כמו היהודים בכל תפוצותיהם, ככה השתדלו גם אחיהם היושבים בארץ ישראל להפיץ את היהדות בקרב העמים ולעשות לה נפשות ביניהם ולקבל מהם גרים. עבודת התעמולה הזאת הגיעה למרום קיצה בימי הצלחתם המדינית, ואז השתמשו היהודים למטרה זו גם בכוח הזרוע; כמעשה יוחנן הורקנוס, אשר הכניס בחרב את האדומים בדת היהדות, ואחרי כן יצאו מן הגרים האדומים האלה אנטיפטר ובנו הורדוס האדיר והאכזרי שבמלכי ישראל והגרים האלה שלמו ליהודים על כפיית הדת שנעשתה לאבותיהם. אבל מתוך האדומים האלה יצאו גם אחרי כן קנאי החרות הלאומית שנלחמו ברומאים על כבוד ישראל. גם יהודה אריסטובלוס וכן גם אלכסנדר ינאי הרבו להפיץ את היהדות ביד חזקה בין העמים הנכבשים. ועד כמה תקפה את כל המון בני ישראל בזמן החורבן רוח הקנאה לדת ישראל, הננו שומעים מדברי יוסיפוס על דבר הגלילים, אשר לא רצו לתת מקלט לטרכוניים עד אשר ימולו את בשרם (תולדותיו, כ"ג), וכשהתנפלו הקנאים תחת הנהגת אלעזר והרגו את החיילים הרומאים, ניצל מידיהם מיטיליוס שר צבאם רק על ידי הבטחתו להיכנס בדת ישראל (מלחמות ב, י"ז, י). וכמו הסופרים היהודים ההלנים בכל מקומות הגולה, כן עשו הסופרים חכמי הפרושים בארץ ישראל תעמולה גדולה לדת ישראל בארצם ומחוץ לארצם. בארצם הבדילו על ידי גדריהם החמורים בייחוד בדיני טומאה וטהרה בין ישראל לעמים, עד כי עשו את ישיבת הנכרי בתוך שכונה עברית (בייחוד בארץ יהודה המצומצמת, אשר בה היו כמעט כל התושבים יהודים ממש) לבלתי אפשרית, עד כי הוטל עליו לפרקים לעזוב את הארץ או להיכנס בדת ישראל (כאשר ביארתי בארוכה במקום אחר); אבל הרבה מזה גדלה תעמולתם אשר עשו למטרה זו בדרשותיהם ובלימודיהם, והצליחו בזה הרבה. הננו מוצאים במקורי התלמוד, כי ידי חכמי ישראל היו מלאות עבודה לקבל מספר גדול של גרים אשר נספחו אל דת ישראל במשך ימי הבית השני ובתקופה הקרובה שאחר חורבנו, בארץ ישראל ובבבל וביתר הארצות, בתנאים ובאופנים שונים, ועל כן גם נחלקו בית שמאי ובית הלל על דבר תנאי קבלתם. מן הגרים האלה יצאו גם חכמים גדולים, שעמדו בראש כנסת ישראל, כמו שמעיה ואבטליון תלמידי יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, אשר הלל ושמאי קבלו מהם (אבות א, י), ואחריהם הרבה חכמים בכל התקופות וביניהם "עקילס מפונטוס", אשר שמו נקרא עד היום על תרגום המקרא הארמי, וכן נכנסו בדת ישראל הרבה גרים מהמעמד המושל, כמו עזיז מאמסה ופולימון מקיליקיה, שני גיסי אגריפה השני (קדמוניות כ, ז, א, ג) וכן קונדק שר האוצרות של מלכות כוש (מפעלות י"ג, נ). אולם הניצחון העליון של תעמולת הגרות הייתה התגיירות כל בית המלוכה של ארץ חדיב בדורות האחרונים לפני חורבן הבית. יוסיפוס מזכיר את הגרים האלה פעמים אחדות בגאווה גלויה (קדמוניות כ, ב, ד; מלחמות ב, י"ט, ב; ד, ט, י"א; ה, ב, ב. ג, ג. ד, ב. ו, א; ו, ו. ג, ד). וכן גם התגיירות פלביוס קלמנס ואשתו דומיטילה ברומא, שהוזכרה כבר למעלה. וכל כך גדל מספר הגרים והגיורות שנכנסו בדת ישראל ונעשו לחלק האומה בתקופת הבית השני ובתקופה הסמוכה לחורבנו בארץ ישראל ובכל תפוצות הגולה, עד כי נתבלבל אז הרבה הגזע העברי בטהרתו ועל כן הוציאו חכמי התלמוד את משפטם הידוע, כי "כל הארצות עיסה (לישה הנילושה מקמחים שונים) לארץ ישראל, וארץ ישראל עיסה לבבל" (קדושין, ס"ט, ע"ב), לאמר: רק בבבל נשתמר הייחוס של הגזע הישראלי בטהרתו. אמנם גם שם לא נשאר גזע ישראל טהור לגמרי בייחוסו, אבל נמצאו שם עוד מקומות מיוחדים של טהורי הייחוס. ומחמת הבלבול הגדול של ייחוס הגזע הישראלי בארץ ישראל התקינו בה מגילות יוחסין, אשר בהן נרשמו שמות טהורי הייחוס, בייחוד בנוגע לכוהנים, ולמגילות אלה פינו ארכיון מיוחד בבית המקדש (מדות ה, ד; יוסיפוס, נגד אפיון, א, ו, ז, ועיין בתולדותיו, א).
כל זה מעיד אל התולדות הגדולות הממשיות בחיים, שהביאו תעמולת היהודים ההלנים בחוץ לארץ ותעמולת הפרושים בארץ ישראל לשם הפצת היהדות בין הגויים. ועוד יותר מזה הננו מוצאים, כי בזמן הקרוב אחר חורבן הבית, אחרי שנואשו בני ישראל מהחיים הלאומיים המדיניים בארצם, הגדילו הפרושים את תעמולתם לכניסת גרים, בייחוד בכל מקומות הגולה, גם הצליחו אז הרבה במעשיהם, עד כי העלו את קצף שליחי הדת הנוצרית, אשר קמו להם מתחרים בדרכם, ועל כן קראו בזעם: אוי לכם, סופרים ופרושים חנפים, כי תסבו ים ויבשה לעשות גר אחד (מתי, כ"ג, ט"ו). וכנראה הייתה זאת המטרה הראשית של נסיעות רבי עקיבא בגולה אז. על דבר אופן התעמולה של שליחי ישראל בגולה הננו יכולים לשפוט על פי סגנון דברי שליחי הנוצריות הראשונים, אשר הלכו בכל מעשיהם בעקבות רבותיהם חכמי ישראל, והננו מוצאים למשל מסופר (מפעלות י"ג, ועי"ש י"ז, כ"ב) על דבר ביקור שאול הטרסי והנלווים אליו אל בית הכנסת באנטיוכיה אשר בפיסידיה:
"ויבואו ביום השבת אל בית הכנסת וישבו ויהי אחרי הקרא בתורה ובנביא וישלחו ראשי בית הכנסת לאמר להם: אנשים אחים! אם יש לכם דבר להוכיח את העם דברו. ויעמוד פולוס וינופף ידו ויאמר..."
וגדולי חכמי הפרושים היו עוסקים בענייני גרים בהיותם מחוץ לארץ, כמו שהננו מוצאים:
אמר בן יסאסיון: כשהלכתי לכרכי הים מצאתי גר אחד שנשא אשת אחיו מאמו. אמרתי לו: בני! מה הרשך? אמר לי: הרי אישה ושבעה בניה (גרים), על ספסל זה ישב רבי עקיבא ואמר שני דברים... (יבמות, צ"ח, ע"א).
זכר לתעמולה זו של חכמי הפרושים אנו מוצאים בויכוחיהם עם חכמי הגויים במקומות שונים, במשנה, בתלמוד ובמדרשים. בויכוחים אלה התאמצו כמו אחיהם הסופרים היהודים ההלנים, אבל בסגנון אחר מיוחד להם, לגלות את ערוות הדת האלילית ולהוכיח לעומת זאת את טהרת היהדות וצדקת חוקיה. גם הרוב הגדול של הדרשות בשבח ישראל, התורה והארץ מסוגל למטרה הזאת, והרבה מהם שימשו בוודאי במעשה לתכלית זו, כי בזמנם דברו גם המוני הגויים בארץ ישראל, בסוריה ובבבל בשפה הסורית או הארמית, ולפיכך השתמשו גם שליחי הנוצרים הראשונים בשפה זו לשם תעמולתם. ועל כן כשנשאו חכמי ישראל את הדרשות האלה בבתי הכנסיות, כיונו בהן גם לקהל הגברים והנשים מבני הנכר שנמצאו באותו מעמד. גם בארץ ישראל היו מקומות, אשר בהם נהגו לקרוא שמע ולהתפלל ביוונית (כאשר ביארתי במקום אחר), ועל אחת כמה וכמה במקומות הלנים בחוץ לארץ, ששם נשאו החכמים את דרשותיהם רק בשפה היוונית, ועוד בימי תיאודוסיוס (רש"י - שכ"ו אח"ה), שהתפשטה אז כבר הדת הנוצרית בארץ ישראל ובסוריה והייתה כבר לדת המלכות, נגררו רבים מן הנוצרים אחרי היהדות; ובאנטיוכיה התאספו הנוצרים בייחוד הנוצריות בכל ימי שבת ויום טוב בבתי הכנסיות של היהודים והיו שומעים בכוונה את תקיעת השופר בראש השנה ומשתתפים בתפלות יום הכיפורים ובשמחת חג הסוכות, גם היו מגישים את ריביהם לפני בית דין ישראלי.
על התעמולה הגדולה להכנסת גרים בתקופה שלאחר חורבן הבית מעידים האיסורים החמורים שהוציאו מלכי רומא נגד ההתגיירות מימי דומיטינוס (י"ג-כ"ג אח"ה) עד ימי קונסטנטין (רמ"ו אח"ה), וגם דורות רבים אחרי כן עד שנת תקמ"ג אח"ה. גם נשיאי ישראל בעצמם עסקו בה והייתה גדולה בעיניהם מאוד המצווה להשתתף בה במעשה, כמו שנראה, למשל, מסיפור אחד בירושלמי יבמות, פרק ח:
א"ר יצחק בר נחמן: רבי יהושע בן לוי היה בלודקיא והוה תמן רבי יודן נשייא, בעא מיקרוץ (לקום בבוקר כדי לצאת לדרכו), אמר ליה: המתן ואנו מטבילים את הגיורת הזו למחר. -
מסגנון הלשון "את הגיורת הזו" משמע, כי הייתה אישה נכבדה, אשר התגיירותה עשתה רושם, עד כי כדאי היה לעכב לשם טבילתה את נסיעת הנשיא עד מחר, כדי שישתתף בעצמו בהכנת הטבילה הזאת, וזה היה בלודקיא, אחד ממקומות הגולה החשובים, ובערך בשנות ק"נ-ר"י אח"ה. מכאן נראה ברור, כי בכלל מטרות נסיעת הנשיאים והחכמים בערי הגולה הייתה גם תעמולת ההתגיירות.
בין האמצעים החשובים לתעמולת חכמי הפרושים אפשר למנות גם את יסוד בתי הישיבות במרכזים היותר גדולים, אשר מטרתם הייתה מלבד הרבצת התורה בישראל גם הפצת יסודי היהדות בין העמים הנוכרים, כמו שנמצא מבורר בתלמוד אחרי כן בדבר מקום הישיבה מתא מחסיה של רב אשי בבבל, כי הם אבירי לב "דקא חזי יקרא דאורייתא תרי זמני בשתא ולא קמגייר גיורא מינייהו". בייחוד היו הישיבות מחנכות ומוציאות דיינים, שופטים, מלמדים, דרשנים ושליחים הסובבים בכל הערים לייסד קהילות ובתי כנסיות, אשר מהם נפוצה תורת ישראל בישראל ובעמים; ועל כן, כאשר הוחלט בסוד ישראל וחכמיו תכף אחר חורבן הבית לכונן במקום החיים המדיניים, שנטלו מעמם, חיים רוחניים ותרבותיים ולהרים את דגל התורה והדת על משואות בית המקדש - שמו את לבם להמשיך את מעשי הנביאים ולקחת את הצלוחית של פליטון, שהייתה מונחת בקרן זווית אחת ולא היה ריחה נודף, ולטלטלה ממקומה לעולם הרחב והגדול, כדי שיהי ריחה נודף בו. הם לא יכלו להסתפק ולהצטמצם בבית הישיבה שיסד רבן יוחנן בן זכאי ביבנה שבארץ ישראל, אלא ניגשו אל העבודה הגדולה והנכבדה לייסד ישיבות במרכזים גדולים בחוץ לארץ, ובייחוד - במטרופולין של ממלכת רומא, כדי לכבוש אותה מבית כיבוש רוחני ותרבותי ולפרוש ממנה את מצודתם על כל ארצות ממשלתה, כמו שעשו שליחי הדת הנוצרית, אשר הלכו בעקבותיהם ולמדו ממעשיהם ויצליחו הרבה מהם.
עבודה זו של הנשיאים וזקני ישראל מעידה עליהם, כי היו אנשים עומדים על מרום ענייני המדינה והתרבות העולמית בזמנם והשכילו לכוון את השעה ואת המקום וגם מצאו ברומא את הקרקע מוכשר לעבודתם זאת.
על פי זה אפשר לעמוד על בירור העובדה ההיסטורית הנפלאה של נסיעה הזקנים, הלא הם נשיאי ישראל וראשי החכמים, לרומא בימים הקרובים אחר חורבן הבית ומטרתה הגדולה.
באיטליה הייתה אז בייחוד ברומא קהילה ישראלית, אשר מספר חבריה הגיע לאלפים רבים. ישוב נכבד של בני ישראל נמצא בה עוד במאה השניה לח"ה, אז כבר נשלח מאיטליה כסף לירושלים; ויש להניח, כי התחיל היישוב הזה לצמוח אחרי כריתת הברית בין היהודים והרומאים על ידי שלוש המלאכויות של יהודה המכבי ושל יונתן ושל שמעון (זו השלישית הייתה נכבדה ביותר. לפי דברי טרוגוס פומפיוס, היו היהודים הראשונים בין המזרחים אשר כרתו ברית עם הרומאים ולרגליה קמו בין היהודים ובין הרומאים, כנראה, גם יחסים מסחריים. לפי ידיעה אחת בלתי מבוררת כל צורכה, עשו, כנראה, חברי המלאכות של שמעון (ר"ח-ר"ט לח"ה) תעמולה להפיץ ברומא את דת היהדות וגורשו מטעם זה מן העיר על ידי הפרטור היספלוס. פומפיוס סייע הרבה להגדלת היישוב היהודי ברומא על ידי השבויים העבריים אשר הביא אליה בלכדו את ירושלים (קל"ב לח"ה); השבויים נמכרו בה לעבדים, אבל רובם נשתחררו עד מהרה מאדוניהם, ובוודאי השתדלו בני הקהילה וגם עלתה בידם על נקלה לקיים בהם מצוות פדיון שבויים. בהשתחררם קבלו היהודים זכות אזרחיות רומאיות, נקראו בשם לברטינים (initrebiL) ונמצאה מהם קהילה בירושלים עם בית כנסת, שנקרא על שמם. השפעת בני הקהילה הישראלית הייתה חזקה גם באספות העם ברומא, עד כי הוכרח ציצרון בשאתו את נאום הסנגוריה שלו על פלקוס ובהגנו עליו, בין השאר, גם מפני טענות היהודים, להשפיל את קולו, למען לא ישמעו היהודים הרבים, שנמצאו באותו מעמד, את דברי השטנה אשר דיבר עליהם. וכן מספר אחד הסופרים בימים ההם, כי הנציב הרומאי היה נזהר מלפגוע בכבוד יהודי מדינתו, כדי שלא יפגעו בו בני ההמון של עיר רומא בשובו לביתו; במות ציזר, הפטרון הגדול ליהודים, בכה המון היהודים בלילות על יד המשרפה שלו, גם קראו שם בית כנסת אחד בשם אוגוסטוס. עד כמה הגיע מספר יהודי רומא בימי אוגוסטוס, נראה מזה, כי כבוא המלאכות מארץ ישראל בשנת ק"ע לח"ה ברומא נלוו עליה שמונת אלפים מיהודי רומא (קדמוניות י"ז, י"א, י"א; מלחמות ב, ו, א). לפי דברי יוסיפוס גורשו כל היהודים מרומא בשנת החמישים לח"ה באשמת שני יהודים, אשר הוציאו במרמה סכומי כסף גדולים מידי גיורת נכבדה ושמה פולביה (קדמוניות י"ח, ג, ה), בכלל המגורשים היו ארבעת אלפים עבדים משוחררים, גיבורי חיל, אשר נשלחו לסרדיניה להלחם בשודדי הים. הידיעה הזאת נמצאת בעצם אצל טציטוס, סואטוניוס ויוסיפוס (שם). לפי דברי פילון, בן הזמן הזה, יצאה הגזירה הזאת בייחוד על ידי סיאן, שהיה כבר תקיף בעת ההיא; אבל אחר מפלתו (ל"ח לח"ה) נוכח טבריוס, כי היהודים נקיים מפשע, וישלח צו לפקידי כל המקומות לחדש את חוק חירות הדת ליהודים. ועל כן, כנראה, הותרה להם החזרה לרומא. על כל פנים נמצאה אחרי כן קהילת ישראל ברומא בימי קליגולה, כאשר בא אליו פילון במלאכות יהודי אלכסנדריה להתאונן על היוונים על אשר העמידו בזדון את צלם הקיסר בבית הכנסת באלכסנדריה. ממשלת קלודיוס התחילה בפקודת סבלנות כללית ליהודים (קדמוניות י"ט, ה, ב-ג), אבל באחרית ימיו (סביב כ' לח"ה) אסר הקיסר על היהודים ברומא את האספות, לאמר: את חופש הדת; אולם, כנראה, הייתה הגזרה הזאת רק לפי שעה, כי אי אפשר היה עוד לשוב ולעקור משורש או גם להחליש את הקהילה היהודית אשר השתרשה ברומא, כי כבר הייתה מעורה בחיי הרומאים על ידי מתייהדיה ומתגייריה במידה גדולה, עד כי לא הייתה כל יכולת עוד לדכאה לגמרי, כמו שאומר עליה דיון קסיוס: ככל אשר דוכאו (היהודים) הרבה פעמים, כן הוסיפו אומץ, עד כי הם בעצמם פרצו להם דרך חופשית למעשי מנהגי דתם ברומא (דיון קסיוס 73, 71). המהתלות המרובות של הסופרים הרומאים, הערוכות כלפי היהודים וחוקי דתם, מעידות עד כמה נתקלה בהם החברה הרומאית, עוד בימי אוגוסטוס שררו יחסים ישרים בין היהודים וחצר המלכות. בימי נירון קיסר הננו מוצאים אקטור יהודי בתיאטרון בשם אליטורוס, אשר על ידו הוצג יוסיפוס לפני פופיאה אשת הקיסר (תולדותיו ג). ועל כן כנראה, עברו ימי ממשלת נירון כמעט במנוחה על היהודים. גם לקיסרית לוביה הייתה כמו שהזכרנו, אמה ממוצא יהודי ושמה אקמי (קדמוניות י"ז, ה, ז; מלחמות א, ל"ב ו; ל"ג, ז) ושלחה מתנות נדבה לבית המקדש בירושלים (מלחמות ה, י"ג, ו; ילון, לגט. אד קיום, 04, מ. 592 II). הקיסר קלודיוס היה מאוהבי אלכסנדר (או ליסימכוס) האלברכוס, היהודי באלכסנדריה, שהיה מנהל עסקי הכסף של אמו אנטוניה (קדמוניות יט, ה, א).
אחרי המלחמה וחורבן הבית גדלה מאוד קהילת רומא לרגל השבויים הרבים, שהובאו אל העיר ונשתחררו אחרי כן. ביניהם נמצא יוסיפוס פלביוס שר צבא ישראל והסופר הגדול של דברי ימי עם ישראל, אשר חי ברומא בימי מלכות אספסינוס ובניו, טיטוס ודומיטינוס, ששלושתם תמכו בידיו וכבדוהו (תולדותיו ע"ו). כנראה נאסף ברומא סביב לאיש נכבד אחד ושמו אפפרודיטוס קבוץ של מתייהדים והוא עורר את יוסיפוס לחבר את ספריו בדברי ימי ישראל ובסנגוריה על תורתו ודתו (בהקדמתו לקדמוניות ב, ובספרו נגד אפיון א, א; ב, מ"א), ואחד מעשירי ישראל ומשכיליו ושמו ארכילאוס תמך בידו להוציא את ספרו "קדמוניות" (נגד אפיון ח"א, 9). מזמן מאוחר יש להזכיר עוד את היהודי חבר המשחק (rosulnoc) של קרקלה. גם יש להעיר, כי בשמות היהודים שבכתבות הרומאיות נמצאים הרבה שמות משפחות של הקיסרים במספר גדול, כמו: יוליוס, קלודיוס, פלביוס, אאליוס, אורליוס ולריוס, שנקראו לכבודם.
על התיישבות היהודים ברבעים שונים של העיר והצלחתם המתמידה בה עד ימי הקיסרים המאוחרים מעידים בייחוד מקומות קברים שונים, מן הזמן שסביב החורבן עד שלוש מאות שנה אח"ה, שנתגלו בימים החדשים, אבל בייחוד היה מושב היהודים קבוע ברובע אשר על יד הטיבר המיוחד לסוחרים (מרטיאל י"ב, נ"ז), ביניהם נמצאו גם חיילים ומלומדים (קדמוניות כ, ה, ב), משוררים (מרטיאל, ב, צ"ד), משחקים בתיאטרון (חיי יוסיפוס י"ג). מרטיאל מתמרמר על משורר יהודי ומבקר (י"א, צ"ד) ועל מזמר יהודי (ז, פ"ב). יובנל מספר על דבר יהודי פותר חלומות, בייחוד על דבר נשים אשר בשכר מועט היו מבארות את חוקי תורת משה לרומאים וגם עסקו בפתרון חלומות. בכתבות הקברים נזכר צייר יהודי (מספר 04) וגם טבח (עושה קנוקנות) אחד (מספר 9). במדרש (ב"ר, י"א) מסופר על דבר חייט יהודי ברומא, אשר עמד על המקח למקנה דג עם משרת האפרכוס בערב יום הכיפורים (עיין לעיל). שכונת היהודים על יד הטיבר צמחה, מפני שהרובע הזה התייחד למתיישבים נכרים או מפני שביקשו היהודים לעצמם מקום נוח לטעינת ספינות. גשר אחד על הטיבר בקרבת הוטיקן נקרא עוד בזמן מאוחר בשם judacorum Pons - "גשר היהודים", כנראה, דברו רוב יהודי רומא יוונית, כי רוב הכתבות שעל גבי הקברים נכתבו יוונית, מעוטן רומאית, ומעט מן המעט - עברית.
ויש להתעורר, כי בין מאות אחדות של שמות הנזכרים במאה ארבעים ושש כתבות של קברים יהודים נמצאים רק שמות עברים אחדים, של גברים: יהודה (1), 901) Judaeus 62), ,16) saduj), משה (5, 95, 27), Jonatha (יונתן) (22), גדיה (15, 121), Tobias (טוביה), בר זירונא (921), חנניה (31) (sainanA), פנחריוס (73, 39 - כנראה, היינו פינחס), מינסיאס 89) - היינו מנשה), סבתיה (011), סבתיס (411,311, 511, 511a), סבתיוס 112) - היינו שבתי), שמואל (221a), מרון 168) בארמית), מרה 25,87) בארמית; של נשים: לאה (41, 411), אסתר (71), שרה (72), שררה (321), מריה (38, 78), [המ]ולס (121). גם בין כל שמות העברים האלה נקראו רק השמות יהודה, גדיה, מרון, מרה, זרעונא, לאה, שרה, מריה, אסתר לפי מבטאם בעברית ובארמית, אבל יתר השמות נקראו לפי תמונותיהם הרומאיות או היווניות ולפי מבטאם בלשונות זרות. גם בשמות העבריים האחדים האלה לא נמצא, כי התמידו שני דורות, מלבד שמות משפחת ראשי בית כנסת לעברים: סלומה בת גדיה (121), טוביה בר זרעונא (921). כי הייתה חשיבות לאומית ודתית לשם העברי גם בקהילת ישראל ברומא מלמד מעשה הגיורת ביטוריה פולינה, אשר בשש עשרה השנה מיום שהתגיירה נקראה בשם העברי "שרה" (72), ואם כן, הלא תישאר השאלה, למה זה מעטו כל כך השמות העברים בין יהודי רומא? אולם הדבר מתבאר מאליו בשומנו אל לב, כי יסוד הקהילה העברית ברומא וכל עיקרה בשנים הקדומות היו בלי כל ספק מהיהודים ההלנים, אשר נהרו שמה מכל תפוצות הגולה שבמלכות רומא הרחבה: מאלכסנדריה, מאסיה הקטנה ומן האיים, והיהדות ברומא הייתה היהדות ההלנית, הממוזגת מתורת משה עם מנהגי ישראל ומתורת פילוסופי יוון עם נימוסי העמים. תפילתם וקריאתם בתורה היו בשפת יוון, וקרוב לשער, כי גם נשאו נשים נכריות רומאיות, אשר לא נאסרו עד סביב חורבן הבית בגזירת שמונה עשר דבר (כאשר ביארתי במקום אחר), כי כדרך כל הנודדים מארץ לארץ לרגל ענייני מסחר ופרנסה, באו בוודאי אל רומא היהודים הזכרים בגפם והנשים הרומאיות, כמבואר למעלה, היו נוטות אל היהדות וממילא נטו גם אל היהודים. הבנים הנולדים מנשואי תערובת אלה נקראו על ידי אמותיהם בשמות המצויים במשפחתם ובעמם, ומהם נתפשטה הקריאה בשמות נכרים בישראל בכל התקופות ובכל המקומות (כאשר ביארתי במקום אחר) וכן בקהילת רומא, על ידי זה מתברר הרבה גם חזיון התפשטות דת היהדות ברומא בימים ההם, כי על ידי נשיהם הנכריות נכנסו היהודים אל המשפחות ההלניות והרומאיות ונקל היה להם לעשות נפשות לדתם. אולם מימי פומפיוס נוספו, כמו שראינו למעלה, אל בני הקהילה הזאת גם יהודי ארץ ישראל, אשר הלכו ונתרבו בה בייחוד אחרי חורבן הבית, עד כי יסדו קהילה לעצמם בבית כנסת מיוחד, אשר נקרא בשם "בית כנסת העברים" - לאמר, של חברים המדברים "עברית", המתפללים בה והקוראים בה בתורה, בהבדל מיתר חברי בתי כנסיות המדברים יוונית; גם בכתבות שעל הקברים הם מתוארים בתואר "עברים" (01, 15). העברים האלה נקראו הם ובניהם בשמות עברים.
כשנולדה האמונה הנוצרית, שהייתה בראשיתה קרובה הרבה אל היהדות, אך הלכה והסתגלה אל הסביבות האליליות, אל דעותיהן ואל נימוסיהן - נקלטה על נקלה ראשונה בוודאי בתוך העדות היהודיות ההלניות האלה; כי כשם שהשפיעו קיבוצי היהודים על עולם הגויים להפיץ בו את יסודי היהדות, כן חזר בוודאי והשפיע העולם הזה עליהם והכשירם באופן כזה לכל השפעה חיצונית של תורה ואמונה ממוזגות מדת היהדות והאלילות; על כן צמחו בימי קלודיוס חיכוכים ומחלוקת בין עדות היהודים ההלנים ובין העדה או העדות "העבריות". מן העדות היהודיות ההלניות האלה שברומא הלכה ונתפשטה הדת הנוצרית גם בתוך חברי הקהילות היהודיות ההלניות, המפוזרות בממלכת רומא, ובעזרתן הלכה ונתפשטה עד מהרה בכל העולם.
העדות "העבריות", אשר כל יסודן היה מיהודי ארץ ישראל, המשיכו גם ברומא את עבודת אחיהם ורבותיהם בארץ מולדתם, לבסס את יסודי תורת עמם ודתו, ועוד בזמן הבית נמצאו ביניהם תלמידי חכמים גדולים, ועל אחד מהם שנקרא בשם תודוס איש רומי, אשר חי בימי שמעון בן שטח וחוני המעגל, היינו, קס"ז-קל"ט לח"ה, מסופר, שהנהיג בקהילת רומא לאכול גדיים "מקולסים" בליל פסחים כעין קרבן פסח, ושלחו לו ראשי החכמים בארץ ישראל: "אלמלא תודוס אתה, גוזרנו עליך נידוי, שאתה מאכיל את ישראל קודשים בחוץ". תודוס איש רומי זכה לכבוד גדול בעיני אחיו על אשר תמך בידי הפרושים לומדי התורה בארץ ישראל. גם נמצאת דרשה אחת בשמו. גם נודע איש אחד יליד רומא לחכם ולצדיק בשם ר' יודה בן בתירא (שני), שלידתו נקשרה באיזו הגדה עם עליית הזקנים לרומא.
אחרי שהיו יהודי ארץ ישראל לעדה נכבדה בעיר רומא, נתעורר הרעיון הגדול אצל ראשי העם ומנהיגיו לייסד בה ישיבה לתורת ישראל. הרעיון הזה היה מעין נבואה לעתיד המזהיר של אמונת ישראל בגלות אירופה, פרי התבוננות עמוקה אל מעמד העניינים המדיניים אז ואל הרוחות המנשבות בעולם הגויים בכלל וברומא בפרט: האלילות נתרוקנה מתוכנה, כל הנפשות היו כמהות ומתגעגעות על אידיאל רוחני נעלה, על איזו דת ואמונה צרופה, אשר תמלא את הריקניות שבהן, ושאפו לאיזה כוח מוסרי, אשר יכבוש את היצר הרע ואת שרירות הלב, שעלו וגברו. והיהדות התאימה מאין כמוה אל המטרה הזאת - ליחידים גם היהדות הפרושית, וליתר בני העמים - היהדות ההלנית. כל הסופרים היהודים והגויים מעידים, כי הייתה אז אמונה חזקה בלבב עם ישראל, כי הוא נוסד להציל את האנושיות ולשפוך את ממשלת הרוח על כל בשר (עיין בייחוד בספר קדמוניות ה, ט, ד; הסיבילה ג, 491, 256). ככה כותב טציטוס על היהודים 13) V, ,tsiH): רובם האמינו בדברי הכתובים העתיקים של הכוהנים, כי המזרח יעשה חיל בעת ההיא וכי יצאו אנשים מיהודה, אשר יגיעו לממשלה בכפה. וכן מודיע סואטוניוס. וכמבואר למעלה, הייתה אז באמת נטייה גדולה אל היהדות בין כל מפלגות העם. מרומא התחילה נטייה זו להתפשט, כמו שראינו, ביתר ערי מדינותיה, בייחוד בכל המקומות אשר נמצאו בהם הקהילות של תפוצות הגולה. ההכנות נעשו על ידי הסופרים היהודים ההלנים הנזכרים, הלבבות הוכשרו, הדרך כבר הייתה כבושה; ולולא באו שאול הטרסי ותלמידיו והושיטו בקנה לכל הגויים, הנוטים אחרי דת ישראל, יהדות אחרת בלי חוקים ומעשי מצוות מכבידים, יהדות של התפשרות עם האלילות, אפשר שהיה תפקיד רומא בכנסת ישראל דומה לתפקידה המאוחר בדת הנוצרית. את כל זאת ראו חכמי ארץ ישראל ונשיאיה בימים ההם ועל כן עלו לרומא לייסד שם מרכז לתורת ישראל ולדתו ולהעמיד בה קתדרה ליהדות. הם כיוונו את השעה הנכונה בימי מלכות נרבה הקצרה (מאלול כ"ז עד שבט כ"ט אח"ה - מספטמבר 96 עד ינואר 98 לספה"נ), אשר הטה חסד לישראל והתיר את ההתגיירות והניח ליהודים במקצת מן המסים המיוחדים להם, ועל כן הייתה זאת שעת הכושר להוציא את המחשבה הגדולה הזאת לפועל. למטרה זו עלו לרומא הנשיא רבן גמליאל השני בעצמו והנכבדים מחברי הסנהדרין: רבי אלעזר בן עזריה חבר הנשיאות, רבי יהושע בן חנניה, אחד מגדולי חכמי הדור המיושבים והמתונים, ורבי עקיבא התנא הלאומי הקיצוני, חריף המוח. התחברות ראשי מנהיגי היהדות לנסיעה זו מעידה, כי הייתה לעיניהם מטרה לאומית חשובה מאוד, אשר העלימוה מעיני הרבים, ועל כן לא נמצא זכר לנסיעה זו במקורות ההיסטוריים. אבל סוף מעשיהם - יסוד הישיבה ברומא תכף אחרי כן על ידי רבי מתיא בן חרש - מעיד על תחילת מחשבתם. במשנה ובתלמוד נשארו דברים אחדים לזיכרון נסיעה זו ומהם יש לשפוט, כי הייתה דחופה מאוד. בבוא השמועה לפני חג הסוכות, כי מת דומיטינוס הרשע ונרבה הצדיק ישב על כסא המלוכה, יצאו החכמים תכף לדרכם והלכו באניה בעצם חג הסוכות, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, כי קנה אותו בדרך באלף זוז, וגם לא הספיק הנשיא להרים את תרומותיו ואת מעשרותיו ועשה זאת באוניה, ורבי עקיבא הקים סוכה בראש הספינה. הם נסעו באניה עד עיר החוף פרינדיסיס, היא ברינדיזי של היום. כשהתקרבו אל המטרופולין ושמעו קול המונה בפלטיא (iloctuP), היא התחנה האחרונה אשר בה חנו היהודים והסורים הנודעים לרומא, זכרו את דממת החורבן בארץ מולדתם, ומצב רוחם באותה שעה נמסר לנו במאמר אחד המספר:
"וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטיא בריחוק ק"כ מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו גויים שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעכו"ם, יושבים בטח והשקט, ואנו - בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש, ולא נבכה? אמר להם: לכך אני מצחק; ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה!"
מזה כאילו יש ללמוד, כי בטח רבי עקיבא בניצחון היהדות על האלילות הרקובה. רומא הפתיעה בכלל את חכמי ישראל בגודלה ובהמונה, ועל כן הפליגו באגדה הרבה בציוריהם על אודותיה. אחר כך נולדות הגדות שונות בדבר מאורעות הנסיעה הזאת בים ועל דבר ישיבת החכמים ברומא ועל דרשותיהם שם ועל היחסים אשר קשרו שם עם גדולי ישראל, ובכללם איש אחד, אשר היו כל כך מקורבים אליו, עד שקראוהו בשם "חברנו" וספרו על דבר סדר בקורם אצלו ("פילוסופוס חברנו"), וכן עם סנקליטו של מלך איש ירא שמים, אשר כנראה הוא פלביוס קלמנס הקונסול של דומיטינוס קיסר רומא, והוא אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס, או אונקלוס בר קלונימוס, כמו שביארתי. איש גדול כזה, אחד העומדים בראש הממשלה הרומאית, היה יכול לעשות הרבה להתגשמות רעיונם הגדול. לשם מטרתם נכנסו בהרבה ויכוחים דתיים עם גדולי רומא וחכמיה. ויכוחים אחדים נמסרו לנו במשנה ובתלמוד. גם השיבו על שאלות שונות, שהציעו לפניהם. וכן הייתה שיחה בין חכמי ישראל וקיסר רומי (הנקרא פה בשם אדרינוס). לדעת קצת, התווכחו שם עם "חכמי אתונא", לאמר, חכמי האתיניאון, בית מדרש לחכמה ולשירה ברומא. כל הויכוחים האלה היו רק אמצעי תעמולה להפצת היהדות בסביבה הגויית של רומא.
אחרי שישבו רבן גמליאל הנשיא וחבריו הרבה ימים, לא פחות מששה ירחים, ברומא ואחרי שעשו את כל ההכנות, המכוונות למטרתם, שבו לארצם ובחרו ברבי מתיא בן חרש, אחד מתלמידי רבי אלעזר בן הורקנוס, לייסד את הישיבה ברומא.
כמו שהייתה רומא נכבדה מאוד מפני ערכה המדיני הגדול במערב, הייתה ארץ בבל נכבדה במזרח מפני היישובים הגדולים של בני ישראל בה ובארצות הסמוכות לה, אשר לרגל חורבן המקדש עמד הקשר בינם ובין ארץ ישראל להתרופף, ועל כן החליטו החכמים אז לייסד גם בה ישיבות אחדות בקהילות ישראל גדולות ולחזק על ידן את השפעת המרכז בארץ ישראל. למטרה זו בחרו ברבי יהודה בן בתירא לייסד את הישיבה בנציבין, וברבי חנניה בן אחי רבי יהושע לייסד את הישיבה בנהר פקוד; אבל רבי חנניה הגדיש מעט את הסאה ורצה להוציא אחרי כן את ישיבתו מתחת השפעת ארץ ישראל ולייסד בה מרכז מיוחד לגולה שבבבל, אלא שחכמי ארץ ישראל לא נתנוהו להפיק את זממו זה, כאשר ביארתי במקום אחר.
הליכת החכמים האלה למשלחותיהם נשתמרה במאמר אחד נכבד המצייר את מצב נפשם בלכתם למלא את מלאכותם בצער עמוק על אשר הוטל עליהם להיפרד מארץ מולדתם, ועוד יותר על הצורך שנתעורר בהכרח לייעד ישיבות בחוצה לארץ, כדי להפיץ על ידיהן את תורת משה והנביאים בעם ישראל ובתוך העמים הנכרים, לרגל התרופפות מעמד המרכז בארץ ישראל:
"מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן, שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטוס וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה (דברים י"ב, כ"ח-כ"ט): שמור ושמעת את כל הדברים... וישבת בארצם (כגירסת הגר"א) - ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה".
לאמר, המטרה האחרונה של שמירת מצוות התורה היא הישיבה בארץ ישראל, ואין לעזוב אותה אפילו כדי לייסד ישיבות לעסק התורה בחוץ לארץ.
רבי מתיא בן חרש זה, אשר על שמו נקראה הישיבה ברומא, היה אחד מגדולי החכמים, שנמצאו ממנו הלכות במשנה בדבר התר שימוש רפואות שונות למחלות ידועות. כנראה, הייתה דעתו מכרעת בעניינים הנוגעים לחכמת הרפואה, בשביל שהיה מומחה בה ועמד על גובה הידיעה הזאת בימיו. פעם אחת הננו מוצאים אותו חולק בהלכה אחת על רבי אלעזר ורבי עקיבא, גם נמצאות ממנו דרשות אחדות, גם נשארו ממנו שני משלים באבות (ד, ט"ו): הוה מקדים בשלום כל אדם והוה זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. המשלים האלה היו, כנראה, אצלו כללי הנהגה בחברת בני אדם, כי אחרי שמטרת ישיבתו ברומא הייתה להפיץ את יסודי דת ישראל בין כל בני אדם - בלי הבדל הגזע והאמונה - צריך היה להקדים בשלום כל אדם ולהתנהג בסבלנות דת מוחלטת, כמו כן להיות יותר סניף וטפל לגדולים ולתקיפים, כדי לפעול בכוחם ובגבורתם - זנב לאריות - מאשר ראש לקטנים ולחלשים - ראש לשועלים, בהתנגדות אל משלו של ציזר: טוב להיות ראשון בכפר מאשר שני ברומא. הישיבה של ר' מתיא בן חרש הייתה נכבדת הערך מאוד בעיני החכמים, כמו שנראה מדברי הברייתא:
"תנו רבנן: צדק צדק תרדוף (דברים ט"ז) - הלך אחר חכמים לישיבה, אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר רבי יהושע לפקיעין, אחר רבן גמליאל ליבנה, אחר רבי עקיבא לבני ברק, אחר רבי מתיא לרומי, אחר רבי חנינה בן תרדיון לסיכני, אחר רבי יוסי לציפורי, אחר ר' יהודה בן בתירא לנציבין, אחר רבי חנניה בן אחי רבי יהושע לגולה, אחר רבי לבית שערים, אחר חכמים ללשכת הגזית".
לפי זה הייתה שווה במעלתה לישיבות הגדולות של רבן יוחנן בן זכאי וסיעתו. רבי מתיא בן חרש לא היה מתבודד בישיבתו, כי בקרוה לעתים קרובות חכמי ארץ ישראל מדי בואם לרומא להשתדל אצל הממשלה הראשית בענייני הכלל, והיה שואל את פיהם בדברים הסתומים לו, כמו ששאל את רבי אלעזר בן עזריה על דבר ארבעה חלוקי כפרה, שהיה רבי ישמעאל דורש. וכן שאל דברים אחדים מפי רבי שמעון בן יוחאי, אשר בא ביחד עם רבי אלעזר ברבי יוסי בדבר השתדלות בענייני הכלל; רבי אלעזר הנזכר שימש גם בהוראה בעיר רומא זמן מה, גם שמה ההגדה בפיו, כי ראה ברומא את הפרוכת ועליה כמה טפי דמים, וכן ראה שם את הציץ. גם בזמן מאוחר נסעו חכמים לרומא, כמו: רבי חייא בר ווא, יהודה בר טיטוס, אשר מנוהו לחכם על מנת שיחזור; לולינוס דרומי; פלטיון איש רומי; רבי אבא בר זמינא (זבינא) תלמיד רבי זעירא, אשר היה "מחייט גבי חד ארמאי ברומא" וקדש את השם, כי לא רצה לאכול טרפות, אף כי איים עליו בעליו להרגו; וכן רבי אלעזר דמן רומא; רבי יעקב דרומאה. רבי מתיא בן חרש העמיד תלמידים הרבה, אשר חרדו מאוד לכבוד רבם; וכאשר שאל דבר מפי רבי שמעון בן יוחאי, אשר היה צעיר הרבה לימים ואולי גם קטן ממנו בידיעותיו, שאלוהו תלמידיו אלה בתמיה: "חכים ליה בן יוחאי?" (האם כבר נתחכם בן יוחאי, שיודע לאמר דבר זה? רש"י).
ההגדה המאוחרת מספרת נפלאות על דבר צניעותו הגדולה של רבי מתיא בן חרש, שלא נשא עיניו לאישה בעולם, ועל כן נתקנא בו השטן ונדמה לו כאישה יפה, שלא הייתה כדמותה מעולם, מימי נעמה אחות תובל קין, שטעו בה מלאכי השרת; אמר למשרתו: לך והבא לי אש ומסמרין. הביא לו ונתנום בעיניו. כיוון שראה השטן כך, נזדעזע ונפל לאחוריו... כנראה, יסוד ההגדה הזאת היא ההתנגשות הגדולה בין ר' מתיא בן חרש זה וישיבתו ובין הפריצות שהייתה מרובה ברומא אז, לפי עדות סופרי דברי הימים ההם, ובייחוד הייתה לו מלחמה עם המינות, שגם היא נמשלה לאישה פרוצה בדברי החכמים. ואף כי התגבר רבי מתיא עליה, לא עשו עוד ידיו חיל להרבצת התורה ולהפצת היהדות ברומא, כי, כמו שכבר נזכר למעלה, עמדה לה הנוצריות לשטן, וסוף ההתנגשות היה, כי נוצחה היהדות על ידי יוצאת חלציה זו, אשר עלתה לבסוף על כסא הממשלה ותהי למושלת בכפה.
ההתנגשות של היהדות באלילות ובנוצריות ברומא והתקווה לנצחן השאירו את רישומיהם במאמרים, בהגדות ובספורים שונים בספרות התלמודית, כמו למשל:
"אמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו: בספרו של רבי מאיר מצאו כתוב: (ישעיה כ"א, י"א), משא דומה "משא רומי"; אלי קורא משעיר (שם), אמר רבי יוחנן אלי קורא מפני שעיר. אמר רבי יהושע בן לוי: אם יאמר לך אדם: איכן הוא אלו-היך? אמור לו: בכרך הגדול שברומי. מאי טעמא? אלי קורא משעיר. רבי יהושע בן לוי אשכחיה לאליהו, דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי, אמר לו: אימתי אתי משיח? אמר לו: זיל שייליה לדידיה, - והיכן יתיב? אפתחא דקרתא".
לאמר, המשיח יושב על פתחה של רומא, הנקראת בשם "העיר" סתם גם בתלמוד.
"רבי יהושע בן לוי הוה סליק לרומא וכיון דאתא לעכו נפק ר' חנינה לקדמותיה, אשכחיה מטלע על יריכיה, אמר לו: את דמי לסבך (בראשית ל"ב, ל"ב): והוא צולע על ירכו".
לאמר, כמו יעקב, אשר שרה את האלוקים ויוכל לו, אף כי יצא מן ההתאבקות הזאת צולע על ירכו, כן תצליח גם אתה במשלחתך להביא לידי ניצחון היהדות על האלילות.
"דכי אתא רב דימי, אמר: תלתין ותרין קרבי (מלחמות) עבדו רומאי בהדי יונאי ולא יכלו להו, עד דשתפינהו לישראל בהדייהו... ושלחו להו רומאי ליונאי: עד האידנא עבידנא בקרבא, השתא נעביד בדינא: מרגלית ואבן טובה, איזו מהן יעשה בסיס לחברו? שלחו להו: מרגלית לאבן טובה... שלחו להו: אם כן, אנו ספר תורה גבן וישראל בהדן; כפו להו (רומאי ליונאי), עשרין ושית שנין קמו להו בהימנותייהו בהדי ישראל, מכאן ואילך אישתעבדו בהו".
כוונת ההגדה הזאת, כנראה, היא, כי על ידי כריתת ברית הרומאים עם היהודים עוד מימי החשמונאים נתקרבו אליהם ואל תורתם ובכוח זה גברו על היוונים, אבל אחרי ששעבדו את היהודים פסקה הצלחתם. וכן מסופר מריש לקיש, כי -
"יום שהעמיד ירבעם בן נבט שני עגלי זהב נבנו ב' צריפין ברומי והיו בונין אותן ונופלין... עד שאמר איש אחד ואבא קולון שמו, כי כל זמן שלא יביאו מים מנהר פרת לגבל את הטינא לא יעמדו הצריפים, וכשהביאו את המים וגבלו בהם את הטינא ובנו אותם, קמו (הצריפים) ולא יספו לנפול".
כוונת ההגדה הזאת היא כאותה של הקודמת, כי אין רומא מתקיימת אלא כשתקבל את תורת ישראל הנקראת בפי ההגדה בשם "מי פרת", כי לפי דבריהם נקרא נהר פרת בשם "גדול" (דברים א, ז) משום שהוא מקיף את ארץ ישראל ורובו ותקפו נגד ארץ ישראל. בדברים יותר ברורים גילה ריש לקיש את דעתו בדרשתו:
"אמר רבי שמעון בן לקיש: "והנה טוב מאוד" (בראשית א), זו מלכות שמים, "והנה טוב מאוד", זו מלכות הרומיים. וכי מלכות הרומיים טוב מאוד, אתמהא? אלא שהיא תובעת דקיון (עלבון) של בריות, שנאמר (ישעיה מ"ה): "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי".
פרוש: בראתי עליה את אדום, היינו, רומא.
אולם אחרי שלא הצליחו חכמי ישראל במעשיהם ברומא צפו הרבה למפלתה והתחילו להוריד את ערך השכלתה וספרותה ואמרו:
" 'בזוי אתה מאוד' (עובדיה), שאין להם (לאדום) לא כתב ולא לשון". "בשלושה דברים קדמה מלכות יוון למלכות הרשעה (הרומאית): בנמוסין, בפנקסין, בלשון".
גם בקרו קשה את סדרי המשפט - זו היצירה הראשית - של הרומאים:
"רבי יהושע בן נחמיה בשם רבי חנינה בר יצחק, כנגד בימה של רשע, אמר: "וכוש ילד את נמרוד" (בראשית י, ח), וכי כושי היה עשו? אלא שעשה כמעשה נמרוד... מה זה (נמרוד) צד את הבריות בפיהם: לא גנבת, מן גנב עמך? לא קטלת, מן קטל עמך?"
"רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון: מכל הנביאים לא פרסמוה (מלכות הרביעית היא אדום) אלא שניים: אסף ומשה - אסף אמר: יכרסמנה חזיר מיער (תהלים, פ), משה אמר: ואת החזיר כי מפריס פרסה (ויקרא, י"א), למה נמשלה לחזיר? (כמו שפרשו שם להלן: ואת החזיר - זו אדום, לאמר לך, מה חזיר בשעה שהוא רובץ מוציא טלפיו ואומר: "ראו שאני טהור", כך מלכות אדום מתגאה וחומסת וגוזלת ונראית כאילו מצעת בימה. מעשה בשלטון אחד, שהיה הורג הגנבים והמנאפים והמכשפים גחין ואמר לסנקליטיו: שלשתן עשיתי בלילה אחד".
וכן ביקרו ביקורת קשה את מעשי החסד של הרומאים עם העניים ודרשו:
" "מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו" (משלי כ"ח), ואיזהו חונן דלים? זה עשו (רומא), וכי עשו חונן דלים הוא, והלא עושק דלים הוא? אלא כגון הגמונים ודוכסים ואפרכסין שהם יוצאין לעיירות, גוזלין ובוזזין, וכשהם חוזרין אומרים: הביאו לנו עניים ונפרנסם, והמשל הדיוט אומר: מנאפת בתפוחים וחולקת לעניים".
וכן דנו על משפט סדרי מדינתם וחברתם:
"רבי שמעון בן יוחאי אומר עליהן: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהם מכס".
לאמר, אינם חוששים לצורך הכללי של המדינה והחברה אלא עד כמה שנוגע לאהבת בצעם ותענוגיהם. וכן תאר אותה רבי אבא בר כהנא (בבבלי ובילקוט ישעיה תי"ח הגרסה: רב יהודה בשם רב) בשם "מדהבה" (ישעיה י"ד, ד) - מלכות שאומרת: מוד (מדוד) והבה! מוד והבה! וכן דרשו:
" "כל הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א) - כל הממון אינו עולה אלא למלכות אדום, ומלכות אדום אינה מתמלאת לעולם, דאמר רבי לוי, כתיב (משלי כ"ז) "ועיני האדם לא תשבענה" - ועיני אדום לא תשבענה; תאמר: משהממון נכנס באדום שוב אינו חוזר לבעליו? תלמוד לומר (קהלת שם): "אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת" - למקום שהממון מתכנס למלכות אדום בעולם הזה, משם הוא מתפזר לימות המשיח, דכתיב (ישעיה כ"ג): והיה סחרה ואתננה קודש לה'".
רבי יהושע בן לוי היטיב לתפוש בעת היותו ברומא את המעמד המקולקל של הסתדרותה הכלכלית וכיוון למסקנת חוקרי דברי ימי רומא היום, כי נקבצו כל אוצרות הכסף והעושר של הארצות הנכבשות בידי יחידים של בני המעמד המושל, אשר לרגל זה התפנקו והתעדנו בחיי מותרות מפלגים ובתעוגי בשר הפורצים גבולי המוסר והצניעות ונחלשו מרוב פינוק בשעה שרוב העם ידע מחסור ועל כן לא יכלו עוד הרומאים לעמוד במלחמותיהם לפני אויביהם:
"רבי יהושע בן לוי סליק לרומא, חמא תמן עמודים מכוסים בטפיסין (בטפטין) בצינה שלא יקרשו ובשרב שלא יתבקעו, וכי הוה מהלך בשוקא חמא חד מסכן מכריך בחדא מחצלא, ואית דאמרין, פלגא מרדעא דחמרא. על אותן העמודים קרא (תהלים, ל"ו, ז): "צדקתך כהררי אל", דין דיהבת אשפע (למי שנתת השפעת במדה מרובה), על אותו עני קרא (שם): "משפטיך תהום רבה", הן דמחית גיית (את מי שהכית השפלת. ועל כן אמר רבי יהושע בן לוי: קול צרות מרגשות ואפלה עולה לכרך גדול של רומי (לפי גרסת איכה רבה, הוצאת בובר)... הדא הוא דכתיב (ישעיה ס"ו): "קול שאון מעיר, קול מהיכל, קול ה' משלם גמול לאויביו" ".
וכן דרשו (קהלת ה, ז):
"אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה" - אם ראית עשו בכרך הגדול שברומי עושק דלים וגוזל רשים, והקדוש ברוך הוא משפיע עליו שלוה, תראה בו מידת הדין (פירוש: עתיד אתה לראות את מפלתו) ואל תתמה על מה שאמר הזקן ונעשה חפצו, שנאמר (בראשית כ"ז): "הנה משמני ארץ יהיה מושבך".
חכמי ישראל בני הדורות האלה צפו את מפלתה הקרובה של רומא, כמו שניבא עליה רבי אבא בר כהנא:
"והיכן הן (תהו ובהו) עתידין לשמש? בכרך הגדול של רומי, שנאמר (ישעיה ל"ד): "ונטה עליה קו תהו ואבני בהו" ".
במפלת רומא ראו החכמים את תקוות ישראל ואמרו:
"ביד מי מלכות יוון נופלת? ביד בני חשמונאי, שהם משל לוי... ביד מי מלכות אדום נופלת? ביד משוח מלחמה, שהוא בא משל יוסף".
אחרי שלא נכבשה רומא על ידי היהדות, ולהפך, עוד נכנסה לפני אויבתה הגדולה, אשר לא לבד שדחקה את רגלי שכינת היהדות בגלות, אלא עוד עמדה עליה להכחיד את קיומה ותהיינה היהדות ורומא לשתי צרות צוררות אישה לרעותה, התחילו הדרשנים והמוכיחים להשתמש ביחס הזה בתור חומר לדרשותיהם ולתוכחותיהם. רבי אלעזר נתן כלל: כל צור שבמקרא מלא - בצור מדינה הכתוב מדבר; חסר (צר) - ברומי הכתוב מדבר. עיר מצור זו רומי... שמצירה ומבצרה (וממעטת) לישראל. וכן מצאו שתי סיבות ראשיות לתגבורת רומא ולכישלונה של היהדות: הסיבה הראשונה היא נשואי התערובת, והסיבה השניה היא הפירוד מן המרכז העתיק ויסוד מרכזים חדשים במקומות שונים, אשר מפני הפיזור הזה פחדו הרבה בתקופה זו. בדרשות החכמים שימש בתור סמל לנשואי תערובת שלמה המלך, ובתור סמל הפירוד והפיזור - ירבעם בן נבט אשר העמיד שני עגלי הזהב בבית אל ובדן, כדי לנתק את הקשר בין שבטי ישראל ובין ארץ יהודה, אשר בה נמצא מרכז האומה; הרעיון הזה צפון במאמר אחד, אשר הם הולכים וחוזרים עליו במקומות אחדים בסגנונים שונים:
"ביום שנתחתן שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שרטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי, וביום שהעמיד ירבעם בן נבט עגלים עמד רמילו ורומולו (רומוס ורמולוס, בירושלמי) ובנו שני כרכים ("שני צריפים", בירושלמי) ברומי".
ב' הכרכים או ב' הצריפים הם כנראה, רומא שבאיטליה ורומא הביזנטית על מיצר לשון הים השחור המחובר של ים השיש, אשר אותה עשה קונסטנטינוס קיסר רומי (בשנת רנ"ו אח"ה) למטרופולין שניה במלכות ונקראה על שמו "קונסטנטינופול", ומאז נחלקה רומא לשתי ממלכות, ושתיהן היו לצרות היותר גדולות לישראל מימי קונסטנטיוס הנזכר.
על דבר היחס של בני ישראל אל רומא בסוף המאה השלישית או בראשית המאה הרביעית אח"ה הננו יכולים לשפוט על פי מאמרו של ר' תנחומא אז, אשר, כנראה, בקר את רומא וקרא עליה את הקללה:
" "ונהפכו נחליה לזפת" (ישעיה, ל"ד, ט), א"ר תנחומא: זו תבריש ותוצינוש (הם הנהרות טיבר וטיצינו), שהן נתונים על שפת רומא, וכתיב (שם): "יומם ולילה לא תכבה", ולמה? שבטלו ישראל מן התורה שהיו יגעין בה יומם ולילה".
וכן קראה הסיבילה לפני זה:
"אוי לך עיר לטינים טמאת השם בארץ, בת שחץ, שכולה גלמודה על חוף תשבי, עליך נהר טיבר יבך כעל אשת נעוריהו" (חזון חמישי, 168 - 071). "שבי בדד, בוגדה, את מוקדי אש תארחי, בית זבול לך תפתה, ומעון לך ירכתי שחת" (שם, 177 - 871).
מתוך כל המאמרים האלה כאילו מגיע לאוזנינו הד קול גיבור הרוח, אשר אויביו בנפש אסרוהו בידיו וברגליו וסתמו את פיו ובלתי יוכל להניע באיבריו ולהשמיע את קולו, בעוד כוחותיו חדשים עמו, רוחו רעננה וכלי זינו עוד לא העלו חלודה. במאמרים האלה יש שהוא מצדיק על עצמו את הדין ויש שהוא חורק את שיניו, קומץ את אגרופיו נגד אלה, כובשיו ומעניו, והוא מנבא להם מפלה קרובה, כי אז ירדו שאולה, הם וכל המונם ושאונם, והוא יקים על משואותיהם מחדש עולם אנושי חברתי הבנוי באמת ובצדק, בחכמה ובמוסר...