|
תוכן המאמר: א. פתיחה ב. משמעותו של שם "אהי-ה" שבכתר ג. בריאתו מחדש של האדם לאחר התשובה ד. משל הנפט ושמן האפרסמון ה. השתיקה וההמתנה כיסוד התשובה ו. כבוד אלוהים המתגלה כתוצאה מן התשובה ז. לסיום... תקציר: השתיקה בעת שמיעת הביזיונות - עיקר התשובה. לכל אחד יש הרהורי תשובה, בת קול האומרת "שובו בנים שובבים". יסוד מרכזי בדרך לתשובה הוא היכולת לקלוט, להפנים, לשמוע. שתיקה בעת שמיעת הביזיונות מורה על ביטול האדם ורצונו לקלוט את דבר ה'. שתיקה זו אינה קבלת ייסורים, גם לא פתח לתשובה, היא עצם התשובה, ומוכנות לראות בכל את דבר ה' וניסיון לקלוט אותו. מילות מפתח: כבוד ה', ספירת הכתר, שתיקה, המתנה, הרהורי תשובה, ייסורים, התבטלות. |
|
א. פתיחה |
ואי אפשר לזכות לכבוד הזה אלא ע"י תשובה. ועיקר התשובה, כשישמע בזיונו ידום וישתוק. כי לית כבוד בלא כ"ף (זהר ח"ג רנה, ב), והכ"ף הוא כתר, בחינת אהי-ה, בחינת תשובה. כי אהי-ה דא אנא זמין למיהוי, היינו קודם התשובה, עדיין אין לו הוויה, כאילו עדיין לא נתהווה בעולם, כי טוב לו שלא נברא משנברא (עירובין יג,ב). וכשבא לטהר את עצמו ולעשות תשובה, אז בבחינת אהיה, היינו שיהיה לו הוויה בעולם, היינו אנא זמין למיהוי. וזהו בחינת כתר, כי כתר לשון המתנה, בחינת תשובה. כמ"ש חז"ל (יומא לח,ב) הבא לטהר מסייעין לו, משל לאחד שבא לקנות אפרסמון אומרים לו המתן וכו'. וזה בחינת כתר, כמ"ש (איוב לו, ב) כתר לי זעיר ואחוך.
(לקוטי מוהר"ן ו, א-ב) |
|
בעקבות הפסוק במשלי: |
"כבוד אלוהים הסתר דבר, וכבוד מלכים חקור דבר",
|
|
מצביע ר' נחמן (להלן: רבנו ז"ל) על שני סוגי כבוד -
כבוד מלכים וכבוד אלוהים. לפי הסברו שני הכיבודים מתייחסים לאדם: יש והאדם זוכה לכבוד של מלכים, ויש שהוא זוכה לכבוד אלוהים. הכבוד הנעלה יותר הוא כבוד אלוהים, ועל כבוד זה אין חוקרים, מה שאין כן על כבוד גשמי - כבוד מלכים - כולם חוקרים ומחופשים, מבקשים בכל דרך למנוע ממנו את הכבוד, ומדקדקים על כל מעשה שהוא עושה האם הוא ראוי או לא, האם מגיע לו הכבוד הניתן לו. לעומת זאת, בכבוד אלוהים אין חוקרים - כאשר מגיע לאדם כבוד זה, אסור לחקור על הכבוד. מכאן עובר רבנו ז"ל לנושא התשובה, שכן לכבוד אלוהים ניתן לזכות רק על ידי תשובה - ועיקר התשובה, כשישמע בזיונו ידום וישתוק. רבנו ז"ל מגדיר את השתיקה בעת שמיעת הביזיונות כעיקר התשובה. לא נאמר שזהו חלק מחלקי התשובה, או שכתוצאה מן התשובה הוא ישמע את בזיונו וישתוק. את ענינה של שתיקה זו, כעיקר התשובה, רוצים אנו לברר. כדי לעמוד מעט על משמעות השתיקה, ננסה לפתוח מעט את ראשי הפרקים שמסר לנו רבנו ז"ל בהמשך הפסקה, כפי שצוטטה לעיל. כדרכו, כתב רבנו ז"ל בקצרה יסודות הטומנים בחובם רעיונות עמוקים. לפיכך, נציע את הבנתנו בביאור הדברים על פי סדר דבריו, ומתוך כך ננסה לחשוף את יסוד הדברים ולהבין כיצד מהווה השתיקה את עיקר התשובה. במאמר זה, השתדלנו להציג את הדברים גם בפני אלו שאינם מורגלים בלשון החסידות והקבלה, וגם אם בביאור הדברים הזדקקנו למונחים שונים, אין בדילוג עליהם כדי לפגוע בהבנת הרעיון הכללי. ב. משמעותו של שם "אהי-ה" שבכתר |
והכ"ף הוא כתר, בחינת אהי-ה, בחינת תשובה. כי אהי-ה דא אנא זמין למיהוי
|
|
להבנת יחסו של רבנו ז"ל לבנין התשובה הבאה מן הכתר1, נקדים כי לכל ספירה וספירה יש "שם" משלה. כלומר, הקדוש ברוך הוא מתגלה אלינו באופנים שונים ורבים - |
לפי שנראה להם הקב"ה בים כגיבור עושה מלחמה,
ונראה להם בסיני כסופר מלמד תורה, נראה להם בימי שלמה כבחור, ונראה להם בימי דניאל כזקן, אמר להם הקב"ה לא בשביל שהם רואים אותו דמויות הרבה, אני הוא שבים, אני הוא שבסיני, אנכי ה' אלהיך2. (תנחומא יתרו סימן טז) |
|
אופני התגלות אלו הן שמותיו של הקב"ה - השם הוא האופן בו אחרים מתייחסים לאדם, שכן אדם באי-בודד איננו זקוק לשם, וכל משמעות השם היא הכרות הסביבה עם בעל השם. וכך יכולים להיות גם לקדוש ברוך הוא שמות וכינויים שונים, המייצגים התגלויות שונות. דוגמא בולטת להתגלות שמותיו השונים של הקדוש ברוך הוא, מצינו כבר בפסוקים הפותחים התורה, וכפי שמבואר בדברי רש"י על התורה (בראשית א, א עפ"י בראשית רבה יב, טו): |
ברא אלוהים - ולא אמר ברא ה', שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושתפה למידת הדין, היינו דכתיב (בבראשית ב, ד) ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים.
|
|
בכל הפרק הראשון של הבריאה מוזכר רק שם אלוהים, זוהי מידת הדין שבו ביקש הקב"ה לברוא את העולם, שם זה המוכר בתורה גם כשם לדיינים הוא שמה של ספירת הגבורה, מידת הדין. אלא, שאין העולם מתקיים רק בדין, ולכך שיתף את שם הוי', השם המסמל את ספירת התפארת, מידת הרחמים. גם לספירת הכתר יש שם - שם אהי-ה3. וכך פירשו את שמה של ספירת הכתר בזוהר (ח"ג יא, א)4 |
רבי אלעזר אמר, כל עשרת השמות כתובים ואנחנו שונים:
הראשון, "אהיה" זהו הנעלם העליון, כמי שאומר אני מי שאני ולא נודע מי הוא, לאחר מכן "אשר אהי-ה" אני שמזומן להתגלות באותם הכתרים, שהרי בתחילה הוא נעלם ולאחר מכן מתחיל להתגלות עד שמגיע לגילוי השם... משום כך, הראשון לכל "אהי-ה". |
|
בטרם יצאו ממצרים, שאל משה את הקדוש ברוך הוא (שמות ג, יג-יד): |
"ויאמר משה אל האלוהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלוהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אמר אליהם. ויאמר אלוהים אל משה אהי-ה אשר אהי-ה",
|
|
שם זה משמעו - אני מזומן להתהוות ולהיות. וכך מבקש הקדוש ברוך הוא לומר לבני ישראל "אהי-ה שלחני אליכם", בטרם נתגלה אליהם ביציאת מצרים ומתן תורה הוא נודע אליהם בשם "אהי-ה", בנקודת הראשית שלפני ההוויה. וכך, שמו של הקדוש ברוך הוא המתגלה בספירת הכתר הוא עוד קודם ההתהוות, אהי-ה בלשון עתיד, שכן "החכמה מאין תמצא" (איוב כח, יב), אין מציאות קודם לספירת החכמה, אלא רק שורש למציאות - הרצון להתהוות והמוכנות לכך, ובעצם גם המטרה והתכלית. הבנה זו בשם אהי-ה פותחת לנו פתח להבנת התשובה הבאה מן הכתר. ג. בריאתו מחדש של האדם לאחר התשובה רבנו ז"ל בתיאורו הקצר מטעים לנו מן הפשטות המתחדשות באגדת חז"ל. וכך מתארת לנו הגמרא (עירובין יג,ב): |
תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל,
הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו. |
|
בפשטות נראה כי למסקנת הגמרא אין מקום לומר שנוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, וכולם הסכימו שנוח לאדם שלא נברא. סיום הדברים נראה לכאורה כמוסר חיצוני, כבאים לומר שעל אף שנוח לאדם שלא נברא יש לו תפקיד לאחר הבריאה - לפשפש במעשיו. עם זאת, מובן שאם שנתיים וחצי החזיקו בדעה שנוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, לא לחינם אמרו כן. יתר על כן, נראה כי "נמנו וגמרו" אינו רק ביטוי המסמל הכרעה כצד מסוים, אלא גמירות דעת של שני צדי המחלוקת. ואחר העיון נראה, כי אף מה שנמנו וגמרו איננו הכרעה לצד אחד, יש כאן הכרעה מורכבת - מחד, נוח לאדם שלא נברא יותר משנברא, ומאידך, נוח לו שנברא במה שהוא יפשפש במעשיו. נראה, כי אמנם יש מקום לומר שאם האדם ממלא את ייעודו הרי שנוח לו שנברא, אך ידעו חז"ל שכל כך קשה להצדיק את קיומנו כאן, וכל כך קל להיכשל, עד שאמרו שנוח לו לאדם שלא נברא. ובכל זאת, אין זה סופה של ההכרעה, יכול האדם לזכות שיהיה נוח לו שנברא משלא נברא - יפשפש במעשיו, יעשה תשובה. קודם התשובה כאילו עדיין לא נתהווה בעולם, כיוון שנוח לו שלא נברא משנברא. ואולם, לאחר התשובה הבאה משם "אהי-ה" נוצרת לו הוויה חדשה, הוא נולד מחדש, שכן הוא מצדיק את קיומו. כעת באמת נוח לו שנברא משלא נברא, להוויה כזו יש משמעות. ד. משל הנפט ושמן האפרסמון מתוך ההכרה שהתשובה באה מן הכתר, עוד לפני ההתהוות, ממשייך רבנו ז"ל ומלמדנו יסוד גדול בתשובה - המתנה. יסוד זה נלמד ממשל שהביאו חז"ל (יומא לח,ב): |
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (משלי ג, לד) אם ללצים תנא יליץ ולענווים ייתן חן.
בא לטמא - פותחין לו, בא לטהר - מסייעין אותו. תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון, בא למדוד נפט, אומר לו: מדוד אתה לעצמך. בא למדוד אפרסמון, אומר לו: המתן לי עד שאמדוד עמך, כדי שנתבסם אני ואתה. |
|
יש לעיין הרבה במשל שמלמדנו התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל. ההקבלה הפשוטה שעושה הגמרא עם אמרתו של ריש לקיש - "הבא לטהר מסייעין אותו" - היא, שכאשר אדם בא לבחור ברע, לקנות נפט, אין המוכר מסייעו, ולעומת זאת כאשר הוא בא לבחור בטוב, לקנות שמן אפרסמון, המוכר מסייע בידו5. אלא, שצצה ועולה השאלה - אם האדם כבר החליט ובחר בטוב, הוא רוצה לקנות אפרסמון, -מה טעם אומר לו המוכר להמתין, -מדוע אין הוא יכול לתת לו מיד? ואף אם בחנות של ממש ניתן להבין שיש עומס של לקוחות והמוכר מעוניין שהלקוח ימתין על מנת שיתבשם גם הוא, כיצד נבאר את הדברים בנמשל, -האם אומר הקב"ה לבוחר בטוב להמתין? הן האדם הרהר כבר בתשובה, -האם אין ימינו פתוחה לקבל שבים ח"ו? ועוד יש לשאול - לכאורה, את הנפט קונים בכמויות גדולות ואת האפרסמון בכמויות קטנות, ומדוע המוכר עוזר דווקא לקונה האפרסמון? אלא, מתוך המשל עולה כי אין המוכר דואג לקונה הצריך עזרה, אלא לעצמו - הוא איננו רוצה להריח את ריח הנפט, אך הוא מעוניין להתבסס מן האפרסמון. ושוב, -כיצד ניתן להבין את הנמשל, -האם ניתן לומר על יוצר האדם שהוא ח"ו מעדיף רק את טובתו? ולשם הרחבת העניין נראה שיש לעיין היטב גם בדבריו של ריש לקיש - בא לטמא פותחין לו, ובא לטהר מסייעין אותו. בפשטות אנו מבינים, שכיון שבא אדם להיות רשע |
"פותחין לו פתח הטומאה ליכנס בו, מספיקין בידו, ואין מונעין ממנו מן השמים לעכבו" (רש"י).
|
|
לעומת זאת, כאשר האדם בא להיות צדיק, לא זו בלבד שאין מעכבים אותו מן השמים, ומאפשרים לו בכוח בחירתו לבחור בטוב, לא רק "פותחין לו", אלא "מסייעין אותו" ללכת בדרך טובים, ונותנים לו כוח מלמעלה להתקדם בדרך בה החליט ללכת. על פי פירוש זה הבחירה בטוב קלה יותר, שכן היא לא רק אפשרית - פותחין לו, אלא מגובה בסייעתא מן שמיא - מסייעין אותו. ואולם, בגמרא (מנחות כט,ב) עולה הבנה אחרת במשפט זה: |
ומפני מה נברא העולם הזה בה"י?
מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא. ומאי טעמא תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעייל בהך! לא מסתייעא מילתא, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב (משלי ג, לד): אם ללצים הוא יליץ ולענווים ייתן חן? בא לטהר מסייעין אותו, בא לטמא פותחין לו. (רש"י: לא מסתייעא מילתא - דהבא ליטהר בעי סיוע מפני יצר הרע, הלכך עבדי ליה סיוע פתח יתירה). |
|
נראה כאן, כי הרוצה לצאת יכול לצאת בקלות, אך הבא לטהר ורוצה לבחור בטוב איננו מצליח לעשות זאת בקלות. הבוחר בטוב נזקק לסיוע, הוא זקוק לפתח היתר, שבלעדיו לא מסתייעא מילתא. אם כן, על אף שבהשקפה ראשונה נראה במשל האפרסמון כי הבחירה בטוב היא בחירה קלה, והבחירה ברע היא רק אפשרית - לאור דימוי העולם לאות ה"י נבין כי הבחירה ברע היא הבחירה הקלה, והבחירה בטוב קשה כל כך שללא סיוע מיוחד לא הייתה אפשרות לבחור בו. ויש לשוב ולעיין -מהו הקושי בבחירה בטוב, בקניית האפרסמון ובהתבסמות ממנו. ה. השתיקה וההמתנה כיסוד התשובה |
וזה בחינת כתר, כמ"ש (איוב לו, ב) כתר לי זעיר ואחוך
|
|
לאחר שנתבאר מצד אחד כי ספירת הכתר באה בטרם ההתהוות, והתשובה גורמת לאדם הוויה חדשה - "כתר, בחינת אהי-ה, בחינת תשובה", ומצד שני ניתן הביאור כי יסוד גדול בתשובה הוא בהמתנה - "בא לקנות אפרסמון אומרים לו המתן", מקשר רבנו ז"ל בין הדברים וטוען כי בשורש הדברים זוהי בחינה אחת - אותו היסוד עומד בבסיס התשובה מחד ובבסיס ספירת הכתר מאידך. וראיה לדבר, מלשון הכתוב העושה שימוש בלשון "כתר" כדי לומר בלשון אחרת "המתן". כדי לעמוד על שורש הדברים, נתבונן היכן למדנו הפסוק כי הכתר מורה על המתנה. ויכוח קשה ניטש בין איוב לרעיו, כל אחד מהם ניסה להחזירו בתשובה, להוכיח לו על פניו כי ה' הצדיק, ולכולם ענה איוב פעם אחר פעם, עד אשר |
"וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב, כי הוא צדיק בעיניו" (איוב לב, א).
|
|
כאן לכאורה נחסמה בפני איוב הדרך לתשובה, הן צדיק הוא בעיניו ומדוע ישוב בתשובה. ולפיכך:
ויחר אף אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם, באיוב חרה אפו - על צדקו נפשו מא-להים. ובשלשת רעיו חרה אפו - על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב. ואליהו חכה את איוב בדברים, כי זקנים המה ממנו לימים. מכאן החל נאום גדול של אליהוא, הטוען כי אמנם |
"צעיר אני לימים ואתם ישישים", אך "לא רבים יחכמו וזקנים יבינו משפט".
|
| נאומו של אליהוא מורכב מארבע מענות, שהאחרון שבהם פותח בפסוק (לו, ב): |
"כתר לי זעיר ואחוך כי עוד לא-לוה מלים" -
|
| ופירושו, המתן רק רגע ואומר לך, כי יש לא-לוה עוד מה להגיד. אם רק תהיה מוכן לשמוע, אם תהיה מוכן לקבל, ייתכן שתעמוד על שורש הדברים. ואכן, מיד לאחר נאומו מופיע הגילוי (לח, א): |
"ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר".
|
|
כאשר מנסה אליהוא לשכנע את איוב שלא להצדיק את נפשו מאלוהים, שלא לחסום את עצמו מדרכי התשובה, הוא שם דגש על ההמתנה כפתח לתשובה. לכל מענות הרעים הגיב איוב באופן מיידי, פעם אחר פעם. אליהוא רואה שגם כאן יכול איוב לעצור אותו במהירות, ולהגיב על דבריו באופן חיצוני. הוא פונה לאיוב ומבקש "כתר לי זעיר", המתן רק רגע בטרם תשיב, נסה לקלוט ולהפנים "כי עוד לא-לוה מלים", השהה את הביקורת ונסה להתמודד עם תכנם הפנימי של הדברים. לכל אחד ישנם הרהורי תשובה מדי פעם, איזו בת קול המגיעה ואומרת "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג, כב), הבזק של חרטה העובר במוחו של האדם - אולי בכל זאת כדאי לחזור בתשובה, אלא ששטף החיים לא מותיר מקום לאותם הרהורים, איננו מוכנים לקלוט את הדברים. ואפילו כאשר אומרים לנו את חטאינו לטובתנו, איננו שותקים, איננו מוכנים לקבל, אנו מיד מגיבים ולא מוכנים להיחשף6. יסוד מרכזי בדרך לתשובה הוא היכולת לקלוט, להפנים, לשמוע. לא להגיב מיד על כל דבר, לא לתת לדברים לעבור על ידינו מבלי שיותירו בנו רושם. כעת נוכל לשוב ולהתבונן בתורף דברי רבנו ז"ל - |
ועיקר התשובה, כשישמע בזיונו ידום וישתוק
|
|
בשני אופנים יכול האדם להסתכל על הביזיונות שהוא סופג - יכול הוא להיות מן |
"הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין בייסורין" (יימא כג,א),
|
|
ולקבל את הייסורים שבאים עליו ככפרת עוונות. מתוך הסתכלות כזו, הביזיונות הם משהו חיצוני לאדם, הוא איננו משתנה באופן פנימי, אלא סופג את הייסורים ככפרה על עוונות אחרים שלו. ואולם, יכול אדם לראות בכל את רצון ה', להבין כי בודאי אם בא לו עלבון מאדם זה לא לחינם הוא בא, ואין כאן רק ייסורים חיצוניים, אלא אמירה פרטית לאדם. ניתן לספוג את הביזיונות ולהפנים אותם, להמתין עם הביקורת כלפי דברי הביזוי ולנסות לראות כיצד ניתן לשפר ולתקן. השתיקה בעת שמיעת הביזיונות מורה על הביטול של האדם ורצונו לקלוט ולהפנים את דבר ה', ודווקא עליה הכתוב אומר: |
"ואוהביו כצאת השמשי בגבורתו" (שופטים ה, לא. עיין יומא שם).
|
|
שתיקה זו אינה קבלת ייסורים הבאים ככפרה על עוונות, היא גם לא מהווה רק פתח לתשובה, זוהי שתיקה המורה על עצם התשובה, המוכנות לראות בכל את דבר ה' והניסיון לקלוט ולהפנים אותו. וזהו הקושי העומד בפני הבא לקנות שמן אפרסמון בבואו לבחור בטוב, הקושי לקבל את דברי המוכר ולהמתין. זוהי עיקר התשובה. ו. כבוד אלוהים המתגלה כתוצאה מן התשובה רוצה אתה לקנות אפרסמון, רוצה אתה להיטיב את דרכך - "המתן". ואם אמנם ימתין הקונה ולא יברח בגלל הצורך בהמתנה, הוא יזכה לקבל את שמן האפרסמון ו"נתבשם בו אני ואתה" - בזכות היותו מושרש בטוב, הוא יעשה בכך טובה גם למוכר. ובנמשל, יש והאדם עוטף את עצמו במגן משוח בשמן - |
"כי מושחים המגן כדי להחליקו שלא יעברוהו כלי זיין"8,
|
|
הוא לא נותן גם לחיצי הביקורת הבונה לחדור את מעטהו החיצוני ולהותיר בו סימן, בזכות השמן החץ מחליק על המגן וכלל לא עושה רושם9. אך, אם אדם רוצה לרכוש את שמן האפרסמון כדי להתבשם ממנו, אם הוא לא מעוניין רק למשוח אותו על המגן מבחוץ - זקוק להותיר את עצמו חשוף, להיות מוכן לקלוט, להמתין מעט.
-ומהי הטובה, כביכול, שעושה האדם לבוראו? כדי לעמוד על נקודה זו, נשוב לראש דברי רבנו ז"ל בעניין כבוד מלכים וכבוד אלוהים. |
מי שבורח מן הכבוד, שממעט בכבוד עצמו, ומרבה בכבוד המקום,
אזי הוא זוכה לכבוד אלוהים... ואי אפשר לזכות לכבוד הזה אלא ע"י תשובה. ועיקר התשובה, כשישמע בזיונו ידום וישתוק. כי לית כבוד בלא כ"ף, והכ"ף הוא כתר |
|
כבוד אלוהים אינו יכול להתקיים בלא כ"ף. -מה עושה האות כ"ף ל"כבוד"? בלא כ"ף הרי הכבוד הוא "בד", לבד. כאשר אין ישויות נוספות אין משמעות לכבוד, כל הכבוד הוא כאשר יש מי שמכבד, ואפילו "כבוד עצמי" הוא רק ביחס לאחרים10. הביטוי "לית כבוד בלא כ"ף" בזוהר, בא לפרש את הפסול של סוכה הגבוהה מעשרים (כ') אמה (רעיא מהימנע ח"ג רנה, ב)11: |
"ובשל כך שיעור סוכה לא למעלה מעשרים, שהיא כ', כתר עליון שלא שולטת בו העין12. כבוד עליון עליו אמר משה (שמות לג, יח) הראני נא את כבודך, והשיב לו הקדוש ברוך הוא לא תוכל לראות את פני, ואין כבוד בלא כ' ". -
|
|
במקום שהעין לא שולטת אין כבוד, וכל משמעות הכבוד היא במקום נראה לעין, כאשר יש מי שמכבד. ועדיין יש להבין כיצד אמורים הדברים כלפי מעלה - מוסיף רבנו ז"ל "והכ"ף הוא כתר", שכן: |
"כתר יתנו לך מלאכים המוני מעלה ועמך ישראל קבוצי מטה" (קדושה בתפילת המוספין) -
|
| אין מלך בלא עם, ורק כאשר ממליכים את המלך הוא נקרא מלך. אומנם, |
"אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא",
|
| אומנם הכוח למלוך קיים עוד קודם לכן, אבל רק, |
"לעת נעשה בחפצו כל - אוי מלך שמו נקרא".
|
|
וכך מתחדדת לנו משמעות הכבוד, גם כבוד אלוהים - הכבוד העליון, כחלק ממערכת יחסים שלימה בין ישויות נפרדות, |
"משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו להעריצו".
|
|
אם נחזור לנמשל של דברי התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל נבין, כי האדם הממתין יזכה ל"כבוד אלוהים", כבוד בו גם אלוהים מתבשם, מפני שהתשובה שקדמה לעולם היא מטרת הבריאה, וזהו רצונו מן העולמות. ממילא, כאשר האדם מוכן להאזין לרצון ה' ולהתבטל אליו, מוכן הוא להמתין - לשמוע את ביזיונו ולשתוק, אין המלכת מלך גדולה מזו, זוהי תשובה המביאה לכבוד אלוהים. ואכן, האדם הבא להיטהר לא יוכל לזכות בכך ללא סיוע מלמעלה, הבא לקנות את שמן האפרסמון לא יוכל לממש את רצונו בלי לשמוע את העצה שנתן לו המוכר - "המתן". וכך אמנם מתבאר כי המוכר דואג אף לקונה, שכן הנפט הוא מצרך מצוי, ואין צורך לעזור בהשגתו, ולעומת זאת האפרסמון הוא מצרך נדיר הדורש את מיומנותו של המוכר, וכמו עזרה המתבצעת בשלמות - גם העוזר מתברך, מתוך הגילוי בעולם |
ש"מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג).
|
|
וזוהי מעלתה של התשובה במתינות, התשובה המביאה את העולם כולו למטרתו - גילוי כבוד אלוהים. ז. לסיום... |
השתיקה באה מתוך התבטלות לרצון ה', ומביאה את האדם להתכלל בה' -
וזה בחינת שתיקה, היינו שצריך לשתוק להם, רק לסמוך על ה' שהוא ילחם בשבילנו. וזה בחינת (שמות יד, יד) ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. ועל ידי השתיקה זו נתעלה המחשבה, כי נתבטלין מחשבות רעות של כפירות כנ"ל. וזה בחינת: שתוק, כך עלה במחשבה (מנחות כט,ב), שעל ידי השתיקה נתעלה המחשבה כנ"ל. |
| (לקוטי מוהר"ן רנא) |
כי המחשבה גבוה מאד, ומי שרוצה לכנס אל עולם המחשבה צריך לשתק, ואפילו אם ידבר אז דבור הגון, הוא מפסיד המחשבה, כי המחשבה הוא דבר גבוה מאד, שאפילו דבור הגון מפסידה. וזה בחינת: שתוק, כך עלה במחשבה - שלעלות אל המחשבה צריך לשתוק.
|
| (לקוטי מוהר"ן רלד) |
ביטול האדם לרצון ה' הוא מאבני היסוד בתפיסת רבנו ז"ל. ויסוד הניח סב-אמו, הבעל שם-טוב, שעלינו להכיר בנוכחות הבורא באופן מוחשי ופשוט, ואיך העולמות כולם בטלים אליו, עד שעצם מציאות העולמות הוא חידוש. ובלשונו, צריך לעבור מן התפיסה המקובלת בה "עולמות בפשיטות ואלוהות בהתחדשות", ולבוא אל הכרה שה"אלוהות בפשיטות ועולמות בהתחדשות".
|
|
הראשונים הרחיבו בשאלת מהות התשובה - עזיבת החטא, החרטה והקבלה לעתיד. גם מי מהם שהזכיר את השתיקה והמוכנות לקבל, אין זה אלא כהזכרת מכשיר מצווה, ובטרמינולוגיה החסידית - כלבוש לתשובה. כאן, בא רבנו ז"ל והופך את השתיקה לגוף ועיקר התשובה - כאשר עניין זה קיים יש לתשובה משמעות של התחדשות, ובלא זה עולם כמנהגו נוהג ונוח לו לאדם שלא נברא. השתיקה היא ההאזנה לרצון ה' המתגלה בעולם, הביטול לה' שמלא כל הארץ כבודו, וההכרה כי כל המאורעות שבאים לו לאדם לא באו לריק. שתיקה כזו - הביטול לרצון ה' - היא עיקר התשובה. אמנם, כדרכו, לא הניח את האצבע על חידושו, והותיר לנו את מלאכת הפענוח וההפנמה - לחכימא ברמיזא. ועם זאת, רמז לנו שיסוד חשוב הוא זה, יסוד עליו מתבססת תפיסת העולם כולה, עליו עומדים העולמות כולם - מקור השתיקה והביטול בספירת הכתר, בשורש כל ההוויה. |
הערות: הדברים שלהלן התלבנו עם חברים מקשיבים בישיבה לקראת ימי התשובה ה'תשס"א. יצויין, כי ר' נחמן מדבר במספר מקומות על התשובה, ואין במאמר זה אלא מקצת מדבריו בנושא עמוק זה. בחרנו בדברים אלו בשל החידוש שמצאנו בהם על דבריהם של גדולי הדורות בעניין התשובה, וראה מה שכתבנו לסיום... 1. במקומות רבים מתוארת התשובה כבאה דווקא מספירת הבינה (עי' מגילה יז,ב תשובה אחר בינה), ודרשו לשון תשובה על דרך הסוד, תשוב "ה": "ה" תתאה - תשובה תתאה, "ה" עילאה - תשובה עילאה, שהיא דווקא התשובה הבא מן הבינה (ראה באריכות באגרת התשובה של בעל התניא). עם זאת, פנימיות הבינה נעוצה בכתר, ומובן ששם הוא גם שורש התשובה, כפי שמלמדנו כאן רבנו ז"ל. וראה אורות התשובה יא, א על היחס בין תשובה הבאה מן הבינה לתשובה מן הכתר. 2. ובהמשך פירשו: "אמר ר' חייא בר אבא לפי כל עסק ועסק, וכן כל דבר ודבר, נראה להם בים כגיבור עשה מלחמותיהם של ישראל, בסיני היה מלמד תורה לישראל ועומד כסופר, בימי דניאל כזקן מלמד תורה, שכן נאה להיות תורה יוצאה מפי הזקנים, נראה להם בימי שלמה כבחור לפי מעשיהם, שנאמר מראהו כלבנון בחור כארזים". והיטיב לבטא זאת מחברו של שיר הייחוד ואנעים זמירות בדוגמאות רבות - "ויחזו בך זקנה ובחרות, ושער ראשך בשיבה ושחרות - זקנה ביום דין ובחרות ביום קרב" וכד'. 3. ראה טוש"ע יו"ד סימן רע"ו שלדעת הרא"ש הוא מן השמות שאינן נמחקים. 4. וזו לשונו: "רבי אלעזר אמר כלהו עשרה שמהן כתיבי ואנא תנינן, קדמאה "אהי-ה" דא סתימא עלאה, כמאן דאמר אנא מאן דאנא ולא אתיידע מאן הוא, לבתר "אשר אהי-ה" אנא דזמין לאתגליא באנון כתרין, דהא בקדמיתא סתים ולבתר שרי לאתגליא עד דמטי לגלויא דשמא... בגין כך קדמאה דכלא אהי-ה" (התרגום שלי - ש.ו.). 5. נשים לב, כי אין מדובר בשתי חנויות, אשר באחת מוכרים נפט ובשניה אפרסמון, כי אם משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון. 6. מסופר על ר' שמחה בונים מפשיסחא שסיפר לרבו - "היהודי הקדוש" - כי הוא ישב בבית המדרש, ונמצא מי שמנה בפניו את כל פגמיו, ופגע בו בצורה קשה ביותר, גילה את חטאיו מאז היותו ועד היום הזה. שאלו הרבי: ומה עשית לו? ענה החסיד: היה זה הספר "שבט מוסר", נשקתי אותו, והחזרתי אותו למקומו בארון הספרים (ראה באריכות תיאורו של ש"י עגנון, "ספר, סופר וסיפור" עמ' שפח). גם אנו קוראים לפעמים בספרי המוסר, אך מתי אנו שמים לב כי הדברים מופנים אלינו! מתי אנו מפנימים את הדברים ומבינים שהם לא רחוקים מאתנו! 7. נראה כי לא לחנם הדימוי הוא דווקא לצאת השמש. עיין בשער הייחוד והאמונה פ"ד שביאר את הפסוק (תהילים פד, יב): "כי שמש ומגן הוי' אלוהים", כמורה על היחס בין שם הוי' המהווה את העולם לשם אלוהים המנהיג את העולם בדרך הטבע, כיחס שבין השמש המאירה למגן מפני השמש. אמנם המגן מסתיר את השמש, אך בלעדיו לא ניתן כלל לקלוט מאור השמש. וכך, שם אלוהים הוא מידת הדין המסתירה את עצם ההוויה, אך רק בזכותה ניתן להתקיים ולקלוט מעט מן האור. ועל פי זה יש לפרש מדוע "צאת השמש" היא הדימוי המתאים לאדם המתבטל לרצון ה'. 8. שמואל ב, א, כא: "מגן גיבורים, מגן שאול בלי משיח בשמן" וברד"ק. 9. השווה מסילת ישרים פרק ה': "כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון בפני התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שמעו עניינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכוח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל". 10. ואף מה שמצאנו כי יש להיזהר בהלכות צניעות גם בחדרי חדרים, הרי זה מפני שבאמת אין אנו עומדים לבדנו ועין הבורא פקוחה עלינו תמיד, וכך כתב בשולחן ערוך (או"ח ב, ב): "אל יאמר: הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג)". 11. וזו לשונו: "ובגין דא שיעור סוכה... ולא למעלה מעשרין דאיהי כ', כתר עליון דלא שלטא ביה עינא, כבוד עלאה - עליה אמר משה (שמות לג, יח) הראני נא את כבודך, ואתיב ליה קודשא בריך הוא לא תוכל לראות את פני, ולית כבוד בלא כ'". 12. בגמרא (סוכה ב,א) הובאו שלשה טעמים לפסול סוכה למעלה מעשרים אמה. הראשון שבהם, "אמר רבה: דאמר קרא (ויקרא כג, מג) למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, עד עשרים אמה - אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה - אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא". בגמרא הקשו על דבריו שהידיעה שהפסוק מצריך היא ידיעה לדורות, ולא ידיעה עכשווית ברגע הישיבה בסוכה. אמנם, על בסיס דברי הזוהר נראה, כי אף אם נאמר שזוהי ידיעה לדורות, כאשר לא שלטא בה עינא הדורות הבאים לא ידעו באמת כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, שכן למעלה מעשרים אמה "לא תוכל לראות את פני". ייתכן שבאופן חיצוני יעבירו מדור לדור את הידיעה הזו, אך הפנמת הדברים וידיעתם על בורים דורשת חיבור והכרה כי האדם מוקף בשלוש דפנות וסכך עליהם, וכבוד ה' חופף עליו, שהכבוד מוכרח הוא לא להיות לבד. |
