הקינה האישית בתשעה באב

יעל לוין

מתוך מבוע ל"ט, תשס"ג


במקורות אחדים מופיעה המלצה ליחיד כי יחבר קינות לתשעה באב.1 רעיון זה אפשר ומצוי בקטע אשר בספר מנהגים בלתי מתוארך מבית מדרשו של מהר"ם מרוטנבורג [ד'תתק"ף לערך-ה'נ"ג לערך (1220 לערך-1293 לערך)] בו מוזכר כי בשחרית של תשעה באב, לאחר שמסיימים אמירת כ"א קינות שהן כנגד כ"א הימים שבין י"ז בתמוז לט' באב, "אז יאומ'[ר] כל אחד כפי רצונו קינות".2 מלשון זו ניתן להסיק כי האדם רשאי, ואולי אף מחויב, לומר, אחר תום סדר הקינות הקבוע, קינות שחיברו אחרים או שחיבר הוא עצמו.
בספר "סדר היום" לר' משה בן מכיר, מתלמידי האר"י, מובעת בפירוט התפיסה כי מצווה על כל אדם לחבר קינות ולאומרן בתשעה באב עצמו. דבריו מתייחסים לליל תשעה באב, אך אין כל סיבה להניח שאין הם אמורים אף באשר לבוקרו של יום. נאמר כי אחר אכילת הסעודה המפסקת, יש לחלוץ את המנעלים, ללכת לבית הכנסת ולשבת באזור המיוחד בו שרויים כרגיל האבלים או לשנות את מקום הישיבה הקבוע למקום פחוּת ובזוי יותר. אז ישב האדם דומם, ויקרא במגילת איכה או בדברים המעוררים בקרבו יגון ואנחה מספר אחר עד שיורידו עיניו דמעות ויחל לבכות על חורבן הבית ועל שרפת התורה וההיכל ועל הרג חכמיה, תינוקות של בית רבן, ו"עוברות ומניקות עם יונקי שדים". כל היודע ליילל יילל, "והיודע לומר קינות יקונן בין כתובות על ספר בין מאליו כפי חכמתו אשר נתן אלהים בקרבו ומצוה היא על כל אדם לחבר קינים והגה והי ולומר אותם ביום המר הזה וצדקה יחשב לו ונקרא מאבלי ירושלים ומקדושיה ומי שאינו בר הכי לחבר יעסוק במה שחברו אחרים".3 באשר להנחיה לקרוא את מגילת איכה ביחידות, יש לומר כי אמנם על פי מסכת סופרים היא נקראת ביום או בלילה,4 כאשר הובאו בספרות ההלכתית מנהגים שונים בדבר אופני קריאתה ומועדיה, ובכלל זה קריאתה בבדידות בליל תשעה באב.5
מלשון הנאמר ב"סדר היום" נראה כי ראוי לאדם לחבר קינות אלו מבעוד מועד, דהיינו קודם תשעה באב עצמו, אולי כהכנה רוחנית מקדימה המגלה בבסיסה דמיון רעיוני להכנה בה נדרש האדם להכין את עצמו קודם הרגלים והימים הנוראים. יש אף להדגיש כי בדברי בעל "סדר היום" אין כל הבחנה בעניין זה בין גברים לנשים, אלא הדרכה והוראה זו מוטלות ומוסבות "על כל אדם". ואכן, מדברי הנזכר ב"ארחות חיים" וב"כל בו" אנו למדים כי המנהג היה שנשים כגברים אמרו קינות. לפי המובא ב"ארחות חיים", לאחר קריאת מגילת איכה פותח החזן בקינות "לעגם הנפשות ולשבר הלבבות ומקוננין עד רביע הלילה האנשים לבד והנשים לבד".6 תיאור דומה מצוי ביחס לתפילת הבוקר: "ואח"כ7 יושבין לארץ ואומרים קינות כל א'[חד] כפי השגתו ומקוננין האנשים לבד והנשים לבד".8 אף בחיבור ההלכתי האנונימי "כל בו"9 מובא באורח דומה המוטיב שציבור הנשים והגברים קונן, כל אחד בנפרד. מקום האזכור הראשי הוא תפילת הלילה, כשנאמר בהמשך כי עניין זה נוהג אף בתפילת שחרית: "ואחרי כן מכבין כל הנרו'[ת] ואחכ' פותח שצ' קינות לעגם הנפשות ולשבר הלבבות. ומקוננים שם עד רביע הלילה האנשים בבית הכנס'[ת] שלהם והנשים בבה' (=בבית הכנסת) שלהן וכן ביום מקוננין אנשים לבד ונשי'[ם] לבד עד קרוב לשליש היום".10
בעקבות גאולת מצרים יצא עם ישראל ושורר "שירה חדשה", כניסוח הדברים במקורות שונים, ובהם "שירה חדשה שבחו גאולים לשמך על שפת הים".11 ואף ביחס לעתיד לבוא מצינו "שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ"12 ו"נודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו".13
מהמקורות הנזכרים המתווים חיבור קינות אישיות ואמירתן, נמצאנו למדים כי שומא על האדם לשורר לא שירה חדשה בלבד כתגובה להתרחשויות היסטוריות משמחות, כי אם אף לקונן "קינה חדשה" כמענה לאירועים מעציבים וטראגיים. חיבור קינות הוא אחד מתחומי הליטורגיה שנודעה לו פתיחות במהלך הדורות, ונתחברו לאורכם קינות שנועדו לאמירה ביום זה זכר לפורענויות לאומיות שאינן נוגעות ישירות לחורבן ירושלים והמקדש אשר פקדו, לדוגמה, קהילות בודדות - כגון הקינה לזכר קדושי יורק בשנת ה'תתקנ"א (1190) שנתחברה בידי רבי יוסף בן אשר מקרטרש(Chartres) 14 - או לחלופין חלקים גדולים מעם ישראל - כגון קינות שונות לשואה שנתייסדו בדורנו, שמרביתן נתחברו בידי דמויות רבניות ותורניות.15 דומה כי חיבור קינות חדשות הוא אתגר הניצב בפני בני דורנו, דור התקומה, אולי יותר מבדורות עברו.
מבחינה זו "שפר" גורלן של קינות, שבהבדל מתפילות אחרות, הן תפילות קבע והן תפילות רשות, לא נתפס שילובן של אלו שזכו לגושפנקה רשמית בסדר התפילה כעריכת שינויים בו שתוקפם ההלכתי שנוי במחלוקת.
המקורות הנדונים אינם נדרשים לשאלה אם יש לקיים ולכוון מעין שיח ציבורי מודע בשאלת תוכני המסגרת הראויים להיכלל בסוגה זו של "קינה חדשה", כשהחיבור הפרטני גופו ייעשה בידי היחיד, או שמא אין לתור מראש אחר כל תבניות ואין לאמץ או לקבוע מלכתחילה כל דפוסים שהם, וראויה לה למידת הספונטניות שתפלס את נתיב היצירה ותשמש נר לרגלו.
על אף היות תשעה באב יום אבל ציבורי ולאומי, המקורות בדבר חיבור קינות בידי הפרט בהם נקרא כל יחיד ויחיד - ולא חכמים לבדם - ליטול חלק בהעשרת אוצר הליטורגיה המצטבר של עם ישראל מטעימים בפנינו כי היחיד רשאי - ושמא אף מחויב - להשמיע את קולו ואת גרסתו האישיים ואת פרשנותו ביחס למאורעות, בין הפרטיים ובין הלאומיים. יחדיו מתכללים קולות אישיים אלו בגנזי מרומים לפני רוכב ערבות להיות "קול ההמון", בבחינת "בסוד שיח היחיד והיחד".

הערות:



1.
אין מאמר זה מתיימר לעסוק בשאלה הכללית והרחבה יותר של אמירת תחנונים אישיים במסגרת תפילות הקבע או הרשות.
2.
ספר מנהגים, דבי מהר"ם ב"ר ברוך מרוטנבורג, מהדורת ישראל שנהב אלפנביין, ניו-יורק תפרח"י, עמ' 34.
3.
משה ן' מכיר, סדר היום, ונציה שנ"ט, פב ע"א. על יסוד שני מקורות אלו קבע הרב גבריאל ציננר כי "נכון לחבר לעצמו איזה קינה לכבוד אבילות ירושלים" (נטעי גבריאל, דיני ומנהגי בין המצרים, ברוקלין נ"י תשמ"ז, עמ' קכה, אות ח). וראו עוד המשך דברינו המתייחס אף לאפשרות של חיבור קינות לפורענויות אחרות הכרוכות בתשעה באב.
4.
מסכת סופרים, מהדורת מיכאל היגער, ניוארק תרצ"ז, יח, ה, עמ' 315-316.
5.
ראו חיים סיימונס, "קריאת מגילות שיר השירים, רות, איכה וקהלת", סיני קיח (תשנ"ו), עמ' כו-מב. דניאל גולדשמידט במאמרו "תשעה באב שחל להיות במוצאי שבת", טורי ישרון כב (תשל"א), עמ' 6, שיער, בהסתמך על הנאמר במקורות מתקופת הגאונים, כי מקורה הראשוני של אמירת המגילה בערב היה בתשעה באב שחל במוצאי שבת, כאשר בהמשך הורחב המנהג ללילי תשעה באב בכללותם.
6.
ר' אהרן הכהן מלוניל, ארחות חיים, מהדורת יוסף דוב שטיצברג, ירושלים תשט"ז, סדר תפלת תשעה באב, אות יז, ריב ע"ד.
7.
אחר החזרת ספר תורה.
8.
ארחות חיים, שם, אות כ, ריג ע"א.
9.
יש להעיר כי יצירה זו יוחסה בחוגים שונים לאישה דווקא, כאשר בבסיס שמועה זו ניצבה מגמה פולמוסית. בעניין זה ראו יעל לוין כ"ץ, "נשים למדניות בירושלים", מבוע כו (תשנ"ד), עמ' 98, 115.
10.
כל בו, נאפולי ר"ן, סימן סב, דין הלכות ט' באב וסדר התפלה ודין ארבע צומות, פד ע"ב. ראו עוד יעל לוין, "טכסי נשים בתשעה באב", קובץ הציונות הדתית, בעריכת שמחה רז, ירושלים תשס"ב, עמ' 537-542 ; יעל לוין כ"ץ, "האנשים בבית הכנסת שלהם והנשים בבית הכנסת שלהן", קולך, אב תשס"ב, תשעה באב, גיליונות 53-54, עמ' 1-2, 4.
11.
ברכת "גאולה" לתפילת שחרית, נוסח אשכנז.
12.
תהילים צו, א. והשוו ישעיה מב, י; תהילים לג, ג; שם מ, ד; שם צח, א; שם קמד, ט; שם קמט, א; פסיקתא דרב כהנא, מהדורת דוב מנדלבוים, ניו יורק תשמ"ז2, כרך א, ותאמר ציון, ה, עמ' 287-288.
13.
הגדה של פסח. להבחנה בין "שירה חדשה" בלשון נקבה בהתייחסות לשירות העבר בהשוואה ללשון זכר המוסבת על שירות העתיד, "שיר חדש", ראו, בין היתר, מכילתא דרבי ישמעאל, מהדורת חיים שאול האראוויטץ וישראל אברהם רבין, ירושלים תש"ל2, מסכתא דשירה, בשלח, פרשה א, עמ' 118; מדרש שיר השירים רבה, מדרש רבה, חלק שלישי, ווילנא תרל"ח, א, ה, ג, ח ע"ד; מדרש שמות רבה, מדרש רבה, חלק ראשון, ווילנא תרל"ח, כג, יא, מג ע"ד-מד ע"א.
14.
א"מ הברמן, ספר גזירות אשכנז וצרפת, ירושלים תש"ו, עמ' קנב-קנד, רס-רסא; בצלאל (ססיל) רות, "קינה על הרוגי יורק בשנת תתק"ן (1190)", מצודה ב (ה'תש"ד), עמ' 116-121;
Cecil Roth, "A Hebrew Elegy on the York Martyrs of 1190", Transactions (Sessions 1945-1951), The Jewish Historical Society of England, XVI (1952), pp. 213-220.
הקינה נדפסה בראשונה בסדר קינות שהיה בשימוש בקרב יהודי אנגליה, סדר הקינות השלם לתשעה באב, מוגה ומדויק היטב מתרגם ומבאר ע"י אברהם יצחק יעקב רוזנפלד, לונדון תשכ"ה, עמ' קסח-קע, 168-170. ראו עוד שם, עמ' קעא-קעב, 171-172, קינה על הרוגי בופרט והים. וראו אף מרדכי מאיר, "'זכור נא הבכיות בתהום הגויות': קינות לזכר השואה", אקדמות ט (תש"ס), עמ' 98.
15.
מאיר, שם, עמ' 77-99; הרב ישראל רוזן, "קינות-שואה בתשעה באב: (פרשה עלומה בפעלו של הרב מ"מ כשר זצ"ל)", צהר ז (תשס"א), עמ' 153-164; הרב מיכאל אברהם, "תיקון קינות לשואה: (תגובה למאמרו של הרב ישראל רוזן - 'צהר' ז)", צהר ח (תשס"ב), עמ' 183-189; הרב ישראל רוזן, "על קינות ועל קאנון: (תשובה לתגובה)", שם, עמ' 191-193.