מקורותיה של הציונות החילונית ודרכה
אליעזר בן שלמה
ניב המדרשיה, אביב תש"ל
|
תוכן המאמר: מבוא הומניזם ורפורמאציה ההשכלה הנאציונליזם הסוציאליזם האנטישמיות המודרנית הציונות החילונית ההסתדרות הציונית בהנהגת תנועת העבודה הכנענים סיכום ביבליוגרפיה מילות מפתח: רפורמה, השכלה, נציונאליזם סוציאליזם, הומניזם ורפורמציה, האנטישמיות המודרנית, הציונות החילונית והכנעניות. תקציר: התנועות, הזרמים והמגמות שהיו באירופה בעת החדשה השפעתן על יחסי יהודים והחברה הכללת והשפעתה על החברה היהודית בפרט. |
מבוא
בתור הנחה מוקדמת עלינו לשלול דעה מקובלת בציבור הרחב "שהימים הראשונים היו טובים מאלה"; כלומר, שבתקופות קודמות היה הכל שפיר בחיי עם ישראל והתופעה של דורנו, שרוב העם התרחק מתורה ומצוות - היא יחידה במינה. תפיסה זו עלולה להביאנו לייאוש, כי לפיה אין לנו מקורות שבאמצעותם נוכל ללמוד על דרכי ההתמודדות עם הבעיות של דורנו.
עיון קל בהיסטוריה יוכיח שעמנו סבל כבר פעמים רבות מזעזועים קשים ויכול להן: יציאת מצרים הקיפה רק חמישית מבני ישראל (היתר מתו בימי האפלה כי לא רצו לצאת - רש"י בעקבות חז"ל), ע"ז בבית ראשון, צדוקים, איסיים-נוצרים, קראים, שבתאים, פראנקיסטים ועוד.
ודאי שאין להסתפק בקביעת העובדה שכל התנועות האלה לא בטלו את ייחודו של עם ישראל "וכל כלי יוצר עליך לא יצלח", באשר לכל תנועה חדשנית נדמה שהיא תצליח יותר מקודמותיה ולכל אחת אופי שונה שיש להכירו ולהבינו. לרוב התנועות שנמנו לעיל היו כוונות טובות וראו עצמן כבונות את בית ישראל ואף האשימו את הציבור המסורתי השמרני בעיכוב ההתפתחות הפיזית או הרוחנית של העם. כן אסור להתעלם מהעובדה שתנועות אלה תרמו להתקדמותו ולהתפתחותו של עם ישראל - אם בדרך החיוב ואם בדרך השלילה. נוכל למצוא את תרומתן ע"י הכרת המציאות ההיסטורית בה קמו ופעלו.
הומניזם ורפורמאציה
ההומניסטים הגרמניים לגלגו על סכלותם, בורותם וטפילותם של אנשי הכנסייה , לחמו באומץ רוח במשפטים קדומים, והוקיעו את חוסר המשמעות של הוויכוחים הסכולסטיים. כן התעוררה ביקורת חריפה על הכנסייה מבחינה כלכלית וחברתית: עושרה הרב, התקיפות בה גבתה את המסים, החמדנות בה צברה את הונה, חיי המותרות של האפיפיורים ואנשי חצרו.
הפרוטסט (= מחאה) נגד הכנסייה בא לידי ביטוי עיקרי בעקרונותיו של מרטין לותר. הוא חלק על סמכותו של האפיפיור להכריע בענייני האמונה הדתית, הדגיש את חשיבותה של האמונה בלב והעלה על נס את חשיבותם של כתבי הקדש שכל נוצרי מאמין צריך לקראם ולהבינם, כפי יכולתו, בלא להיזקק לפירושיה הרשמיים של הכנסייה .
התגברות ההשפעה החילונית בחיי עמי אירופה הטביעה את חותמה על היחסים בין יהודים ללא יהודים, הונחו יסודות לשיתוף פעולה ביניהם בכמה תחומים. הראשונים שהלכו בדרך זו היו בני הקהילות הספרדיות באמסטרדם, לונדון והמבורג, שמקצתם היו רגילים בנימוסי נכרים מימי היותם אנוסים. דוגמאות בולטות הם אוריאל דא-קוסטא - האנוס שנמלט מן הנצרות ולא מצא לו בית בקהילה היהודית וברוך שפינוזה שגדל באמסטרדם ופרק עול.
ההתקרבות החברתית אל הגויים באה לידי ביטוי, בשלב ראשון, בהשתתפות בחתונות של נוצרים ולעתים נדירות יותר גם בילוי בצוותא במשחקי קלפים ושתית שכר, לימוד לשונות זרות ועוד.
מעשי ההתקרבות בטאו תמורה יסודית ביחסו של היהודי אל הגוי:
בימי הביניים נראה הגוי בעיני היהודי כנחות, כי היה חסר השכלה ונבער מדעת - בעוד שהיהודי ידע קרוא וכתוב ואף יותר מזה.
הגוי היה מלוכלך, כי לפי אמונתם אסור היה להתרחץ במים - ואילו היהודי נטל ידיו לפני האוכל וטבל במקווה לכבוד שבת ויו"ט.
הגויים היו עריצים, גם ביחסים בינם לבין עצמם - ואילו היהודים קיימו יחסי חברה תקינים.
באה העת החדשה - והגוי רכש השכלה, הוא השתחרר מדעות קדומות והיה מוכן להתייחס לזולת בסובלנות ואף להעניק לו שוויון זכויות. מתוך גישה רציונלית נראה לרבים שיש ערכים יפים אצל הגויים, שכדאי ללמדם.
הגויים ההומאניים - מעניקי הזכויות - באו מצידם בדרישה לתמורה מהציבור היהודי - וויתור על לאומיותם והפיכתם לכנסייה של "בני דת משה". מתוך כך דרשו לבטל את המצוות המדגישות את לאומיותו של עם ישראל. (דוגמא: ה"סנהדרין" של נפוליאון) .
התורות האוניברסאליסטיות על שוויון המין האנושי גרמו לכך, שרוב המשכילים היהודיים לא ראה עוד טעם להמשיך לקיים את מצוות התורה, כי הן מפריעות ליהודים להתערב בעמים ובתרבותם. ביטוי קיצוני ביותר לכך - פנייתו של דוד פרידלנדר, מתלמידיו הבולטים של מנדלסון, במכתב גלוי (בעילום שם) בשם קבוצת יהודים, לאחד מראשי הכמורה הלותרנית בברלין, שבו הודיע על נכונותם להצטרף לכנסייה השלטת, בתנאי שלא יהיו חייבים להודות בדוגמות העיקריות של הנצרות.
יושם לב שתנועת הרפורמאציה בנצרות - יסודותיה עוד במאה הי"ד, עם ראשית הביקורת הגלויה על הכנסייה ומוסדותיה והגיעה לשיאה במאה הט"ז עם מפעלם של לותר וקאלוין. אולם בעם ישראל החלה הרפורמה מתוך המגע עם העולם הנכרי והפכה לתנועה רק במאה הי"ח בהתבסס על ההשכלה.
מעתה מתבררים ההבדלים בין תנועת הרפורמאציה בעולם הנוצרי ובין הרפורמה בישראל:
הרפורמאציה טענה שהיא החזירה את הצורה המקורית של הנצרות ליושנה האבנגלי, כלומר הנוצרי. הלותרני והקאלויניסט, טוען שהוא נוצרי טוב יותר מחברו הקאתולי. לעומתו היהודי הרפורמי יודע ומודה שהוא יהודי נאמן פחות מחברו האדוק.
הדת הנוצרית בנויה על מערכת של אמונות ודעות (דוגמטיקה). אולם ליהדות אין תיאולוגיה - היא מערכת מצוות, שאפשר להסבירה בצורה פילוסופית, אך ההשקפות נובעות מהמצוות ולא להפך, לפיכך יכול הרמב"ם למנות י"ג עיקרים ור"י אלבו - ג' עיקרים והגר"א - תרי"ג עיקרים. בשעה שהרפורמים וויתרו על מערכת המצוות היומיומיות וניסו ליצור יהדות של השקפות - הם נאלצו לקחת את העקרונות ואת קני המידה מהגויים.
הדת בעלת המבנה הפרוטסטנטי מדגישה את תחום האדם הפרטי על זיקתו הישירה אל האל וגאולת נפשו בכוח האמונה, שהיא בראש ובראשונה פעולה אינדיווידואלית. בנקודה זו עמד למכשול לרפורמים היהודים אופיה הלאומי של דת ישראל.
מסיבות אלה לא הצליחה הרפורמה ליצור דת יהודית חדשה, "יהדות פרוטסטאנטית". היא קיבלה את הרפורמאציה הנוצרית וניסתה להעבירה ליהדות. מאז משמשת הרפורמה תחנת מעבר להתבוללות ולטמיעה.
כיון שהרפורמה לא הציגה ערכים יהודיים עצמיים וכיון ששללה את הלאומיות הישראלית - לא יכלה להוות כח-משיכה לתנועות יהודיות אידיאליסטיות ודרכן של הרפורמה, מחד, והציונות החילונית, מאידך, היו נפרדות זו מזו.
הקמת מדינת ישראל היוותה סתירה אידיאולוגית חמורה לתפיסה הרפורמית ויצרה עבורה בעיות קשות, כגון הנאמנות הכפולה. הבעיה הלכה והחמירה עם מלחמת ששת-ימים. אולם הסתירה האידיאולוגית פתחה בפני הרפורמה אפשרות של הידברות עם הציונות החילונית (שאף היא נחלשה מבחינה רעיונית). בארה"ב קיימת הידברות זו מזמן ותוצאתה - זיקה לאומית מסוימת של הרפורמים, ואי-עליה של הציונים. הרפורמים עלולים לחדור לארץ, כאשר זרמים מסוימים יראו בה אמצעי נוח לפרוק שארית עולה של ההלכה.
ההשכלה
הצלחתם של מדעי הטבע הפכה את ההשכלה לתנועה רוחנית, שהקו האופייני שלה הוא האמונה החזקה בכושרו של שכל האדם להכיר את המציאות ובזכותו הבלעדית לקבוע את האמיתי ואת הרצוי. ההשכלה הציגה את התביעה לאוטונומיה של רוח האדם במקום האמונה בבני-סמך: עקרונות האמונה הדתית וכל מסורת, ולו גם המקודשת ביותר, טעונים ביסוס ע"י השכל או ע"י הניסיון.
דברי ההשכלה היו משוכנעים, שכשם שגילו את חוקי הטבע הנצחיים, כך יצליחו לגלות את חוקי החברה האנושית ואת דרכי חיי המוסר שלה. כושר ההתקדמות של האדם והשפעתה החיובית של התרבות על רמת חייו היו בעיניהם בגדר מושכלות ראשונים.
המשכילים חתרו במרץ ובעקביות לצמצום השפעתה וסמכותה של הכנסייה ונציגיה על הנעשה במדינה ולביטול ציוותה של המדינה לתביעותיהם. מכאן גם התעמולה הנמרצת לסובלנות דתית. המשכילים טענו, שהדת היא בבחינת רשות-היחיד של האדם וכי אין הכנסייה או הממשלה רשאיות לכפות עליו אמונה דתית מסוימת, או לפגוע לרעה בזכויותיו האזרחיות בשל אמונתו או סירובו לקבל את מרותה של הכנסייה .
המשכילים היהודים קיבלו כבסיס את הנורמה של העולם הגויי ואת כיווני מחשבתו. הם נתפסו לבעיות שהוצגו לפניהם: כיצד יכול יהודי להוסיף ולהתקיים כיהודי בחברה
המיוסדת על זכויות וחובות אוניברסליות, כיצד תוכל הקהילה היהודית להתקיים בחברה שאינה מחולקת לשכבות ומעמדות שלכל אחד מהם דין ונוהג משלו, כיצד יקיים היהודי חובות אזרחיות מסוימות, כגון השרות בצבא, בעוד שדיני שבת ומאכלות אסורים שימשו מעצור בפני מגע אישי וחברתי הדוק עם בני הסביבה הזרה; שפה ותרבות מיוחדת הפרידו בין היהודי לבין בני העם שבתוכו ישב. מוסדות החינוך היהודיים חינכו לאידיאלים מנוגדים לאלה שהחברה הסובבת התחילה דוגלת בהם בהשפעת ההשכלה.
פתרונם של המשכילים היה - התפרקות החברה היהודית. הם פתחו בביקורת עצם יסודותיה של המסורת, ערערו על סמכותה של ההנהגה הקיימת לקבוע את ענייני כלל ישראל והציעו תכניות לחידוש פניה של היהדות. תכליתם העיקרית הייתה להמיר את האידיאלים התורניים באחרים, שמקורם במחשבה הרציונליסטית של המשכילים האירופאיים.
ראשי ההנהגה היהודית יצאו .למאבק נגד המשכילים. אולם לנתקפים עמדה עזרתו של השלטון, שראה בהם בעלי ברית נאמנים בחתירתו לצמצם סמכויותיה של האוטונומיה של היהודים ולשילובם בחיי המדינה.
בעזרת השלטון הגויי השתלטו המשכילים בכוח הזרוע על הקהילות היהודיות בהולנד, בגרמניה, בצרפת ובקיסרות האוסטרית.
נציין דוגמא אחת לדרך פעולתם של המשכילים:
הרץ הומברג נתמנה בשנת תקמ"ז (ואש) ע"י ממשלת אוסטריה כמפקח ראשי על בתיה"ס היהודיים. את כניסתו לתפקיד התנה בקבלת שני חוקים ע"י הממשלה האוסטרית:
א. נאסר לקבל ילד ל"חדר" בלי תעודה שגמר בי"ס גרמני.
ב. נאסר לצעירים לשאת נשים בלי תעודה של השכלה גרמנית.
בגלל הצלחת המשכילים לקבל גיבוי ממשלתי לפעולותיהם, עלה בידיהם לעקור את הנוער מיהדותו תוך דור אחד. החרדים לדבר ה' במערב אירופה נאלצו לפרוש מהקהילה היהודית, להקים קהילות נפרדות ולהיאבק עם השלטונות שיכירו בקהילתם ויתירו להם לחיות כיהודים.
בשנת תקצ"ו (1836) הקימו משכילי אשכנז גוף מיוחד למען החדרת רעיונותיהם למזרח אירופה. הם הצליחו להשפיע על צעירי המשכילים ברוסיה - א. מאפו, מ. א. גינצבורג וי. ב. לוינזון - להגיש לניקולאי - בעל גזרת החטופים - בקשה לכפיית ההשכלה על היהודים. בכתב פנייתם טענו שמצוות התורה חסרות הגיון, חוכמה וטוהר, לגלגו על דברי חז"ל ומנהגי ישראל בנישואין, בלבוש וכדומה, והציעו להטיל עונשים כבדים על הרבנים ובעיקר על הרביים של כיתות החסידים "שלא יבהילו את היהודים באמונות טפלות".
אולם במזרח אירופה הצליחו באותה שעה גדולי ישראל - ר' יצחק מוולוזין וה"צמח צדק" מלובביץ - בהופעתם המרשימה בפני שרי הממשלה (הועידה בפטרבורג תר"ג - 1848) למנוע את היווצרות הברית בין המשכילים ובין השלטון הצארי - הצורר ברוסיה.
מעתה מתברר מדוע היה צורך בהקמת הקהילות הנפרדות במערב ולא היה בהן צורך במזרח.
עם ראשית התנועה הלאומית במאה הי"ט עבר גל של רומאנטיקה לאומית את המשכילים. מלחמתה של ההשכלה ביהדות העממית הישנה נראתה לרבים כמלחמת-הרס הרת אסון. רבים התחילו מתרפקים באהבה רומנטית על יהדות הגטו. היא לא נראתה עוד כיצירת ה"חושך", אלא כיצירה עממית, שהמשכילים מאסו בה, מפני שנשתעבדו לתרבות הנכר. את "דרך התשובה" הראה לילינבלום בכתביו המאוחרים בהם טען שהיהדות והתרבות האירופית - הן שתי רשויות. היהדות היא יצירה שמית, התרבות האירופית - היא ארית-יוונית. בין שתי אלה אין לפשר. היהודי צריך לחיות ברוח תורת היהדות ולאור המאור שבה. מן היסוד הארי-יווני שבתרבות אירופה הוא חייב לפרוש.
אולם בסוף המאה שעברה נתחדשה המלחמה ביהדות בכל עוז. י. ל. גורדון הכריז שהמלחמה ביהדות לא עבר זמנה, ולא עוד, אלא שהיא צורך התנועה הלאומית. לדעתו לא תשיג התנועה הלאומית את מטרתה אם העם לא ישתחרר ממנהיגיו הרוחניים הישנים - רק דור חדש, נאור, אירופי, יובל להגשים את הגאולה.
מ. י. ברדיצ'בסקי הרחיק לכת עוד יותר. לדעתו ה"פדות" מן היהדות הישנה וערכיה אינה עוד תנאי מוקדם ל"גאולה", אלא היא גופה של הגאולה. שלילת היהדות אצלו היא שלילת הגלות. לדעתו, היהדות היא סיבת הגלות. לא "מפני חטאינו" גלינו מארצנו וגם לא מפני שקמו עלינו אויבים חזקים ממנו - אלא על חטא שחטאנו ביהדות וברוחניות יתירה - ולכן הוא תובע שינוי-ערכים.
הנוער הישראלי עד היום נוטה לקבל את משפטו של ברדיצ'בסקי על היהדות ההיסטורית, באשר הוא כרוך ב"שלילת גלות" קיצונית ביותר - אולם עם זה הגיע בגלל תפיסת ברדיצ'בסקי לדלדול ערכים חמור: "מוסר העבדים" אינו מיוחד לישראל, ביסודו הוא מקובל על כל העמים. ומוסר זה לא גרם גלות לשום אומה ולשון. היש טעם כלשהו בטענה שדווקא גורלו של העם היהודי תלוי בקבלת תורה מוסרית חדשה? ומה יעשה אם גם הגויים ישנו את הערכים? הנה הגרמנים שינו באמת את הערכים וקבלו את "מוסר האדונים" של ניטשה, שהנאציזם מושרש בו - ושינוי ערכים זה הביא עלינו חורבן מחריד...
גישתם של אנשי ההשכלה הושפעה גם מהלכי רוח אנטישמיים. כן היא נבעה מאי-הבנתה של ההיסטוריה:
ימי הביניים נחשבים בתולדות עמי אירופה כ"תקופה חשוכה", כיון שכנסייה כפתה את עקרונותיה על אנשי המדע ובכך עכבה את ההתפתחות במשך מאות בשנים. ביהדות היו ימי הביניים תקופת פריחה ושגשוג: הראשונים, המקובלים, שירה ופילוסופיה. ביהדות לא יכלה להיווצר הסתירה "דת ומדע", כיון שהיא ראתה בהם תמיד דברים נפרדים - קודש וחול - הנמצאים על שני משורים שהסתירה ביניהם מוגבלת בהכרח.
גדולי ישראל לא שללו התעניינות בטבע ורכישת ידיעות מדעיות. אולם לא יכלו למצוא בסיס משותף עם אנשים שמטרתם המוצהרת הייתה מאבק נגד האמונה וקיום המצוות.
ניסיונות מסוימים בדורות הקודמים במזרח-אירופה למזג תורה עם דרך-ארץ לא עלו יפה, כי בניסיונם הופנו פני בן-הישיבה, השקוע בעולמה של תורה, אל העולם החיצוני הנוצץ, המבטיח לשנות פני תבל באידיאלים שלו. כאשר הציגו בפניו את החיוב שברעיונות האוניברסליים, קסם לו לפעול יחד עם כל משכילי העולם, או יחד עם כל עמלי העולם, או יחד עם כל הסובלים בעולם - להביא גאולה לאנושות כולה. בתנאים אלה לא מצא משיכה מספקת בבית-מדרשו הישן.
בדורנו השתנה המצב - ההשכלה אינה עוד רעיון או אידיאל, כי אם צורך ענייני ומעשי. המדע אינו נושא להערצה, כי אם מכשיר חשוב לייעל ולהקל על האדם בחייו. כיום, רכישת השכלה - תיכונית או אקדמאית - מקבילה לרכישת מקצוע לשם פרנסה בדורות הקודמים, ולכך - לא צריכה להיות התנגדות.
בדור הקודם הופנה בן-תורה אל לימודי החול לשם השלמת השכלתו. היום מפנים בוגר בי"ס ממ"ד או אף בי"ס ממלכתי, שהוא שקוע כולו בעולם החולין, אל הישיבה התיכונית לשם השלמת השכלתו ומשם פונה חלק אל הישיבה הגבוהה לשם העמקת יהדותו. מכאן העובדה ה"מפתיעה" שמספר בחורי הישיבה גדול היום, במספרים מוחלטים, מאשר בדורות הקודמים.
נציונליזם, סוציאליזם והאנטישמיות החדשה
לשם הבנת המניעים להחרפת מאבקם של המשכילים בסוף המאה הי"ט, עלינו להכיר את שתי התנועות העיקריות שקמו באירופה במאה זו. לשתיהן הייתה השפעה חזקה על עתידו של עמנו - והן עוררו מחדש את שנאת-ישראל ובעצמה שלא הייתה דוגמתה.
הנאציונליזם
גם הדם, תורשת האבות, קובע ככה אירציונלי את עולמו של הפרט ומקשר אותו אל החברה, ולא רק אל חברת בני דורו, כי אם גם אל הדורות ויעברו ושעתידים לבא. בזה ניתנו חיי הפרט בתוך מערכת התפתחות אורגנית ולא נעקרו מסביבתם כדרך שעשה הרציונליזם של הההשכלה.
בעיני אנשי הרומנטיקה לא הייתה המדינה יציר תועלתי וקונסטרוקציה שכלתנית, כפי שהייתה בתורת האמנה החברתית. המדינה הרומנטית היא אורגניזם חי ונצחי, כהתגלמות שושלת הדורות, אשר בלעדיה לא ייתכנו חיי האדם.
רעיונות אלה התגבשו במשך הזמן לתנועות נאציונליסטיות מוגדרות ואשר להתפתחותן היו השלכות ביחס המדינה אל "זרים". הן גם נתנו דחיפה להתעוררות לאומית אצל מעוטים או עמים כבושים.
הסוציאליזם
רפיון תיקון החברה החל להטריד רבים, במיוחד יש לציין את שארל פורייה - איש ההגות הצרפתי ואת רוברט אוון - א"צ המעשה האנגלי. אוון, נהיה אחד מאדירי תעשיית האריג בבריטניה, השתמש בכל רכושו לשם הטבת מצב העובדים ולשם הקמת חברה חדשה. אמנם בניסיונותיו לרכך את חומרת המשטר התעשייתי בדרך של מתן חוקים - לא הצליח, אף שדרישותיו היו מתונות מאוד: צמצום יום עבודה לשתים עשרה שעות ואיסור עבודת ילדים עד גיל עשר. אולם הוא לא התייאש. השאלה הסוציאלית הייתה בעיניו קודם כל שאלה מוסרית: בלי חינוך יסודי, בלי מהפכה מוסרית, אי אפשר לחולל את המהפכה הסוציאלית. אוון יסד את גן-הילדים הראשון ודאג לחינוכם הגופני של הפעוטות ע"י התעמלות וזימרה, מוסיקה וריקודים. מפעלו הגדול של אוון היה סדור עדות שתופיות בארה"ב ובבריטניה. הניסיונות לא הצליחו כי חברי העדות לא היו מתאימים. לזכותו הקיימת של אוון - יסוד חברות הספקה שיתופיות - בנקים של פועלים ואגודים מקצועיים.
קארל מארכס ראה אנשים אלה - שהאמינו באפשרות של שנוי יסודות החברה ע"י טיפוח רצון טוב אצל המעבידים וקבלת החלטות רצויות בבתי מחוקקים - כרודפי אוטופיות, באשר הם רואים את השינויים הסוציאליים כתוצאה של רוח הצדק שבלב בני אדם, במקום לראותם כתוצאה של ניגודים סוציאליים, המולידים את המאבקים הסוציאליים. לעומת זה, אם נראה את הסוציאליזם כצורת חברה, מוגדרת מבחינה היסטורית, הרי צורה זו תיהפך לדבר שבהכרה בשעה שכוחות הייצור יגיעו לדרגת התפתחות מסוימת. בדרך זו מופיעה הדוקטרינה הסוציאליסטית בחינת מדע. זהו ה"סוציאליזם המדעי" שמתפקידו לעקוב אחרי העובדות, לגלות את החוקים הקובעים את העובדות, לנצל את הניגודים השולטים בחברה הקיימת ולהחדיר לתוך המעמד המדוכא והנאנק את הכרת שליחותו ההיסטורית.
האנטישמיות המודרנית
בשנות השבעים הסתיימה באירופה התקופה הליברלית במסחר. כמה מדינות הטילו מכסי מגן על סחורות חוץ והשתדלו לדחוק את המוצרים הזרים משוקיהן. בתקופה זו התבלט גם הרצון לדחוק את רגלי הזרים שבתוך המדינה עצמה ולנשלם ממעמדם.
כיון שעם הקפיטליזם נוצרו בעיות כלכליות וחברתיות רבות, השנאה לאויב משותף הוא הדבק הפשוט והזול ביותר של המוני העם. בספרו "מלחמתי" כתב היטלר ימ"ש שמן הראוי שלא להעמיד את ההמונים בפני מתנגדים מרובים מדי, שמא יבואו במבוכה, צריך שהמתנגד יהיה אחד ועליו חייבים לספר את כל השקרים האוויליים ביותר והגסים ביותר. והיהודי הוא המתנגד-הנכרי היסוד-הזר במדינה הנוח ביותר לפגיעה וכנגדו אפשר לרכז בנקל את זעם ההמונים: לפיכך הוא הקומוניסט והוא הקפיטליסט וכל העוונות תלויים בו.
גם חוגי הכמורה הקאתולית והפרוטסטנטית, שהשפעתם הלכה והתמעטה, מצאו ביהודים - רוצחי האל - מטרה נוחה לתלות בה את הסיבה לירידת הנצרות ובזה עוררו רגשות ודעות קדומות אנטי-יהודיים שהאמנציפציה ניסתה לבטלם.
למעשה אין צורך לחפש סיבות לאנטישמיות. כבר קבעו חכמים: "הלכה - שונא עשו ליעקב" ובעקבות תקופה קצרה של רגיעה התפרצה השנאה ביתר שאת. אלא שעתה נושאי השנאה הם נציגי ה"קידמה" וה"מדע", עי"כ הושפעו יהודים רבים, נתקפו בשנאה עצמית עד כדי ביטויי רצון ל"שינוי ערכים" וליצירת "יהודי חדש" שימצא חן בעיני הגוי. לפיכך נזכיר כמה משונאי ישראל הבולטים שהשפעתם הייתה גדולה על אחים תועים:
שארל פורייה (1837-1772) מראשוני המדברים על הצורך בתיקונים סוציאליים זיהה את היהודים עם סוחרים-רמאים וראה בהם סכנה למין האנושי. אולם הוא עצמו ראה עניין ביישוב היהודים בא"י, בעיקר משום שבדרך זו רצה להשפיע על בית רוטשילד להגשים את תכניתו להקמת חברה ניסיונית שותפית.
פייר לירו (1791-1811) הפילוסוף והפובליציסטן הצרפתי שהעריך מאד את התרבות
השמית בכלל ואת התרבות היהודית בפרט (הוא היה הבר-פלוגתא של רינאן שטען לנחיתות הגזע השמי לעומת הגזע ההודו-אירופאי) ואשר היה בין ההוגים הרציניים של המשנה הסוציאליסטית - הנה הוא מדגיר את המונח "יהודי": כשאנו מדברים על יהודים, מתכוונים אנו לרוח היהודי, רוח הרדיפה אחר הריווח, אחר הבצע ואחר טובת ההנאה, רוח המסחר, רוח הספרות, בדיבור אחד - לרוח הבנקאי. ודאות היא שבהכרח תהא קיימת חוליה מקשרת בין הבנק לבין העם שהמציאו, שהשתמש בו ושכללו שכלול מלא.
ביטוי קיצוני ביותר של שנאת ישראל אנו מוצאים אצל היהודי המומר - קארל מארכס. הוא שולל גם את החילוניים והמתבוללים:
מה הם היסודות החילוניים של היהדות? - צרכים מעשיים, אגואיזם.מארכס נתפס גם להשמצות אנטישמיות זולות כגון זו דלקמן, ממכתבו אל אנגלס בקשר לפרדינאנד לאסאל: ...ואגב, בדומה לשאר בני עמו, אף הוא מיוצאי ירך הטמאים. ריצ'רד לפסיוס הוכיח בספרו המצוין על מצרים, שיציאת מצרים אינה אלא הספור שספר מאניתון על גרוש "עם המצורעים" ממצרים ובראשם כהן מצרי ומשה שמו. לאזארוס המצורע הוא לפיכך אב-הטיפוס, שהוליד את היהודי ואת לאזארוס לאסאל.
מהו הפולחן החילוני היהודי? - רוכלות.
מהו אלוהיו החילוני של היהודי? - ממון.
ומה היו במהותם יסודי הדת היהודית? - צרכים מעשיים, אגואיזם,
אלוהי הצרכים המעשיים והאגואיזם הוא הממון. ממון הוא אלוהיהם הקנאי של ישראל ולא היו להם אלוהים אחרים על פניו...
היהדות רוחשת בוז לטבע, לאומנות, להיסטוריה ולאדם בתורת תכלית בפני עצמה, הכל מוחזק לה נושא למסחר. לא יכלה היהדות להוסיף ולהתפתח בתורת דת, כיון שהפילוסופיה של האגואיזם מצומצמת היא מעקרה ומרוקנת מכל תכן כבר בראשית צעדיה (לשאלת היהודים עמ' 601).
שנאת ישראל תהומית זו של ראשי הסוציאליסטים ערבבה את נפשם של המשכילים ושל החוגים היהודיים שנטו אחר הסוציאליזם, עד כדי חיפוש דרכים ל"מרוק העוון של הפרזיטיות היהודית". אולם חמורה ממנה הייתה האנטישמיות ה"מדעית" שפותחה ע"י הגרמנים:
בשנת 1874 פרסם אוגוסט רוהלינג - עורך עתון קתולי, פרופסור לתיאולוגיה במינסטר ואח"כ פרופסור ל"קדמוניות היהודים" באוניברסיטה הגרמנית של פראג - את הספר "יהודי התלמוד" שכולו מעשה פלסתר, קטעים מזויפים ותוספת דברי בלע. אעפ"י שהיה בור בענייני דת-ישראל ולא ידע אפילו לקרא עברית כהלכה, נחשב רוהלינג למומחה ל"יהדות". מלומד זה נקרא להעיד בשלשה משפטים של עלילות דם ובכולם העיד בשבועה כי השימוש בדם נוצרי הוא מצווה מן התלמוד.
ספרו הפיץ איבה בקרב הנוצרים ומבוכה בקרב היהודים, בעיקר בתחומי הקיסרות האוסטרית-הונגרית. יהודים שהתרחקו מן התורה והמסורת התחילו מתביישים בדת אבותיהם, לפי שלא יכלו להאמין כי הפרופסור הממונה מטעם המלכות, יהא בודה מלבו את הדברים כולם ונשבע לשקר.
בשנת 1881 פרסם אויגן דיהרינג - מורה לפילוסופיה באוניברסיטת ברלין ואבי התורה הגזענית-המדעית בגרמניה, את ספרו "שאלת היהודים כשאלת הגזע המוסר והתרבות". לדעתו היהודים עוקרים ומסרסים את היצרים הדתיים העמוקים של העם הגרמני שנכרו במיתולוגיה הגרמנית העתיקה, יצירת הנשמה הגזעית של הגרמנים התנ"ך הוא ספר זר לרוח הגרמנית ואם הגרמנים רוצים לשמור על סגולות רוחם, מן הראוי שירחיקו אותו מגבולם.
שאלת היהודים לא הייתה פוסקת אף אם היו כולם מתנצרים, אדרבא, ע"י הטבילה הם נכנסים אל חיי ההבעה, הפוליטיקה והתרבות של העם התושב ומרבים פורענות. לדעתו, היהודים היו הראשונים, שהתחילו מורים הכרה מעמדית ושנאת מעמדות זה לזה. מתוך שנאה עיוורת למין האנושי כולו הם רוצים שהפועלים והבורגנים ילחמו אלה באלה, כלומר, שוב הם מאוחדים כדי לפלג את הנוצרים.
לאנטישמיות הגזענית הייתה השפעה גדולה על החוגים האקדמאיים ומתוך כך קיבלה משקל רציני בעיני ההמון. יהודים שהעריצו את אנשי המדע בהכרח קיבלו גם הם את דבריהם. מסיבה זו התפתח מאד המקצוע "ביקורת המקרא" וגם חלושי הדעת בין היהודים נתפסו לה.
מעניינת הערתו של הרצל ביומנו: "מאימתי התחלתי מתעניין בשאלת היהודים - בודאי מזמן שקראתי את ספרו של דיהרינג".
הציונות החילונית
הבסיס האידיאולוגי של המלחמה ביהודים בימי קדם ובימי הביניים היה בעיקר דתי. בסיס זה של רדיפת היהודים ניטל בתקופת ההשכלה והמהפכה הדמוקרטית. אולם האמנציפציה של היהודים נתלתה בימי המהפכה הצרפתית ובמשך כל המאה הי"ט בתנאי מיוחד במינו - בתנאי טמיעתם לאומית; היהודים ראויים לשוויון זכויות בתור אזרחים, אבל בתנאי, שיחדלו מהיות "אומה" ויהיו רק אזרחים "בני דת משה", שאין להם לאומיות אלא זו של עם הארץ. דרישת הטמיעה הלאומית בתור תנאי לשוויון זכויות הופנתה רק ליהודים, ולא לשום מיעוט לאומי אחר.
גדולי ישראל חזו מראש את ההתפתחות הצפויה ולכן לא נלהבו כלל לקבלת הזכויות. אולם המשכילים לא הבינו את משמעותה של "הטמיעה הלאומית". ברבות הימים הוברר, שאין זו אלא תורה מופשטת שאין בכוחה לעקור הרגשות הטבועות בנפש. העמים הוסיפו לראות את היהודים כחטיבה לאומית גזעית מיוחדת, למרות כל התבוללותם התרבותית והמדינית.
הטמיעה הלאומית "הצליחה" מבחינה תרבותית - היא הכתה מכה רבה את בית ישראל, ובמערב החריבה אותו כמעט חורבן גמור. אבל את מטרתה הסוציאלית לא השיגה, היהודים נשארו עם גלותי גם אחרי האמנציפציה.
בשנות השמונים של המאה שעברה, עם ניצניה של תנועת האנטישמיות החדשה במערב אירופה ועם התחלתה של תקופת הפרעות החדשה במזרח אירופה, התברר, שהיהודים אינם יכולים להתקיים בגולה כעם "גטואי" נטול זכות למולדת טבעית. לא נשארה, איפוא, ליהודים דרך אחרת אלא לרכוש להם ארץ לאומית.
הסבירו ובשרו את התנועה הלאומית פינסקר והרצל. שניהם סיכמו את ניסיונה של היהדות המתבוללת, תקוותה וכישלונה. שניהם צפו בהתחדשות המלחמה הגלותית הישנה, אם כי לא שערו עוד את מוראותיה בתקופה זו.
בהיותה אנטיתזה לטמיעה - התנועה הציונית היא "תנועת תשובה" - שיבה חיובית אל הלאומיות היהודית. אולם המוטיבאציה שלה - אינה יהודית מקורית, כי אם ההתעוררות הלאומית שהקיפה את כל אירופה בשלהי המאה הי"ט.
במשך עשרים וחמש שנה, מראשית תנועת חיבת-ציון עד מות הרצל, עמד לפני התנועה חזון אחד - חזון הגאולה מן הגלות. אולם במעמקי התנועה הלאומית נתרקמה כאילו מתוך תנועה ,ודיאלקטית" שלילת חזונה: אם תורת אחד-העם שקבעה לתנועה הציונית תכלית חדשה - מרכז רוחני-תחיית היהדות. אם תורת ברדיצ'בסקי - שתלתה את התחיה הלאומית ב"שינוי ערכים", בהשתחררות מן העבר, בהינתקות מהיהדות. בשתי התורות הללו, הסותרות זו את זו, התגלמה ההתנכרות לחזון היסודי - לחזון הגאולה, הגאולה מ"צרת היהודים".
אחרי הסערות והזוועות של שנות המהפכה הרוסית הראשונה בא גל של ייאוש ודיכאון, המהפכה עצמה סחפה בזרמה את הנוער היהודי ועוררה בהמונים את התקוות שרוסיה תהיה עוד מעט לארץ מולדת לאזרחיה היהודים. הציונות נדחקה לקרן זווית. היו אז ציונים שקיוו שרדיפות הדמים תעוררנה עליית המונים לארץ ישראל - אבל ההמונים לא קמו. צעירי היהודים שעלו לא"י, קצתם שבו אח"כ וקצתם נשארו בארץ בייאוש ובשיממון ("הם הביאו אתם גם את גלותם" קובל ברנר).
גם בתוך התנועה הציונית בא מפנה, בעיקר אחרי מות הרצל. נאמני התנועה לא דברו עוד בשם גאולת האומה מן הגלות, האידיאל של הרצל נשתכח ונגנז - נצחה המגמה הרוחנית. ביצור "התשובה הלאומית" נתפס כעיקר תעודתה של התנועה. בתקופה זו זכתה התנועה להישגה המדיני הגדול ביותר - להצהרת בלפור ולמנדט. אבל בהישג זה היה גם פגם עצום: במנדט לא נפקדה "צרת היהודים". כשהתחילה התמוטטות היהדות המערבית נתברר מה גורלי היה המשגה הזה, המושרש בניצחון הזרם הרוחני.
הציונות הרוחנית - או "הציונות המעשית", להבדיל מ"הציונות המדינית" - יצאה מתוך הנחה שהיהדות היא פגומה וכי עליה לתקנה. את הרעיון שהגלות היא חטא, שנעשה רעיון רווח בשנות העשר למאה זו, הביעו בספרות העברית ברדיצ'בסקי ויעקב כהן. קיבל אותו אח"כ קלצ'קין, אבל במיוחד מטעים אותו ברנר. התנועה הציונית, ובעיקר תנועה העבודה, קיבלה מבחינה אידיאולוגית את הביקורת הקיצונית ביותר של המשכילים נגד היהדות והעם היהודי.
תוכחה זו בנויה על שקר אנטישמי, שבני הדור ההוא קיבלו והנחילו אותו לבאים אחריהם עד היום הזה, היינו: על הבדיה שהעם היהודי הוא "עם בלתי עובד", או בסגנון של נאצה: עם של "פרזיטים", "סרסורים".
והרי זה שקר אנטישמי: "אנטישמי" -כי הוא נועד ללעוג לעם ישראל. "שקר" - כי אינו תואם את המציאות. לדוגמא: לפי הספירה של הממשלה הרוסית משנת 1897 עסקו בתחום המושב ברוסיה מכל מאה יהודים: בחקלאות - 2.5, בתעשיה ומלאכה - 36.2, בשרות פרטי - 113, באומנויות חופשיות, בשרות ציבורי וממשלתי - 7.2, בתנועה ותובלה - 3.
הדעה שהיהודים היו בכל הדורות - וגם כיום - עם של "סרסורים", ,לנושכי נשך", אינה, אפוא, אלא בדותה אנטישמית. יצר ההתבטלות בפני הגוי שפעל במערב, הגיע גם למזרח, ולשם "חינוך ציוני" קיבלו את השקר האנטישמי: "ט"ז מיליונים סרסורים-פרזיטים היו שם ומפני זה שנאום הגויים - ובצדק! " כל תינוק של בית רבו בישראל יודע עתה מה היה טיבם של היהודים שם: אדוקים היו ופרזיטים!
ההסתדרות הציונית בהנהגת תנועת העבודה
ההתבוללות היא תוצאה של האפשרויות שניתנו ליהודים בארצות שהיו צריכות ליוזמתם המשקית. האנטישמיות היא תוצאה של התחרות הקשה בתקופה שבה נעשים היהודים מיותרים מבחינה כלכלית.
לדעתו של בורוכוב - המצוקה הכלכלית תדחוף את היהודים לעלות לא"י, בה תתפתח מלחמת מעמדות טבעית בין הפרולטריון והבורגנות, להגשמת הציונות בחברה נטולת מעמדות. קיבוצי היהודים אשר יישארו בגולה, והם רוב היהודים, יהפכו למיעוט לאומי ככל יתר המיעוטים של עמים כתיקונם.
בארץ התחלקו אנשי העליה השניה לשתי מפלגות: "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון". ,"פועל הצעיר" לא גרס את השקפת העולם והחברה המרקסיסטית ולא הלך אחרי תורת בורוכוב.
הרעיונות העיקריים שהיו מקובלים על שתי התנועות בוטאו ע"י י. ח. ברנר, וא. ד. גורדון
לדעתם, יש להתחיל בא"י בדרך-חיים חדשה בתכלית. העם העברי בגלות מתפרנס ממסחר וממלאכה ואין לו מגע ישיר למקורות המחיה. מן הראוי לשוב למקורות, לעבודה ראשונית (בעיקר חקלאות). גם את משטר החברה רצו לשנות מיסודו "במקום הסדרים הקיימים כיום בין היצרן והצרכן, הרווחים, הריבית, הטפילים למיניהם - חפצה הסוציאליות להחיות את הרוח, רוח העדה, רוח העזרה ההדדית". כתוצאה מהשקפה זו נוסדה הקבוצה.
הרצון המהפכני הועמק וצורף ברעיון העבודה - ובייחוד עבודת האדמה - שאינה רק תיקון מעוות כלכלי, כיון שבכוחה כובש האדם את עצמו ואת העולם. "אין גאולה באה לעולם, אין חידוש לחיים ואין תיקון לאדם אלא בהתחדשות האדם מתוך עצם העבודה לחידוש החיים".
את התפקיד הגדול של החייאת האומה והתחדשות האדם מישראל בעבודה יוצרת הטילו על הפרט; המהפכה מתחילה בבית, בקרבך, באורחות חייך. בהגשמה אישית בקשו להורות דרך לעם.
האידיאולוגיה של תנועת העבודה, כפי שפורטה לעיל, מבוססת על ההנחה שהמסחר הוא פעולה לא פרודוקטיבית, הנחה זו היא שריד מן התורה ה"פיזיוקרטית" שרווחה במאה הי"ח, לפיה רק המעמד החקלאי הוא מעמד יוצר, ואילו המעמד המסחרי והתעשייתי הם מעמדות "עקרים". מכאן גם נטייתם לזהות כלאחר-יד "עבודה" בכלל עם עבודה חקלאית. אבל באמת המסחר הוא פעולה כלכלית נחוצה ומועילה ואין משק מפותח אפשרי בלעדיו. הבורות השרישה את הנוהג לבטל את המסחר כ"סרסרות". לאמיתו של דבר המסחר הוא מרוץ הדם" של המשק, כח חייו וסוד פריחתו. רמת חייו של העובד תלויה בשיווק תוצרתו משיווק הוא תפקידו של המסחר. המסחר היהודי הביא ארצות רבות לפריחה כלכלית. אמנם "שכר הברכה" היה: רדיפות, גרושים, הרג - זוהי מארת הגלות.
את היהודים שנאו ורדפו לא מפני שתפקידם היה ניצול לא מוסרי. המסחר היהודי והעבודה היהודית הביאו עושר לארצות הגויים. ודאי, היהודים מלאו לפעמים גם תפקידים שליליים, אבל בזה לא נשתנו מבני מעמדם הגויים, כל שכן שלא השיגו את מעמד האצילים. כשאנו סוקרים את תולדות הגולה נוכל לומר: לא בעד "ניצול" - אלא בעד הטובה הברכה גמלו ליהודים ברדיפות ובמכות, וזה היה לא רק גמולו של המסחר היהודי, אלא גם גמולה של העבודה היהודית.
את מהות הגלות תופס א. ד. גורדון כפרזיטיות רוחנית וחומרית. הפרזיטיות הרוחנית נובעת לדעתו מעצם ריחוקנו מטבע ארצנו. ריחוק זה סתם את הצנורות ה"קוסמיים" של היצירה הישראלית.
הנחה זו אינה עומדת במבחן המציאות. באותם אלפיים שנה של "פרזיטיות רוחנית" שלנו, מה היה על העמים שישבו איש בארצו? - כל עמי התרבות קיבלו את הדת שנוצרה בישראל. העמים שישבו בדרום אירופה נטשו את לשונם ואת תרבותם, קיבלו את לשון רומא ואת תרבותה ונעשו רומניים. כל עמי אירופה נחלו את תרבות יון ורומא. את הכתב קיבלו מרומא, שירשה מיון, שאף היא קיבלה מכנען. ובשעה זו יצרו היהודים את התלמוד, תורת הסוד, הפילוסופיה היהודית ואת החסידות.
טענת ה"פרזיטיות החומרית", עד כמה שהיא כוללת את הטענה שהיהודים היו "רחוקים מן הטבע", טענה בטלה היא מצד עצמה, שהרי בריחוק מן הטבע שווים הם עם כל יושבי הערים על פני האדמה, ואין שום אדם מן היישוב חושב אותם, בשל כך לפרזיטים.
לפיכך אין הגאולה מתבצעת ע"י "היחיד" ה"בורא את עצמו" ע"י עבודה "בתוך הטבע". הגאולה יכולה להתבצע רק ע"י עם מתנחל, שבכוח התיישבותו לקבוע את אופייה האתני של הארץ. העם גואל את עצמו ע"י יישוב הארץ, והיחיד נגאל רק עד כמה שהוא מתנחל בתוך עמו. השאלות: חקלאות או תעשיה, כפר או עיר, עבודה עברית או עבודה לא-עברית, אינן שאלות "קוסמיות", מוסריות אנושיות-עולמיות. מכריע בהן רק דבר אחד: מה יכשיר אותנו לברוא ישוב יהודי רצוף, עם מתנחל ובונה ארצו הלאומית. ומפני שהגאולה היא צורך של עם, אין היא יכולה להתגשם אלא בתנאים מדיניים בין-לאומיים שיסייעו לה. זלזולו של גורדון והקרובים לו ברוח, בגורם המדיני, נובעת מהאופי האי-ריאלי של כל תפיסתו. גורדון אינו דן כלל בגאולה בתור פתרון למצוקת הגלות. זאת אומרת: כשם שלא עמד על טיבה של הגלות, כך לא עמד על שאלת היסוד של הגאולה. משנת גורדון היא הגניזה הגמורה של רעיון הגאולה במשמעותו ההיסטורית-הריאלית.
המסקנה מהאידיאולוגיה של תנועת העבודה היא, כי אם הגלות היא פרי "חטא שחטאנו באי עבודה", חוזרת לתוקפה דרישתה של תקופת ההשכלה לעבודה בארצות הגולה. אם הרע הגלותי אינו נובע מן המלחמה הכלכלית של הגויים ביהודים ומשאיפתם לנשלם מכל משלח יד, אלא מנטייתם של היהודים לאי-עבודה, הרי שאם ישתחררו היהודים מ"חטא" זה ואם ישתלבו בחיי עבודה בכל מקום שהם, מיד הם נגאלים מהפגם הגלותי. ממילא מתחייב מזה, שאותם החלקים מישראל שאינם בכלל "חטא" הבטלה בגולה (בעלי מלאכה ופועלים) - פטורים הם ממצוות הגאולה הלאומית. הגאולה היא, אפוא, עניינם של אותם "יחידים" מבין החנוונים ומלווי בריבית, המרגישים צורך בגאולה כפולה - מוסרית ולאומית עברית.
ואכן הצטרפו למפלגות הציוניות החילוניות במזרח אירופה בעיקר מבני המעמד הבורגני והזעיר-בורגני שמצאו בה תיקון לתסכולם המעמדי. ההסתדרות הציונית נותקה מהמוני הפועלים היהודים ומבעיותיהם. האידיאולוגיה של תנועת הפועלים הישראלית הקהתה את הערנות לסכנות שרחפו בשמי הגולה, וכשבאה השואה לא היו ראשי התנועה מסוגלים להתמודד עם הבעיה הנאצית.
ברם, רק להט ונכונות של "בעלי תשובה", שהיו מוכנים לוותר על תנאי חיים אלמנטריים ואף על החיים עצמם, יכלו להתמודד בהצלחה עם הבעיות הקשות שהיו כרוכות ביישוב הארץ: ייבוש ביצות, קדחת, רעב, כיבוש עבודה עברית, פרעות, העובדה האכזרית ש"אין א"י נקנית אלא בייסורים" הרתיעה את רוב הציבור היהודי, אשר ציפה לתיקוני העיוות הכלכלי והחברתי מצד הגויים.
הידיעות על הסבל של אנשי ה"קולוניות" מימי חיבת ציון, שהביא להתפוררות חלק מהן, ריפה את ידי העוסקים בתעמולה ציונית, וכיון שהציונות המדינית בהנהגתו של דוד וולפסון לא זכתה להישגים מעשיים - עברה ההנהגה לידי תנועת העבודה בקונגרס הציוני העשירי (בזל 1911), שבהחלטותיו הבליט את אופייה הרוחני-תרבותי החילוני של התנועה הציונית וקבל שורת החלטות על עבודת התרבות בעתיד, על אף ההתנגדות החריפה של "המזרחי" אשר ראה בהן התנקשות חמורה בתורה ואיים לפרוש מההסתדרות הציונית.
התארגנות ההסתדרות הציונית על בסיס רוחני-תרבותי חילוני, פגעה בשלומי-אמוני ישראל שהיו חלוקים בדעותיהם בגלל השוני בתנאים בארצות הגולה: בהונגריה שלטה האורתודוקסיה ברוב הקהילות, בגרמניה התארגנו הקהילות החרדיות על בסיס משנתו של הרב ש. ר. הירש, במזרח אירופה התרוצצו מגמות שונות בתוך הקהילות כאשר בסביבות חסידיות - שולט האופי החרדי, ואילו בליטא וברוסיה מהווה ה"בונד" נושא עיקרי למאבק.
בארץ-ישראל לחמה ההסתדרות הציונית לזכות לייצוג הבלעדי של המתיישבים בשני מישורים:
א) במישור המדיני - ההסתדרות הציונית פנתה בדרישה לועידת השלום, שהייתה צריכה למסור לבריטניה את המנדאט על א"י, "להכיר בהסתדרות הציונית כנציגת עם ישראל בענייני א"י. על נציגה של ההסתדרות הציונית להצטרף לממשלת המעצמה המנדטורית כסגן מזכיר המדינה התמידי לענייני א"י... תוקם חברת התיישבות יהודית לאומית... את החברה יש לארגן בצורה כזו שתבטיח לה תמיד הנהלה ציונית".
מגמת הדרישה הייתה ברורה: לחברת התיישבות זו תינתן הזכות לארגן את עליית היהודים מכל ארץ וארץ. לה בלבד יימסרו כל הזכויות הכלכליות בארץ.
תוכנית זו באה להפעיל לחץ על החוגים היהודיים המעוניינים בא"י, שיצטרפו להסתדרות הציונית. מתוך פיתוח התיאוריה שא"י שייכת להסתדרות הציונית, נוצר המשפט האבסורדי: "מדוע יושבים אנשי נטורי-קרתא כאן - שיסעו לויליאמסבורג".
קורבנותיה של מדיניות זו היו חוגים אזרחיים שלא השתייכו לתנועת העבודה השלטת, ובעיקר היהודים הדתיים. לחרדים לא הקציבו סרטיפיקטים ומחלוצי "המזרחי" מנעו במשך שנים רבות את אפשרות ההתיישבות והעלייה לקרקע.
ב) בתחום המעשי - לאור המבורר, תרומתה של הציונות, ובעיקר של תנועת העבודה, היא בעיקר בכיבוש השממה וכיבוש העבודה העברית. ברעיון של יישוב הארץ לא חידשו, כי אם המשיכו פעולותיהם של חובבי ציון ואנשי הישוב הישן אשר הקימו את השכונות החדשות בירושלים ואת הישובים הראשונים: פתח-תקווה, ראשון-לציון, ראש-פינה, זיכרון-יעקב, יסוד-המעלה, עקרון, גדרה, רחובות, חדרה, נס-ציונה, משמר הירדן ומטולה.
מבחינה אידיאולוגית לא יכלו אנשי העליות החלוציות לראות עצמם כממשיכי הדרך של שלומי-אמוני-ישראל, באשר עיקר רעיונותיהם היו מכוונים נגדם. לפיכך פתחו במערכת השמצה נגד היישוב הישן, ובעיקר נגד בני ירושלים, בכוונה למעט את חלקם ביישוב הארץ, תוך הצגתם כשונאי עבודה וכמונעים את בנין הארץ.
למרות שעם תחילת המנדט מהווים הציוניים מיעוט בין היהודים בא"י, הם פועלים להצרת צעדיהם של שומרי התורה:
בגיליון מס' 96 של "חדשות הארץ" (שמו של "הארץ" בימים ההם) מצהיר ז'בוטינסקי כי יש לאחוז באמצעים כדי לשלול מהיהדות החרדית הבלתי-פרודוקטיבית כל אפשרות להשתתף בבניין ארץ-ישראל! הוא, אף מתנגד לתת להם זכות בחירה ל"אספת הנבחרים" ונימוקו: "אפילו ברוסיה של טרוצקי (! ) אין זכות בחירה לילדים - לא מפני שאינם די טובים או די פקחים, כי אם מפני שחסר להם היסיון האזרחי - ואיזה ניסיון אזרחי או פוליטי, תרבותי או מסחרי, ישנו לילדים בעלי הזקן והפאות העומדים לפנינו! "
כן עשו מאמצים לנתק את הדור הצעיר ממסורת אבותיו, כדי להפכו ל"אדם חדש", וזאת בעזרת פקידי הבארון, אגרונומים משכילים-מתבוללים ממערב אירופה, שראו לעצמם כיעוד את "תיקון אופים של היהודים", ובעזרת "המורים המוסמכים" של הסמינריונים במזרח אירופה.
הכנענים
מכאן התפתח הרעיון:
"בישראל מתחיל הדור החדש להינתק מעול היהדות המסורתית, ובמוקדם או במאוחר עתיד הוא לכונן צורה חדשה מודרנית של הוויה לאומית, שכוחה עמה להתרחב ולגדול. התנאים לתחייה עברית זו כוללים את גילויו של הלבנט כארץ אחת - את הגדרתה של ההוויה הלאומית העברית כחברה טריטוריאלית-תרבותית הפתוחה לכל אדם בלי הבדל גזע ואמונה" ("אלף" יוני 1951).להבנת מקורותיה של התנועה יש להביא בחשבון גם את המעגל העולמי: תורת ניטשה, התעוררות המיתוס המציינת את דרך האדם המודרני, ירידת התרבות האירופית ועליית כוחות ניאו-ברבריים, וניצחון ההמוניות - כל אלה השפיעו גם על הנוער בארצנו.
אולם מקורה העיקרי של תנועה זו הוא במישרין בתנועת ההשכלה ובספרות העברית של הדור הקודם: יל"ג - הלוחם בתורת הנביאים, ברדיצ'בסקי - הדורש שינוי ערכים, ברנר - הרואה ביהודי אב-טפוס לפרזיט, מגמות שבסיפורי "במדבר" לפרישמן, הזז בסיפוריו (הדרשה, הגלגול, היושבת בגנים), שירי טשרניחובסקי הפרוגרמטיים, סיפורי מנדלי וסמולנסקין - כל אלה הינם המקור לשירי יונתן רטוש וא. אמיר.
הכנענים כתופעה ספרותית הינם המשך עקבי של הקו האנטי-ייעודי שבספרות העברית. זרם זה דגל, במבורר, ב"נורמאליזציה" של חיי עמנו, והנורמה נקבעת ע"י אופן החיים של כל עם אחר.
ברם סופרי ההשכלה חיו חיים יהודיים. את דעותיהם הנועזות העלו בתור אנטיתזה למציאות שהייתה קיימת בשבילם, למציאות שעליה התרפקו ואף שרו לה בשעת השתפכות שירי תהילה. בארץ הפכה אנטיתזה ין למציאות (ולא יצרה אנטיתזה ו). הצברים לא הכירו את חיי הגולה, כי אם את שלילתה בלבד. ההשכלה הצליחה כאן יותר מאשר קיוותה. לכן כל הקריאה לשיבה אל המקורות ולהקניית "תודעה יהודית" הינה חסרת משמעות עבור הנוער. לכן גם לא הייתה תגובה חווייתית לשואה.
עובדה זו צריכה לעורר את הדעת למחשבה על התפקיד ההרסני של ספרות ההשכלה ועל יחסנו אליה במסגרת תוכנית הלימודים בארץ.
סיכום
אי קיום מצוות הוא סימפטום או תוצאה ולא שורש הבעיה. אותו יש לחפש, כנראה, בחוסר הבנה בהגדרת אומה בכלל ועם ישראל בפרט.
יתכן שהמאבק על זהותה הלאומית נתקל בקשיים בתקופת של היווצרות גושים, חבר לאומים, חלומות על חברה על-לאומית הרמונית. אולם המציאות של השנים האחרונות - ירידת קרנו של האו"מ, הבקיעים בגושים, הקשיים בהגשמת רעיון איחוד_ אירופה - מקלים עלינו את הצגת התביעה לזהות לאומית עצמית, וכתוצאה מכך - לביקורת ולביעור אותם רעיונות שאינם אלא היסחפות בזרמים חולפים שבעולם הגויי.
רק התעוררות מחדש של ההזדהות הרעיונית עם העובדה ההיסטורית של "כל העולם כולו מעבר מזה ואברהם העברי מעבר מזה" - תביא את השיבה לקיום מצוות. והתעוררות זו היא צורך לאומי ומדיני ראשון במעלה לקיומו של עם ישראל היום.
ביבליוגרפיה
בין הנתיבות- יחזקאל קויפמן.
פרקים בתולדות הציונות ותנועת העבודה - מ. שמואלי.
המחשבה היהודית בעת החדשה - נתן רוטנשטריך.
שיבת ציון - ספר שנה לחקר הציונות תש"י האם עוד יהודים אנחנו - ע. א. סימון לוח הארץ תשי"ב.
מהותה ומקורותיה של תנועת ה"כנענים" - ב. קורצוייל לוח הארץ תשי"ג.
מוסד היסוד - תולדות הישוב הישן בא"י - אלעזר הורוביץ.
תולדות ה"צמח צדק" - ערוך ע"י הרב א. ח. גליצנשטין.
זיכרונות- יעקב רוזנהיים
על חומותיך ירושלים - הרב מ. בלוי.
