו (כפי שהן מופיעות בראשית השורות).
על פי טור אנכי שני נמצא שאוהב האמת (=תורה אמת) גמולו הוא שיחיה (מילים אחרונות בכל שורה).

סיכום משולב של הרעיונות הגנוזים בשני הטורים האנכיים:
מי שאכן סובר כי ראשית תורה הם אבני יסוד אלה - צרופה, צדקה וצדק -
סופו שיאהב את תורת האמת, וגמולו חיים.

השיר חותם ב-5 שורות של ציטוטים, שהם כנגד חמישה חומשי תורה. שלושה ציטוטים אחרונים (הכלולים בתוך המבנה המחומש) מורכבים מ-5 מילים כל אחת, שאף הן רומזות לחמישה חומשי תורה ובתוכם גנוזים רעיונות תיאולוגיים המבוססים על הזיקה שבין הרמזים בתחילת השורות לסופי שורות. גם בית א' חותם בשתי שורות של ציטוטים, ובסך הכל קיימים בשיר 7 ציטוטים, המובאים בסופי הבתים בשיר, שהם כנגד 7 ימי הבריאה.
בשיר ישנם אסוננסים (חזרה על תנועות) רבים, דוגמאות:

ומתודה, נדכה (שורה 4),
סליחה, מחילה (שורה 5).
בקידה, בבריכה ובהשתחוויה (שורה 6),
משא ומתן (שורה 28)
ואהבה מסתרה (שורה 30).

וכן חריזה נוספת באופן ספורדי:

אהגה, אשגה (שורה 27).

אליטרציה (חזרה על עיצור) בשילוב חזרה על מילים:
בשורות 35-36 בשיר קיימת חזרה על העיצור מ"ם: מה, מבשר, משמיע, מבשר, משמיע, מלך.
הפעלים: "מבשר" ו"משמיע" חוזרים פעמיים.

כמו כן בשיר קיימת אליטרציה בולטת. האות שי"ן הנה דומיננטית מאד ונקרית ב-49 מילים, ואלה מרמזים ל-49 שערי בינה שעל ידם נברא העולם.

ועוד האות שי"ן מרמזת לתחילת המילה הראשונה של המושג הנרמז "שערי בינה".
יצוין, שעניין 49 שערי הבינה מוזכר באריכות בהקדמת הרמב"ן לספר בראשית המופיע מיד לאחר השיר. בתורה נרמזו מ"ט שערי הבינה ב"ספירת העומר" וב"ספירת היובל".

יתרה מכך, 49 "שערי הבינה" מקורם בקבלה. שם מדובר על 50 שערים, אלא ששער אחד עדיין לא נברא לדעת רמב"ן. ואכן במילה "שבשדרה", מופיעה השי"ן פעמיים, ניתן לראות בכך רמז לשער ה-50 שעדיין לא נברא, ועל כן גלומה האות שי"ן במילה אחת פעמיים, ולא באופן עצמאי במילה נוספת.

ועוד, השי"ן הימנית (להבדיל משי"ן שמאלית) מדגישה את היותה אות שורקת שחוזרת, ובכך מובלטת היראה והרתת בבואו לכתוב את פירושו לתורה.

יש לציין שבניתוח ספרותי מובע אף הרגש והחוויה, המובנים מתוך השיר, ולאו דווקא ההיבט המדעי גרידא. כל כותב שיר הנו בעל מגמות ברורות, אך המסר העולה מתוכו עשוי להיות רב-גוני. על כן ברור, שרמב"ן התכוון מלכתחילה ליצור הרמוניה בין התוכן לבין הצורה בכדי למסור משמעויות נסתרות בשיר.
השיר פותח במילים: "בשם האל הגדול והנורא". פשר לשון הפתיחה הוא לשון שליחות. רמב"ן חש כשליח ה' לכתיבת הפירוש:

"...ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות"...

(דברי דוד לגלית הפלשתי, שמואל א יז, מה).
אולם ייתכנו משמעויות נוספות:
לשון שבועה;
או להראות את גדולת הבורא:

"האל הגדול הגיבור והנורא" (דברים י, יז).

"אתחיל לכתוב חידושים בפרוש התורה" (שורה 2), לשון זו מבטאה משמעות שונה מ"אכתוב פירושים לתורה". כלומר, הפרושים לתורה כבר קיימים, ואינו בא אלא לכתוב חידושים לפירושים קיימים של התורה.

בשורות הבאות מבטא רמב"ן את כל מהותו, כאשר הוא בא לפרש התורה. גופו ונפשו דרוכים לקראת התפקיד שנטל על עצמו.
שורה 3: לגופו - "בזיע" (זיעה) "ברתת" (רעד) - תופעות של הגוף המבטאות פחד מפני האל הנורא. נפשו חשה "באימה", "ביראה", "במורא" מפני הבורא (שורה 3).
"בלב נדכה ונפש שבורה" הוא מתפלל לפני הבורא ומתודה (שורה 4),
לפנינו ביטוי למצבו הנפשי בשעת הכתיבה, לא נאמר על מה הוא מתודה.
"נפשי יודעת" (שורה 7) ש"חכמתי קטנה ודעתי קצרה" (שורה 9).

כל כולו מבקש סליחה וכפרה (שורה 5), וההשתחוות מתוארת בהדרגה: תחילה קד קידה, לאחר מכן כורע ברך ולאחריו משתחווה. התוצאה של ההשתחוות היא שיתפקקו כל החוליות שבשדרה, כלומר, שכל החוליות יבלטו.

בית ב' משלים רעיונית את בית א' בעניין גופו ומהותו של הרמב"ן בבואו לכתוב פירושים לתורה.

"ונפשי חשקה בתורה" (שורה 17),
"והיא בלבי כאש אוכלת בוערה", "בכליותי עצורה" (שורה 18).

נשאלת השאלה: על מה נפשו שבורה ועל מה לבו נדכה? השיר מתאר את המחבר בזמן התפילה והוידוי. אף בקשת הסליחה מחילה וכפרה הן תוכן תפילתו לפני ה'. לפיכך מניח הרב שעוועל,

ש"בקשת הסליחה באה, שמא ישגה בהרחיקו פירוש מן הפירושים בסברות לא מכריעות".

לעניות דעתי, בטרם יחל בכתיבת פירושו לתורה, שרוי רמב"ן במצב נפשי וגופני מיוחד המתואר על ידי מטמורפוזה המיוחסת לכל מהותו. אין זהו מצב רגיל. המטמורפוזה נובעת מהכרתו השכלית בדבר החכמה והגדולה הגנוזים בתורה. יודע הוא, שלפניו משימה שהיא נשגבת מיכולתו האנושית המוגבלת של אדם, בן תמותה. על כך הוא מעיד בבירור בהמשך דבריו:
"ונפשי יודעת מאד, ידיעה ברורה" (שורה 7) שחכמתו של בן-אנוש הנה מוגבלת.
"ביצת הנמלה" (שורה 8) הנה מטאפורה למוגבלות החכמה האנושית ככלל.

ייתכן שישנן אנאלוגיות נוספות בין "ביצת הנמלה" המתוארת ביחס לגלגל העליון (שמים), והחכמה: הנמלה גלומה בתוך ביצה בלי יכולת לפרוץ ממוגבלותה;

ועוד, על הנמלה נאמר,

"לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם" (משלי ו,ו),
ו"חכמתי קטנה ודעתי קצרה" (שורה 9),

ואפילו ללמוד מהנמלה איני יכול. ההכרה בקטנותו מעידה על מידת הענווה שלו.

הקב"ה נתן לו יכולת שכלית המוגבלת לממד האנושי, ועל-פיה הוא עתיד לפרש את התורה. אם כן, מדוע עליו לבקש סליחה?

לעניות דעתי, בקשת הסליחה איננה בשל מוגבלות החשיבה וקטנות החכמה ביחס לגלגל העליון. בקשת הסליחה היא בשל כוונתו "לכתוב חידושים בפירוש התורה". המעשה הוא מעשה שמעבר להשגה האנושית שהרי לפניו כתבו הפרשנים "גאוני הדורות" מעשה נשגב שאינו פשוט במוגבלות האנושית בעיקר ביחס לנשגבות התורה בסודותיה הרבים. לפיכך מרבה הוא בתיאורים רבים של מצבו הנפשי והגופני.

היחס שבין ביצת הנמלה לשמים (גלגל עליון) הוא כמו היחס שבין חכמתו לסתרי תורה: השמים מקבילים לסתרי-תורה בנשגבותם, בקושי שבהשגתם;
ביצת הנמלה מקבילה לחכמתו בקטנותם, במוגבלות פיזית.

היחס בין שניהם מועצם מכוח ההשוואה המתבקשת. לפנינו משוואה רעיונית שהנה דימוי מורכב המכיל בתוכו מטאפורה, ביצת הנמלה.

במשפט "הצפונים בביתה הטמונים בחדרה" (שורה 10), מרמז רבנו לשלושה עיקרים:

(א) שהתורה היא מגן לאדם, כשם שהבית, החדר, מגן על האדם מפני הרוחות, הגשמים והשמש היוקדת. התורה מגינה על האדם בזכות הידיעות והמצוות שבה.

(ב) בכדי להבין את סתרי התורה יש לעמול, כשם שיגעים למצוא דבר הצפון בבית או הטמון בחדר.
(ג) המילים "ביתה" ו"חדרה" מרמזים שהתורה היא כבית לאדם (השווה: לדור באוהלה של תורה), היא כל עולמנו ובה נחפש את הצפון והטמון, את כל סודותיה.

במה מתבטאת גדלות התורה?
דברים רבים חתומים באוצרה: כל יקר, כל פלא, כל סוד עמוק, כל חכמה מפוארה (שורה 11). התורה היא אוצר שיש לגלות הגנוז בתוכו. בארבעה דרכים ניתן לגלות את החתום באוצרה:

(א) ברמז - רמזי תורה באותיות ובצורתן, כפי שכתב בהקדמה לבראשית.
(ב) בדיבור - דבר ה'.
(ג) בכתיבה - במילה הכתובה כולל המשמעות הנלווית.
(ד) באמירה - דברי הנבואה, כפי שמצוין בהמשך "כאשר אמר הנביא המפאר" (שורה 13).

ייתכן שישנה התאמה ישרה או הפוכה בין ארבעה דרכים אלה שבשורה 11 ובין אלה שבשורה 12.
התואר "משיח" (שורה 14) כוונתו: המשיח, דוד המלך, שהוא המשוח בשמן לצורך הכתרתו למלכות.

הפסוקים החותמים את בית א' עניינם חשיבות המצוות.

"לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצוותך מאד (מזמור קיט, צו).
רש"י: לכל סיום דבר יש קץ גבול, אבל מצוותיך אין קץ וגבול לתכליתם".
וכן ראב"ע: "לכל תכלה", קץ בלשוננו פעם ראש ופעם סוף כמו על שני קצותיו, מקצה גבול מצרים, מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, מקץ שבע שנים תשלח".

המשך הפסוק מהווה ניגוד רעיוני לראשיתו, 'קץ' לעומת 'רחבה מאד', ועיקרו להראות את חשיבות המצוות. ובהמשך מצטט:

"פלאות עדותיך על-כן נצרתם נפשי" (מזמור קיט, קכט),
רש"י: "מכוסים הם ונפלאים עדותיך מבני אדם. יש מצוות קלות שהרבית במתן שכרן כגון שלוח הקן, על כן נצרתם נפשי כלם כי לא יודע איזה יכשר".

אף בפסוק זה קיימת התייחסות לחשיבות המצוות.
למרות המצב המתואר בבית א', קטנות חכמתו לעומת גדלות החכמה שבתורה וסודותיה,
חפץ רמב"ן בתורה.
לכן פותח הוא במילת הניגוד "אבל מה אעשה". נפשו (שורה 17)
לבו (שורה 18) וכליותיו (שורה 18) משתוקקים לתורה,
והיא:

"כאש אוכלת בוערה".

דימוי זה מזכיר את הגילוי הראשון של ה' למשה אדון הנביאים:

"והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל", (שמות ג, ב),

המראה הנבואי שהנו בגדר נס. בדרך זו הוא מביע את יחסו לתורת ה' שניתנה במעמד הר סיני:

"והיא (התורה) בלבי כאש אוכלת בוערה".

בניגוד למראה הנבואי - תפקיד האש הוא לאכול את לבו, הואיל ותמיד בוערת בקרבו, לכן הפועל מופיע בלשון הווה תמידי: "בוערה". דימוי זה מדגיש שתורת ה' בוערה בלבו באופן תמידי בניגוד לסנה - שאיננו אוכל.
האש עצורה בכליותיו באופן תמידי. בתחושה זו ניגש רמב"ן לכתוב את חידושיו לתורה.

אופן הכתיבה:

"לצאת בעקבי הראשונים אריות שבחבורה... בעלי גבורה" (שורות 20-19).

הראשונים הם הפרשנים הקודמים המכונים: "אריות שבחבורה".

הרב שעוועל מפנה לכתוב במסכת שבת "ארי שבחבורה" (קיא, ע"ב), ולביטוי "בעלי גבורה" הוא מפנה לאבות דרבי נתן "אין גיבורים אלא גיבורי התורה" (פרק כה).

הפרשנים הקודמים לרמב"ן מתוארים כ"אריות שבחבורה" כ"גאוני הדורות" כ"בעלי גבורה", שילוב של כתר מלכות (האריה - מלך החיות), גאוניות וכוח רוחני (גיבורי התורה).

"לכתוב כהם פשטים בכתובים ומדרשים במצוות ואגדה" (שורה 21).

אפשר לפרש פשטים - בכתובים, ומדרשים - במצוות ואגדה;
או פשטים בכתובים, מדרשים, מצות ואגדה.

על פי הניסוח - תיתכנה שתי האפשרויות. ההיגיון מחייב אפשרות א' בלבד. "ערוכה בכול" (שורה 22) משמע מסודרת בכול.
לפנינו רמז לגישתו ל'אין מוקדים ומאוחר בתורה':

"ועל דעתי, כל התורה כסדר, שכל המקומות אשר בהם יאחר המוקדם יפרש בו כגון וידבר ה' אל משה בהר סיני" (פירושו לויקרא טז,א).

"ושמורה" (שורה 22) - התורה שמורה לנו תתקע"ד דורות לפני הבריאה. ייתכן שכוונתו לומר שנוסח התורה שמור מפני טעויות העתקה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במאמר חז"ל:

"לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות בתורה, שהיו אומרים: 'ואו דגחון' (ויקרא יא, מב) - חצין של אותיות ספר תורה..." (קידושין ל, ע"א).

הרב שעוועל מציג פירוש שונה: שמורה בלבו לעולם.

משורה 23 ואילך מתאר רמב"ן את האופן שבו יכתוב חידושיו לתורה.
הוא יתבסס על פירוש רש"י המכונה "נרות המנורה הטהורה" (שמות לא, ח), כלומר, הוא מאיר לסביבותיו והוא טהור מכל שגיאה.
יתרה מכך, הוא מכנהו "עטרת צבי וצפירת תפארה" (על פי ישעיה כח, ה), שמשמעו כתר חמדה וכתר תפארה, תיאור המיוחס לרש"י חשיבות רבה' וגדולה וכבוד.
הכבוד שמיוחס לו הוא כפול ביחס למפרשים האחרים: "לו משפט הבכורה".

לבן הבכור מגיע כפל"ם בירושת האב. ומאחר שרש"י נחשב בעיני רמב"ן כבכור הרי שלו מגיע כבוד כפול. אולם למרות הכבוד הכפול שנותן לרש"י, הוא (רמב"ן) ידרוש בפירוש רש"י, יחקור בו, ישא וייתן בכל אשר מצוין בפירוש רש"י, בפשטיו, במדרשיו וכל אגדה בצורה.... אציין בקצרה שתי דוגמאות:

(א) "אני תמה על הרב שכתב מן ההגדות דעות חלוקות ומשוה אותם" (בראשית יט, כד).
(ב) "הרב מפני בקיאותו בתלמוד, והכל לפניו כשולחן ערוך, אינו חושש וסותם הברייתות והן מטעות לשאר בני אדם" (ויקרא כה, ט).

אבל יחסו לר' אברהם אבן עזרא הוא יחס דו-ערכי (אמביוולנטי):

"תהיה לנו תוכחת מגלה ואהבה מסתרה" (שורה 30).

אציין בקצרה ארבע דוגמאות, שתי הדוגמאות הראשונות מיוחסות לביטוי "תוכחת מגלה", ושתי הדוגמאות האחרונות מיוחסות לביטוי "אהבה מסתרה".

(א) "אל יפתה אותך ר' אברהם בקושיותיו" (בראשית יא, כח).
(ב) מי עור עיני שכלו בזה (שם כה, לד).
(ג) "כבר הטיב לראות ר' אברהם שפירש העניין כסדרו" (שמות כד, א).
(ד) "יפה פירש" (ויקרא ה, ז).

כפי שציינתי בראש המאמר "סיים במה שפתח" (Inclusio). השיר מסיים בדבר בקשה מהאל. מעניין השינוי שחל בלשונו:
בפתיחה הלשון היא ביחיד "אירא", "יצילני", "יחשכני", "ידריכני";
ובחתימה ברבים "לנו" "ויזכנו".
מדוע חל מעבר זה?

כאשר הקב"ה ידריך את הרמב"ן בכתיבת חידושים נכונים לתורה וידריכהו ללכת בדרך ישרה בהבנה ובכתיבה - פירושו ישפיע מאליו על כלל הקוראים והלומדים.

"יפתח לנו שערי אורה [=תורה] ויזכנו ליום הבשורה" (שורות 33-34)

היינו:

שלום בעולם,
ישועת העם,
ההכרה במלכות ה' על ציון
(ושיבת ציון - מתבקש מההקשר), כפי שמפורט בשורות הבאות (35-36).

רמב"ן חותם את השיר בתיאור התורה - כפי שהסברתי לעיל על פי המבנה המיוחד שעולה ממנו משמעות - ובקשה: "הבינני ואחיה". ייתכן, שבלשונו זו רומז לכך, שה' לא יגמלהו רע על פירושים שאינם קרובים לאמת, ה' יבין את כוונתו ועל כן הוא יחיה.
האהבה לתורה, ההכרה בקטנות חכמתו כבן אנוש ביחס לתורה ולצפון בה, מידת הענווה של רמב"ן ויחסו לגדולי התורה הם הרעיונות המרכזיים בשיר, כאשר כל המסרים גלומים כאחד בתוך שיר שמהווה מעין מיצג של הרעיונות הטמונים בתורה. בגדלותו השכיל רמב"ן לגנוז בשירו את כל הרעיונות המרכזיים בתורה - חשיבות התורה והמצוות, סתרי תורה הגנוזים בה, רמזים לקבלה, רמזים לשני לוחות הברית ולמתן תורה - בהרמוניה נפלאה שבין תוכן לצורה.

---