|
מילות מפתח: תשובה; חזרה בתשובה.
תקציר: הסבר שתי פרשיות התשובה שבתורה לאור ההיסטוריה של עם ישראל. |
|
פרשה א'
בספר דברים (ד, כה-כט) נאמר:
|
כה. כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלהיך להכעיסו.
כו. העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה לא תאריכן ימים עליה כי השמד תשמדון. כז. והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה. כח. ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחן. כט. ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. |
|
המצב המתואר כאן הוא כך: בני ישראל יושבים על אדמתם שנים רבות, והאוכלוסיה הולכת וגדלה בהתמדה. במשך הזמן מתרחק העם מאלוקיו ועושה את הרע בעיני ה'.
הרוצה יכול לראות את המלה "ונושנתם" במובן של תרדימה ושינה. העם אינו ער די לייעודו, מצבו הכלכלי טוב, אויבים לא מציקים לו מבחוץ והתוצאה: "וישמן ישורון ויבעט". אך הרוצה יכול לראות במלה זו ביטוי להתיישנות ולהזדקנות. כלומר, העם יוצא מתוך הנחה ששנים כה רבות של ישיבה שלוה בארץ - כבר "הרגילו" את הבורא למעשיו השליליים של העם, והוא לא יגיב גם אם יסטה זה מאמונתו ומנאמנותו (דעת זקנים מבעלי התוספות). בין כך ובין כך מתאר הפסוק את העם כמפנה עורף לה', משחית, פונה לעבודת אלילים, עושה את הרע ומכעיס את אלוקיו. המלים "והשחתם", "ועשיתם הרע", ו"להכעיסו" מאפשרות להבין שכאן מדובר במעשי חטא שונים המאפיינים התדרדרות כללית והתפרקות ממצוות התורה (ראה אבן עזרא). אולם המעיין במקבילותיהן של מלים אלה במקומות אחרים במקרא ייוכח שהן מופיעות אך ורק בקשר לעבודת אלילים ולבגידה בה'. המלה "והשחתם", למשל, בכל מקום בו היא מופיעה בהטיותיה השונות, משמעות אחת לה: עבודת אלילים. בפרק זה בו אנו עוסקים נאמר: "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל" (דברים ד, טז); לאחר מעשה העגל נאמר: "לך רד כי שחת עמך... עשו להם עגל מסכה" (שמות לב, ז-ח); בצוואתו של משה נאמר: "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך... להכעיסו במעשה ידיכם" (דברים לא, כט), וקודם לכך נאמר: "וזנה אחרי אלהי נכר הארץ"; ועל התנהגות בני ישראל לאחר מות השופטים נאמר: "והיה במות השופט ישובו והשחיתו מאבותם ללכת אחרי אלהים אחרים" (שופטים ב, יט). בכל המקומות הללו וברבים אחרים אין למלה "השחתה" - כשהיא מופיעה בפני עצמה וללא תוספת שם עצם - אלא משמעות אחת: עבודת אלילים. בעקבות כך רשאים אנו להציע לפרש באותם המקומות בהם מופיעה המלה "השחתה" ללא קשר עם עבודת אלילים - את המשמעות הזאת של עבודת אלילים בלבד. לפיכך תתפרש האשמתו של ישעיהו "זרע מרעים בנים משחיתים" (א, ד) במובן של בנים רעים העובדים עבודה זרה. ודבריו של המשורר: "אמר נבל בלבו אין אלקים, השחיתו והתעיבו עול אין עושה טוב" (תהלים נג, ב) יתפרשו אף הם במובן זה, שהנבל מפנה עורף לה' ופונה אל אלהים אחרים (ראה פרשני המקום), וכן במקומות רבים אחרים. גם על המלים "ועשיתם הרע בעיני ה' אלקיך" תחול פרשנות זו. לדעתנו אין כוונתן של מלים אלה לרעה כללית ולחטאים שונים, אלא לעבודת אלילים, לבגידה ולהפניית עורף לה' בלבד. צמד זה של הפועל "לעשות" עם שם העצם "רע" או "רעה" מופיע, אמנם, פעמים רבות במקרא ולאו דווקא במובן של עבודת אלילים. כאשר שליחו של יוסף, למשל, מאשים את בני יעקב בגניבת הגביע ואומר: "הרעותם אשר עשיתם" (בראשית מד, ה) הוא אינו מתכון שהם עובדים עבודת אלילים. אך כשצמד מלים זה מופיע בתוספת המלים "בעיני ה' " - הוא יופיע תמיד במשמעות של עבודת אלילים ובגידה מרדנית בה'. הנה, לדוגמה, נאמר על מעשה העגל: "על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו" (דברים ט, יח); משה בצוואתו אומר: "כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם" (דברים לא, כט); על בני ישראל בתקופת השופטים נאמר: "ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים" (שופטים ב, יא); על שלמה המלך נאמר: לילך שלמה אחרי עשתרת אלהי צידונים ואחרי מלכום שקוץ עמונים ויעש שלמה הרע בעיני ה' " (מלכים א יא, ה-ו); על עמרי מלך ישראל נאמר: "ויעש עמרי הרע בעיני ה'... וילך בכל דרך ירבעם בן נבט ובחטאתו אשר החטיא את ישראל" (מלכים א טז, כה-כו) וכן במקומות רבים, בכולם מתקשר משפט זה לעבודת אלילים. מלים אלה מושמעות גם כהערכה על דור המרגלים: "עד תום כל הדור העושה הרע בעיני ה' " (במדבר לב, יג). ואם כי אין במעשה המרגלים חטא עבודת אלילים, הרי נחשב הוא להפניית עורף לה', לבגידה בו, והוא שקול אולי כעבודת אלילים. בדומה לכך ובצורה זו ניתן לפרש גם את דבריו של שמואל אל שאול לאחר שלא מילא אחר דברי ה' ולא הכרית את עמלק: "ולמה לא שמעת בקול ה' ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה' " (שמואל א טו, יט). אין כאן מעשה עבודת אלילים בפועל, אך מעשהו של שאול נחשב לעבודה מסוג זה בגלל המרידה והפניית העורף המאפיינות את המעשה הזה. גם שמואל עצמו מדגיש ומצביע על כך באמרו: "כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר". לאמור: חטא זה של אי ציות לצו האלוקים דומה הוא לפנייה אל קוסמים ולעובדי תרפים (ראה רד"ק). גם במעשהו של דוד עם בת-שבע ואוריה החתי מופיעות מלים אלה. נתן הנביא מייסר אותו על המעשה ומשמיע לפניו את משל כבשת הרש. בסיומו הוא אומר: "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיני (בעינו), את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ואתו הרגת בחרב בני עמון" (שמואל ב' יב, ט). אף מעשה זה נחשב לבגידה בה' ולמרידה בו, שהרי הנביא עצמו בהמשך דבריו אומר: "אפס כי נאץ נאצת את איבי ה' בדבר הזה" (שם, שם, יד), כלומר, גרמת לחילול שמו וסללת דרך בפני העם להכעיסו (ראה תרגום יונתן), לפיכך מופיע במקרא, גם במקרה הזה כמו בשני המקרים הקודמים (מרגלים ומעשה שאול) המשפט "לעשות הרע בעיני ה' ". פרט לשלשה מקרים אלה מופיע, כאמור, בכל מקום משפט זה בקשר לעבודה זרה בלבד. אף המלה "להכעיסו" מוזכרת רק בקשר לעבודה זרה. בשירת האזינו אנו קוראים: "הם קנאוני בלא-אל כעסוני בהבליהם" (דברים לב, כא); על בני ישראל בתקופת השופטים נאמר: "וילכו אחרי אלהים אחרים... וישתחוו להם ויכעסו את ה' " (שופטים ב, יב); על ירבעם נאמר: "ותלך ותעשה לך אלהים אחרים ומסכות להכעיסני" (מלכים א יד, ט); ירמיהו אומר: "מדוע הכעיסוני בפסיליהם בהבלי נכר" (ירמיהו ח, יט); יחזקאל אומר: "ותזני אל בני מצרים... ותרבי את תזנתך (=עבודת אלילים) להכעיסני" (יחזקאל טז, כו) וכן במקומות רבים אחרים. מכל המקומות הללו מתברר ש"להכעיס" את ה' פירושו לעבוד עבודה זרה. לאור זאת נמצאנו למדים שפסוק כ"ה שבפרשתנו מתאר את בני ישראל כחברה ש"מתיישנת" בארץ, מתדרדרת, מפנה עורף לה' ועובדת עבודה זרה, ואין הפסוק עוסק בחטאים ובפשעים אחרים, כמו רצח, ניאוף, גזל, שבועת שווא וכדומה. |
|
תגובת ה' על התנהגות זו - מפורטת בפסוק כ"ו: "אבד תאבדון מהר מעל הארץ", ו"לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון". מול "ונושנתם" - מופיע "אבד תאבדון מהר" ומול "תוליד בנים ובני בנים" - מופיע "השמד תשמדון". שני עונשים, אפוא, לפנינו: מות והגליה מן הארץ. ואכן הפסוק הבא (כז) מתאר את ההגליה: "והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגויים". לכל הדעות - מלים קשות, אך מבין מלות העונש מבצבצת גם הבטחה מעודדת: העובדה שה', הרחום והחנון, הוא שהפיץ את העם, והעובדה שהפיזור נעשה בתכנון אלוקי בלבד ואין הוא נתון ליד המקרה - מוכיחות ומבטיחות שההליכה לגלות והשהיה הארוכה בין האומות - לא תביא להכחדת העם ולהתבוללותו. אולם שם, בגולה, עתיד העם להמשיך ולעבוד עבודה זרה: "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם, עץ ואבן וגו' ". אפשר לראות בפסוק זה את המשכה של המרידה: בארץ הם עבדו עבודה זרה ובגולה הם ממשיכים בה ללא כל שינוי. אפשר גם לראות בפסוק זה את המשכה של הענישה: בארץ הם עבדו עבודה זרה מתוך רצונם החופשי, אך בגולה כעונש וכמשקל נגד, הם ייאלצו, בניגוד לרצונם החופשי, להמשיך בעבודה זרה זו (ראה אברבנאל). אך אפשר שמתוארת לפנינו מציאות אחרת: הם יהיו עבדים לאדונים עובדי האלילים, ובמו עיניהם יראו את טיבו השלילי של הפולחן האלילי (ראה אונקלוס ורש"י). בין כך ובין כך עתיד העם להתפכח מן השיכרון בו היה שרוי ולהתעורר מן התרדמה שגרמה להתדרדרותו, הוא יכיר שאלילים אלה הם גלמים חסרי כל רוח, תכונה או פעילות. הוא יכיר ש- |
"פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא יראו,
אוזניים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון, ידיהם ולא ימישון, רגליהם ולא יהלכו - לא יהגו בגרונם". |
|
יתר על כן: הוא יכיר ש"כמוהם יהיו עושיהם - כל אשר בוטח בהם" (תהלים קטו, ה-ח). התוצאה המתבקשת מאליה תהיה: "ישראל בטח בה' - עזרם ומגינם הוא", או כלשון פרשתנו בפסוק כ"ט: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".
תשובה זו אינה תשובה הבאה מתוך ייסורים, מתוך סבל או מתוך לחץ והכרח. לפנינו תשובה מתוך הכרה אמיתית ומתוך שכנוע שהדרך בה הלך הייתה מוטעית ושלילית, וכי דרך ה' היא הדרך הנכונה. המלים "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" מצביעות על כך שלפנינו תשובה מתוך אהבה מתוך רצון ומתוך כנות אמיתית. אף המלה "בקש" (ובקשתם) ייחודית היא לחזרה בתשובה לאחר חטא עבודה זרה, בגידה ומרידה בה', ומסמלת את הרצון להתקרב אליו וליצור כלפיו נאמנות וצייתנות. ירמיהו אומר, לדוגמה: |
"בימים ההמה ובעת ההיא נאום ה' יבואו בני ישראל,
המה ובני יהודה יחדו הלוך ובכו ילכו ואת ה' אלקיהם יבקשו" (ירמיהו נ, ד). |
|
דבריו אלה הם המשך לכל מסכת נבואותיו שבספר, ומצביעים על כך שיבוא יום, לאחר תקופה ארוכה של בגידה ומרידה בה', בו ישובו בני ישראל אליו ויעבדוהו. החוזר אל ה' נקרא, אם כן, מבקש ה' אף כאן, בפרשתנו מובטח שבני ישראל יבקשו אותו, ומכיוון שהוא לא ירחיק עצמו מן העם למרות בגידתם - הם ימצאוהו.
אולם בהמשכם של הפסוקים לא נאמר מה תהיה התוצאה של מציאת ה'. כלום עתידים הם להישאר בגולה ולעבוד את ה' שם, או שמא מצפה להם גאולה והם ישובו ארצה? "דברי תורה עניים הם במקום אחד ועשירים במקום אחר". ההשלמה לפסוקי התורה שלפנינו מצויה בנבואה הבאה שנאמרה על ידי ירמיה הנביא: |
"כי כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם והקמתי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה... וקראתם אתי והלכתם והתפללתם אלי ושמעתי אליכם ובקשתם אתי ומצאתם כי תדרשני בכל לבבכם. ונמצאתי לכם נאם ה' ושבתי את שבותכם וקבצתי אתכם מכל הגוים ומכל המקומות אשר הדחתי אתכם שם נאום ה', והשבתי אתכם אל המקום אשר הגליתי אתכם משם" (ירמיהו כט, י-יד).
|
| בנבואה זו משתמש הנביא באותם ביטויים המצויים בפרשתנו: "ובקשתם", "ומצאתם", "תדרשנו", "בכל לבבכם". בכך יש לראות את הקשר שבין שני הקטעים ולפי השלמה זו שבירמיהו ישיב ה' את עמו למעמדו הראשון, יקבץ אותו מכל הארצות ויחזירו לארצו ממנה הוגלה. |
|
הניסוח "כי תוליד בנים ובני בנים" מאפשר לראות את הפרשה במובן של אזהרה: אם תעבדו עבודה זרה - תושמדו ותוגלו. אך הוא גם מאפשר לראות כאן חזון נבואי ותיאור מפורט של העתיד להתרחש עם העם לאחר שישב שנים רבות על אדמתו. התורה מגלה כאן שההתדרדרות עתידה לבוא ביום מן הימים. העם יפנה אז עורף אל ה' ויעבוד עבודה זרה; כתוצאה מכך הוא ייענש במות ובגלות, אך סופו של התהליך ההיסטורי יהיה, כך מבטיחה התורה, שהעם יתעורר, ישוב בתשובה, וה' ימצא לו לסייעו ולהחזירו ארצה. בדיקה לאורכם של דברי ימי ישראל מגלה שאכן כבר קוימה נבואה זו. בחלקה - עם חורבן ממלכת ישראל בימי הושע בן אלה, ובשלמותה - עם חורבן ממלכת יהודה בסוף ימי הבית הראשון ובתקופת שיבת ציון בראשית ימי הבית השני. וכך אמר רבי לוי בן גרשם (הרלב"ג) בפרושו לפרשת התשובה הזאת: |
"הנה עונותיהם הטו שכבר נתקיים זה הייעוד הרע בגלות עשרת השבטים, שלא נשאר מהם כי אם מתי מספר... ובגלות הראשון שגלו לבבל והוכרחו שם להשתחוות לצלם... ואליהם ידמה שרמז בזה המקום...".
|
|
הבה ונראה כיצד, אמנם, נתקיימה נבואת התורה בשתי גלויות אלה.
בתנ"ך מסופר שמיד לאחר מות יהושע והזקנים הפנה העם עורף ובגד בה': |
"וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאה ועשר שנים, ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס בהר אפרים מצפון להר געש. וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה' וגם את המעשה אשר עשה לישראל. ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים. ויעזבו את ה' אלקי אבותם המוציא אותם מארץ מצרים וילכו אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיהם וישתחו להם ויכעיסו את ה' ויעזבו את ה' ויעבדו לבעל ולעשתרות" (שופטים ב, ח-יג).
|
| אולם ה', ברוב רחמיו, לא מיהר להוציא לפועל את העונשים הכתובים בפרשתנו והוא הענישם בעונשים שתפקידם היה להזכיר להם שסטו מן הדרך ולהחזירם לנתיב הנכון. נוסף לכך הקים להם שופטים שידריכום בדרך הנכונה וימנעו מהם התדרדרות ובעקבותיה ענישה. אולם |
"במות השופט ישובו והשחיתו מאבותם ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם ולהשתחוות להם, לא הפילו ממעלליהם ומדרכם הקשה" (שם, שם, י"ט).
|
|
תופעה זו הלכה וחזרה על עצמה לאורך רוב ימי הבית הראשון. מלכים צדיקים מנעו אמנם את הבגידה לזמן מה, אולם לאחר מותם כשקמו מלכים אחרים - חזר העם לסורו והעונשים ניתכו על העם. נביאים לא מנעו, כוהנים לא רסנו והעם המשיך להתדרדר. עבודת אלילים הייתה מעשה נפוץ, והמרת ה' באל אחר הייתה מקובלת בכל מקום.
חורבן ממלכת ישראל, בה חיו עשרת השבטים, התרחשה רק לאחר שנתמלאה סאתם ומדת ההבלגה באה לקיצה. |
"אמר רבי יהושע בן לוי: לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו בה שבעה בתי דינים עבודה זרה. ואלו הן: ירבעם בן נבט, ובעשא בן אחיה, ואחאב בן עמרי, ויהוא בן נמשי, ופקח בן רמליהו ומנחם בן גדי והושע בן אלה" (גיטין פ"ח ע"א).
|
|
אין במניין זה משום הצבעה על מלכים בודדים. מדובר כאן בראשי שושלות של מלכויות וחצרות שכל יוצאי חלציהם המשיכו במעשי האבות: חטאו והחטיאו את הרבים.
הדברים הכתובים בפרשתנו, התממשו, אפוא, לאחר תקופה כה ארוכה, בצורה חלקית בלבד. ממלכת ישראל נחרבה, רובו של העם הושמד "ולא נשתייר מישראל היושבים בשומרון אלא אחד משמונה שבהם" (סדר עולם), השאר הוגלו. ואילו המשכו של התהליך לא התממש. לא שמענו כי בקשו את ה', ולא שמענו כי חזרו אליו ומצאוהו, וכי הוא, יתברך, החזירם ארצה. "ויגל ישראל מעל אדמתו אשורה עד היום הזה" (מלכים ב יז, כג). מלך אשור הגלה אותם לחלח, לחבור, לנהר גוזן ולערי מדי. אפשר שזו אפריקה, אפשר שאלה הרי סלוג (ראה סנהדרין צ"ד ע"א), ואפשר שהם נמצאים מעבר לנהר סמבטיון (ראה בר"ר פ' ע"ג). עובדה, הם לא חזרו אל ה' ואינם עתידים אי פעם לחזור ארצה (ראה משנה סנהדרין ק"י ע"א). יתר על כן, הם השתדלו להנות מכל מקום אליו הגיעו, מנו את מעלותיו והצביעו על עליונותו כלפי ארץ ישראל (ראה סנהדרין שם). מדוע, אם כן, ירצו לחזור ארצה? עשרת השבטים הלכו, אפוא, ואבדו לעם ישראל. לא כן ממלכת יהודה. אף היא חטאה במעשיה, אף היא הכעיסה את ה' בבגידותיה ואף היא לא צייתה לקריאותיהם של הנביאים שקראו להם לחזור בתשובה. גם ליהודה היו מלכים מחטיאים בצידם של מלכים צדיקים, וגם היא נענשה כפי שנענשה ממלכת ישראל, אולם כלפיה נתקיימו נבואות התורה ונבואותיו המשלימות של ירמיהו עד תומן. חטאים רבים חטאה יהודה במשך כל ימי הבית הראשון. כל הנביאים שקמו לה, החל מהושע וישעיהו, מפרטים ומתארים את חטאיה ואת מעשיה השליליים, אולם עיקר חטאה היה - הפניה לעבודת אלילים. דבריו הבאים של ירמיהו מצביעים על כך במפורש: |
"מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה. על מה אבדה הארץ, נצתה כמדבר מבלי עבר? ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה וילכו אחרי שרירות לבם ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם" (ט' יא-יג).
|
| יש כאן, אמנם, עזיבה כללית של תורת ה' והזנחת המצוות, אך קיימת כאן הדגשה על הליכה אחרי הבעלים. בצורה ברורה, יותר נאמרים הדברים אל הגולים יושבי מצרים: |
"אתם ראיתם את כל הרעה אשר הבאתי על ירושלים ועל כל ערי יהודה והנם חרבה היום הזה ואין בהם יושב. מפני רעתם אשר עשו להכעסני ללכת לקטר, לעבד לאלהים אחרים אשר לא ידעום המה, אתם ואבתיכם.
ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים השכים ושלח לאמר אל נא תעשו את דבר התעבה הזאת אשר שנאתי ולא שמעו ולא הטו את אזנם לשוב מרעתם לבלתי קטר לאלהים אחרים. ותתך חמתי ואפי ותבער בערי יהודה ובחצות ירושלים ותהיינה לחרבה לשממה כיום הזה" (ירמיהו מד, ב-ו). |
|
נכון, ירמיהו הנביא בנבואותיו מתלונן גם על חטאים אחרים. הוא מזכיר את חילול השבת (פרק יז); את כבישת העבדים (פרק לד); את חטא הניאוף (פרק כט) ועוד. אף חז"ל הדגישו כי הבית הראשון נחרב "מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות ושפיכות דמים" (יומא ט ע"ב), אולם החטא העיקרי היה, כפי הנראה, עבודת אלילים.
דברי התורה התגשמו, אפוא, במלואם. תושבי יהודה הושמדו בחלקם ויתרם הוגלה לבבל. כך מספר התנ"ך: |
"וישחט מלך בבל את בני צדקיהו ברבלה לעיניו ואת כל הרי יהודה שחט מלך בבל.
ואת עיני צדקיהו עור ויאסרהו בנחשתים לביא אתו בבלה. ואת בית המלך ואת בית העם שרפו הכשדים באש ואת חומות ירושלים נתצו. ואת יתר העם הנשארים בעיר ואת הנפלים אשר נפלו עליו ואת יתר העם הנשארים הגלה נבוזראדן רב טבחים בבל" (ירמיהו ל"ט, ו-ט). |
| עדות אחרת נשמעת מפיו של רבי יהושע בן קרחה. הוא אמר: |
"סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים, בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה רבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא על אבן אחת" (גיטין נ"ז ע"ב).
|
|
רב טבחים זה אף שחט את כל חברי הסנהדרין הגדולה והקטנה על דמו של הנביא זכריה, וקטל באותו מקום בחורים, בתולות ותינוקות של בית רבן (ראה שם). כך, למגנת לבנו, נתגשמו דברי התורה אודות עונש המוות וההגליה.
אף התחזית אודות "ועבדתם שם אלהים אחרים" וגו' (פסוק כח) - נתגשמה במלואה. בספר דניאל (פרק ג) מסופר על נבוכדנצר מלך בבל שהעמיד בעיר בירתו צלם גדול והוציא צו כי כל תושבי העיר חייבים להשתחוות לצלם. המסרב יושלך לכבשן אש בוערת. כולם עשו כמצוות המלך, פרט לחנניה, מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן זה. מחזה זה, וחיים בצל האליל עוררו את גולי בבל להכיר בה' כאלוקי ישראל ולשוב אליו בכל לבבם ובכל נפשם. שהותם בגולה נמשכה, כידוע, שבעים שנה בלבד. הגולים "התבוננו בה בינה" (כלשונו של הרמב"ן בדברים ד') והבינו את הסיבות שהביאו אותם לבבל. הצעד הבא היה לבקש את ה', למצוא אותו ולשוב אליו. וכך אומר הרמב"ן: |
"גם זה רמז לגאולת בבל ששבו אל ה' והתוודו לפניו ושמעו לקול הנביאים אשר הקים להם, ולפיכך הבטיחם שלא ישחיתם ולא ישכחו את ברית אבותם" (בפירושו לפסוק ל').
|
| ואכן, בתחילת ימי הבית השני שבו הגולים ארצה ונבואתו של ירמיהו: "והשבתי אתכם אל המקום אשר הגליתי אתכם משם" (כט, יד) התגשמה במלואה. כך נסגר המעגל על גולי בבל, וכך התגשמה בדברי ימי ישראל פרשה זו שבתורה. |
|
בהמשך הפרשה נאמר: |
ל. בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו.
לא. כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישנא את ברית אבתיך אשר נשבע להם. |
|
האם מהווים שני פסוקים אלה המשך לכל הפסוקים (כה-כט) שקדמו להם? נראים הדברים שלא. כי כל הפסוקים הקודמים עוסקים בעם ישראל שגלה מארצו והתעורר מתרדמתו מתוך הכרה ומתוך תבונה, וחוזר אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו. תשובה זו מכונה, כאמור, תשובה מאהבה. אולם בשני פסוקים אלה מדובר על התעוררות מתוך "בצר לך", מתוך סבל, מתוך מצוקה ומתוך ייסורים החוטא שב, אמנם, "עד ה'" ושומע בקולו, אך אין זו תשובה מתוך הכרה, מתוך שכנוע ומתוך חיפוש דרך חדשה. אין זו תשובה של "בכל לבבך ובכל נפשך". זו תשובה שבאה מתוך אילוצים, ולמרות זאת מקובלת היא בעיני ה', כי "אל רחום ה' אלוקיך..." (ראה אור החיים) אך קשה לראות בשני פסוקים אלה המשך לכל הפסוקים הקודמים.
ניתן להניח שהתורה רומזת כאן לגלות, או לגלויות שתבואנה על העם בנוסף לזו של בבל. גלות שייחודה הוא סבל, צער וייסורים. גם המלים "באחרית הימים" רומזות שמדובר בגלות מאוחרת מזו של ימי הבית הראשון אולי נרמזת כאן גלות ארוכה יותר מזו של בבל, שתמשך עד ל"אחרית הימים" ועד שתבוא ההתעוררות הגדולה (ראה רלב"ג ואברבנאל). נראה, אם כן, שקיצורם של הדברים, מיעוטן של מלים וסתימתו של הנושא בשני הפסוקים שלפנינו - מחייבים לתור אחר השלמתם של הדברים במקום אחר במקרא, ומקום זה נמצא לפנינו בצורה מפורטת יותר בספר דברים פרק ל'. זו היא פרשת התשובה השניה שבתורה. פרשה ב' בחלקה הראשון של הפרשה נאמר: |
א. והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה.
ב. ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. |
|
פסוק א' עוסק בשני מצבים: במצב בו מקבל העם את הברכות שנאמרו קודם לכן (כח, א-יד) וכתוצאה מכך הוא חוזר מדרכו הרעה ומתעורר לתשובה; ובמצב בו מקבל העם את כל הקללות שנאמרו קודם לכן (שם, טו-סח), וכתוצאה מן הצער, הייסורים והאסונות - הוא חוזר בתשובה.
מכיוון שפרשה זו כתובה לאחר התוכחה הנוראה (פרק כח) מן הדין הוא שנראה בה המשך לדברים שנאמרו שם. עיון בפסוק ט"ו שבתוכחה מגלה את חטאי העם שגרמו להגלותו: "אם לא תשמע בקול ה' אלקיך לשמר לעשות את כל מצוותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום". לא נאמר כאן שחטאי העם היו מסוג "השחתה", "הרע בעיני ה' " ו"הכעסה", כפי שנאמר בפרשה הראשונה דלעיל. כאן מדובר על עבירות כלליות ולאו דווקא על עבודת אלילים, מרידה והפנית עורף לה'. בפסוק מ"ה נאמר: "כי לא שמעת בקול ה' אלקיך לשמר מצוותיו וחקתיו אשר צוך", בפסוק מ"ז נאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל"; בפסוק נ"ח חוזרת התורה ואומרת: "אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת", ובפסוק ס"ב מסוכמים החטאים במלים "כי לא שמעת בקול ה' אלקיך". חטא עבודת אלילים לא הוזכר כלל לכל ארכה של התוכחה. עלינו לומר, אפוא, שגלות זו המוזכרת בתוכחה הארוכה, ושפרשתנו מהוה המשך לה - לא נגרמה כתוצאה מעבודת אלילים ולא כתוצאה ממרידה בה', אלא כתוצאה מעבירות על מצוות התורה באופן כללי. לפיכך אין פרשתנו זהה לפרשת התשובה הראשונה, בה, כפי שנתברר לעיל, מדובר על הגליה כתוצאה מעבודת אלילים, ואין לראות אח התקופות ההיסטוריות של שתי הפרשיות כתקופות מקבילות. הראשונה, כאמור, כבר התקיימה בימי הבית הראשון ובתחילת ימי הבית השני, והשניה - אפשר שזו התחילה עם חורבן הבית השני והולכת ומתמשכת עד לימינו אלה. הרמב"ן בפרושו לתורה (דברים ל, א) כבר קבע את הדברים באופן החלטי: |
"כבר הזכרתי כי הפרשה הזאת עתידה, כי כל ענייניה לא היו ולא נבראו, אבל הם עתידין להיות".
|
| ובעקבותיו האברבנאל (בפרושו לתורה, שם): |
"הפרשה הזאת עתידה לבוא, כי לא נתקיימו ייעודיה לא בבית ראשון ולא בבית שני, והיא כלל נחמתנו ותקוותנו והיא תרופה כללית לכל צרותינו".
|
|
לדידם של שני מאורי עולם אלה יש לראות את פרשתנו כשייכת לתקופה שעתידה עדיין להיות.
ובכן לכשיבואו כל הצרות הללו שפורטו בפרק כ"ח - עתיד העם להשיב אל לבבו "בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה". אולם לא ברור מה בדיוק עתיד העם להשיב אל לבו. פסוק ב' מפרש פרט זה: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו"! תן דעתך! בפסוק ל' שבפרק ד' נאמר: "בצר לך, ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו". ובפסוקים שלפנינו חוזרים ומופיעים שוב הביטויים האלה: "כל הדברים האלה", "ושבת עד ה' אלקיך" "ושמעת בקולו". כלום מקרי הוא שחזרה כה מדויקת מופיעה כאן בפרשתנו? עליך לאמר, אפוא, שהצעתנו שהוצעה לעיל, לראות בפסוק ל' רמז לפרשה שניה זו, ולראות בפרשה שניה זו את המשכו של הפסוק הנ"ל ("בצר לך") נראית מסתברת וראויה לעיון ולפרשנות. לפיכך, כאשר דברה שם התורה על גלות של סבל וייסורים (בצר לך) שעתידה להיות באחרית הימים, התכוונה, כנראה, לגלות זו המפורטת כאן בפרק י' שאף היא גלות של סבל וייסורים כמתואר בתוכחה שבפרק כ"ח. ובכן, הצעד הראשון יהיה "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו". לא נאמר כאן "ושבת אל..." כפי שנאמר בסופה של הפרשה (פסוק י'), כי כפי הנראה קיים הבדל משמעותי בין "לשוב עד" לבין "לשוב אל". "לשוב עד" הוא צעד קצר יותר, קטן יותר, ראשוני יותר ואולי אף התחלתי בלבד. שמושו בדרך כלל במובן של נטישת הדרך הרעה מתוך רצון לשוב אל ה'. רק מי ששב עד ה' והתחרט על מעשיו הרעים הוא שיכול לצעוד צעד נוסף ולשוב אל ה'. הנביא הושע (יד, ב) אומר: "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוונך". לאחר מכן הוא אומר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ". לאמור: הצעד הראשון של תשובה הוא, שהחוטא יכיר בחטאו, יצטער על כד ויראה בדרכו כשלון. לכך קורא הנביא "שובה עד ה'. רק לאחר מכן נדרש החוטא לצעוד צעד קדימה ולשוב אל ה',לעבודתו, לפולחנו ולהתדבק בו. כך גם בדברי הנביא יואל. תחילה הוא אומר: "וגם עתה נאם ה' שבו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד" (ב, יב). הכוונה, כפי הנראה, להתחרט על המעשים הרעים, ורק לאחר מכן הוא דורש צעד נוסף: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלקיכם" (יג). בדומה לכך במגילת איכה: "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה' " (ג, מ). לאמור: בדיקת המעשים הרעים והחרטה עליהם צמודה לתשובה עד ה'. לאחר מכן נאמר שם: "נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים", זהו, כפי הנראה, השלב השני - לשאת כפים אל ה'. וכן בסוף אותה מגילה: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם (ה, כא). זהו, אם כן, שיאה של התשובה ויעדה הסופי. לפיכך, כשהנביא ישעיהו אומר: "עדיו יבוא ויבשו כל הנחרים בו" (מה, כד), הוא משתמש במלה "עדיו" ולא במלה "אליו" כי בכוונתו להצביע על כך שעליהם "להתחרט על מה שעשו בחייהם" (כדברי רש"י), כלומר לצעוד את הצעד הראשוני לקראת התשובה. וכשהוא אומר: "ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא ושבו עד ה' ", (יט, כב), ולא "ושבו אל ה' ", כוונתו לומר שעל מצרים לשוב ממעשיה הרעים, אך לא כדי להתדבק אל ה' ולקבל עליה עול מלכות שמים. וכן הנביא עמוס. כשהוא מייסר את העם בתוכחותיו וגוער בהם במלים "ולא שבתם עדי" (ד, ו ואילך) - הוא אינו אומר "ולא שבתם אלי". כי העם נדרש כרגע לשוב - ממעשיו הרעים כתוצאה מן המכות שניתכו עליו: חוסר בשר, בצורת, אבדן יבול, דבר, אש ועוד. תשובה כתוצאה מייסורים היא תשובה מיראה ולא תשובה מאהבה, ואין לכנותה, אם כן, במלים "לשוב אל". מאידך, כשדוד המלך אומר "יזכרו וישבו אל ה' כל אפסי ארץ וישתחוו לפניך כל משפחות גויים" (תהלים כב, כח) - הוא לא משתמש בביטוי "עד ה'", כי בקטע זה מדובר בתשובה מתוך הכרה ולא מתוך ייסורים, והתקרבות מסוג זה היא התקרבות מושלמת והיא תקרא, כאמור, לשוב "אל ה'". וכך נאמר על המלך יאשיהו: "וכמהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו" (מלכים ב' כג, כה). כי מלך זה עבד את ה' מתוך אהבה, ומעשיו הרבים לביעור האלילות והשלטת התורה בחיי יום יום מוכיחים על כנותו וקרבתו האמיתית אל ה', לפיכך לא נאמר עליו "אשר שב עד ה'". אף שלמה, כאשר הוא מתפלל בעת חנוכת המקדש על השבויים אשר חוזרים בתשובה לאחר שנאנקו בארץ שביים אומר: "והשיבו אל לבם בארץ אשר נשבו שם ושבו והתחננו אליך בארץ שביהם ולאמר חטאנו והעוינו רשענו. ושבו אליך בכל לבבם ובכל נפשם בארץ אויביהם" (מלכים א ח, מז-מח). תחילה "ושבו", רק אחר כך "ושבו אליך". השיבה הראשונה איננה "שיבה אל", כי היא התעוררות ראשונית כתוצאה מסבל וייסורים. רק לאחר מכן באה "שיבה אל" מתוך רצון לעבדו בכל הלב ובכל הנפש. לאור הדברים הללו אפשר לראות בפסוק ב' שבפרשתנו את צעדם הראשון של הגולים: "לשוב עד ה' ". הם חוזרים בתשובה מתוך ייסורים ("בצר לך") ומתוך סבל ואין זו עדיין תשובה "אל ה' " למרות שהם מגייסים לצורך כך גם את משפחתם ("אתה ובניך") ושבים בכל הלב ובכל הנפש, כי תשובה מייסורים היא בתחילה תשובה "עד ה' ", לאחר מכן תבוא תשובה "אל ה' ". יתר על כן. לא נאמר כאן "ושבת עד ה' אלוקיך לשמור מצוותיו וחוקותיו" כפי שאמנם נאמר בסופה של הפרשה (פסוק י'). נאמר כאן "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו" , ואין "שמיעה בקול" דומה לשמירת מצות וחוקים. זו מתייחסת למלוא קיומן של דרישות היהדות, בשעה שהראשונה - "ושמעת בקולו" - משמעותה כנראה שונה. הפועל "שמע" - מובנים רבים לו: ישנה שמיעה שפירושה לקלוט קול דרך האוזניים, כמו: "את קולך שמעתי בגן ואירא" (בראשית ג, י). ישנה שמיעה במובן של ידיעה כמו: "ואני שמעתי עליך לאמר" (בראשית מא, טו). כן ישנה שמיעה שפירושה להאזין במלוא תשומת הלב, כמו: "שמעו מלכים האזינו רוזנים" (שופטים ה, ג), וישנה שמיעה שפירושה להסכים ולהיעתר, כמו: "ולישמעאל שמעתיך" (בראשית יז, כ). בדומה לכך יתפרש הפסוק שבקריאת שמע: "והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם היום", לא במובן של קיום מצות, שהרי לא נאמר "והיה אם שמר תשמרון את מצוותי", אלא במובן של רצון ללמוד, להבין ולקבל את המצות. וכפי שידוע עוסקת הפרשה השניה של קריאת שמע בקבלת עול מצות ובתלמוד תורה (ראה ספרי עקב, פ' מא, ומשנה ברכות פ"ב, ג). לפיכך יתפרש גם פסוק ב' שבפרשתנו במובן של האזנה, של הסכמה, של קבלה ושל רצון לציית לדברי ה' ולמצוותיו, אך לא מדובר עדיין בקיום מצוות באופן מלא כפי שמשתמע מפסוק י'. זאת אולי הסיבה שלא נאמר כאן "ושבת אל ה' ", כי אין לשוב אל ה' ללא קיום מצוות. זה ששב נמצא עדיין בשלב של לשוב עד ה' ועדיין הדרך ארוכה עד "שיבה אל ה' ". ה' מצידו אינו ממתין עד שהחוטא ישוב אל ה' ". די בכך ששב "עד ה' " והוא מוכן להאזין למצוותיו, כדי שהבורא יבצע את אשר נאמר בפסקים הבאים: |
ג. ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך. ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה.
ד. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך. ה. והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירישתה והיטבך והרבך מאבתיך. |
| ה', מתוך רחמים, יחזיר את עמו למעמדו הראשון וישוב ויקבץ אותם אחד לאחד חזרה לארצם. העם יירש את הארץ, אוכלוסייתו תתרבה, והבורא ייטיב לו יותר מכפי שהטיב לאבותיו. לאחר מכן יסייע לו בצעדו הבא לשוב בתשובה שלמה, מעין "הבא לטהר מסייעין אותו". וכך נאמר להלן: |
ו. ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלקיך בבל לבבך ובכל נפשך למען חייך.
|
| ובשלב הבא: |
ז. ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שנאיך אשר רדפוך.
|
| ושוב צעד נוסף בשלבי התשובה: |
ח. ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ושמעת את כל מצוותיו אשר אנכי מצוך היום.
|
|
בעקבות כך תבוא הצלחה כלכלית, בכל מעשי ידיהם.
ולבסוף: |
י. כי תשמע בקול ה' אלהיך לשמור מצוותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה, כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך.
|
|
לפנינו שרטוט מעניין של כל שלבי הגאולה העתידה לבוא. תחילתה בהתעוררות העם לשוב "עד ה' " מתוך ייסורים וסבל, לאחר מכן באים השלבים של קבוץ גלויות, התרבות האוכלוסייה, סילוק ערלת הלב, קללת האויב וקיום המצוות. לבסוף - הצלחה כלכלית ושיבה שלמה אל ה'.
לפי "פשוטו של מקרא" ובהתאם למבט על הפרשה שהצגנו לעיל, אין כאן מצווה מפורשת לשוב בתשובה. ישנו כאן תיאור מלא על העתיד להתרחש עם העם הנאנק בגולה וחפץ לשוב בתשובה ולהתקרב אל ה'. לפיכך לא הורה הרמב"ם ב"הלכות תשובה" שקיימת מצווה בתורה לשוב בתשובה. בפתח הלכות אלה הוא אומר: |
"כל מצוה שבתורה בין עשה בין לא תעשה - אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו - חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר "איש או אישה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים".
|
|
מתוך ניסוח זה משתמע שהוידוי מהוה מצוה, אך לא עצם השיבה בתשובה.
ואכן כשהרמב"ם רוצה להורות על התשובה הוא משתמש בדברי הנביאים ולא בדברי התורה. הוא אומר: |
"כל הנביאים כולן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבואו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלקיך ושב ה' אלקיך וגו' " (פרק שביעי הלכה ה').
|
|
הנה, כי כן, מתאשרים מתוך דברי הרמב"ם הדברים שאמרנו לעיל: שפרשתנו אינה עוסקת בהוראת מצות התשובה (בניגוד לדעת הרמב"ן לפסוק יא); היא משרטטת מראש את דרכו של עם ישראל באחרית הימים ואת פנייתו לקראת תשובה אל ה'.
זוהי, אפוא, פרשת התשובה השניה שבתורה. |
