תוכן המאמר: א. הקדמה ב. נפרש תחת נפש - מבנה ראשון 1. פרשת משפטים 2. פרשת אמור ג. נפש תחת נפש - מבנה שני 1. מקלל ונקב 2. מכה אדם 3. שפך דם האדם - אדם ואיש ד. סיכום תקציר: העיקרון של מידה כנגד מידה מופיע פעמים רבות בתורה. המידה כנגד מידה אינה מופנית לעברו של הנפגע והנזק שגרם לו, אלא לעבר הפוגע, והנזק הנפשי שגרם לעצמו. התורה כרכה את עונשו של הנוקב בשם ה' בעיקרון זה. למעשה, ניתן לומר כי המידה כנגד מידה הזו מוציאה מן הכוח אל הפועל את העונש שהיה אמור לבוא כבר בשעת המעשה. מתגלה מדרגתו האמיתית של הפוגע, והוא מועמד במקומו הראוי לו. מילות מפתח: העדה, סמיכת ידים, הריגה, הכאה, נוקב ה'. |
|
"ואעבור עליך ואראך" (יחזקאל טז, ו), לא נאמר אלא על כנסת ישראל, שהיא שמחה בהקב"ה. כמו שנאמר (ישעיה סא, י): "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי" והקב"ה גם כן שמח בה שנאמר (ישעיהו סה, יט): "וגלתי בירושלם וששתי בעמי".
וכי מאחר שישראל חביבים כל כך, למה מסרם ביד אויבנו אמר ר' חנינא: לפי שכל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה. בתחילה קודם שירו למצרים היו בני האמהות מבזין בני השפחות, ולא נהגו בהם מנהג אחווה, והיה הדבר קשה מאד בעיני הקב"ה, והייתה רוח הקודש צווחת ואומרת (שיר השירים ד, ז): "כלך יפה רעיתי". אמר הקב"ה, היאך אעשה להם שיקבלו בני השפחות? אורידם למצרים ויהיו כולם עבדים, ובשעה שאגאלם אתן להם מצוות פסח, שיעסקו בה הם ובניהם ובני בניהם, ויאמרו כולם: עבדים היינו לפרעה - נמצאו כולם, - שווים. וכל כך למה? להודיע גדולתו ושבחו של הקב"ה לכל באי עולם, וידעו לעשות שלום בין בריותיו, לכך נקרא שמו שלום, שנאמר, שופטים ו, כח: "ויקרא לו ה' שלום". |
אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד תפו |
א. הקדמה התועלת בהגשת התיאורים והחוקים באופן זה ברורה, מאחר שהיא מביאה לידי ביטוי, כאמור, צדק אבסולוטי, מוחלט. שהרי אין הוגן וישר מדין המתאים בשלמות למעשה שבעקבותיו הוא בא. נביא כמה דוגמאות לכך: מי שרצח - דינו מוות. יש כאן הקבלה ברורה בין המעשה שנעשה - נטילת חיים, לבין העונש - נטילת חייו של נוטל החיים. ובהיבט רחב יותר - עם ישראל מפנה עורף לקב"ה, ומסרב לעבוד אותו ולשמור חוקיו כיאה לעבדיו של האל. ובתגובה אף הקב"ה מפנה את פניו מעם ישראל1, וזונח אותם לטובת "חסדיהם" של האומות. נראה שכאן טמון יישום של מידה כמד מידה עמוק אף יותר. על פי רוב, העזיבה של עם ישראל את אלוהיו כרוכה בהתעלמות או הכחשת השגחתו יתעלה על העולם, ואכן בתגובה, הקב"ה מסיר את השגחתו מעם ישראל וכו'2, בחינת הליכה בקרי, על דרך מקרה, המולידה הליכה בחמת קרי. אנו ננסה להראות שהעיקרון של מידה כמד מידה אינו רק מצוי מאוד במקרא, אלא למעשה מהווה את הבריח האוחז את כל המקרא כולו. אולם, על מנת לפענח קביעה זו ולהוכיח אותה, יש צורך בניסוח והגדרה של מידה כנגד מידה שלא על פי המודל הקלאסי, מעשה ותגובה, אלא באופן מתוחכם יותר, שלעניות דעתי מכוון לפשוטו של מקרא. לצורך כך נאחז לא רק בתכני התורה, כפי שרמזנו לעיל, אלא נתמקד באופן שבו התורה מנסחת חוקים ודינים, ובעיקר מה ההקשר שבו הם מובאים. בעזרת עיון זה נחשוף שמתחת לפני השטח של הנהגת האל במקרא, יש ל"מידה כנגד מידה" משמעות רחבה יותר, אשר תוביל אותנו להבנה מעמיקה יותר של פרשיות וחוקים. יש להבהיר, שמחמת קוצר דעתנו וקוצר היריעה לא יכולנו להתמקד ולבחון את כל המקראות באשר הם, ואף לא את חלקם הקטן. על כן, ננתח במאמר זה שתי פרשות שהן אחת, ונסיק מהן עקרונות וכללים היכולים לשמש ככלי עזר בבדיקה של שאר המקראות בעשה. ב. נפש תחת נפש - מבנה ראשון 1. פרשת משפטים |
מכה איש ומת מות יומת.
ואשר לא צדה והאלוהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תיקחנו למות. ומכה אביו ואמו מות יומת. וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת. ומקלל אביו ואמו מות יומת. וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו ייתן ורפא ירפא. וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם. אך אם יום או יומיים יעמד לא יקום כי כספו הוא. וכי ינצו אנשים ונגפו אישה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש ייענש כאשר ישית עליו בעל האישה ונתן בפלילים. ואם אסון יהיה ונתחה נפש תחת נפש. עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל. כוויה תחת כוויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה. וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחופשי ישלחנו תחת עינו. ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחופשי ישלחנו תחת שנו. |
ראשית, ברור לחלוטין שהעיקרון המרכזי של פרשה זו הוא מידה כנגד מידה. עד כדי כך, שהקורא יראה שאין אף לא דין אחד בכל הפרשה הזו שאינו נקבע בגלל מידה כנגד מידה. אם אכן כך נבין, הרי שנפתח פתח לחקור כל מקרה לגופו, מדוע בחרה התורה דווקא באופן המדויק הזה של העונש, כפי שהוא מוצג כאן, אך במאמר זה נתמקד רק במספק דינים מצומצם. נעמוד על מספר הבחנות עיוניות ביחס לפרשיה הזו עשנן קושיות רבות שניתן להציג על הפרשה, אך התמקדנו בהערות כלליות ושטובות בעינינו): א. הלשון "איש" חוזרת על עצמה בפרשיה עשר פעמים שכמה הטיות, כולל אישה, אנשים ובעל האישה). ארבע מהפעמים הללו מתייחסות לקרבן: מכה איש ומת, וגנב איש ומכרו, וכי ינצו אנשים ונגפו אישה הרה, כאשר ישית עליו בעל האישה. לעומתן, שש פעמים מתייחסת הטיית האיש דווקא למכה, ולא לקרבן. התורה מייחסת הן למכה והן למוכה את התואר "איש". לא נראה שמדובר בכינויי חשיבות (על אף שהעירו רבותינו שאיש במקרא הוא שם המקושר לחשיבות ומעמד3, אך כאן לא מתייחסים למעמד ספציפי, אלא לעמוד השדרה של החברה כולה, איש המהווה חלק מן הכל" מיוחדים, או מעמדות שונים, אלא המכה והמוכה במקרא תמיד במעמד שווה. התיאור אותו אנו מוצאים כאן של דין ההורג: |
מכה איש ומת - מות יומת.
|
ב. המוטיב המרכזי של כל הפרשה הוא נפש תחת נפש, או ליתר דיוק, מידה כנגד מידה. לפחות שבע עשרה פעמים משתמשת התורה בעיקרון זה בשביל להציע את דיני הנזיקין. ההגיון נותן שבדיני ממונות תשתמש התורה בעיקרון זה - מי שמזיק ופוגע בחברה, הנזק שגרם לחברו ייגרם לו. עיקרון זה מיוחס בתורה אף לפגיעות גופניות, אותם פירשו חז"ל4 מבחינה הלכתית באופן של פגיעה הגוררת חיוב ממוני בלבד. אולם מוסכם שהתורה בחרה להציג דינים אלו דווקא מן הפן הנקמתי שבהם - מידה כנגד מידה, |
כוויה תחת כוויה,
רגל תחת רגל, נפש תחת נפש. |
אנו נעמיק ונסביר את הנקודה הזו בהמשך.
ג. יש לעמוד על הביטוי, החוזר ונשנה ארבע פעמים: "מות יומת" (וכן עוד פעם אחת: "נקם ינקם"). נסביר בהמשך את פשרה, וההבדל בינה לבין תיאור פשוט של "יומת", שלא מופיע בנפרד בפרשייתנו. ד. עוד יש להעיר על הלשון מכה, שכאן בבירור מתייחסת להרג, אך התורה בחרה דווקא במלה זו. 2. פרשת אמור תחילה נסקור בקצרה את המבנה הכולל של הפרשיה, אחר נעמיק בסיפור הנוקב עצמו, ולבסוף נשוב ונעיין בהשוואה בין שתי הפרשיות: תיאור דיני מידה כנגד מידה מחד, ודין הנוקב מאידך. |
ויצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האישה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה'.
וידבר ה' אל משה לאמר. הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתו כל העדה. ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלוהיו ונשא חטאו. ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת. ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת. ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש. ואיש כי ייתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר ייתן מום באדם כן ינתן בו. ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלוהיכם. וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אתו אבן ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה. |
ראשית, יש לברר את פשרם של ההקשרים הסמויים שבתוך הפרשיה. התורה מתחילה בתיאור מעשהו של הנוקב בשם ה' (ויצא בן אישה ישראלית...) וממשיכה בהוראת ה' על גזר דינו של המקלל (וידבר ה' אל משה לאמר...). משם ממשיך הדיון למגוון דינים הקשורים ברצח ונזיקין (ואיש כי יכה... ומכה נפש בהמה ישלמנה... ואיש כי ייתן מום...), ולבסוף - ביצוע גזר הדין בנוקב (וידבר משה אל בני ישראל... כאשר ציווה ה' את משה). הזרות הבולטת היא, כמובן, העובדה שדיני הנזיקין הללו הוכנסו לתוך פרשה שלכאורה אינה קשורה להם כלל וכלל - נוקב שם ה5. עיון מעמיק יותר בדיני הנזיקין בפרשיה זו יעמידנו על הקשר זה, ואגב כך נחשוף רעיון נוקב ומחודש, |
ש"אלמלא מקרא כתוב אי אתה רשאי לאמרו"6.
|
הפסוקים של דיני הנזיקין בפרשה זו מקורם ביסוד מידה כנגד מידה7, ובאופן בולט ביותר. לפחות תשעה תיאורים ברורים של מידה כנגד מידה אנו רואים בפסוקים הללו, ואי אפשר להימלט מהשוואתם לציטוט מפרשת משפטים שהובא לעיל. אמנם, אם אכן המניע המרכזי של פסוקים אלו הוא עיקרון הצדק התורני של מידה כנגד מידה, עומד הקורא ומשתומם. ההקשר כל כך בולט, והתיאור כל כך נוקב, עד שאין מנוס מהמסקנה הברורה - גם דינו של הנוקב בשם ה' הוא מידה כנגד מידה! אם כן, הנוקב מומת ע"י כל עדת ישראל במידה כנגד מידה על מעשהו! הנוקב פגע, כביכול בהקב"ה בקללתו, ועל כך הוא נענש באותו האופן ובאותה חומרה של פגיעה! ג. נפש תחת נפש - מבנה שני 1. מקלל ונוקב יקשה המקשה - הלא גם שם האיש הישראלי לא הוזכר, והאם גם שמו צריך להימחות? וודאי שלא, ושמו של איש הישראלי אמנם לא מוזכר, אך לא מחמת פחיתותו אלא אדרבה, מחמת מעלתו. המכה זוכה לתואר "איש הישראלי", שהוא תואר כבוד, מעלה, מעמד, איש מישראל. לעומתו, הנוקב בן האישה הישראלית, שלא זוכה לתואר איש, ואף לא זוכה לעמידה עצמית אילולא יחוסו החלקי לאמו משבט דן, הוא בוודאי תואר גנאי. הוא אינו נחשב אף כחלק מישראל, וכל ניסיונו להיכנס למחנה בחטא יסודו (ראה ספרא אמור פרשה יד, זוהר אמור קח, ב). אדרבה, הנגדתם של הנוקב, שאינו מכונה כחלק מעם ישראל, לעומת איש הישראלי, מגנה את זה תכלית הגינוי, ומרוממת את האחר לשיא המעלה, על שלחם והתנגד למחרף שם ה'. שמונה פעמים מוזכר הנוקב בשם ה' (פעמיים מתוכן בתיאור האלוהי על העונש הצפוי לעושה מעשים אלו, ובע"ה עוד נרחיב בעניין בהמשך), אולם רק פעם אחת זוכה הלה בתואר "איש" ובאחד מתיאורי העונש שמיד נתייחס אליו). זאת לעומת פעם אחת בלבד בה מוזכר איש הישראלי, ובאותה פעם כשמו כן הוא, "איש" ישראלי. אין קושיה מהכינוי המשותף לשניהם, מאחר שראינו כבר לעיל שיחס לדיני הנזיקין הן כאן והן בפרשת משפטים) את הכינוי "איש" אף לא כתואר כבוד. ואלה הם כינוייו, וביטולה המוחלט של דמותו ע"י התורה עולה בבירור: א. ויצא בן אישה ישראלית - הוא מכונה בן, ללא קיום עצמי משלו, אלא רק טפל לאמו הישראלית. ב. והוא בן איש מצרי - אין לך גנאי גדול מזה, וכפי שהעירו חז"ל8 שהלה היה לא אחר מאשר המצרי אותו הכה משה9. ג. וינצו במחנה בן הישראלית - נראה בעליל שהתורה נמנעת בכל מחיר מלכנות את הנוקב בשם ה' כאיש ישראלי, וע"י כך נוצרת ניגודיות בולטת בין התיאורים של שני האישים. ד. ויקב בן האישה הישראלית את השם - כנ"ל. ה. הוצא את המקלל - מכונה על פי מעשהו המגונה, ולא על פי עצמו. ו. (ציטוט זה והבא אחריו אינם מתייחסים לנוקב באופן פרטי, אלא לעושה מעשה כדוגמתו, ונעמוד על כך) איש איש כי יקלל א-לוהיו ונשא חטאו - כאן יש מקום לעיין מדוע אכן מכונה נבל זה בתואר איש. ז. ונקב שם ה' מות יומת - הנוקב אינו איש, בעוד המקלל יכול להיות איש. הבחנה זו דורשת תלמוד. ח. ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה - שוב מכונה על פי מעשהו. הערנו לעיל שישנה הבחנה בפסוקים בין מקלל לנוקב, החוזרת על עצמה לאורך כל הפרשה. בעזרתה נבין בע"ה את הסיבה מדוע המקלל אכן זוכה לתואר "איש", אך רק פעם אחת בלבד, ואף גם זאת בהקשר של קללה. ולהלן השינויים בין הפעלים: א. ויקב בן האישה הישראלית את השם ויקלל ב. הוצא את המקלל ג. איש איש כי יקלל אלוהיו ונשא חטאו ד. ונקב שם ה' מות יומת ה. בנקבו שם יומת ו. ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה המייחד את הפועל נוקב הוא שהוא מתייחס בפרשתנו אך ורק לשם הוי"ה (ובעוד מקומות, ואין כאן מקום לערוך מחקר מקיף על כל ההופעות של נקיבה בשם ה', אך זאת יש לציין שתמיד נקיבה זו מתייחסת, כאמור, לשם הוי"ה בלבד). אי לכך נגדיר: נוקב - בשם המפורש, מקלל - באחד מכינוייו ("אלוהים לא תקלל...")10 לפיכך, מובן מדוע עונשו של הנוקב יהיה חמור מזה של המקלל. נוקב בשם ה', כפי שאנו מוצאים אותו אצלנו בפרשה, משמעו ככל הנראה קללת שם המפורש או אמירתו המפורשת בהקשר מגונה11. לעומת זאת, קללתו משמעה ביזוי כינויי האלוהות בשמות גנאי. אמנם, גם הנוקב קילל את השם, ככל מקלל רגיל, אולם קללתו חמורה עשרת מונים12. לכן נראה שהמקלל המוזכר בפרשתנו עבר על שני איסורים חמורים, אך יש ביניהם סדר חומרה ברור: |
ויקב בן האישה הישראלית את השם ויקלל, ויביאו אתו אל משה... וידבר ה' אל משה לאמר. הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתו כל העדה.
ואל בני ישראל תדבר לאמר, איש איש כי יקלל א-לפיו ונשא חטאו. ונקב שם ה' מות יומת, רגום ירגמו בו כל העדה, כגר כאזרח, בנקבו שם יומת... וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה, וירגמו אתו אבן, ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה. |
ראשית אנו רואים שהתורה מייחסת לאדם זה שתי פעולות: קודם נוקב בשם ה' ולאחר מכן קילל. ההבחנה בשני המקרים בין כינויי האל ברורה מאוד, כאשר למקלל מייחסים פגיעה, כביכול, בשם א-להות13, בעוד הנוקב פוגע, כביכול, בשם הוי"ה14. ואכן אנו מוצאים הבדל גם ביחס לעונש. המקלל סופג את העונשים: -הוצאה מחוץ למחנה, -ורגמו אתו כל העדה, -ונשא חטאו. בעוד הנוקב זוכה לדינים: -מות יומת, -רגום ירגמו בו כל העדה, -בנקבו שם יומת. ניתן להגדיר חמישה מאפיינים בהם יסתמנו הבדלים בין שני התיאורים - נוקב ומקלל: |
א. איכותו ואישיותו של המקלל.
ב. החטא. ג. במי פגע החטא. ד. מבצעי העונש. ה. אופי העונש. |
א) לגבי אישיותו של המקלל כבר דנו בסיפור המסגרת, המציב את המקלל בתור אדם נטול מעמד בכלל, אף ללא שום שם, וזאת מידה כנגד מידה בהתאם למעשהו. אולם, כפי שהראינו לעיל, יש הבדל בין תיאורי האדם, בהשוואת העונשים של המקלל לאלה של הנוקב. המקלל מתואר בתחילית "איש איש", כלומר, אדם זה עדיין מצוי בתוך החברה, ואינו מוצא ממנה לגמרי. יש לו מקום בקהל על אף מעשהו ודינו. כמו כן, ועל אף אופיו של חטאו, הוא עדיין זוכה לכך שהקב"ה נקרא ביחס אליו א-להיו. מה שאין כן הנוקב, אצלו איננו מוצאים שום תחילית, אלא "ונקב שם ה' מות יומת". אין זכר לאדם זה, ויתכן שבגלל כך גם העונש (ראה פירוט על כך בהמשך) אינו מבוצע בפועל כנגד הנוקב, אלא דווקא כנגד המקלל, על אף שבהמשך יוצג הסבר שונה ומעמיק יותר לענ"ד לנקודה זו. ב) החטא עצמו, כפי שתיארנו לעיל, מתמקד בשני מישורים: א. עצם הנקיבה בשם ה'; ב. הקללה הנלווית. מסתבר על פי הכתובים שעצם אמירת השם המפורש חמורה יותר מן הקללה הנלווית. נראה שיש בכך מסר חשוב מבחינה תיאולוגית-דתית, באשר עצם הזכרת שמו של הקב"ה בהקשר של גנאי הוא החמור, אך שום קללה לא תוכל להיצמד אליו, כמובן. כלומר, כל קללה שינסה אדם להצמיד לשמו יתברך אינה נתפסת ברצינות, ואינה מהווה "איום" משמעותי מבחינה דתית. מה שאין כן הזכרת שמו המפורש בהקשר מגונה כמוה כניסיון להפחית מערכו של השם, יותר מאשר קללה. דווקא מחמת שאין נקיטה בצעדים קיצוניים עלולה הזכרה זו לגרום נזק ואישי או ציבורי). ראיה לכך נמצא כמובן בעשרת הדברות, שם לא מציינת התורה את איסור קללת אלוהים, על אף שאיסור הזכרת שמו לשווא אכן מופיע. קללה היא אמנם חמורה מאוד, אך עצם הזכרת השם המפורש, שם העצם, השם הפרטי, חמורה בהרבה. גם הפניה לאלוהות בהקשר של נוקב היא פניה לא-ל האוניברסלי, שלכן אינו מוצמד ומוטה אל האדם, כלומר, האדם מכוון את חיציו לשם הוי"ה, שהוא נשגב ונעלה מכדי להיות מיוחס לאדם פרטי. ג-ד-ה) הגדרת קהל היעד של החטא מהווה נקודה משמעותית ביותר בפרשנותנו לפרשה. התורה טורחת להדגיש, ומבחינה בו זמנית, מיהם המבצעים של העונש המוטל על המקלל/נוקב. בעת הציווי על העונש, מורה הקב"ה שהוצאת המקלל תהיה בידו של משה רבנו, כל השומעים יסמכו על המקלל את ידיו, ואת רגימתו של המקלל תבצע כל העדה. לעומת זאת, בעת ביצוע העונש גופו אנו רואים שינויים. הוצאת המקלל נתונה בידיהם של בני ישראל, אין תיאור של הסמיכה על ראשו, והרוגמים אותו הם כל בני ישראל15. נראה שמשנה חשיבות יש לייחס לשומעים את הקללה, שבציוויו של הקב"ה אף זוכים לתפקיד - לסמוך ידיהם על ראש המקלל. והסיבה - הוא פגע בהם. כל מי ששמע את קללתו של איש זה נפגע, נחשף לביזוי שמו יתברך. כמו כן, אין להתעלם מהעובדה שעצם העובדה שנגע ממאיר כפורע זה נתון בתוך עם ישראל פוגעת גם במרקם הרוחני הכללי של העם כולו. לכן, משה רבנו16, מנהיג העם, והאחראי על רמתם הרוחנית, הוא הממונה על הוצאתו אל מחוץ למחנה. וזאת מאחר שלאקט סמלי זה צריכה להיות חותמת של תוקף, שתבוא מכוחו של מנהיג המחנה. לאחר מכן, השומעים, הנפגעים הראשיים, סומכים ידיהם על ראשו של המקלל (הסמיכה משמעה בכל מקום העמדת הנסמך תחת הסומך, כלומר שהוא יישא עוונו, והוא ייענש במקומו, וראה בהמשך). ולבסוף, כל העדה, יבצעו את גזר הדין של הרגימה, יהרגו את הנגע שפשה בהם. לעניין הבנת המונח "כל העדה" נראה שמוסכם בקרב הפרשנים ביחס למקרה שלנו שמדובר בנשואי העדה, הדיינים וראשי העם, וראה פירושם של רס"ג יד, יד, וראה הערות הרב קאפח), אבן עזרא (שם) ועוד. גם כאן נראה שמקור סמכותם של ראשי העדה, המייצגים את תוכנה ומשמעותה של העדה - הם הם הנפגעים המרכזיים ממעמד זה. כפי שאמרנו, עיקר הפגיעה הוא בגילוי שם ה' בעם ישראל, ופגיעה בשם ה' מתפרשת כפגיעה באושיות היסוד והסדר הרוחני של עם ישראל. בעת הביצוע אנו רואים שמשה רבנו מטיל את המשימה של הוצאת המקלל על בני ישראל, אך בציוויו לבני ישראל משמע שהוא מתכוון שאנשי העדה הם שיבצעו את העונש, הן ההוצאה מחוץ למחנה והן הרגימה, שהרי כתוב: |
"וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה, וירגמו אתו אבן, ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה",
|
והניגוד בין בני ישראל השני לראשון מעיד שבאמצע היה הביצוע מוטל על קבוצה אחרת. עוד יש לדייק שלא (יוציאו אלא ויוציאו, וכן וירגמו, ומשמע שקבוצה אחרת, ולא אלה שמדבר עימם. נראה לבאר את ההבדל בכך שמשה רבנו מבצע את הוצאת המקלל ע"י הציווי המפורש שהוא נותן, ובזה כבר הוציא למעשה את המקלל אל מחוץ למחנה. אולם הוא מטיל את האחריות להוצאתו על בני ישראל, וכך העונש מתבצע גם, מלמטה, מהעם. משה רבנו דואג שעונש זה לא יהיה מיוחס להמון הנמוך והמפוקפק של העם, אלא רק לאלה הראויים להתייחס לבני ישראל, ומתוכם לעדה עצמה, הנשואים והנבחרים. הרי שעל ידי שהוא ציווה לבצע את העונש, והטיל אותו על קבוצה מסוימת, השלים משה רבנו את שני הציוויים באשר להריגתו של המקלל. יש להוסיף שנראה לענ"ד שבאופן זה של עונש משה רבנו גרם שהמקלל הוא זה שהעניש את עצמו, וע"י כך הוסיף רובד נוסף למעשה הענישה. ונבאר דברינו. כזכור, הפסוק הראשון בפרשה זו הוא: |
ויצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל.
|
בן האישה הישראלית ניסה לבצע את הפרובוקציה שלו בתוך בני ישראל, על אף שהוא אינו חלק מהם, כפי שמעידים מדרשי חז"ל שהובאו, וכן עולה מפשט הפסוקים17. נקודה זו אף מסבירה לנו את פשר הלשון "ויצא", שהרי הוא לא היה במחנה, המיועד רק לבני ישראל. הוא יצא ממקומו (כפי שמעירים מספר פרשנים על פרשתנו, ראה לדוגמא אבן עזרא) ונכנס לתוך מחנה בני ישראל18. על כך יש להענישו, במידה כנגד מידה כמובן, ולהוציאו מחוץ לגדר של בני ישראל. ליתר דיוק, מאחר שהוא שאף להיכנס לתוך בני ישראל באופן מקולקל ומושחת, במו ידיו הוא מוציא עצמו מתוך בני ישראל. ככלל, נראה שכל התרעומת שיש למקלל זה היא דווקא עם בני ישראל, ולא עם קבוצות אחרות. הרקע המשפחתי שלו מעמיד אותו במצב נחות מבחינת ייחוס (וחז"ל טורחים להדגיש לנו שזה היה הרקע לכל הסכסוך מעיקרא, כפי שהזכרנו לעיל בתחילת הדיון במקלל ונוקב בשם הספרא והזוהר), והוא, על אף, ואולי בגלל שכל הזמן שאף להיכנס לתוך בני ישראל, הוציא את עצמו במעשיו מקבוצה זו. נראה שהציווי על העונש מאת ה' בא ללמד על המעגלים בהם פגע המקלל מבחינה חברתית, והביצוע עצמו מתאר את העונש מהאספקט של הפגיעה של המקלל בעצמו, ומה שגרם לעצמו מבחינה רוחנית אישיותית. עוד יש לעמוד על כך שמהביצוע של העונש הושמט עניין הסמיכה על ראשו של המקלל. לעיל ראינו שהקב"ה מצווה למשה שמשה יוציא את המקלל מחוץ למחנה, השומעים יסמכו ידיהם על ראשו, וכל העדה תרגום אותו באבנים. אולם בביצוע, בני ישראל מוציאים את המקלל, וכל בני ישראל רוגמים אותו. כל השינויים הוסברו לבד מהעלמות הסמיכה. הסמיכה משמעה העמדת הדבר תחתינו כקרבן, מהותה כפרה, ועניינה הגדרת ייעוד הדבר כשליח או נציג. כן רואים לדוגמה בפרשת בהעלותך (במדבר ח, ט-יא), שם בני ישראל סומכים ידיהם על הלוויים, במשמעות של העמדתם תחתיהם ועבודה בשמם באהל מועד. ובהתאם לדברינו העניינים מתיישבים בטוב. אצלנו משתלח המקלל אל מחוץ למחנה, וע"י כך הוא מכפר על הפגיעה הרוחנית שגרם לשומעיו. השומעים הידרדרו בהכרח בעקבות הזלזול הנורא בשם שמים לו היו עדים, ומישהו צריך לכפר על פגיעתם. זאת עושה המקלל, והם משלחים אותו ומציבים אותו תחתיהם בעניין זה (ובאמת מובן הדבר, הלא הוא זה שגרם להם את הפגיעה מלכתחילה)19. אמנם בהקשר שלנו הסמיכה משמעה גם הטלת אחריות על ראשו של המקלל עצמו, וכפי שמביא הרמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב, הלכה י: |
כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם אחד אחד על ראש המגדף, ואומר לו: דמך בראשך שאתת גרמת לך, ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכים עליו אלא מגדף בלבד שנאמר וסמכו כל השומעים את ידיהם.
|
הרי שהסמיכה משמעה לא רק הטלת האחריות והעברתה לנציג, אלא גם הבהרה למקלל שהוא הרג את עצמו, הוא גרם. נפתח בסמיכה בשביל לבאר את הכפילות בציוויים על ההריגה ופרטיהם. אצל הנוקב אין מקום לסמיכה, כיוון שכמו שהסברנו, הסמיכה משמעה העברת האחריות, העמדת שליח, וזה נכון אצל המקלל, שפגע בסביבתו, ששמעה את שם ה' מחולל, ולא מיחתה. אך אצל הנוקב הבעיה העיקרית היא ברקב העמוק שפשה בנפשו שלו, ועל כך אין צריך סמיכה. הסמיכה מיוחדת בזה שהיא מופיעה רק אצל המקלל, אך מה בדבר שאר התיאורים, הרי צריך לבצע את שניהם, ומה נעשה לזה שגם קילל וגם נקב? העונש הכפול נכון באופן תיאורטי. על אף שקשה להביאו לידי ביצוע, ראוי היה שכך ייעשה. כאן המקום לחלק בין שני תיאורי המוות המנויים בנוקב עצמו. מחד - נוקב שם ה' מות יומת, ומאידך - בנקבו שם יומת. מות יומת מול יומת בלבד. ונראה שיומת מטרתו לתאר את הראויות של העונש, אין לו מקום לחיות. ראוי שיומת. לעומת זאת, מות יומת משמעו מתן העונש. וכך יובן הפסוק: |
"ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת".
|
המשך המאמר |
---|