|
תקציר: היחסים בין הישיבה והקהילה בעם לפני השואה ובזמן הזה, ומהן הסיבות לצורת התנהגות זו. מילות מפתח: ישיבה; חברה. |
|
כל מי שזכה לבלות שנות נעורים יפות ובלתי נשכחות בישיבה ולא פנה עורף לצור מחצבתו, יש בלבו רתיעה מדיון פומבי על אותו מקור שממנו לקח לחיים יסוד, תוכן וכיוון. היו זמנים, והם אינם רחוקים, שבשום אופן לא היינו מוכנים לעשות כן, וזאת משתי סיבות: השואה הייתה במידה רבה שואת הישיבות במזרח אירופה הן היו מקורבנותיה העיקריים, והיאך יכולנו לעשותן נושא לביקורת שעה שהתאבלנו על חורבנן ועל השממה שהשאירו אחריהן בעולמה של תורה, של מוסדות תורה ושל גדולי תורה? ושנית - מדינת ישראל. עם ייסודה עלתה בעיית גורלו של עולם הישיבות במציאות הפוליטית והחברתית החדשה. הדיון הציבורי על מעמדם של בני הישיבות במדינה הקפיא את הדיון הפנימי על דרכי הישיבות בין אלה שראו בקיומן ובשגשוגן צורך חיוני למדינה ולעם. דומה שלאחרונה סרו במקצת ההיסוס והפחד. עולם הישיבות עומד היום בישראל עמידה איתנה למדי. לא עוד כל עצם קיומו מוטל בספק, ויתרה מזו, הסטטיסטיקה מלמדת אותנו שלפי כל הנראה מספר הלומדים בישיבות בכל הסוגים במדינת ישראל עולה בהרבה על מספר הלומדים בשנה כלשהי בדורות שקדמו לדור הזה. אין זה רחוק לשער, שמעולם לא למדו כה רבים במספר כה גדול של מוסדות ישיבתיים, בכל תולדות ישראל, כמו בעת הזאת במדינת ישראל. יש הרגשה שעם התעצמותן של הישיבות מבחינה כמותית, קל יותר לפתוח מחדש בדיון שנפסק באמצע לפני למעלה משנות דור. דיון זה עולה לא מתוך נוסטלגיה ולא מתוך רצון לאידיאליזציה, אלא מתוך הזדהות ביקורתית. דיון כזה אין לנהל ללא מודעות רבה לכך שהישיבה היא באמת מקור ומעין חיינו. מי שחושב כך ומי שחי זאת אינו מסוגל להתייחסות שהיא כולה אובייקטיבית. הישיבה היא מקום שממנו יוצאת תורה לישראל, תורה במובן של "תלמוד תורה כנגד כולם" ותורה במובן של הוראה לשעה והוראה לדורות. דבר זה מחייב. ושנית - מורא רבך כמורא שמים. מורא זה אינו מתיר את רסן המחשבה והדמיון באותה מידה של חירות שיפה להתבטאות חופשית. מכל מקום, עם מגבלות וסייגים אלה ניתן ונחוץ להשמיע דברים על היחס בין הישיבה ובין הקהילה, דברים המופנים אל ציבור אוהבי תורה ותלמודה. |
|
מימי המשנה והגמרא שלוש פונקציות לה לישיבה, ואלו הן: א. בית-ספר, כלומר בית חינוך שהגדולים מחנכים ומלמדים את הקטנים. ב. בית ועד לחכמים, בית שבו חכמי תורה מחליפים דעות ומנהלים דיונים אקדמיים על פירוש התורה שבכתב ושבעל-פה. ג. בית-דין, גוף של מורי הוראה הפוסק הלכה למעשה בשאלות העולות לפניו מחיי הציבור. בדרך כלל לא קיימה הישיבה מערכת של פעילות שבה שלט שוויון של משקל ושל מידה בין שלוש הפונקציות בעת ובעונה אחת. זה נכון גם לגבי הדגם הקלאסי של הישיבה, הלא הן ישיבות בבל, ישיבות האמוראים ואחריהן ישיבות הגאונים, בישיבות אלה חולקה השנה לחטיבות שבכל אחת מהן רוכזה הפעילות באחת משלוש הפונקציות, וכל אחת מהן קבעה תחום של חשיבות לגבי מעמד הישיבה בעם ובקהילה. מעבר למערכת הפונקציות המוגדרות היה מעמד לישיבה בקהל, שנבע בעיקרו משני גורמים. הייתה לציבור תודעה שעצם קיומו מותנה בקיום הישיבה בתוכו. בהעדר לימוד תורה בלתי פוסק בהדרכתם של חכמי תורה לא חש הציבור בטחון חיים. בשעת צרה ומצוקה ייחס הציבור את הפורענות שירדה עליו לרפיון לימוד התורה. לא הזקיפים והשוטרים הם שומרי העיר האמיתיים, אלא הלומדים והמלמדים - אילין אינון נטורי קרתא. הגורם השני הוא שהישיבה סיפקה לקהל מנהיגות. מנהיגי הקהל, בין רבנים ובין פרנסים, לא יכלו להיות אלא מקרב לומדי תורה ויודעי תורה, והללו צמחו מתוך הישיבה. כך נוצרה תודעה של תלות קיומית ושל תלות ממסדית בהנהגה של תורה, ותודעה זו היא שקבעה את מעמדה הרם של הישיבה בקהל. משולבת במנהיגותן של הרבה קהילות חשובות הייתה קבוצה שחבריה נקראו בשם "בני ישיבה". הללו לא היו צעירים שישבו ולמדו לפני חכמי הישיבה, אלא זקנים דווקא, חכמים שבזכות למדנותם צירפו אותם לבית הדין ולכל ועדה או חברה או ארגון. הם ייצגו, כביכול, את הישיבה בכל עניין ציבורי. לא היה אפוא שום מרחק בין הישיבה והקהל, ורש"י הגדיר את ראש הישיבה כמי "שמכריז ומצווה לרבים" (ברכות נז ע"א), אף על פי שהישיבה לא הייתה לרוב מוסד ממוסדות הקהילה אלא מוסדו החצי-פרטי של ראש הישיבה. מכאן שעיקר חומר הלימודים שנלמד בישיבה היה תורה שבעל-פה. וכך היה הדבר כבר בישיבות בבל, שהרי אם הישיבה היא מוסד פסיקה, מוסד שממנו יוצאת הוראה למעשה, היא חייבת לעסוק בעיקר בתורה שבעל-פה, שכן אין פוסקים הלכה מתוך תורה שבכתב. התכלית העיקרית של לימוד התורה הוא קיומה למעשה ומטרת הלומד הייתה להגיע לכושר הוראה הלכה למעשה. לכן אנחנו רואים כי בישיבות אשכנז למדו סמ"ג וסמ"ק ומאוחר יותר את המרדכי בעיון, ובישיבות ספרד את הרי"ף ואת הרמב"ם. להעדפת התורה שבעל-פה הייתה גם סיבה פדגוגית. כבר לימדונו חז"ל: אין בית מדרש בלי חידוש. תלמיד מוכשר אינו יכול להסתפק בשינון טקסט כתוב וקבוע ועומד, הוא שואף להקשות ולתרץ, לדייק ולחדש בדרך הסברה, ההגיון וההיקש, והתלמוד מספק לו כר נרחב לפעילות זו. החידוש ניזון משני גורמים. קודם כל הוא אימננטי, כלומר הוא יוצא מתוך הלימוד עצמו, והחתירה אל הבנת השקלא-וטריא בסוגיית הגמרא תוך ניתוח שיטות שונות ותוך עימות סוגיות שונות זו כנגד זו מעמידה אתגר אינטלקטואלי כביר לפני הלומד. אך לא זה העיקר. עיקר החידוש בישיבה נבע מתוך התייחסותה של הישיבה אל המציאות הריאלית של הקהילה. החיים התוססים של בני הקהילה אינם קופאים על שמריהם, הם דינאמיים ומלאי מאוויים, וצרכי הרבים והיחידים מעלים שאלות ובעיות חדשות לישיבה לענות ולפסוק בהן. והנה מלאכת הפסיקה לא התנהלה בתוך ד' אמות של חדר ראש הישיבה או בית הדין, היא התנהלה בפורום של הישיבה. מאות עדויות בידינו מאת בחורי ישיבה, שבינתיים גדלו ונעשו בעצמם לגדולי תורה, המספרים שבזמן שישבו לפני רבם באה שאלה והתווכחו עליה. כך הובאו חיי המעשה לתוך הישיבה פנימה ונעשו שם חומר להתמודדות בין המקורות הקבועים לבין המציאות החולפת והמשתנית, ומכאן האתגר העיקרי לחידושים בלימוד התורה. |
|
מעורבותם של בני הישיבה בחיי המעשה של הקהילה הייתה גדולה, וטעות בידי מי שכתבו כי חיי הישיבה התנהלו הרחק משאון הקהילה. ההפך הוא הנכון. רוב הישיבות היו קטנות מאד והמספר הממוצע של התלמידים לא עלה בדרך כלל על עשרה. זה מספר האנשים שהיה להם מקום לשבת סביב השולחן הגדול של ראש הישיבה בחדר הגדול של הבית, הוא "בית החורף" שבמקורות, החדר האחד הגדול שניתן היה להסיק אותו בעונות הסתיו והחורף הארוכות שבאירופה. הכל התרחש שם באותו החדר: הלימוד, הדיונים, השאלות, התשובות, חיי המשפחה, המחלוקת שבקהילה וההתייעצויות בין מנהיגיה בענייני מסים ובטחון. ובכן, אין לך מעורבות ציבורית וחברתית גדולה מזו ואין לך מגע הדוק מזה בבעיות הקהל. רק על ישיבה גדולה אחת בימי הביניים ידוע שהיא נוסדה בכוונה תחילה על מנת להתרחק מן הקהל, כלומר לעזוב את המחלוקת, את הכלכלה ואת בעיות הקיום ולהתייחד עם התורה במקום חסוי. זוהי הישיבה של הראב"ד בעל ההשגות בפוסקייר שבדרום צרפת. הוא עזב את הקהילות הסואנות שבסביבה כדי ללכת עם תלמידים למקום שקט ביערות ולהתבודד שם עם התורה. אם אמרנו שהישיבה תרמה לקיום הקהל ולתחושת בטחונו, הרי יש לדבר גם על צד שני. הקהילה השתתפה בהחזקת הישיבה בדרכים שונות, כגון במתן אספקה, תרומות, מזונות ומקומות אכילה ולינה, וידוע הסדר חלוקת התלמידים לבתים של בני הקהילה. והיו דרכם אחרות. בני הישיבה היו להם זכויות עדיפות על המקובל בין בני הקהילה בתחום הכלכלי. היה עניין של תשלום מס, ואמנם התנהלו על כך וויכוחים משום שרבים מבני הישיבה עסקו בפרנסות שכל שאר בני הקהילה עסקו בהן. מדין הגמרא תלמיד חכם פטור מן המס, וזה כולל כל מי שתורתו אומנותו, ואכן המושג תורתו אומנותו עבר גלגולים של וויכוחים והגדרות. תלמידי חכמים קודמים לכל אדם אחר בענייני מסחר שונים, ואיסור הסגת גבול חמור יותר לגבי תלמיד חכם מאשר לגבי אדם אחר. יתר על כן, הקהילות ניהלו משא-ומתן עם ראשי הערים על מספר התלמידים שרשאי ראש הישיבה להחזיק ושילמו את המס העירוני עבורם. זיקת הגומלין בין הישיבה והקהילה באה לידי ביטוי סמלי ומופגן במעמד הסיום השנתי של הלימודים. הדבר נאמר בפירוש בשו"ת מהר"ם מינץ (מאה ט"ו). בסוף השנה, כאשר נערך סיום המסכתא, באו כל בני הקהל אל הישיבה, ולעיתים אף בתחילת הזמן עם פתיחת מסכתא חדשה, וזה נחשב כאילו השתתפו כל הזמן יחד עם בני הישיבה. המעמד הזה נערך בטקסיות רבה, והוא סימל את השיתוף ואת הזיקה ההדדית. תמונה זו שהצגנו על יחסי הישיבה והקהילה, כלום משקפת היא את כל האמת ההיסטורית? כלום היו אלה יחסים שרק השלום, האהבה וההדדיות שררו בהם? האם האינטרסים החיוניים של הישיבה ושל הקהילה עלו תמיד בקנה אחד? מסתבר שלא. במשך זמן צמחו ניגודים מסוימים. הקהילות דגלו מאז ומתמיד באידיאל של "אגודה אחת", בייחוד באשר לצוותא של תפילת הציבור ולאחידותם של מנהגי המקום. והנה במרוצת הזמן נתגבש ציבור הלומדים בישיבה במין "קהל מקביל" שקיים את תפילותיו בין כתלי הישיבה ושדבק במנהגים שסטו ממנהגי המקום, בייחוד כאשר ראש הישיבה לא היה מבני המקום ולא רצה לנטוש מנהגי אבותיו ורבותיו. יתר על כן, היו זמנים שהתנהל מאבק על מנהיגות הקהילה בין חוגים שונים של פרנסים וחכמים, ויש שהישיבות נעשו למוקדי כוח במאבק הזה. אז הושמעה לראשונה הטענה שבענייני הנהגת הקהל עדיף "מנהיג ובקי בשמועות ודינים" על למדן שכוחו בעיקר בפלפול ובפרשנות התלמודית (שו"ת מהרי"ק סי' קסט). הבחנה זו עלתה בזמן שבישיבות פשטו דרכי הפלפול והחילוקים, שבחלקם הרחיקו את הלימוד מן ההלכה הפסוקה ובכך מן המציאות הריאלית של חברת הקהילה. גדולי תורה כמהר"ל מפראג יצאו בשל כך נגד שיטות הלימוד שרווחו בישיבות. ובכן, היו גם היו מתחים בין הישיבה והקהילה, אולם כדי לראות אותם בפרספקטיבה היסטורית נאותה, צריך להשוותם אל מערכת היחסים שהייתה שוררת בימי הביניים בין האוכלוסייה העירונית לבין תלמידי האוניברסיטאות שבערים. מערכת יחסים זו הייתה רוויה תופעות של יריבות ושנאה הדדית, של קטטות ומעשי אלימות שהגיעו לעיתים למעשי רצח ממש. אין צריך לומר שדברים שכאלה לא קרו מעולם בקהילות ששימשו אכסניה לישיבות. |
|
עם עליית העידן החדש, עידן של השכלה, אמנציפאציה, התבוללות ולאומיות חילונית, קרה משהו ביחסים שבין הישיבה והקהילה. זיקה שהייתה עד כה מובנת מאליה נעשתה לבעייתית, וזאת מכמה בחינות שידובר כאן רק על אחת מהן. בדורות האחרונים פחת והלך חלקה של הישיבה בפסיקת ההלכה השוטפת בתחומים נרחבים. ביטול הסמכות השיפוטית של בתי הדין בארצות האמנציפאציה גרם לכך שרבנים וראשי ישיבות, וממילא גם תלמידיהם, חדלו לעסוק הלכה למעשה בחלק ניכר מסעיפי השולחן-ערוך, כולל כל חלק חושן-משפט. אבל גם במקומות שלא ניטלה סמכות בית הדין נתמעטה פעילותו בקרב הקהילה. הנה הייתה בגרמניה קהילה אחת, שבה התמיד בית הדין לתפקד על פי החוק עד סמוך להקמת הרייך הגרמני בשנת 1871. קהילה זו, קהילת אלטונה הגדולה, שעד השואה הייתה אורתודוקסית על פי התקנון שלה, הונהגה על ידי זקן רבני גרמניה בימי האמנציפאציה, רבי יעקב עטלינגר ז"ל. פיתחו את ספר שאלות-ותשובות שלו, "בנין ציון", ותיווכחו שמספר הסימנים הדנים בשאלות מתוך חושן-משפט הוא כמעט אפסי. הוא הדין לגבי שו"ת יד הלוי לרי"ד במברגר ז"ל, גדול הפוסקים שבדרום גרמניה, שם השתמר עמוד ההלכה יותר מבכל מקום אחר בגרמניה. הווה אומר שהתמורה המדינית והחברתית הרחיקה את עולם התורה מן המציאות הכלכלית והחברתית, ועם התרחקות לימוד התורה ממרכז ההוויה החברתית של קהילה נצטמצם גם תוכנו הפנימי ואיבד את חיוניותו ואת כוח החידוש שהזכרנו. כשהמציאות איננה מהווה גורם חשוב ומרכזי בדיוני הישיבה, הרי אין הישיבה מחדשת בהתמודדות עם המציאות המתחדשת. הפלפול בישיבה נעשה עקר מבחינת התייחסותו אל שאלות חיי המעשה, אך עלה כפורח בתחכום האקדמי של דרכי הניתוח המושגי והלוגי של החשיבה התלמודית. ואז עלתה תנועה חדשה, תנועת המוסר, במרכזי הישיבות שבליטא, והיא נתנה ביסוס חיובי פילוסופי לפניית העורף של הישיבה אל חיי היום-יום שבחברת הקהילה ולמגמת ההתמקדות בחיי הפרט. תנועת המוסר העלתה את חיי הפרט אל מוקד ההתעניינות והדיונים בישיבה, שיוותה להם חשיבות מפליגה והפנתה את מבטו של הפרט אל עצמו. הווה אומר, בשעה שהזיקה ההדדית בין הישיבה והקהילה נעשתה בעייתית, באותה שעה אמרו לצעיר בישיבה: אל תעסוק בבעיות הקהילה, תן דעתך להווייתך שלך, "עבוד" על עצמך, "עבוד" על השתלמותך, כי זאת מטרת לימודיך ומטרת שהותך בישיבה. ההכרח הפך לאידיאל. כל מחשבה על "תכלית" שאינה שלב פנימי משלבי ההשתלמות הלימודית והמוסרית נחשבה כפסולה. גם "תכלית" הקשורה בקידום הדור, בקידום הקהילה, בשירות לקהילה, מחשבת פיגול ייאמר לה. יש לזכור שגישה זו נוצרה בארצות הגולה בזמן שידן של אומות העולם תקיפה על בית ישראל. בשעה שכוחות אדירים של שינוי וחילון רופפו את מנהיגותה של תורה בקהילות, העמידה תנועת המוסר בפני הצעיר היהודי הנאחז בקרנות מזבח התורה את אתגר עצמותו ופנימיותו. בכך היא ביקשה להתמודד עם אתגר הזמן, לחסן את הצעיר בפני השפעותיו ההרסניות ולקיים את העצה העתיקה: לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. לביצור סגירותו של ה"חדר" שימשה אזהרת ביטול תורה. דעתו של רב ירמיה, שהעוסק בצרכי ציבור כעוסק בדברי תורה (ירושלמי ברכות פ"ה ה"א, טור או"ח סי' צג) נחשבה לדחויה בנסיבות הנתונות. |
|
השואה וקיומה של מדינת ישראל לא שינו דבר ביחסן של הישיבות בנות האסכולה הליטאית אל החברה היהודית שמחוץ לכותליהן. אשר לשואה, אין פלא שהשפעתה על הישיבות הייתה בכיוון העמקה נוספת של מגמת הניכור וההסתגרות. אובדן מרכזי התורה באירופה חייב את שיקומן בישראל תוך נאמנות למורשתן. אולם יציבות סגירותה החברתית של הישיבה לנוכח האתגרים הכבירים של ה"קהילה" הישראלית אומרת דרשני. היאך ניתן להסביר ולהצדיק את התנזרות הישיבה בישראל מכל מעורבות ומכל נטילת אחריות ומנהיגות לגבי עיצוב פני החברה הישראלית? שלושה הסברים מוצעים לחיוב התופעה הזאת. הסבר אחד צמוד למה שכבר נאמר על תנועת המוסר. הסבר זה אומר, אין הכי נמי, בנסיבות העידן המודרני בעל כורחה מתרכזת הישיבה בהשתלמות הפרט, והדבר הזה נאמר לא בנימה של אפולוגטיקה, אלא תוך הכרה אמיתית ומוצדקת. כי אין להכחיש: הישגיה של הישיבה בתחום של חינוך יחידים, יחידים המגיעים לדרגה גבוהה יחסית של השתלמות כבני אדם, כלמדנים, כבעלי מוסר, הישגים אלה אינם מוטלים בספק. סוף כל סוף, עדיין לא נמצא צורך דחוף לפתוח תחנת משטרה בבני-ברק. הרי זו הגיזרה היחידה שבחברה הישראלית שהפשע לא חדר לתוכה, והתנפלותם של אמצעי התקשורת על אותם מקרים יחידים ובודדים שקורים לפעמים מוכיחה עד כמה חריגים מקרים אלה. הישגיה החינוכיים של הישיבה צריכים להישקל כנגד המכשולים וההשפעות העוינות שבהם היא חייבת לעמוד. אבל הסבר זה מודה בפה מלא שכל התחום הציבורי, החברתי, הכלכלי מבחינת יחסה של תורה אליו - שהתחום הזה איננו מתחומי פעילותה של הישיבה. הצלחת הישיבה בהיענותה לאתגר האישי של הזמן מצדיקה, על פי ההסבר הזה, את התעלמותה מן האתגר הציבורי והקהילתי. אבל יש לבעלי ההסבר הזה תשובה נוספת, כוללת יותר, על השאלה: מה עושה הישיבה למען כלל ישראל? התשובה היא כי עצם לימוד התורה יש בו משום תרומה לקיומו ולשלומו של כלל ישראל. כל דף גמרא שאני לומד, אומר בחור הישיבה, מקיים את מדינת ישראל, מקיים את הקהילה. אמונה זו היא, כפי שראינו, חלק ממורשת היחסים שבין הישיבה והקהילה. החידוש הוא הניסיון להצדיק מכוחה של אמונה זו את ההימנעות מכל תרומה ממשית לקיום העם והמדינה החורגת מתחום לימוד התורה. אבל קשה שלא להבחין כאן בסתירה פנימית. הטענה שלימוד הגמרא מקיים את מדינת ישראל משווה, במתכוון או שלא במתכוון, ערך דתי למדינה עצמה. הטוען שבזכות הישיבות מתקיימת המדינה קובע בכך למדינה ערכיות דתית שאין למעלה ממנה. אם כן הדבר, קשה ליישב גישה זו עם סירובן של אותן הישיבות לתת ביטוי ישיר לרחשי ההוקרה וההודיה כלפי שמים על קום המדינה וקיומה. דומה שבעייתיות זו מורגשת גם בחוגי הישיבות עצמם, ולכן נשמעים הסברים אחרים לתופעת הניתוק בין הישיבה והקהילה. אחד מהם אומר, שהכשרת תלמיד הישיבה לקראת מעורבותו בחיי הקהילה הוא עניין של שלבים. עיקר עבודת הישיבה מופנה לשלב הראשון, הוא שלב השתלמות הפרט. אכן סופו של השלב השני לבוא, ואין הישיבה כופרת בחיוניותה של יצירת זיקה ממשית, פתיחות ומעורבות בענייני הקהילה, המדינה והחברה. אבל אין הישיבה מוכנה להכניס את הבחור לשלב זה כל עוד לא עבר את השלב הראשון. בעלי ההסבר הזה מודים שאין הישיבה פטורה מן המעורבות הקהילתית והציבורית, אלא שיש לדחות כל פעילות בהקשר זה, וכל דיון בפעילות שכזאת, עד לאחר זמן. חולשתו של הסבר זה היא שקשה לראות כיצד צעיר שהתרגל והתאמץ לראות את לימוד התורה שלו, לראות את התורה בכלל, כעניין של השתלמות הפרט, יגיע אי-פעם לסוף השלב הראשון. מי שלמד לראות את השתלמות עצמו כחזות-הכל של חינוכו, כיצד ירהיב עוז בנפשו ויקבע שאכן מוכן הוא להיכנס לשלב השני? ואם בכל זאת יחליט לעבור אל שלב ההתמודדות והמעורבות בבעיות החברה והמדינה, כלום הוכשר לעמוד בהתמודדות זו על דרך התורה וההלכה והשקפת היהדות? אין יש-מאין בחינוך. יש חריגים, ודאי אבל אם אין "גדיים" בשלב א' אין "תיישים" בשלב ב'. ויש טוענים שאין זה נכון כלל שהישיבה מסתגרת ואינה תורמת תרומה ממשית לחברה בכללה. הישיבה עושה ועושה. למימוש טענה זו מעלים את המפעלים היפים להפצת תורה בעם, לקירוב רחוקים ולטיפוח בעלי תשובה. אין ספק שהישיבות עושות גדולות באפיקים אלה שעוד לפני שנים לא רבות הסתגרו בפניהם. היום אנחנו מטיילים בארץ, מגיעים למקומות נידחים ומגלים שיש שם ישיבות, והן פועלות, מקרינות ומקרבות. אולם פעילות מבורכת זו אין בה משום שינוי יסודי בעמדת הישיבות בשאלת מעורבותן בחברה. הפצת תורה וקירוב רחוקים אל הישיבה יש כאן, אך אין כאן פתיחות לגבי בעיות החברה והמדינה ומשימת פתרונן ברוח התורה והיהדות. קירוב הלבבות לתורה משימה גדולה וקדושה היא, אך זה תהליך ממושך שככל הנראה לעין יושלם רק עם ביאת המשיח ב"ב. ובעיותיהן הבוערות של החברה והמדינה - כלום דינן כדין הלכתא למשיחא? צריך לחרוג מן המסגרות, צריך לפתוח שערים, צריך לטפח בנפש המורים והחניכים תודעה של אחריות ומחויבות לכלל ישראל ולמדינת ישראל. |
|
בסופם של דברים יש לומר אף זאת: ההתייחסות של הישיבה אל הקהילה אינה רק עניין למשימות החברתיות והקהילתיות המוטלות עליה. זאת גם בעיה פנימית של עיקר משימתה המוצהרת: לחנך ולטפח גדולי תורה. בלא התמודדות עם צד שכנגד, עם מי שמתנגד, אבל מוכן לשמוע מדוע לא יתנגד; בלא התמודדות אמיתית בין תורה לבין מה שאיננו תורה, בין אמונה לבין מה שאיננו אמונה או אינו אלא תחליף לאמונה ישרה - בלא התמודדות שכזאת קיים חשש לרמת ההישג האינטלקטואלי והיצירה האינטלקטואלית. השריר הפיזיולוגי מתחזק רק על ידי הפעלתו מול כוח נגדי, והוא הדין לגבי הכוח האינטלקטואלי. בכל הדורות התעלו בני ישיבות על ידי התמודדות ישירה עם מציאות עוינת, ויכלו לה. התמודדות שכזאת כמעט שאינה מתנהלת היום. המשא-ומתן הוא תמיד בחוג צר מאד של אחים לדעה. לאן אתה יכול להגיע בחישול שריריך האינטלקטואליים אם כל הזמן אתה מנהל דו-שיח עם עצמך? כשאין דיאלוג עם היריב, כשאין מלחמתה של תורה עם העולם שמחוץ לתורה, הרי יש חלילה רפיון של תורה. גדולי עמנו לא נעשו גדולים בתורה אלא מתוך מאבק רוחני אמיתי עם עולם שאיננו תורה. נתקיימה בהם בגדולי-רוח אלה תפילתו של דוד המלך ע"ה "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". ההליכה לפני ה' היא בכל מקום, ולא רק בבית הכנסת ובבית המדרש. דוד המלך לא התפלל שה' יזכה אותו להתהלך לפניו במשכנות התפילה והתורה, וכי לשם כך היה זקוק לסיוע מיוחד מן השמים? מה שביקש הוא שיזכה שגם בארצות החיים, חיי הכלכלה וחיי החברה וחיי המדינה יתהלך לפני ה'. |
