אגרות מווילנה בענייני הצלה
אסתר פרבשטין
מתוך מכלול ט', כסליו תשנ"ה
"עינייך יונים"... "אמרו חז"ל: בשעה שרדפו המצריים את בנ"י וראו אותם ישראל,במרקם כתיבת ההיסטוריה, מהווים המכתבים האישיים מרכיב חשוב ומעניין. רבים מהם אוצרים מידע עובדתי, שהוא אבן הבניין של המחקר. אך מעבר לכך: נופחים הם חיים בדיון ההיסטורי, בהיותם משקפים זווית אישית או קבוצתית של מי שחי ופעל בתקופה הנידונה, ובכך מאפשרים לנו להחיות ולחיות את האירוע הנידון.
אחזם אימה ורעדה, ואז נמשלו ישראל ליונה, שבורחת מן הנץ, וכשבאה לקינה -
מצאה שם נחש". (אוצר המדרשים, מדרש ויושע)
יתר על כן: אין כמכתב האישי כדי להבין את המניעים או ההרגשות שנתלוו לעשייה, ולכן אין כמעט דיון הסטוריוסופי שמקומם של מכתבים נפקד בו.
תודעה זו טרם חדרה לרבים מאתנו, המחזיקים ברשותם ארכיון זוטא שאין לו גואל, גניזה - שקשה לאמוד את ערכה. מכתבים רבים, שטרם פוענחו או נחשפו, ספונים עדיין גם בארכיונים.
במסגרת הקורסים ב"מדור ללימודי השואה והוראתה" עסקנו במקורות שונים ללימוד הנושא, ביניהם - מכתבים. במהלך הקורס הגיעו לידי מכתבים אלו שיש בהם עניין רב ללומד.
המכתבים שלפנינו נכתבו בווילנה בשנת ת"ש, 1940, וכאמור - הם עוסקים בניסיונות הצלה.
אגרת ראשונה
|
בס"ד ה' בלק ה' תמוז ת"ש(1)
כבוד יד"נ [ידיד נפשי] יקר וחביב מר שלמה וואלבע (2) נ"י שלום. אחדשה"ט [אחר דרישת שלומו הטוב] באהבה נאמנה וברכה מרובה. עתה באנו על עסקי הצלת נפשות והצלת שיורי תורה, ד' אמות של הלכה גם יחד. המחתרת שחתר ה' לבני התורה ונושאיה, להניחם ולהביאם מאפלה לאורה(3), למקום אשר דמינו כי פה נשב עד כי גלי הים הסוער ינוחו ישובו מזעפם(4) - הנה שוב שטפונו המים הזדונים ואונו עד נפש, נתננו בחגווי הסלע, נבוכים וסגורים מכל צד, העולם חשך בעדנו בלי מצוא פתח למפלט(5), ואם כי זיק התקווה עדיין לא עמום לגמרי, כי מתנהלת תעמולה גדולה באמריקה מען לחתור איזה חתירה בשערי הנעולות(6), אשר אמנם לה' אנו מייחלים, כי יברך ויכונן מעשי ידי העסוקים בקודש להוציא הדבר לפועל. אולם, כמובן שלא יום ולא חודש ימים צריכים להוצאת עניין גדול כזה וא"כ מי יודע אם בינתיים לא ישללו ממנו כל מין אפשרות להגרה בכלל, כדרכם מאז להסגיר דלתי ובריחי חומותיהם בלי יוצא ובא, אשר לזאת יחוד עיקר ייראתנו ופחדנו, וכמובן שבזמן תקופתנו זו, שמהלך הפרעות בעולם הולך בצעדים כה ענקיים, וגם באופן פתאומי כ"כ אשר ממש אין העולם עומד על סדרה בשווה אף רגע, כל שעה ורגע מתחלחלים ומשתנים מעמדי מדינות מקצה אל קצה בלי שום ידיעה והכנה מקודם, הנה אי אפשר ודאי לידע מה יולד יום, ואין רשאים איפה לסמוך על כל מיני תעמולות המתנהלות פה ושם בעניין הגרה(7), ומשום זה שמנו פנינו ומטרתנו עתה להשיג רשיון כניסה במדינתכם אתם על משך איזה חודשים לכל הפחות(8) והוא העניין אשר באנו אודותיו במכתבנו זה, וכבר כתב ופרט ידידנו הגדול מר ארי' לייב מ'(9) כל עניין הבקשה והשאלות שיש בזה, ועתה יראה נא יקירי, כי הנהו היחיד המיוחד הקרוב ללבנו, אשר כולנו נתנו עינינו בו שהוא יהי' הציר הנאמן לגשם עניין נכבד זה להצלת נפשות ממש ולחלצם מן המצר, וזה מטיל על ידידנו חוב גדול לטכס עצה ולהתאזר בכל מאמצי כוחותיו, וגם לארגן ולשתף עמו בעבודתו את כל מי שיש לאל ידו לסייע בעניין זה, ואל יראה דבר זה רחוק בעיניו לומר: כבד הדבר לגשמה אין באפשרות לעשותה(10), ובזה ידחה חלילה כל העניין טרם ינסה עוד לבדוק הדבר היטב היטב על כל פרטי העניין. אל יהי מפליג לכל דבר, ואמנם כבר הורגלנו - בייחוד משך העת האחרונה מיום נעקרנו ממקומנו עד עתה - גם במופתים ונסים גלויים ממש, לגמרי שלא כדרך הטבע, ומכש"כ [ומכל שכן] בנידון דידן [הזה], אשר אמנם לפי הידיעות שקבלנו בכאן אין זה כלל דבר רחוק, אם רק יהי' בזה השתדלות הדרושה מאנשי שם ומעשה, אשר אמונתנו חזקה כי לא ימנע כל איש לבוא לעזרתנו בעת צרתנו עתה, לא עתה עת לחשות ולא עת לחבוק ידיים, עת עתה לקרב כל רחוק. אל נא יקירי ייסוג אחור מלפני כל קשיים ואבני נגף אשר אולי ימצאם על דרך עבודתם זו, יאזור נא מתניו באמיצות ועקשנות רבה, ואם יוצרך לעניין זה גם דמים מרובים, ג"כ לא יעמוד זה לנגדו, מידינו יבקש והכל יסודר בטוב, רק אל נא ינוח ולא ישקוט אף רגע עד אשר אם כלה להוציא הדבר לפועל, וחפץ ה' בידו והוא יצליח ומגלגלין זכות ע"י זכאי. הארכתי בדברים אם כי לידיד כמותו סגי אף ברמיזא כל דהו [די גם ברמז כל שהוא], אולם לעורר באתי את כל ידידי ומכירי ישיבתנו, מקרוב ורחוק, שאל יראו באדישות בדעתנו שנמצאנו ואין דבר, ואין מזרזין אלא למזורזין, ובעיקר להזדרז ולא לאחר את המועד כי הזמן קצר מאד, ה' ירחם, והמלאכה גדולה ומרובה, ואל על הפועלים בקודש להתרשל כלל, ומצדיקי הרבים יזהירו ככוכבים לעולם ועד ויהי נועם וכו' בצפוי לישועת ה' כהרף עין, כי יד ה' לא תקצר, ונזכה להוצאה וגאולה אמיתית מיד ה' בתוך כל ישראל, הנני בזה ידידו אוהבו דוש"ט בלו"נ [דורש שלומו וטובתו בלב ונפש] מברכו ברשו"ס [ברוב שלום ו...] כותב בלב נשבר ונדכה ש. זיסקינד(11) |
הערות והארות לאגרת הראשונה
הערה 1
התאריך הכללי הינו אוקטובר 1940, כארבעה חדשים לאחר שווילנה נכבשה ע"י הרוסים. בשנה זו עברה ווילנה גלגולים פוליטיים שונים:
בין המלחמות היתה ווילנה חלק מפולין החדשה, למרות זעמם של הליטאים שראו בה את בירתם ההיסטורית. בתחילת המלחמה נחתם, כידוע, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ההסכם החשאי בו נחרצה חלוקת פולין בין הנאצים לרוסים. (אגב, הרוסים ממעטים עד היום להתייחס להסכם זה, הואיל והוא מטיל צל כבד על דמותם כלוחמים בפשיזם. למעשה, זהו ההסכם שהעניק לגרמנים כוח רב בתחילת המלחמה, ואיפשר להם לרכז את כוחותיהם במערב אירופה, ולא להתפרס על שתי חזיתות, עד אשר הפרו הנאצים את ההסכם, ופלשו לרוסיה ביוני 1941). בעקבות הסכם זה נכבשה ליטא ע"י הרוסים, בווילנה היה שלטון סובייטי כששה שבועות, ואז עברה לרשותם של הליטאים במסגרת הקמת "ליטא העצמאית" בסוף אוקטובר 1939. בשמונה החדשים הבאים, הפכה ליטא לאי של הצלה, כפי שמתואר במכתב. אולם, ביוני 1940 שוב פלשו הרוסים וספחו אותה לברית המועצות, עם כל הסוביטיזציה שנלוותה לתהליך זה.
מכתב זה נכתב, כאמור, עם הכיבוש הקומוניסטי, ומשקף את החרדה שאחזה בפליטים היהודים בווילנה.
הערה 2
הרב שלמה וולבה שליט"א היה תלמיד ישיבת מיר. הוא גורש מפולין ב-1938, בהיותו "נתין גרמני" (יליד 1941), בצער רב עזב את הישיבה ונסע לשטוקהולם, ולא ידע כי למחיה שלחו האלוקים. מאז פרוץ המלחמה שימש כתובת עיקרית ושליח מצווה לרבנים ובני ישיבות שנתרכזו בעיקר בווילנה. "המכתבים רבו מיום ליום. מכירי עזרו לי בעבודתי. בית המדרש שהוקם על ידי הפך למשרד הצלה", העיד.
בסוף המלחמה ואחריה עסק הרב וולבה גם בהצלה רוחנית ובשיקומן של פליטות השואה שהגיעו לשבדיה, בעיקר בבית הספר לידינגה.
הרב וולבה הינו מגדולי המוסר בדורנו וממקימי דור חדש של מנהלים רוחניים - "משגיחים" - בישיבות. ספרו במוסר: "עלי שור".
הערה 3
הכותב מתייחס למקלט שמצאו בני תורה בווילנה: עם כיבוש פולין וחלוקתה החלה מנוסה גדולה לליטא, שהוכרזה כעצמאית. בשבועיים הראשונים לכינון השלטון הליטאי היה הגבול עדיין כמעט פתוח, ואלפים הגיעו אליה, מי ברכב ומי ברגל, מי בקבוצות, מי כבודדים. רובם ממערב פולין - אזור הכיבוש הגרמני, ואחרים מפולין המזרחית, שעברה לרוסים. בשלב זה הגיעו לווילנה כ- 1500 רבנים ובני ישיבות, כולל ישיבות שלמות. לאחר מכן נסגרו הגבולות, וחרף הקשיים שגברו והלכו (חורף 1939-1940 היה קשה במיוחד, והברחת הגבול - מסוכנת), המשיכו אלפים לנהור, בעיקר לווילנה.
בני הישיבות שמרו בדרך כלל על המסגרת הישיבתית ולמדו תורה בהתלהבות ובמסירות נפש: "בחוץ - חרדה, ובחדרים - אוירה רגועה, שלוות נפש ולימוד מתוך שקידה... ההסתכלות במאות בחורים רכונים ומתנועעים בשקידה עצומה על הגמרות הגדולות, מתדיינים ומתווכחים באווירה של טוהר הנפש, היתה חוזרת ומחדשת בקרבי רגשי כבוד והערכה להתמדה בלימוד ולדבקות..." בידינו עוד תיאורים מאלפים על כך.
ליטא העצמאית נתפשה בעיני רבים כ"צוהר מעל התיבה השטה על פני הים הנאצי מזה והקרח הסובייטי מזה", וכפתח תקווה לעולם החופשי.
"חסד אחרון היה זה מצד ירושלים דליטא. חסד אחרון לאחרוני הגולים בה, לפני רדתה מבמת ההיסטוריה היהודית", כך תאר את תחושתו אחד הגולים. (ישראל אלדד שייב, שגלה לווילנה עם מנהיגים נוספים של תנועתו, ביניהם מנחם בגין).
"בינתיים מונחת התורה בקרן זווית" - כתב הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי לרב סילבר באמריקה.
נציין כי אישיותו של הרב גרודז'ינסקי, ממקימי ועד הישיבות ופטרונם של הישיבות, היוותה כוח משיכה לבוא לווילנה. ואכן מסירותו אליהם בחדשים אלו היתה ללא גבול: בדאגה לתעודות, לשיכון ולמחיה, בגיוס תמיכה בעולם ובדחיפה להקמת ועד ההצלה (עיין הערה 6). אוזניו וליבו היו כרויים לכל פליט. רח"ע נפטר בה' באייר ת"ש, אוגוסט 1940, כחודשיים לאחר הכיבוש הסובייטי. (כחודשיים לפני תאריך כתיבת איגרת זו).
כ- 15000-14000 פליטים היו בווילנה, מהם כ- 2440 בני ישיבות.
בין הישיבות היו: ישיבות מיר, קלצק, קמניץ, ראדין, לומזה, בית יוסף (מביאליסטוק) ועוד. בל נשכח כי בין המלחמות היתה תקופת הפריחה של הישיבות ה"ליטאיות", אשר רובן נכללו בין המלחמות בתחום פולין החדשה, כפי שמתואר במפה. עימם שהו בווילנה ראשי ישיבות ומנהיגים חשובים, ביניהם: הגאונים הרב ברוך בער ליבוביץ מקמיניץ, הרב אלחנן וסרמן מברנוביץ, הרב אברהם יפה'ן מנובהרדוק, הרב אהרן קוטלר מקלצק, הרב זאקס - חתנו של החפץ חיים - מראדין, הרב שבתי יגל מסלונים, הרב אליעזר יהודה פינקל והרב חיים שמואלביץ - ראשי ישיבת מיר, הרב יחזקאל לווינשטיין - המשגיח במיר, הרב יצחק זאב (וולוולה) מבריסק, וייבדלו לחיים ארוכים: הרב ש"ך שליט"א מקלצק, הרב י.ד. פוברסקי שליט"א מברנוביץ - כיום ראשי ישיבת פונוביז', ועוד.
כמו כן היו רבני קהילות ממנהיגי היהדות, כמו הרב חזקיהו מישקובסקי מקריניקי, שהיה מראשי ועד הפליטים, ואדמו"רים, שמאגרותיהם נביא בעז"ה בחלק ב'.
הערה 4
התיאור מאפיין את אשלייתם בתקופת ליטא העצמאית, שליטא תהיה להם למקלט עד סוף המלחמה, כנ"ל.
הערה 5
הכוונה לכיבוש הסובייטי ביוני 1940יטוי מאפיין את החרדה הנוראה שאחזה בהם. לאחר למעלה מעשרים שנות קומוניזם הבינו הכול שמשמעותו של כיבוש זה הינה סכנת חיים ומלחמה בכל זהות יהודית, ובוודאי בלומדי תורה. החשש מפני הורדת "מסך הברזל" גם על ליטא מובא (בהמשך) בביטוי "כדרכם מאז להסגיר דלתי ובריחי חומותיהם בלי יוצא ובא".
הערה 6
כפי הנראה כוונתו לתכנית ההגירה לארצות הברית - עליה שקד ללא הרף ועד הרבנים. "ועד ההצלה של הרבנים", הוקם בנובמבר 1939 בראשות הרב קלמנוביץ והרב סילבר, ביזמתו של רח"ע גרודז'ינסקי. ויעדו - הצלת בני הישיבותז. הרבנים ועסקני ההצלה בארה"ב עשו מאמץ אדיר להשיג אשרה קולקטיבית ל- 2500 בני הישיבות לארה"ב. עם הכיבוש הסובייטי פעלו אף הם מתוך תחושת דחיפות, טרם ייפול דבר. תכנית זו נכשלה. בין השאר התנגדו לה ארגונים יהודיים כמו הקונגרס היהודי האמריקני, בני ברית והיאס. טענתם הייתה, שהגירה כזו "תעורר אנטישמיות" סטפן וויז, המנהיג הציוני, נימק את התנגדותו ב"טעמים פרקטיים". לאחר פעילות ענפה של הרבנים בזרועות שונים של הממשל, הוקמה ועדה שדחתה את התכנית המפוארת והמליצה רק על מספר קטן של וויזותח.
נציין כי גם הרב הרצוג זצ"ל ניסה להשיג מקלט לבני הישיבות. בין היתר, הוא נפגש בארץ ובלונדון עם אישים בריטיים ופעל להשגת 1680 סרטיפיקטים לא"י כמכסה מיוחדת לרבנים ובני הישיבות שהגיעו לווילנה. מאמציו לא נשאו פרי.
הערה 7
יתכן שהדברים מתייחסים לתכנית היציאה דרך יפן, "ויזות קורסאו". עיין באגרת השנייה הערה 4.
אם אמנם כן הוא, הרי שבמכתב זה יש ביטוי לספקות הקשים של רבים לגבי הצלה דרך המזרח הרחוק, כתכניות ש"אין רשאים לסמוך" עליהן. ועיין סיבות לכך באגרת ב' הערה 4.
הערה 8
כלומר, בקשתו הינה - אשרת כניסה לשבדיה, בה כאמור שהה הרב וולבה מאז גירושו מפולין ב- 1938.
הערה 9
הרב אריה לייב מ. הוא הגאון רבי אריה לייב מאלין זצ"ל, מן האריות שבחבורת תלמידי ישיבות מיר ובריסק. הוא ניצל עם הישיבה דרך שנחאיי. לאחר המלחמה הגיע לארה"ב, שם הקים את ישיבת "בית התלמוד" ועמד בראשה עד לפטירתו.
הערה 10
הכותב מודע היה לקושי העצום בקבלת אשרה לשבדיה בשנה זו - "קשיים ואבני נגף", ומאמץ את ידי הרב לפעול בנחישות ולקוות לנס.
עמדתה של שבדיה לגבי הפליטים היהודים בתקופה זו היתה שלילית ונוקשה ביותר: מאז ינואר 1938 נחקקו בשבדיה חוקים שנועדו למנוע כניסתם של יהודים. החוקים יושמו בקפדנות. בשנה זו היתה אירופה מוצפת פליטים יהודים מגרמניה, והנאצים לא רק אפשרו יציאתם, אלא דחפו אותם החוצה ע"י מדיניותם, בעיקר מנובמבר, בעקבות ליל הבדולח. מחווה יוצאת מכלל זה היתה כניסת 500 ילדים בלי הוריהם.
רשמית, שמרה שבדיה על ניטרליות בשנות המלחמה. אך למעשה, בשנים 1940-1943 נענתה לתביעות רבות של הגרמנים, כגון: מעבר צבא למזרח אירופה וממנה. יהודים הורשו לשהות בשבדיה רק כתחנת מעבר ליעד אחר, ואף זאת במידה מוגבלת ביותר, פרט לקליטת יהודים מארצות סקנדינביה (הצלת יהודי דנמרק).
בשנות המלחמה ניסו יהודים בארצות החופש להשפיע על שבדיה להציל יהודים מארצות הכיבוש, אך לשווא. בסוף המלחמה חל שינוי מסוים: כאשר תבוסת הגרמנים כבר היתה ברורה, גילתה שבדיה מעורבות במו"מ לשחרר ממחנות הריכוז (באמצעות הרוזן ברנדוט), וקלטה כ- 2000 פליטות יהודיות ממחנה הריכוז רונסברוק. באביב 1944 שהו בה כשנים עשר אלף פליטים יהודיםט.
סיפור שיקומן הרוחני של הפליטות בשבדיה הינו מיוחד ומרגשי.
הערה 11
את זהותו וקורותיו של הכותב, הרב ש. זיסקינד, טרם הצלחתי לברר.
אגרת שניה
|
"(1)לרום הוד כבוד ידידנו חביבנו כליל חמדת המעלות והמידות, מר שלמה וואלבע נרו יאיר ויזהיר באור שבעתיים לנצח. הנה זה רבות הוגיענוהו וציערנוהו, וב"ה כי לרבים הגיעה תשועה על ידו(2). ומי כמוהו אשר זכה לדבר גדול ונורא כזה, להתגלגל זכות גדולה מאד על ידו, ומגלגלין זכות על ידי זכאי. ומצאנו ביונתן שנאמר בו "...היונתן ימות אשר תשועה גדולה עשה בישראל היום הזה... אם יפול ארצה משערות ראשו". ובוודאי יפדה גם ר' ידידנו מכל רע ופגע לנצח. ומי יוכל להתבונן בגודל העניין, מחשבות גדול דעות אשר לו עלילות, אשר נשלח רום שלדו למחיה, ולקומם את התורה הגולה והמטולטלת גולה אחר גולה(3). יקבל נא, וכל העוזרים והמסייעים על ידו והמשתתפים אתו, את ברכות לב בני התורה מעומק נפשם להזריח לשלדם את שמש ההצלחה בכל פינות אשר הם פונים, ולגונן עליהם מכל פורעניות המתרגשות. ויש עוד רבים מידידינו אשר לא קבלו ויזות קאראסא(4), ומהם: לייזער וואלף קאפלאן ומשפחתו, פריידה קאפלאן, הירש קאפלאן, שרה ליעווינסאן (הוא גיסי הג"ר לייזער מראדין בניו הגדולים וחמותו בת החפץ חיים זצ"ל), גיסי הג"ר דאוויס יאסעל חזנביץ ומשפחתו, מאשעק עזריאל סעגאל, אסתר שרה סאגעל (אחד מאברכי מיר). כן אטריחו לבקשו עוד בעד אחדים מיוחדים אבא בערקסאן ומשפחתו (אחד מתלמידים הראשונים של מרן זצ"ל), מאיר פרץ סיליעצקי ומשפחתו (ר' פרץ טראבער), אראן יודא וויין ומשפחתו, איסאקי יודעליעוויטש ומשפחתו, וואלף יודעליעויטש, בער ראזענבלום, יאנקעל גלאווינסקי(5). היום הברקנו לכבודו מברק לשאלו ע"ד וויזוס לסיאם טייאי(6). אקוה כי כל מה שיוכל לעשות ודאי יעשה ומרן זצ"ל(7) ישמח במעשיו וביחוד אשר יעשה לתלמידי מרן זצ"ל. כל העסק אשר אנחנו עסוקים איך להשיג טראנזיט יאפאן. והנני יוצא מאת כבודו ברוב רגשי תודה על כל טוב וחסד שגמל עם כולנו, ותהי משכורתו שלמה מן השמים, כמשאלות. ידידו אוהבו דורש שלומו מוקירו יוסף ברקוביץ מקאסיווע" |
הערות והארות לאגרת השנייה
הרב ברקוביץ הי"ד נהרג על קידוש ה' בפונאר. אשתו ובתו עברו את מוראות גיטו ווילנה ומחנות העבודה וניצלו. מספרים שכאשר הגיעו ארצה נפגשו עם ה"חזון איש" שהיה אף הוא מקוסובה, וה"חזון איש" קיבל את פניהן בעמידה ובהתרגשות רבה, באמרו "ר' יוסף איז גיווען מיין הארץ" (ר' יוסף היה לבי). בתו נישאה לרב גולדוויכט שליט"א, ראש ישיבת כרם דיבנה.
הערה 1
האיגרת ללא תאריך. לפי תכנה נכתבה אף היא בתקופת הכיבוש הרוסי. אולם במועד כתיבתה כבר נסגרו הקונסוליות הזרות בליטא, משמע שמדובר בשבועות שלאחר אוגוסט 1940, בערך בתקופה המקבילה לאגרת הראשונה.
הערה 2
נראה כי כבר היו בני ישיבה שהצליחו לצאת מליטא. בעלי הויזות הראשונים שיצאו מווילנה, יצאו מאוקטובר 1940 - בפרק הזמן בו נכתב המכתב. מכל מקום, נראה שפעילותו של הרב בהצלה כבר התפרסמה.
הערה 3
עיין אגרת ראשונה הערה 2. נזכיר כי הרב וולבה היה אז בן ישיבה צעיר - בשנות העשרים שלו - ועם זאת רבים סמכו עליו ונתנו בו אמון. גם ועד ההצלה של הרבנים בחר ברב וולבה כנציגו בשוודיה. כאמור, היעד המשותף היה הצלת בני תורה, הואיל וראו בכך הצלת התורה - בבחינת "תנה לי יבנה וחכמיה". אף השגרירות האמריקנית הכירה בו כנציג רשמי של וועד יא. ההצלה ואפשרה העברת כספים ומכתבים דרכו
הביטוי "התורה הגולה ומטולטלת גולה אחר גולה" מתייחס, כמובן, לנדודי הישיבות. גם בתוך ליטא המשיכו לנדוד: הממשלה הליטאית אסרה את ישיבתם בווילנה, והם נפוצו לעיירות שונות.
הערה 4
הבקשה הינה לשלוח להם משבדיה את הוויזות שנודעו כ -"ויזות קורסאו". סיפורן של ויזות אלו התפרסם עם סיפור הצלתה של ישיבת מיר. נביא אותו בקצרה:
עם הכיבוש הרוסי נראה היה כי היציאה מווילנה היא בלתי אפשרית. אז, נפתח פתח הצלה מופלא - הידוע כ"ויזות קורסאו": הקונסול ההולנדי בקובנה, יאן צוורטנדיק, היה קונסול כבוד שנתמנה רק כחודש לפני כן, ביולי 1940 (ונאלץ לעזוב עם סגירת הקונסוליה באוגוסט 1940). קודמו פוטר על רקע אהדה לנאצים: יד ה' היתה למנותו כשליח הצלה. הרעיון לכתוב את האי קורסאו כיעד עלה ביזמתם של שני בחורי ישיבה הולנדים שנקלעו עם הישיבות בליטא. לאישורים שהנפיק הקונסול לא היה למעשה כל ערך: ראשית, משום שלאי זה אין צורך באשרות כניסה. שנית, לפי תקנות ההגירה של קורסאו זקוק היה כל מהגר לרשיון אישי מידי המושל - עניין חסר סיכוי, ומלבד זאת, לא היתה כל אפשרות של תחבורה לאי זה בעיצומה של המלחמה. אולם, אשרות אלו היוו אסמכתא ליעד סופי, הואיל ואשרת מעבר ליפן ניתנה רק למי שכבר היתה לו אשרה ליעד סופי מחוץ ליפן. הרעיון עלה כבר בתקופה הליטאית, אך התפרסם ומומש בעיקר עם הכיבוש הסוביטי, והקונסול ההולנדי בקובנה, צוורטנדיק, עבד ללא הרף כדי לספק אישורים- "אשרות". לפי עדותו, הנפיק כ- 1400 ויזות.
בעלי הויזות לקורסאו קיבלו אשרות יציאה דרך יפן ממיופה הכוח היפני בקובנה, סנפו סוגיהארה. אף השתלשלות הנציגות היפנית היא מופלאה: סוגיהארה הגיע לליטא בסוף 1939 , כדי לדווח ליפנים על תנועות צבא סובייטיות וגרמניות. (לפני כן, לא היתה ליפנים נציגות בליטא!) פעילותו נמשכה, למעשה, רק באוגוסט 1940, ואז עסק ללא הרף בהנפקת ויזות מעבר ליפן לבעלי ויזות קורסאו. סוגיהארה פעל על פי צו מצפונו, בניגוד להוראות ממשלתו, אף שידע כי אין כל ערך לויזות קורסאו. הוא הנפיק כ- 3500 ויזות מעבר ליפן, מהם כ- 1600 ויזות לבני הישיבות.
זרח וורהפטיג, ממנהיגי המזרחי בפולין, שהגיע אף הוא כפליט לווילנה, נתמנה כנציג המשרד הא"י בווילנה. הוא היה קרוב לעולמם של בני הישיבות וחיפש דרך כלשהי למלטם, הן ע"י פעילותו בהפצת "ויזות קורסאו" והן בנסיונו להשיג סרטיפיקטים לארץיב.
יצוין כי בני הישיבות - "רבנים וכלי קודש" - היו כמעט ברמה התחתונה ביותר של עדיפות בקבלת סרטיפיקטים.
עם הכיבוש הרוסי ברור היה שהקונסוליות יסגרו, ועל כן ניסו הכול במשנה מרץ להספיק לקבל עוד אשרות ולחפש כיווני יציאה. כאמור, באוגוסט נסגרו הקונסוליות בקובנה, ואלפים מצאו עצמם ללא אשרות. לחלק מהם כבר היתה ויזת מעבר יפנית, אך לא ניתן היה לממש אותה ללא אישור הולנדי ליעד סופי - קורסאו.
מסתבר, כפי שנכתב באגרתנו, כי רבים לא קבלו ויזות קורסאו, חלק מהם גם לא מיהרו לעשות זאת עד הכיבוש הרוסי מטעמים שונים:
בתקופת השלטון הליטאי, היו שקיוו שווילנה תישאר אי של הצלה. כיווני היציאה עליהם שקדו היו ארה"ב וא"י. ויזות קורסאו נראו דמיוניות וחסרות סיכוי למימוש: יפן הרחוקה והזרה נראתה בלתי מציאותית לקיום יהודי, וקשריה עם היטלר היו ידועים. גורמים נוספים היו: מחסור בכספים לוויזות, וחשש ל"ביטול תורה" בשל ההליכים המסובכים והנסיעה לקובנה לצורך קבלת ויזות שנראו מפוקפקות.
עם הכיבוש הרוסי היה בעיקר חשש ממלכודת מוות שטומנים הרוסים: בל נשכח כי היציאה מרוסיה נראתה בלתי אפשרית, ואפילו עצם בקשת יציאה - יכלה להוות עילה למעצר, לגרוש לסיביר ולמוות. האפשרות שברית המועצות תאפשר יציאה דרכה, היתה בלתי סבירה לחלוטיןיג. בין החוששים היה גם הרב יחזקאל לוונשטיין זצ"ל, המשגיח ממיר. לאחר ההצלה אמר על כך: "אם מישהו עשה דבר עקום והדבר הצליח, לא נהפך העקום למישור. כי דבר עקום - נשאר עקום. אלא כשזהו רצון ה' - גם דבר עקום מצליח"יד.
השתלשלות העובדות לאחר מכן קשה להערכה בכלים רגילים, ואף היסטוריון כיהודה באואר כותב: "הגענו לאחת הפרשיות המופלאות, אחת משתים או שלוש שאפשר לספר עליהן"טו.
אל הרב וולבה פנו בשעה קשה זו רבנים ובני ישיבות שלא הספיקו לקבל את האשרה ההולנדית בקובנה. לאלה מצא הרב פתח הצלה: הוא יצר קשר עם הקונסול ההולנדי בשוודיה, דה יונג, וביקש ממנו לתת אישורים לקורסאו, כמענה לבקשות שהופנו מליטא מיחידים או מפעילי הצלה. הרב קיים את המגע הישיר עם הקונסול. באמצעות פעולה זו נשלחו לליטא כאלף אישורים לבני ישיבות, וכמספר הזה לאחריםטז. אולם, רק מעטים הצליחו לקבל אשרת מעבר מרוסיה ולצאת מליטא. בינתיים, נכבשה ליטא ע"י הגרמנים ביוני 1941, ורובם נהרגו ע"י הנאצים והליטאים, הי"ד.
הערה 5
הכותב מבקש עבור חשובי הלומדים בישיבת מיר, בני משפחתו, בני משפחת החפץ חיים, ואחרים. הרב לייזער וואלף קפלן - ר' לייזר מראדין - היה גיסו של הכותב הרב ברקוביץ (אחי אשתו). הוא נישא לנכדתו של החפץ חיים. הבקשה מתייחסת להצלת בני משפחת קפלן, כולל חמותו, הרבנית שרה לווינסון, שהיתה בתו של החפץ חיים. בעלה ר' הירש לווינסון היה המשגיח בישיבת ראדין. רוב בני המשפחה חזרו לראדין, ושם נהרגו בקבר אחים על קידוש ה'. ענף אחד הצליחו לצאת לארה"ב, וחלק מהם עלו לא"י. חלק מהאנשים המוזכרים זכו לצאת מגיא ההריגה. הרב פרץ סילעצקי - ר' פרץ טראבער - תלמיד ר' ברוך בער ליבוביץ, היה ברוסיה ואח"כ באמריקה. הרב יאנקעל גלאווינסקי יצא לשנחאיי ואח"כ לארה"ב.
זיהוי השמות איננו קל, לא רק משום ריחוק הזמן והדור, אלא משום שבישיבות נקראו התלמידים בשם עיר או עיירת המוצא ולא בשם המשפחה, כמו כותב המכתב שכונה "ר' יוסף קוסובר", ורק בשם זה הכירו אותו. לצורך בקשת הוויזות נעשה שימוש בשם המקורי, והוא קשה לזיהוי גם ע"י שרידי תלמידי הישיבה.
הערה 6
סיאם-טייאי היא סיאם שנקראה אחר כך תאילנד. בשנות המלחמה (עד 1944) היתה סיאם בת בריתה של יפאן נגד בעלות הברית. בסיאם ישבו משנות העשרים יהודים שברחו מבריה"מ והתיישבו בבירתה, בנגקוק, ובשנות השלושים גם פליטים יהודים מגרמניה. הכותב מספר על ניסיונות להשיג ויזה לארץ זו.
מדובר באנשים אשר לא היתה בידם ויזת מעבר יפנית, והם ביקשו מן הרב עזרה בהשגת ויזת מעבר כלשהי. פעילי הצלה בשוויץ, נציגי וועד ההצלה שם, סייעו בהשגת דרכונים: "הרב ארלנגר בשוויץ עסק בהמצאת דרכונים עבור האנשים. קרה גם שהוא שלח לי דרכונים ואני שלחתי לו ויזות", מעיד הרב וולבה.
הניסיון להגיע לסיאם הינו עוד עדות ליוזמות שונות בהצלה ולחיפוש כל דרך כדי לצאת מן מתופת.
הערה 7
הכינוי "מרן" מתייחס למרן הגאון רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל, המשגיח המפורסם של ישיבת מיר. הרב וולבה הינו תלמידו המובהק, והוא אשר הוציא מאוחר יותר את כתביו והוסיף להם מבוא. כפי שכתוב באגרת, גם הכותבים הם תלמידיו, והם מחזקים ידיו כביכול גם כדי לגרום נחת רוח לרבם המנוח.
אחרית דבר
"עינייך יונים"... מה יונה זו מצוינת - כך ישראל מצויניןמן האגרות בוקעת זעקת השה, הנקרע בין הזאב ובין הארי, וכלשון המדרש - בין הנץ לבין הנחש, וזאת - על רקע ווילנה במצבה הגיאופוליטי המיוחד בשנת 1940.
מה יונה זו צנועה - כך ישראל צנועים. מה יונה זו
פושטת צוארה לשחיטה - כך ישראל, שנאמר:
"כי עליך הורגנו כל היום". (שיהש"ר א' ס"ד)
האגרות משקפות מאמצים ונחישות למצות כל דרך אפשרית להצלה. נרמזים כיוונים שונים: אשרות מעבר לשבדיה, ויזות קורסאו, ניסיונות הגירה לארה"ב ואפילו ויזות לסיאם. הפעילות מקיפה קבוצות שונות, יהודים ונכרים: בווילנה - בני הישיבות הפליטים, פעילי ההצלה, הקונסולים - היפני וההולנדי.
בעולם החופשי - ועד ההצלה וזרועותיו, דמותם של בודדים כמו הרב וולבה, והקונסולים בשבדיה. ומנגד - השערים הנעולים של ארצות החופש, בתקופה בה עדיין ניתן היה לצאת מאירופה הכבושה. הזעקה "נעברה נא בארצכם" נתקלה באוזניים אטומות.
אולם מאחרי הפעילות עולה מן האגרות תחושה נוראה של אי וודאות ושל אזלת יד. מנסים הכול - אך אין בטחון איזו דרך תכשר, הזו אם זו. מה שנראה לנו היום כנתיב הצלה ידוע - דרך שנחאיי - לוטה היה בחששות כבדים, אולי אחת הדרכים הפחות סבירות.
ואכן, ניתן לראות בכך אחד ההיבטים החשובים בנושא ההצלה בתקופת השואה. לא ההיגיון והסבירות הרציונלית קבעו מנין יבוא עזרם. היה זה עולם של תוהו, בו נשברו כלי וכללי הקיום האנושי - "עקום נהיה ישר וישר נהיה עקום". כל סיפור הצלה הינו גילוי מיוחד של השגחה פרטית, ולא סיפור של תושיה.
פעלו של הרב וולבה, כפי שעולה מן האגרות, מעורר מחשבות על כוחם של יחידים בהצלה, ועל מקומה של אישיותם, מסירותם ויוזמתם בתקופה זו.
כותבי האגרות הללו לא זכו להינצל בגלל מכשולים בדרכי היציאה, אולם, עשרות בני ישיבה יצאו את וילנה בעזרת האשרות שנשלחו משבדיה באמצעותו (מלבד הסיוע הכספי שהעביר אחר כך כחבר ועד ההצלה). העובדה שאלפים לא הצליחו לצאת למרות האשרות, בגלל קשיים ביציאה או בגלל המתנה בוילנה, מדגישה את המוגבלות של אפשרות העזרה, ואת חלקן של המדינות שכביכול "עמדו מן הצד" ברצח בני עמנו.
ללא ספק, לצד הצו הברור של הצלת נפשות, עומדת מאחרי מפעל ההצלה המובע באגרות אלו האמונה כי הצלת תלמידי חכמים משמעה הצלת תורה, שכן "חכם - קודם למלך ישראל. חכם שמת - אין לנו כיוצא בו... (ברייתא הוריות י"ג ע"א), "שרבים צריכים לו" (הנצי"ב במקום, ועוד).
למרות המאמצים האדירים ניצל רק חלק קטן מבני הישיבות בווילנה ומיעוט מיהדות ליטא.
באמצע יוני 1941 גרשו הרוסים לסיביר כ- 1200 יהודים, רובם פליטים. ב- 21 ביוני 1941 כבשו הנאצים את ליטא, ושם, בפונאר ליד ווילנה ובפורטים ליד קובנה, החלו ברצח הגדול של העם היהודי. מתוך 15000 הפליטים בווילנה, הצליחו לצאת ולהינצל כ- 6500, רובם יצאו לא"י, לארה"ב, ולמזרח הרחוק. מתוך 2400 בני הישיבות בווילנה, ניצלו רק כ- 600. רבים לא יכלו לממש את הוויזות שהיו בידיהם. מתוך 57000 יהודי ליטא, נותרו כ- 2000-3000 יהודים.
הצלת קומץ בני הישיבות אכן היתה להצלת התורה. פליטי ווילנה העבירו את תורת ליטא לכל מקום אליו הגיעו ובנו את עולם התורה. מהם: ראשי ישיבות ליקווד, מיר ובית התלמוד בארה"ב, ראשי ישיבות מיר, פונוביז', בריסק וכפר חסידים בארץ, ועוד.
מקורות:
א. ארכיון יד ושם, עדות הרב וולבה,ו /2708/152 [033044]
ב. יעקבזון בנימין זאב, זכרונות, י-ם תשי"ג עמ' 175-170, 165-164.
ג. הנתונים בעיקר עפ"י זורוף אפרים, הצלת תלמידי ישיבות פולין דרך המזרח הרחוק, מדור לדור א'. ישנם הבדלים לא גדולים בינו לבין מאמרים נוספים בנושא זה.
ד. ורהפטיג זרח, פליט ושריד בימי השואה, יד ושם - אות ועד, עמ' 142; זורוף אפרים, כנ"ל, עמוד 55; שמידט שמואל, בשליחות ההצלה אל רח"ע ווילנה, בית יעקב 16-15, אב - אלול תש"ך.
ה. זורוף עמ' 61.
ו. וורהפטיג עמ' 177; באואר יהודה, פעולות הצלה דרך ווילנה. יד ושם ט' תשל"ב. בקבוצות מגובשות התארגנו בווילנה גם חברי תנועות הנוער. עיין באואר כנ"ל.
ז. על פעילות הוועד עיין: חורבן און רעטונג, דברי ימי וועד ההצלה, ניו יורק תשי"ז. סילבר הרב אליעזר, וועד ההצלה, בית יעקב 3 אב תשי"ט.
ח. זורוף עמ' 66. דברי ימי ועד ההצלה עמ' 203-205.
ט. אנציקלופדיה של השואה, ערך "שבדיה".
י. יעקבזון, זכרונות, 165 - 175.
יא. עדות הרב וולבה. דברי ימי ועד ההצלה.
יב. זרח וורהפטיג, פליט ושריד בימי השואה, בעיקר עמ' 131-100.
יג. על היציאה מבריה"מ עיין: אדלשטיין יעקב, המו"מ עם שלטונות בריה"מ על יציאת יהודים מרוסיה בתקופת המלחמה. גשר 1 שנה 11.
יד. וורהפטיג, עמוד 154.
טו.באואר יהודה, כנ"ל.
טז. עדות הרב וולבה, כנ"ל.
יז. אנציקלופדיה של השואה, ערך "ווילנה".
