|
תוכן המאמר: ראשיתו של הזמר-היהודי-החילוני שירי ארץ ישראל הראשונים אידלסון - אבי המוסיקולוגיה העברית זמר מזרחי - גלגולו של שיר הזמר העברי בתל-אביב הקטנה העלייה השלישית - שירי הומור ומצוקה ראשית הזמר הישראלי תנופת הזמר הישראלי סיכום תקציר: האם קיים זמר ישראלי? ימיו של הזמר הישראלי קצרים, החל משנות העשרים שרו שירי ארץ ישראל. בין המלחינים הידועים ששיריהם מושרים בפינו גם היום: יואל אנגל, מרדכי זעירא עמנואל עמירן וידידיה אדמון. השניים הראשונים היו הגשר בין מיני הזמר שהיו מושרים בארץ ישראל עד שנות העשרים לבין הזמר הישראלי החדש. השניים האחרונים הביאו רעיונות חדשים אודות מהותו של הזמר הישראלי, לחניהם היו דוגמא ומודל למלחינים רבים שפעלו אחריהם. מילות מפתח: זמר חילוני, זמר ישראלי, זמרה גרגוריאנית, שירי הומור, שירי מצוקה. |
|
הזמר הישראלי לסוגיו נתון בעשרות השנים האחרונות למתקפות שמטרתן ערעור עצם קיומו הייחודי. המתנגדים הבאים בעיקר מחוגי התקשורת, טוענים: |
ש"אין זמר ישראלי ולא היה מאז ומתמיד שרו כאן שירים רוסיים".
|
|
מעניין שדווקא המוסיקולוגים והחוקרים העוסקים בתחום זה, מקבלים את קיומו כמובן מאליו, כתופעה שאינה צריכה הוכחה.
ימיו של הזמר הישראלי קצרים היו. הוא נולד בסוף שנות העשרים ונקטף בדמי ימיו בשנות השבעים, משום שלא יכול היה לעמוד מול שטף הלעז וה"פופ" המיובא. מספר עבודות נכתבו בחקר הזמר העברי ואחת המוקדמות שבהן היא ספרונו של יצחק אדל "השיר ארץ-ישראלי", שנדפס בשנת 1946 בעקבות הרצאה ב"כנס הראשון לשיר הארץ-ישראלי". את מסקנותיו מבסס אדל על שיריהם של שרה לוי, יהודה שרתוק (שרת), מתתיהו ויינר (שלם), יואל ולבה, ידידיה גורוכוב (אדמון), דניאל סמבורסקי, מרדכי זעירא, שלום פוסטולסקי ונחום נרדי. באמצעותן הוא מוכיח בדרכים מוסיקולוגיות, כי אכן קיים זמר ישראלי ייחודי. חמש עשרה שנות זמר ישראלי שהחלו בסוף שנות העשרים, די היה בהן כדי לבסס תיאוריה מוסיקלית מקיפה וברורה אשר באמצעותה ניתן להבחין אם זמר מסוים ישראלי הוא אם לאו. עשרים שנים נוספות היו שנות פריחה לזמר הישראלי וסגנונו האופייני צמח והצמיח דור מלחינים חדש ילידי הארץ, אשר קיבלו אותו כסגנונם האישי, ולא היו זקוקים לטיעונים מוסיקולוגיים-היסטוריים-אידיאולוגיים כדי למצוא צידוק לדרך כתיבתם. נקודת המוצא של הזמר הישראלי היא בסוף שנות העשרים, בשיריהם של מרדכי זעירא, עמנואל עמירן וידידיה אדמון. הם היו מניחי היסוד, ראשונים לתקופה חדשה. חבורה זו הותירה אחריה פרק זמר מפואר, שאם כי אינו "ישראלי" לפי ההגדרות שנקבעו לאחר מכן, חלקו רב בעיצוב התרבות הציונית, שראשיתה בסוף המאה התשע עשרה. בפרק זה נעסוק כאן. ראשיתו של הזמר-היהודי-החילוני מלחין נוסף ולא נשכח הוא אברהם גולדפאדן (1908-1840) המכונה גם "אבי התיאטרון היהודי". השירים מתוך האופרטות שלו שטפו את יהודי אירופה והפכו ללהיטים בכל מקום יישוב. גם היום שרים בעברית ובאידיש את שיר הערש שלו "צימוקים ושקדים", והמחזה המוסיקלי "המכשפה" הוצג בארץ ישראל בתיאטרון "אהל" בשנות הארבעים בהצלחה יוצאת דופן. ביחס לגולדפאדן יש לציין, כי כתב גם עברית, ותוכן שיריו היה ציוני מובהק עוד טרם הקמת תנועה ציונית ממוסדת. כך כותב הוא עברית בשיר "יוסף בבית הסוהר": |
הוי כנעו! כנען! ארץ מלאתי נחת!
הוי ערש ילדותי, ילדות צולחת, עפרך אנשק, עוד זיכרונך לי קודש; מחלב טובך ינקתי, את גדלתיני, לבי לב צעיר לבקרים תרניני, ונעורי חדשת כירח בחדש. |
|
שלישי הוא אליקום צונזר. נולד בוילנא, ליטא, בשנת 1840 ואת שירו הידוע "הפרח", חיבר בשנת 1860. מלכתחילה כתב בשתי לשונות, עברית ואידיש, ולאחר מכן כתב גם רוסית. השיר "הפרח" נכתב אידיש ושמו "די בלום", ולאחר מכן תרגם אותו צונזר לעברית וקרא שמו "שושנה". שיר זה מוכר לרבים ואף מושר בערבי נוסטלגיה. קל יהיה לזהות אותו לפי תחילת המילים: |
"על אם הדרך שמה מתגוללת / שושנה חכלילת עינים...".
|
|
יש לציין, כי שלא כאחרים, חיבר צונזר גם את המנגינות לשיריו.
"שושנה" הוא שיר ציוני מובהק המשקף משאת נפש והוא מצטרף לשירי משוררים רבים בתקופה זו הקרויה "חיבת ציון". עליית הבילו"יים עוררה אותו לחבר בשנת 1887 את השיר "המחרשה" ומתחת לכותרתו הוסיף: |
"אשר יושר בפי איכרי ארץ הקדושה".
|
| כשירים אחרים נכתב גם שיר זה באידיש ותורגם על ידי צונזר לעברית, ומתחת השם "די סאכע" הביא ציטוט |
"כנען בידו מאזני מרמה לעשק אהב וגו'... עוד אשיבך באהלים כימי מועד" (הושע יב, ח-י).
|
|
ציטוט זה הוא אסמכתא לרמתם המוסרית של איכרי ארץ ישראל לעומת העדר מוסר אצל תושבי הארץ. צונזר ראה רמה מוסרית בעבודת האדמה, שהמחרשה הוא סמלה, וזו לשונו של הבית הראשון:
|
המחרשה
היא אבן הראשה לחיי שלוות השקט בלי מחסור לגו; בקר כי אשכימה נפשי לא תהימה ממחסור, מלוה, כלימה ודאגה בלב. בגרני כבר הוכנה תבואה לכל השנה אזרע, אקצר ברננה חופשי ושלו. |
| השיר "המחרשה" נכתב בלשון מקראית נמלצת אך המקור האידי כתוב בלשון עממית ופשוטה: |
אין סאכע
ליגט די מזל ברכה...
|
|
"המחרשה" הגיעה אף היא לארץ ישראל, ויש לשער כי לשון השיר הייתה נמלצת מידי אפילו באותם ימים, ולפיכך "תרגם" אותו נח שפירא (שעוד ידובר בו) לעברית "מודרנית" ונוסחו זה של שפירא מושר עד היום (בהברה אשכנזית): |
במחרשתי,
כל אשרי ירשתי אראה חיים טובים ולא אחסר מה בה; ובקומי משנתי לבקש את מחיתי לא תבוא דאגתי, על צרכי יום בא; לחרף מוכן כבר, האסם מלא בר, קצרו! ידי ולא זר, פה על אדמתי. |
|
נוסח זה נפוץ למדי ונדפס בשירונים שונים. צונזר לא עלה לארץ ישראל בעקבות שיריו, הוא היגר לארצות הברית ושם נפטר בשנת 1913. אולם המתיישבים החדשים המשיכו לשיר את שירי חיבת ציון, אשר שיקפו ארץ אידיאלית ללא כל קשר אל המציאות, מציאות שאף לא הייתה ידועה למשוררים. שירי ארץ ישראל הראשונים מספר זה הוא מועט ביחס למספר הרב של בתים ברוב שירי התקופה. מכיוון שבאותם ימים נהוג היה להתייחס רק למשורר, ואילו מחבר הלחן לא צוין כלל; או שליד שם המשורר נרשם הלחן כ"עממי", לא ברור מי המלחין של השיר. מחבר השיר הוא מנחם מנדל דוליצקי, אשר נולד בביאליסטוק, פולין, בשנת 1856 ונפטר בלוס אנג'לס בשנת 1931. לפרנסתו עסק בהוראת עברית וחיבר סיפורים ושירים בלשון זו. לאחר הקמת "חיבת ציון" הצטרף לתנועה והחל לחבר שירים "ציוניים" בסגנון הרומנטי שהיה מקובל באותם זמנים. בתקופה זו חיבר גם את "ציון תמתי". שיריו מכונסים בשני ספרים: "שירי מנחם" (1900) ו"נגינות שפת ציון" (1904). בכל השירונים שבהם מופיע השיר, מצוין רק שמו של דוליצקי, וכך גם בשירונים מאוחרים שעברו עריכה מהימנה אך נתיבה בן-יהודה, בספרה "אוטוביוגרפיה בשיר וזמר" (הוצאת כתר 1990) המזכירה את השיר, מציינת, כי שמו של המלחין הוא היימן כהן. ועניין זה עדיין טעון בדיקה. ניתן לומר כי השיר הארץ-ישראלי הראשון הוא "שיר עבודה" מאת נח שפירא אשר ייתרגם" לעברית "מודרנית" את "המחרשה". שיר זה ידוע יותר לפי תחילת הפזמון "יה חי לי, לי-הה-עמלי". הוא נכתב במושבה זיכרון יעקב בשנת תרנ"ה (1895). נח שפירא היה פועל חקלאי, פעיל חברתי ומשורר. מטעמי צניעות העדיף שלא להפיץ את השירים בשמו אלא להשתמש בכינוי "בר-נש", ובכינוי זה הפיץ גם את תרגומו לשיר "המחרשה" מאת צונזר. כל הנאמר כאן מתייחס למילות השיר, אך מה בדבר הלחן? בכתב היד של שפירא מצוין מתחת למילות השיר "חיקוי לשיר הערבי על העבודה ומושר בלחן ההוא". כך כתוב גם בשירון "כינור ציון", שיצא לאור בירושלים ע"י אברהם משה לונץ בשנת תרע"ד (1914): "חיקוי לשיר ערבי" מאת בר-נש. יש לשער, כי שפירא הושפע ממנגינות ערביות ונתן צביון מזרחי בשיר. יתכן ששיר זה הוא ראשון המשקף את רעיון הגשמת הציונות באמצעות העבודה מצד אחד, ומצד שני יש בו מיזוג מוסיקלי בין מערב למזרח. לרשימה זו של יוצרים אשר תרמו לראשית הזמר העברי יש להוסיף את נפתלי הרץ אימבר (1858 - 1909). אימבר עלה לארץ ישראל בשנת 1882 אך מפאת היותו טיפוס בוהמי וחסר שורשים, לא נקלט בשום מקום והיה נע ונד בארץ, ובכל מקום שבו ישב, חיבר שיר. בראשון לציון חיבר את "התקווה", ואחד האיכרים "הדביק" מנגינת עגלונים רומנית לשיר זהה חוץ מ"התקווה" מוכר ביותר שירו של אימבר "הירדן", הפותח במילים |
"הלאה ירדן, הלאה זל / יהמו גליך...".
|
|
שיר זה אף זכה למנגינה מקורית, שהולחנה בארץ ישראל בידי אברהם צבי אידלסון, ובמנגינה זו מושר "הירדן" עד היום. אימבר, שלא הסתגל לחיים הקשים בארץ ישראל, ירד לארצות הברית ושם נפטר עזוב וחסר כול, ואילו אידלסון המלחין, המשיך לפעול בתחום המוסיקה והמוסיקולוגיה ועשה רבות עד לפטירתו בשנת 1938.
אידלסון - אבי המוסיקולוגיה העברית לאידלסון מיוחס גם השיר "הבה נגילה". כאשר נכנסו צבאות הגנרל אלנבי לירושלים ביום ראשון של חנוכה תרע"ח (1917), התעוררה שמחה רבה ביישוב היהודי, ורבים ראו במאורע סימן לביאת המשיח. אידלסון, אשר בתקופת מלחמת העולם הראשונה היה מנצח על תזמורת צבאית טורקית, החליט לחבר שיר לציון המאורע הגדול. הוא בחר מנגינה שהייתה מושרת בחצר חסידי סדיגורא, שינה אותה במקצת, הוסיף מילים והרי "הבה נגילה". שיר זה הושמע לראשונה בנשף אשר התקיים בירושלים באותה שנה וזכה להצלחה מופלאה. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1918, הוקלט השיר לראשונה בביצוע שלושה חזנים, במכשיר הקלטה על גלילים, כאשר הפעלת ההקלטה וההשמעה נעשות ביד. ייתכן מאד שזו ההקלטה הראשונה של שיר עברי בארץ ישראל. המכשיר והגלילים, שמורים בפונותיקה הלאומית בירושלים. יש לציין כי הביצוע המקורי, בגירסתו של אידלסון איטי למדי, ויש בו מן ההשתפכות האופיינית לניגון החסידי. ב"ספר השירים" שהוציא אידלסון בשנת תרפ"ב 1922 נדפס "הבה נגילה" בעיבוד למקהלה בארבעה קולות, ובראש העיבוד כתוב "על פי נגינה עממית, ההרמוניה מאת א' צבי".מ "ההרמוניה" - פירושה עיבוד השיר למקהלה, ומכאן שאידלסון לא התיימר להיות מלחין השיר, אלא שאסף אותו כאמור מחצר סדיגורה ונתן לו זהות חדשה. השם "א' צבי" הוא אחד הכינויים שבהם השתמש אידלסון. "א" היא האות הראשונה של השם אידלסון, ו"צבי" הוא אחד משני שמותיו הפרטיים. זו ההזדמנות לתקן שגיאה נפוצה בשיר זה. כבר שנים לא מעטות נוהגים לשיר בחלקו השלישי של השיר "מוכרחים להיות שמח", בעוד הנוסח הנכון הוא "עורו אחים בלב שמח", ובנוסח המקורי של אידלסון יש לשיר "עורו נא אחים בלב שמח". אין ספק כי אידלסון היה מוסיקולוג חרוץ ומורה-מוסיקאי מעולה, אך שיריו הרבים לא חוברו בסגנון ישראלי, אלא בסגנון שירי חיבת ציון אותם הכיר היטב והדפיס בשירוניו. תרומתו החשובה ביותר היא בתחום גילוי שורשיה הקדומים של המוסיקה העברית. וכך היה הדבר: אידלסון שהיה משוטט בירושלים בחיפושיו אחרי המוסיקה של העדות השונות, שמע והכיר גם את המוסיקה של הכנסייה הקתולית. מוסיקה זו קודשה במאה השישית בידי האפיפיור גרגוריוס, ומאז אסור היה להכניס בה כל תיקון ושינוי. מוסיקה זו נקראת מאז "זמרה גרגוריאנית". אידלסון גילה, כי מנגינות גרגוריאניות שהכיר, דומות באופן מפתיע למנגינות של עדות ישראל, אשר חיו בבדידות יחסית מאז יצאו לגלות. לאחר בדיקה מעמיקה הגיע אידלסון למסקנה חד משמעית: למוסיקה הגרגוריאנית ולמוסיקה של עדות יהודיות מסוימות מקור משותף והוא זמרת בית המקדש. ואכן כידוע, הנוצרים הראשונים לא התכוונו להיות נוצרים, אלא היו כת יהודית שבאיטיות התרחקה ממקורותיה. על אף התרחקות זו, לא יצרו חברי הכת פולחן חדש לחלוטין, אלא התאימו את הפולחן היהודי לצורכיהם החדשים. מכאן, למשל, השימוש הנוצרי במילים עבריות כגון "אמן", "הללויה", "הושענה" ועוד. רק לקראת סוף המאה השלישית הוכרזה הנצרות כדת נפרדת ונקטה פעולות שונות כדי להבדילה מהיהדות, אך גם בתקופה וו נותרו בנצרות יסודות יהודיים ובתוכם המוסיקה שעברה מדור לדור מבלי להשתנות. אידלסון גילה, כאמור, מנגינות דומות במסורת היהודית ובמסורת הנוצרית, והעולם המדעי כולו הכיר בגילוי זה, וקבע כי מנגינות אלה מקורן בזמרת הלוויים בבית המקדש. גילוי זה זכה לחשיבות מחודשת, כאשר בסוף שנות העשרים חיפשו עמנואל עמירן וידידיה אדמון יסודות לזמר ישראלי חדש שיהיה מבוסס על אלמנטים עבריים מסורתיים, בדומה לחיפוש אחר ריקוד עם ישראלי חדש, עשרים שנה לאחר מכן. כאמור, לא ניסה אידלסון לחבר זמר ישראלי חדש ושירוניו מכילים שירים מערב אירופיים, שירים ממקור רוסי, שירים שאותם חיבר בעצמו ושירים ממסורת יהודי המזרח ובפרט ממסורת יהודי תימן. אל מנגינות אלה התוודע תוך ביצוע מחקריו הענפים והוא עיבד אותן במקצת, כדי שיתאימו ליכולת השירה של תושבי הארץ. בחלקו השני של השירון "צלילי הארץ" אשר הופיע בברלין בשנת 1922 מודפסים עשרים ושנים שירים תחת הכותרת "שירי עם", וכולם ממקור מזרחי., עשר מנגינות הן ממקור תימני, ושבע ממקור בבלי. מסתבר, כי אידלסון הוא שהכניס אותן כבר בימים ההם לרפרטואר של הזמר הישראלי. אחדות מהן מושרות עד היום. השיר "עת דודים" אינו אלא "אור חבצלות", והשיר "לפלח הרימון" ידוע לנו כ"עם השחר". שנים לאחר מכן שבה שרה לוי-תנאי ועיבדה שנית שירים אלה, אך זכות ראשונים שמורה ללא ספק לאברהם צבי אידלסון. בשנת 1922 עוב אידלסון את הארץ ועבר לארצות הברית. שם היה מרצה למוסיקה ולתולדות התפילה ב"היברו יוניון קולג' בסינסינטי. לאחר שחלה, נסע לדרום. אפריקה, ושם נפטר בשנת 1938. זמר מזרחי - גלגולו של שיר ב"ספר השירים - קובץ חדש" בעריכת אידלסון, שיצא לאור בשנת תרפ"ב (1922), מופיע שיר בשם "השבב", לאלה שאינם יודעים, אציין כי "שאבב" היא מילה ערבית, ופירושה "בני נעורים" או "אנשים צעירים". מעל התווים, בצד שמאל, ציין אידלסון את השנה שבה חובר השיר - תרע"ד (1914) - וכן את שם המלחין - א' צבי. כאמור, א' צבי אינו אלא אחד מהכינויים שבהם השתמש אידלסון בספרי השירים שלו (כמו כן השתמש אידלסון גם בכינוי "בן יהודה" שהוא תרגום לעברית של "אידל זון"). בתוכן העניינים השמיט אידלסון את שם המלחין והותיר רק את שם המשורר, אסף הלוי. מילות השיר מתארות פעולות מחול שונות כגון "קומו ונצא במעגל", "קומו ונצא במחולות", "רגל לרגל הישירה, רגל לרגל הגיבור". ההוראה לביצוע השיר היא "מקהלה בעליצות", כלומר, לשיר בשמחה. ניסיון לשיר את השיר כולו על כל מלותיו מראה, כי הבית הראשון אכן מתאים למנגינה, אך הבתים האחרים היו בעייתיים במקצת בעניין התאמת המילים ללחן. המנגינה עצמה פשוטה ביותר. המוטיב המוסיקלי העיקרי הוא לפי השורה הראשונה "ענה נא אתנו השבב" המושרת פעמיים. לאחר מכן השורה "צא נא אתנו השבב" המושרת אף היא פעמיים במנגינה של השורה הראשונה. המלים הבאות הן "קומו ונצא במעגל, קומו ונצא במעגל / קומו ונצא במחולות, קומו ונצא במחולות" והן מושרות באותו לחן של החלקים הקודמים אך בשינוי קל, הן מושרות במז'ור. נראה כי הלחן הוא חלק מלחן שלם יותר, מעין פזמון חוזר שהפך לשיר עצמאי. סגנונו המוסיקלי הוא ערבי בבסיסו ללא ספק, ויש לשער כי אידלסון קלט אותו במקום כלשהו, פנה לאסף הלוי וביקש ממנו לחבר מילים מתאימות ללחן. ייתכן, שאידלסון אף עיבד במקצת את המנגינה, וזו הסיבה לכך שהדפיס את כינויו מעל התווים. גם ברכה צפירה היא אחד השמות החשובים בתולדות הזמר הישראלי. אף שהיא לא הייתה משוררת, ומעט השירים שהלחינה אינם מקנים לה את התואר "מלחינה". ואכן ברכה צפירה הייתה הזמרת הראשונה שהקנתה מעמד אמנותי מכובד לזמר הישראלי המזרחי. היא נולדה בירושלים בשנת 1915 להורים ילידי תימן. בגיל שלוש היא התייתמה, ומאז נדדה ממשפחה למשפחה שכל אחת מהן מוצאה מעדה אחרת. כך קלטה הילדה את המוסיקה של כל העדות בירושלים, וכאשר הגיעה לכפר הילדים שפיה, הייתה מעין אוסף מהלך של שירי עדות ישראל. עם סיום לימודיה בשפיה, החלה ללמוד בירושלים נגינה בפסנתר ותאוריה של מוסיקה. בגיל חמש עשרה נשלחה ללמוד בברלין, ולאחר שחזרה ארצה החלה להופיע כזמרת. חומר השירים אשר שרה הורכב משלושה חלקים: |
שירים ממסורת עדות ישראל,
שירי הארץ ושירי ילדים. |
|
כיוון שחלק משירי העדות לא הושר עברית - וכך גם ביחס לשירים של ערביי הארץ - התאימה להם ברכה צפירה טקסטים חדשים, כמו למשל, "בין נהר פרת" ו"יש לי גן" מאת ח' נ' ביאליק שהותאמו לשירים ערביים, ו"יד ענוגה" מאת זלמן שניאור שהותאם ללחן ערבי ממקור סורי. צפירה הכירה את השיר "השבב", הוא נכתב שנה לפני לידתה. מחברו אלתר יצחק לוין שייך לדור המשוררים של חיבת ציון. והוא נולד ברוסיה בשנת 1883 ונפטר בירושלים בשנת 1933. לעומת רוב משוררי התקופה שרק חלמו בגולה על ארץ ישראל, עלה ארצה והתיישב בירושלים. בבואו לארץ הוקסם מנופה המזרחי, וכצעד של הזדהות עם המקום שינה את שמו לאסף הלוי. אידלסון ודאי פנה אליו כדי שיחבר טקסט עברי ללחן הערבי, והלוי מתוך חיבה למוסיקה שלא הכיר בארץ מולדתו, קרא לשיר "השבב". ברכה צפירה רצתה לשיר את כולו ולא רק חלק ממנו, כפי שעשה אידלסון. לפיכך הרחיבה במקצת את שירו של אסף הלוי והתאימה אותו לשיר הערבי כולו. לגרסה החדשה קראה "מחול השומרים": |
ענה נא אתנו השבב,
ענה נא, ענה נא השבב. צא נא אתנו השבב, צא נא צא נא השבב, יה לילי, יה לילי... קומו ונצא במחולות קומו ונצא במעגל אויר רחמים במרחב אויר חמדה לנשמות. יה לילי, יה לילי... |
|
במחול השומרים ארבעה חלקים: הראשון, לפי "ענה נא אתנו השבב...", השני לפי "יה לילי..", והשלישי לפי "קומו ונצא במחולות...", ואחריו חוזר החלק השני. בראשית שנות הארבעים הקליטה ברכה צפירה את השיר. וכיון שבאותם ימים עדין אי אפשר היה להשמיע תקליטים בכל בית, עבר השיר מפה לאוזן, ושיבוש אחד הוליד שיבוש נוסף, עד שנתקבלה הגרסה המושרת היום, והיא דומה רק במעט לגירסה המקורית. את הגרסה החדשה למדתי לראשונה בשנת 1943. משירו של אסף הלוי לא נותר אלא "הבה נצא במחול" בלבד, וזו פרפרזה ל"קומו ונצא במחולות". גם המנגינה שובשה. החלק השלישי של המקור הוצמד לחלק הראשון, ואילו "יה ליל..." שהיה חלקו השני של המקור, מסיים עתה את השיר. כך הפך "מחול השומרים" ל"הבה נצא במחול" ובו שני חלקים. הראשון מושר במילים החוזרות "הבה נצא במחול" והשני, בהברות "יה ליל...". חיבור חדש זה בין חלקי השיר, שאין יודעים מי בעליו, גרם לכך שבסיום חלק א', תיבה אחת בת 5/4 בעוד שמשקלו הכללי של השיר הוא 4/4. מעקב זה אחרי השירים בספריו של אידלסון בכלל ו"השבב" בפרט, מוכיח לנו שוב ושוב כי שורשי הזמר הישראלי נעוצים כאן, בארץ-ישראל, והם חדקים מכל המשמיצים הטוענים כי "אין זמר ישראלי". |
| המשך המאמר |
|---|
