דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר.
-יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד,
-ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, ואם כעס, יכעס כעס מעט בכמה שנים.
-ויש אדם שהוא גבה לב ביותר,
-ויש שהוא שפל רוח עד מאד.

ועל דרכים אלו שאר כל הדעות, כגון:
מהולל ואונן,
וכילי ושוע,
ואכזרי ורחמן,
ורך לבב ואמיץ לב, וכל כיוצא בהן.

שני קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן...
הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל דעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו...
כיצד?
לא יהיה בעל חמה נוח לכעוס,
ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני -
לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו
כדי שלא ייעשה כיוצא בו פעם אחרת.

...וכן שאר דעותיו. ודרך זו היא דרך החכמים.

כל אדם שדעותיו כולם דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם.
ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה, נקרא חסיד. כיצד?
מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון, ויהיה שפל רוח ביותר, נקרא חסיד,
וזו היא מדת חסידות.
ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו, נקרא חכם, וזו היא מדת חכמה.
ועל דרך זו שאר כל הדעות.
וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהם מדרך האמצעית כעד שתי הקצוות:
יש דעה שמטין אותה כעד הקצה האחרון,
ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון.
וזה [הוא] לפנים משורת הדין.

וכיצד היא רפאותם?
מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל. וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתיעקר החמה מלבו.
ואם היה גבה לב - ינהיג עצמו בביזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזין את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעית שהיא הדרך הטובה. ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו.
ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות:
אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן מרובה, עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידה בינונית שבכל דעה ודעה.

ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר. והוא גובה הלב - שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד. ולפיכך נאמר במשה רבנו 'ענו מאד' ובמדבר יב, ט ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך צוו חכמים 'מאד מאד הוי שפל רוחי. ועוד אמרו, שכל המגביה לבו כפר בעיקר, שנאמר 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך' (דברים ח, יד). ועוד אמרו, 'בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח' ואפילו מקצתה.
וכן הכעס דעה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. [וכן] אם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור - אם היה פרנס - ורצה לכעוס עליהם כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה איש בשעת כעסו והוא אינו כועס.
אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה⁴, ואמרו, שכל הכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, [ואם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו], ובעלי כעס אין חייהם חיים.
לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסין, וזו היא הדרך הטובה. ודרך הצדיקים, הן עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (שופטים ה, לא).

"לחזור לדרך האמצעית שהיא הדרך הטובה... וילך בה כל ימיו"

"ארבע מידות בדעות: נוח לכעוס ונוח לרצות... קשה לכעוס וקשה לרצות..."

הפעולות אשר הן טובות הן הפעולות השוות, הממוצעות בין שני קצוות ששניהם רע... והמעלות הן תכונות נפשיות וקניינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות... ומן התכונות האלה יתחייבו הפעולות ההן.

הזהירות, שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאווה ובין העדר ההרגשה בהנאה.
והזהירות היא מפעולות הטוב, ותכונת הנפש אשר תתחייב ממנה הזהירות היא מעלה ממעלות המידות...

"לא יהא בעל חמת נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני: לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא ייעשה כיוצא בו פעם אחרת".

"הכעס דעה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר".

"כל הכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו" וכו',

"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".

אם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור - אם היה פרנס - ורצה לכעוס עליהם כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה איש בשעת כעסו והוא אינו כועס.

"כאדם שהוא מדמה איש בשעת כעסו..."

מלבוש תלמיד חכמים - מלבוש נאה ונקי... ולא ילבש לא מלבוש מלכים, כגון: בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהם, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינוניים נאים. (דעות ה, ט).

"עד שיעקר גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית שהיא הדרך הטובה",

מצא שק או קופה, אם היה חכם או זקן מכובד, שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו - אינו חייב להיטפל בהן... וגזלה ואבדה, יא, יג).

אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק - הואיל ואינה לפי כבודו, פטור.
(רוצח ושמירת הנפש, יג, ג)

ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבדה בכל מקום, אף על פי שאינה לפי כבודו (גזלה ואבדה יא, יז).

ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין, אפילו היה הנשיא הגדול, וראה בהמת חברו רובצת תחת משאה של תבן או קנים וכיוצא בהן, פורק וטוען עמו (רוצח ושמירת הנפש, יג, ד).