|
כי את שם רבי פנחס שפירא מקוריץ (תפותקנא) נקרא - ועלה לאוזנינו קול אוושת מלבושי משי של איש השבת, השר בפשטות הטון שירי אהבה וחסד לשבתא מטרוניתא היושבת בהיכלות נפלאים מלאי הוד והדר ומביטה בנועם למאהביה-נאמניה, ודמיונו כאיש האהבה השר סירינדות לפני חלון אהובתו האצילה. מופלא ומקסים קול צליל צלול ומרומם זה. ובנפשנו ירון מה וירועע בקול ממתק שירת תפילתו ומצהלת נגינתו. מי יתנה את נועם קול זמיר עריצים וכנף רננים? מי יתנה את גודל נועם ניגוני השבת שדמות אצילית חסידית בדמות רבי פנחס ידעה לפרש בהם את התפילות והתשבחות, הנאמרות ושאינן ניתנות להאמר? אין ערוך לסוד גלגולו של הניגון וכוח השפעתו, כי על כן יתר שאת לניגון שיש בו מה שאין בספרות, מתוך קוצר יכולתה של לשון האדם. היש שם יותר הולם לשבת מ"חמדת הימים"? הוא, שהיה מצוין בדביקות פנימית, בתמימות הלב ובמדות מוסריות נעלות, האם יכול היה לראות בחזון רוחו את שבת מלכתא אחרת מכפי שראויה הייתה להיות לפי הכרתו וזיו ריחו? "חמדת ימים אותו קראת" אומרים אנו בתפילת שבת. והוא שואל: |
היכא כתיב בתורה שהקב"ה קרא לשבת בשם חמדת הימים?
אמר: כתיב: ויכל אלוקים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויכל - לשון חמד, כמו כלתה נפשי, וזה - ויכל אלוקים, חמד ליום השבת (ספר מדרש פנחס עם גבעת פנחס) |
ולא לחינם מסומלת השבת בשם חמדת הימים, כי "בשבת נעשה שמחה בכל העולמות".
בעולם העשייה אוכלים, בעולם היצירה שהוא דבור - מנגנים, ובעולם הבריאה שהוא המחשבה הוא בשני פנים: שאין לומדים כמו בכל השבוע, והוא בחינת מחשבה; ועוד, שבשבת לומדים פנימיות התורה, והיא בחינת מחשבה, כמו באדם המוח הוא יותר פנימיות משאר איברים. (ספר נופת צופים מר' פנחס שפירא מקוריץ - ורשה, תרפ"ט). |
|
אין רבי פנחס דנן מוסיקאי כל עיקר. הוא לא למד את הלכות המוסיקה ולא עסק בה גם מתוך סיפוק הנפש והנאת עצמו. במקום זה היה מחונן בחוש מוסיקלי וידע מה רב כוחה והשפעתה של נגינה. היא מלאה את מהותו, ואף הרגיש בה באינטואיציה הבהירה ובעמקי נשמתו. משום כך היה מקלס בכל הזדמנות את מעלת הנגינה. לדבריו, אפילו טעמי תורה נקראים נגינות, כי על ידי הניגון ניכרת הכוונה. ולא פעם היה מצטער על היותו נעדר כשרון מעשי של הנגינה. |
"אילו הייתי מנגן, הייתי מקבל עלי לנסוע מעיר לעיר (כאורח החזנים בימים ההם) והתפלל בבתי כנסיות".
|
| והיו ששמעוהו אומר בשיחתו עם קונו, |
ריבונו של עולם! אילו הייתי יכול לנגן, לא הייתי מניח אותך לדור בעליונים, אלא היית מוכרח לדור אתנו כאן".
|
|
המהרי"ל (רבי יעקב מילין) זכה לדעתו למה שהגיע, והגיע למדרגה גדולה רק בגלל היותו ש"ץ והיה מנגן יפה. כל הצבור נקשר אליו באמצעות הנגינה, והוא נתקשר את השי"ת והעלה את כולם אליו. האין נגינה מכשיר מעולה ליראת שמים ולחיזוק אהבת שמים? אכן לא לחינם הצטער לא פעם על אי יכולתו לנגן ולזמר. פליטת זמר קלה שלו נארגת בהרבה בדברי תורתו ומכניסה נימה ניגונית והתלהבות לתוך דבריו. ואין הוא בן חורין להיפטר ממנה, גם כשאין כל קשר לנושא המדובר עם נגינה, ומכל שכן בהרגישו בהבדל הגדול החוצץ בין ימות החול לשבת ובתכונותיה האצילות של השבת. |
"שבת ויינפש - כיון ששבת, וי אבדה נפש".
|
|
והקשה: שהיה צריך לומר זה הפסוק במוצאי שבת ולא בערב שבת, "וגם מה שמזמרין אותו בניגון נאה"? וביאר, כי מה שהוא חולה לגמרי אינו מרגיש בשום כאב, כי אין לו אבר אחר בריא שירגיש את הכאב. אבל האדם הבריא שכואב לו אבר אחד - כל האיברים מרגישים בכאב האבר המיוחד. האדם - כל ימות החול הוא חולה בכל איברי נפשו ואינו מרגיש כלל מטעם הנ"ל, ובשבת שמתחיל קצת להתרפא, הוא מרגיש בכאב גודל כובד חבלי נפשו. וזהו, כיון ששבת - שמרגיש קדושת שבת - וי אבדה נפש, שיורע ומרגיש מכאוביו וחוליו (מדרש פנחס).
ומהאי טעמא, בערב שבת רוצים לאכול ובשבת אין רוצים כל כך? כי בערב הם בעולם עשייה ובשבת יש להם עלית עולמות (ליקוטי שושנים, דברי ליקוטים לרבי פנחס מקוריץ). המציאות הגשמית בטלה בשישים בשירתו של רבי פנחס. עלית עולמות ושמחה הן תמצית הגיוניו. הוא היה אומר: |
שהשמחה הכבודה אצלו היא שמחת הרגל.
|
| ושוב היה אומר: |
אי אפשר לקבל עול מלכות שמים אלא בשמחה. השמחה היא תכלית החיים, ובידה להפוך את הרע לטוב, וקיימא לן שאין תחומים בין שמחה לזמרה. שתיהן מקורן בעולם הנגינה. ולכן "כשבני אדם מזמרים מבריחין את הקליפות".
כי באדם יש גיהינום וגן-עדן, היינו - הריאה היא גן-עדן, הכבד והטחול הם גיהינום, והקול בא מהריאה שהיא גן-עדן. לכן הוא מכרית את הקליפות (מדרש פנחס). |
|
הן רבי פנחס היה חברו של הבעש"ט, מחולל החסידות, שחי ופעל בתקופתו, ואף שרק פעמיים בחייו ביקר רבי פנחס את הבעש"ט, ידע כמוהו להעריך ולהעריץ את מעלת השמחה, שהיא מעמודי התיכון של החסידות, ולהפליג בשבחה. הוא טרח לעמוד על מקור השמחה ולמצוא את מוצאה. לפיו יוצא שהשמחה היא מעולם העליון. ראיה לדבר: כשהאדם קטן הוא בוכה. וכשרק מלאו לו כמה שבועות הוא מתחיל לצחוק, כי בא בעולם יותר עליון (ספר ליקוטים מהרב ר' פנחס מקוריץ, פיוטרקוב, תרע"ד). גדול כוחה של שמחה לכפר עוונות ולהמתיק הדינין, ותמיד היה נוהג להטיף לשמחה ולחזק את מיודעיו להסיר עצבות מלבותיהם על ידי מילתא דבדיחותא והן על ידי נגינה. גם מין המזון שנוהגים לחלק לציפורים בשבת שירה (מנהג יפה ומוסרי שכדאי לשמור עליו גם בחיי א"י המחודשים) שימש לו חומר למדרש שירה ולחקר מוצאה של הנגינה. והוא מסביר טעמו של המנהג למה זורקין דייסא (קאשע) לצפרים בשבת שירה? מפני שהם נקראים בעלי שיר, כי אין דבר שישיר כציפורים בכל הברואים חוץ מהאדם, מפני שהציפורים שולטים באוויר, והזמר בא מהאוויר. וכן כלי-זמר אינם מנגנים אלא מן האוויר. וכן אדם שיש לו ריאה גדולה יודע נגן, כי הריאה מלאה אוויר. וכן נכתבה השירה אריח על גבי לבינה, שיהיה אוויר באמצע (ליקוטי שושנים). היש צורך בהכנה רוחנית לשבת? הדין ניתן שדרושה הכנה כזו, כי אין להיכנס לטרקלין בלי להתפרק מקודם מעדי הפרוזדור החילוני, בלי יראת כבוד ובלי הכנה מסוימת. ורבי צבי בן הבעש"ט הביא בויכוחו אתו על כך ראיה מן התורה, שצריך האדם לעשות הכנות שיוכל לקבל קדושת השבת, מהכתוב: והכינו את אשר יביאו. אך רבי פנחס הבין אחרת, בהשיבו בדרך שאלה: דבר הניתן מלמעלה ואין ידוע כלל איך ומה יותן לו, כיצד אפשר לאדם להכין עצמו אליו? אלא צריך לשמור עצמו מכל דבר המזיק לנפש (שם). עולמו של רבי פנחס היה כולו שבת, גם בימות החול, והוא עצמו - מזמור שיר ליום השבת. ואף שקולו לא היה חזק, באהבו מטבעו ובענוותנותו לנקוט מעולם בנעימה שקטה ולתת יתרון לצליל רגיל, פשוט ונמוך, עודו נשמע כיום בחיבה וביראת כבוד אצילית, כיאות לאחד מאנשי מעלה, שמקומם בכותל המערבי של "בני היכלא דכסיפין". |
|
רבי אהרן מקרלין, אחד מכוהני השירה הגדולים שנתנה החסידות ליהדות ומייסדה של כת חסידי קרלין, עבד את קונו ואת השבת פרי רוחו בהתלהבות ואש נשמה שיקדה בלבו כרעם עוז, מתוך שירה וזמרה. שבת וזמרה היו עולים אצלו בקנה אחד וקשורים קשר אורגני בלי הינתק, כי השבת כולה היא לדידיה שירה אחת בלתי פוסקת, שיר שבח גדול לבורא שמים וארץ וכל צבאם בשישה ימים. אך נפשו התוססת אש התלהבות דתית וההומה בצלילי צלילים של שירה ופיוט לשבת, כלתה מרוב התלהבותה ברטט של צפייה וגעגועים לטוב ונעלה לקראת שבת מלכתא, ולרגשותיו אלה נתן ביטוי בשירי הגעגועים של המלך והרעיה, בשירי הקודש של ספר "שיר השירים", שלפי צורתו החיצונית נחשב לספר חולין ולפי רוחו הפנימי - לקודש הקדשים. בגלל זה התברך בו מורו ורבו, ה"מגיד" ממזריטש, והחסידים מספרים בשמו: |
"כשהיה רבי אהרן אומר בערב שבת בצהרים, בניגון מיוחד לו, את שיר-השירים, נעשה רעש בפמליה של מעלה ונשתתקו כל העולמות העליונים, ומלאכי השרת פסקו מלומר שירה לפני הקב"ה, והיו מתקבצים שורות שורות להאזין ולהקשיב את ניגוני הקדוש, הנעים והמתוק, הנלקח מעולם הניגון".
|
|
בזמרתו המלאה צלילי קודש רעננים, הטבועה בחותם של מקוריות אמיתית ושל התעוררות רוח יהודית-דתית, שרת את הוד מעלת השבת. את צלילי שירתו חרז בדביקות רבה החותרת להתפשטות הגשמיות, כיאות ליום שכולו קודש. הדביקות היא הנקודה המרכזית והעיקרית בזמרתו, והיא הנותנת לה את הטעם והחן המיוחד, שבכוחם למשוך ולעורר את האהבה והיראה בלב השומעים. רבי אהרן לא ניגש אל הזמרה גישה אסתטית, כצייר מסתכל זה הרואה לפניו רק את האילן הנאה ואת הנייר הנאה; לא היה זמר רגיל השובה את לב השומעים בנועם קולו. הוא ניגש אל הזמרה ברטט של קדושה, בהמנון תפילה, בגלותו בה מעינית נובעי חיים ובמצאו שיש להביע בה את הגנוז והנסתר בנפש היהודי העליון. זמרתו אינה מלטפת את האוזן בלבד. היא מרוממת גם את הלב וגם את הנשמה ובזמרתו "כל עצמותיו תאמרנה" שבח והוד למעלת השבת. ומתנה זו העלה עולה על מזבח קדושת השבת, ברוב אהבתו אליה. כזרם שאינו פוסק השמיע את זמרותיו בסגולות סגנונו המיוחד לו שיר תהילות לשבת. והצלילים פועלים בחן קדושתם וחודרים ללב ולנפש. השומע עוצר את רוחו מתוך רגש קודש, ולב הכל רוחש בדממה: קדוש, קדוש, קדוש. בזמר שחיבר בחום געגועיו על השבת "יה אכסוף נועם שבת" שחסידי קרלין מזמרים אותו עד היום בניגון מיוחד, מובלטת התלהבותו בקדושת היום. איו לך פיוט שנתפרסם כל כך בכל חסידות קרלין ובנותיה ושנעשה חביב כל כך בכל החוגים הללו כפיוט זה, ומקום ראשון ניתן לו בזמירות לשבת. מראש שלוש המילים הראשונות של ארבעת הבתים המהווים את הפיוט מצטרפות המלים: שם הוויה, אהרן (שמו), נשמה. ונמצא אחד מיוצאי חלציו שמוצא כי יש בזמר כוונות וסודות מופלאים, והוא מרחיב את הדבור בבארו את הזמר. הזמר נתקדש מאד אצל החסידים ונתפשט אצל כל חסידי ליטה שמזמרים אותו בליל שבת ובסעודה שלישית בעת שבת אחים גם יחד. שיר השבת הנהדר "יה אכסוף" מושר עד היום מדי שבת בשבתו בפי החסידים של קרלין ותולדותיה: בית ליאחוביץ'; בית קוברין, בית סלונים, בית קוידאנוב וענפיהן. ומן הראוי למסור בזה את הפיוט הנפלא לשבת, כמו שהוא, לכל בתיו המתייחס לרבי אהרן הגדול מקרלין: א. קדשם בקדושת השבת המתאחדת בתורתך, פתח להם נעם ורצון לפתח שערי רצונך. יה אכסוף. ב. נפשם תערוג לקבל נעם שבת המתאחדת בשם קודשך. הצל מאחרי לפרש מן השבת לבלתי תהיה סגורה מהם ששת ימים, המקבלים קדושה משבת קודשך, וטהר לבם באמת ובאמונה לעבדך. יה אכסוף. ג. לעטר את ישראל בתפארת המפארים אותך על ידי שבת קודשך. כל ששת ימים להנחילם נחלת יעקב בחירך. יה אכסוף. ד. ועדן הנפשות להתעדן באהבתך ויראתך. שבת קודש, נפשי חולת אהבתך, שבת קודש, נפשות ישראל בצל כנפיך יחסיון, ירויון מדשן ביתך. יה אכסוף. הניגונים שחוברו לפיוט זה ראויים לפרשה בפני עצמה. הראשון בסוג ניגונים אלה מוצאו בתור הזהב של השושלת, שחסידי קרלין מזמרים אותו מדי שבת בשבת. בטעות ייחסוהו לרבי אהרן הגדול, בעוד שחובר ע"י ר' אשר הראשון או ר' אהרן השני. החסידים קוראים לו "הניגון הקדוש", כי מסופר שבעת בקורו של ה"בית אהרן" אצל מחותנו ר' ישראל מריז'ין, ראה שכששרו ניגון זה נתרומם הריז'ינאי עם כיסאו מהקרקע לאוויר. צדיקי קרלין וסטולין היו מקפידים על זמרה נכונה של ניגון זה ללא שינוי כל שהוא ועמדו על טהרת כל תנועה וצליל. רישומיו של ניגון "יה אכסוף" נזכרים בפי אחד הסופרים המתאר את חסידותו של אביו, שדביקותו מגיעה למרום קצה כשהוא שר את פזמונו של ר' אהרן הגדול "יה אכסוף נועם שבת". ועל הניגון הוא אומר, שהוא עגום עגום, מלא געגועים ורחמים רבים, "צובט את הנשמה". הלב כולו מתמלא נועם חרישי, סופג אותו מסתורין טמירין, המרפרפים בחלל האפלולית ודומה כאילו אתה שומע בת-קול של אנחה חרישית פורצת ממעמקי נשמה עלובה, "המפרכת לצאת ואינה יכולה". הפיוט "יה אכסוף" זכה לתחרות ניגונים, כל להן וכל תולדה קרלינית וניגוניהם, ומספרם אין למנות. ברם היתרון בדביקות ניתן לניגונים הראשונים שהותאמו לפיוט והמתייחסים לר' אהרן השני. ומאז מקור היצירה טרם פסק. החוט נמשך, ומספר הניגונים לפיוט זה הולך ורב. זמרותיו של רבי אהרן הגדול נעשו לנחלת רבים וזכו להכרה סואנת, ועד היום שרים את ניגוניו בחום נפש,. ולא גוזמה היא לומר, כי אפשר לשבת שעות רבות ולהאזין לנועם זמירותיהם של הקרלינים בכלל, ושל רבי אהרן בפרט, והנפש לא תיעף ולא תיגע. אין איש יכול לעמוד בפני קסמה של זמרה זו, ועליה גאות חסידי קרלין. |
|
שם אפולוגטי וסנגורי זה יקר ונערץ בפי הבריות זה עידן ועידנים, ומצלצל כצלילי נועם לאוזן השומע. השם רבי לוי יצחק מברדיצ'וב (תק-תק"ע) אינו נישא על שפתים בלי לעורר רגש מיוחד של יראת הכבוד לחביב העם וסנגורו המושבע, ולמשורר שירי עם דתיים, פשוטים ומלבבים, המלאים השתפכות עדינה של נפש פיוטית. רבי ישראל מריז'ין היה אומר: הזכרת שם הרב מברדיצ'וב מביאה להמתקת הדינין, ובנו רבי אברהם יעקב מסדיגורה הוסיף לאמור, שגם כשמזכירין את שם העיר ברדיצ'וב לבד, מתעוררת זכותו של אותו צדיק. תכונותיו של אותו צדיק מתוארות בקצרה בפי אחד מתלמידיו: אור בהיר בשחקים, מופשט ומובדל מכל ענייני גשמיות ודבוק בדביקות נפלאה בכוונות המצוות (ויכוחא רבא, חלק ב'). לזה יש להוסיף: משורר טהור ניב שהפך את עבודת האלוקים לשירה. הרבה פנים לשבת גם בחסידות. כל אחד ממנהגיה הרוחניים טרח לייפות את השבת בנופך עצמי ושר לה את שיריו וזמירותיו. אך רבי לוי יצחק הגדיל עשה, בהיותו לשבת פה ומליץ, בהביאו גם בה לידי ביטוי את שירת נפשו ובהאצילו על השבת מתכונותיו העצמיות, שהצטיינו בכל עת ברגש ובהתלהבות, בשירה ובהתפעלות, ובהפכו אותה לשיר-השירים, לכלילת זוהר ויופי במחרוזת האצילות הרוחנית. ודברי שירתו תוכם רצוף כליון נפש, געגועים ואהבה עזה לקב"ה ולישראל. ים בוא השבת כאילו נתפזרו העבים, עבי חול וגשמיות. הזהירו השמים, ותבל ומלואו נתעטפו בגדי שבת חדשים מאירים ומבהיקים, והבריאה כולה הייתה למנגינה נפלאה. השבת הבהיקה בזיו אילת השחר שבקעה במזרח ובאה לבשר שעת צאת השמש, ואורה ושמחה לארץ ולדרים עליה, ומלאכי השרת שרים מזמור שיר ליום השבת הבא, ומטיבים לנגן בתרועה. עולמה של שבת הוא, המלא עונג ורוך ונעימה קדושה. השבת - אומר רבי לוי יצחק בספרו "קדושת לוי" - בוודאי שהיא מתנה טובה שניתנה לישראל בידי הקב"ה, כי על ידי השבת באים מלמעלה אור וקדושה לתוך לבות בני אדם, רוח קדושה ושכל חדש וחיות רוחנית, הבאים מעולם עליון של תענוג וחיות וגנזי חיים. ומשום כך צריך האדם לצפות כל ימי החול למתנת שבת עם הקדושה והחיות שהיא מביאה לאדם, ובוודאי שזה טעון הכנה רבה בכל ששת ימי המעשה לשבת, וכפי אשר יעשה את הכנתו כן תהיה השגתו. "והכינו את אשר יבואו" אמר הכתוב. מכאן, שאדם צריך להטריח את עצמו בחול שיהא לו בשבת, ו"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". והגם שהאדם מכין ומתכונן לשבת, מכל מקום מתנה טובה היא, כי אף אם יכין האדם את עצמו בכל מיני הכנות שונות, אינו ראוי עדיין לקדושה. וברגעי ההתלהבות, בהשראת רוח השירה עליו, עת לבו יהמה ככינור וכל עצמותיו שופעות שמחה אין קץ למראה השבת, ישא חזונו על היום הנבחר נגילה ונשמחה בו, ובלי משים רוחו מצרף נגינה לדבריו, והוא מנגן שלא מדעתו, וכל שומעיו וקוראיו צפים ונגרפים בתוך שטף גלי השירה. כי גדול ערך השבת מכל הבחינות. השבת היא תענוג מעין עולם הבא, ובשבת יכול כל בן-אדם להבחין את התענוג הרוחני. מאמר חז"ל: |
אפילו עובד עבודה-זרה כדור אנוש, אם שומר שבת כהלכתו מוחלין לו" -
|
|
נחרת עמוק בלב המלא אהבה לכל ישראל, והיא בא לתת טעם לדבריהם, כי בעבירה שהאדם עושה, הוא נפרש משורש החיים ומפגם את נשמתו. אבל כשבאה קדושת שבת, הקב"ה מאיר לאדם הארה גדולה מעולמות הגנוזים ומאיר נשמת האדם, ועל ידי כך יכולה הנשמה לחזור לשרשה.
ומכאן: כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות, רצה לומר על פי המבואר בספרי קודש, שהאדם, הגם שהוא בארץ על ידי מעשיו וזוכה להתהלך כל ימי חייו בעולמות העליונים, ובפרט בשבת, שקדושתה כה גדולה, שהאדם מדבק עצמו בקדושה עליונה. נמצא, שבשבת האדם חוזר לשרשו. וזהו: כי בו שבת, לשון חזרה, מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות. לעשות דווקא, שגם מלאכת בריאת העולם עשייה היא, ובשבת חוזר האדם לעולמות עליונים במחשבתו מרוב בהירות וקדושת שבת. כל מצווה טעונה הכנה לפני עשייתה, בכדי שתיעשה בקדושה ובטהרה. ולהכי אמרינן לשם יחוד וכו' לפני עשית המצווה. היוצא מזה, שמחמת שמכין עצמו הוא מגלה דעתו שהמצווה חביבה עליו ושמח לעשותה, ובעשותה יעשנה בלב שלם שלא יחללנה ויפגמנה, שהרי נשרשה בלבו אהבה למצווה זו.. עתה יהיו מובנים דברי הרמב"ן שאמר, שמצווה להזכיר בכל ימות השבוע את יום השבת. ביום ראשון יאמר: היום יום ראשון, בשבת, וכן בכל ימי השבוע. וכתב, שכוונת הכתוב "זכור את יום השבת לקדשו" היא להזכיר את השבת בכל ימי החול, ובהעלות זיכרונה בכל יום תתחבב עליו עד שיצפה לבואה וממילא ישמרנה כדת ויקפיד שלא לחללה. עונג שבת נובע ממקור רוחני, ולכך התכוונו חז"ל באומרם "כל המענג את השבת", כלומר: עיקר התענוג הוא שיש לו מהשבת, מעצם היום הנעלה, ולא ממאכל ומשתה שביום השבת. נמצא שבשבת בא השפע ושומריה מתפשטים מגשמיות ועולים לרוחניות. בשטף דברים דומה מדבר רבי לוי יצחק על מכשירי העונג, ודבריו מלווים מוסיקה חיה המרעיפה חמימות נפשית. תענוג, שירה ושמחה שלובים ואחוזים זה בזה, כי קרובים הם לפי מוצאם הרוחני, ולפי תפקידיהם בחיים. "התענוג הוא בבחינת שירה" (קדושת לוי, פרשת בשלח). ובמקום אחר אומר ש"שירה רמז לשמחה" (שם, האזינו), ושלשתם משמשים יחד, או כל אחד בפני עצמו מכשירים מועילים לאמונת הבורא. |
"הכלל היא - אומר היא (שם, פרשת ויחי) - כששופע על אדם אמונת הבורא,
הוא מתחיל לשורר ולהודות להשם". |
|
מנין לו זה?
מן הכתוב: נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. רגלים נקראות לפי האר"י ז"ל אמונה, ונפתלי היה אילה שלוחה לרגל רגליו החזקות, שהיה קל ההליכה. הוא רמז שיש לי אמונה חזקה בה', ועל ידי זה "נותן אמרי שפר", מחמת האמונה משורר ומהלל אמרי שפר. מכאן הרמז בתרגום יונתן בן עוזיאל באותו פסוק, שמשבט נפתלי הם משוררים יפים, כלומר, שבגלל האמונה החזקה של השבט בה' הם תמיד משוררים יפים. מה רוממה שירתו של רבי לוי יצחק על השבת, ומה נעמה שאגת נגינתו. ודרך קליטה של הרצאת דבריו נדמה כי קולו הולך ומתגבר במין ניגון מטפס לעילא ולעילא. גם השירה עצמה יש בה - לדבריו סודות נעלמים. היא עשירה בתוכן ועשויה דרגות דרגות. אהבת הבורא שימש,ה אצלו גזירה שווה לנגינה. ניגוני העבודה, וכן עבודת הלוויים לשורר, מסתובבים באוקטבות, שיש בהן מדרגה בתר מדרגה, היינו, כמו שאהבת הבורא היא גבוה על גבוה. כך גם בחינת היראה, וכך הם גם הניגונים. וזהו פירוש הפסוק: |
"ובשירי דוד עבדך", כלומר, כמו עבדיך - כך העבודה (שם, פרשת ויחי).
|
|
גם למעשה שונים היו אצל רבי לוי יצחק ימי השבתות מימות החול. בימי השבוע היה חי חיי צמצום וקימוץ. אך ביום השבת השתדל שהכל יהיה על הצד היותר טוב ומרווח. מדי שבת בשבת היה אומר בדרך החסידות דברי תורה, החוצבים להבות או ומלאים אהבת ה', ואהבת ישראל, והזהיר שלא לדבר בו דברי חול. את זמירות השבת היה שר בניגונים מלבבים ברגש קודש ואש לוהט. בסעודה השלישית היה מאחר לשבת, קשה היה לו להיפרד מיום הקדוש הזה, יום השבת. ובין השמשות של היום, כשהשבת נפרדת מהערב, כשקרני השמש האחרונים של שמש השבת הולכים וכבים וצללי הערב מביאים בכנפיהם את בשורת ימי החול ההולכים וקרבים, אנו רואים אותו משוחח בדרך ניגון עם הקב"ה כדרכו, בשמחה פנימית, באהבה תמימה, באמת עמוקה, בפשטות ובלבביות, והוא שופך לפניו בלשון יהודית את צקון לחשו, שירת ערב, מעין שירת תפילה זכה, היא תפילת "אלוקי אברהם" (גאט פון אברהם) שנוהגים לומר באוקראינה לעת צאת השבת לפני ברכת הבדלה ולהתפלל בניגון מיוחד (הניגון נמצא באוסף הניגונים שלי). הניגון תובע וחודר, והצללים מקשיבים ויוצאים במחול לפני הניגון. ויעמוד רבי לוי יצחק ויתפלל: |
"אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, אלוקי יעקב! הגן על עמך ישראל מכל רע' למען שם תהילתך. הנה שפת קודש האומה יוצאת. יהי רצון שיבואו עלינו ימי החול לאמונה שלימה, לאמונת חכמים, לאהבת חברים, לצדקת הבורא ברוך-הוא: שנאמין בשלושה עשר עיקרים שלך, ובגאולה קרובה במהרה בימינו, ובתחיית המתים, ובנבואת משה רבנו ע"ה. ריבונו-של-עולם, הנותן ליעף כוח! תן כוח גם לרחומיך-ילדיך היהודים להלל שמך ולעבדך, אותך לבדך, ושיבוא השבוע עלינו לבריות הגוף ולמזל ולהצלחה ולברכה ולחסד, ולבנים, חיים ומזונות, לנו ולכל. ישראל ונאמר אמן (נעתק מכתב-יד של רבי לוי-יצחק ונדפס בספר "שני המאורות" של תלמידו רבי שמואל מקאמינקא).
|
|
בוודאי שהרבה לא יכלו לעמוד על טעם אמירת הצלותא דקדושא הזו בשפת חול, שפת יהודית המדוברת, ולא בשפת התפילות המקובלת, בלשון הקודש. גם כאן בא רבי לוי יצחק לנמק בדבר טעם. בשבת אין מהראוי מפאת גודל קדושת היום לדבר דברי חול, ובמוצאי שבת הותר. ואיך יצא מן הקצה אל הפכו? על כן אומרים תפילה זו שחיצוניותה לשון חול ותוכה קודש (שם). את לבו ואת געגועיו הקדושים לשבת ולקדושת ישראל שפך רבי לוי יצחק גם בשיריו העממיים, שאין כמותם ליופי ולעממיות בכל שירי העם בשפה היהודית שבה יצרם. אהבה למקום, אהבת העם ואהבת תורת החיים וגם לימודי מוסר - אלו הם ענייני שיריו, שירי הקודש. ויש שבשיריו בא ברור דברים אינטימי בין האדם ואלוקיו. ויש שבהם כאילו מדבר אל עצמו, אל לבו, ודבריו הם השתפכות וידויים. וכמה יפה ומלבב שירו "מלוה מלכה" שבו אנו מרגישים שיח קודש של נפש השמחה בשבת. ומה נמלצו דברי השיר (תרגם לעברית המשורר ש. שלום): א מה שם תקרא ליום שמחים בו נלך ויהודי כל השבוע הכשר והצנוע אינו בו אלא מלך ב שבת תצעד על כן נרקוד כולנו, לכלת הזוהר ירבה במוהר כל אחד מאתנו. ג וגמור כי שבת היא הכלה, והחתן הצנוע - גם זה ידוע - כנסת ישראל כלה. ד וסרה מדבר אחרי הכלה והחתן יישאר בבית ולא יטעם אף כזית מסעודה של לויתן. כמאה וחמישים שנה עברו מיום פטירתו של רבי לוי יצחק. מאז נשתנה הרבה. גם החסידות נשתנתה וקלסתר פניה הועם. אך זכר איש העם הזה עודו חדש אתנו, כי ידע איש זה להרעיד את מיתרי הלב של האדם ולקרבו לעבודת אלוקים ולאהבתו, בין בדברי נועם ובין בנגינה יפה, היוצאים מלב טהור ונפש רליגיוזית עמוקה ומוצאים נציב בעם. טהור ונפש רליגיוזית עמוקה ומוצאים נתיב בעם. אביב טובים, ובכל דור ותקופה הוא נשאר רענן וחי כבן הדור. |
| חזרה לתחילת המאמר |
|---|
