טיפולו של הרופא בחולה העסיק מדי פעם הוגי דעות, משפטנים ואנשי דת, אשר דנו בו מאספקטים שונים - מהם נזכיר שניים: האחת - האם אין ניגוד בין האמונה בהשגחה פרטית לבין הפניה אל רופא בשר ודם; והשניה - מה היא מידת אחריותו של הרופא במקרה של טיפול כושל שכתוצאה ממנו מת החולה או ניזוק.

"תנא דבי ר' ישמעאל 'ורפא ירפא' - מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות; שלא יאמר, מה לי לצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, והוא שיזהר מאד מאד כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות. א"נ שלא יאמר 'הקב"ה מוחץ ואני ארפא?' שכן אין דרכן של ב"א ברפואות אלא שנהגו (והבהיר זאת הט"ז, בשו"ע יורה דעה סימן של"ו ס"ק א': דרפואה האמיתית היא על פי בקשת רחמים דמשמיא יש לו רפואה... אלא שאין האדם זוכה לכך אלא צריך לעשות רפואה על פי טבע העולם והוא יתברך הסכים על זה ונתן הרפואה ע"י טבע הרפואות וזהו נתינת רשות של הקב"ה, אדם שכבר בא האדם לידי כך יש חיוב על הרופא לעשות רפואתו...). ע"כ בא ללמדנו שנתנה לו רשות לרפאות ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש הוא והזריז הרי זה משובח ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים".

"והכלל כי בהיות ישראל שלמים, והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל... עד שלא יצטרכו לרופא ולא להשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר "כי אני ה' רופאך". וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים... והוא מאמרם "שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו", שאלו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות וה' הניחם למקרה הטבעיים. וזו היא כוונתם באמרם "ורפא ירפא - מכאן שנתנה רשות. לרופא לרפאות" לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שהלה החולה ובא להתרפאות, כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת ה' שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו...".

"ונראה דהאידנא אין לסמוך הנס וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות רופא שירפאנו ולא כל כמיניה לשנות סוגיין דעלמא ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו ע"י רופאים. וכמעט איסור יש בדבר אי משום יוהרא ואי משום לסמוך אניסא במקום סכנה ולהזכיר עוונותיו בשעת חליו. אמנם ינהג כדרכם של בני אדם ואורח כל ארעא להתרפאות ע"י רופא ולבו בל עימו רק ידבק בקונו למתקף ברחמי בכל לב ובו יבטח דוקא".

"כשיש לרופא ידיעה ודאית ועוסק בתרופה גמורה ובדוקה, ודאי לעולם כופין לחולה המסרב במקום סכנת בכל ענין ואופן, שנתנה תורה לרופא לרפאותו, כגון לחתוך בשר חי שבמכה ולהרחיב פיה ולהפיס מורסא ולחבוש שבר, אפילו בנטילת אבר, ולתקן לו אספלנית ורטיה ולהגות ממנו מזור לחבורה ולהשקותו משקין מזיעין, ולהאכילו דברים מבריאים ומסעידים או ממרקים ומנקים בדוקים ובחונים שמועילים ובלתי מזיקים. כל כהאי גוונא ודאי עושים לו ומעשין אותו בעל כרחו משום הצלת נפש ואין משגיחין בו אם הוא אינו רוצה ביסורים ובוחר מות מחיים, אלא חותכין לו אפילו אבר שלם אם הוצרך לכך למלטו ממות ועושין כל הצריך לפיקוח נפש נגד רצונו של החולה. וכל אדם מוזהר על כך משום "ולא תעמוד על דם רעך" ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו".

"ומיהו לא יתעסק ברפואה אא"כ יהא בקי ויודע בחכמה ובמלאכה ולא יהא שם גדול ממנו. אבל כל שאינו יודע בטיב מלאכה זו, וכן אם יש גדול ממנו - לא יתעסק בה כלל, ק"ו משאר דינים והוראות שבתורה, דהיאך יורה בספק נפשות במקום שיש גדול ממנו, ואם נתעסק בה כלל - הרי זה שופך דמים".

"אסור לתת לחולה הנוטה למות סממנים הממיתים אותו, גם אם החיים גורמים לו צער גדול שזה כמו "שופך דמים". אמנם... היה אפשר לחלק בין עושה מעשה בידים שאסור, ובין שב ואל תעשה, דהיינו למנוע שרות רפואי, כדי לקרב מיתתו".

"...אלא מחוייב בכל אופן לחפש ולבקש רפואות וסמים לרפואות ולהחיותו, אף אם כפי דעתו מאריך רק יסוריו ולא חייו, כי צריך לקוות ולצפות לישועת ה' עד נשימתו האחרונה".

"בודאי שחייבים להשתדל ברפואת חולה אנוש כדי להאריך את שעותיו, כי יש קונה עולמו בשעה אחת".

"השקפת התורה וחכמינו הקדושים בקשר לפעולת הרופא ותפקידו אחרת היא לגמרי מהשקפת זולתנו. לפי השקפת התורה אין החולה נמסר לגמרי לרשותו של הרופא לעשות בו כטוב בעיניו...אמנם, רשותו של הרופא מוגבלת אך ורק לטפל ברפואתו ולא יותר, ובאם אינו יכול לרפאותו, כי לפי דעתו מחלה אנושה היא, באותו רגע פסקה רשותו של הרופא."

"רופא אומן שריפא ברשות בי"ד והזיק - פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. המחתך את העובר במעי אמו ברשות בי"ד והזיק (את האם) פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים".

"רופא אומן שריפא ברשות בי"ד והזיק - פטור, חבל בו יותר מן הראוי - הרי זה חייב".

"אמרתי להם, רבותי מכאן לרופא שרפא את החולה ושליח בי"ד שהכה במלקות ארבעים... שהרגו את הנפש במזיד, כולן יעברו ממלאכתן וילכו ויעשו מלאכה אחרת. ואם חזרו ועשו תשובה - מרפאין אותן. ואם לאו - עונשים אותן אפי' על הממון שלהם שהוא הדבר הקל. לכן נאמר "וכי יריבון אנשים והכה איש...". ועוד אמרתי להם, רבותי, מה כתיב אח"כ "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה", מכאן לחיה שהרגה את הנפש במזיד - מוציאין אותה ואם חזרה ועשתה תשובה ומוצאין בה סימנים --מרפאין אותה, ואם לאו - עונשים אותה אפילו על ממון שלה שהוא דבר הקל".

האומר לחברו קטע את ידי או סמא את עיני ע"מ שאתה פטור - הר"ז חייב בחמשה דברים, שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך, הגה: וי"א דאם אמר ליה ע"מ לפטור - פטור,

"דוקא בראשי אברים הוא דחייב (לב"י) דאין אדם רוצה בחסרון אברים הללו... אבל אם אמר לו הכני פצעני ע"מ לפטור והוא פצע בו בלא חסרון ראשי אברים פטור כמו באמר ליה שבור את כדי" (נסוח באר היטב).

"ומעתה כיון דשרי לעשות אפארראטיאן (ניתוח) כזו, בודאי דעת אביו ואמו לא מעלה ולא מוריד דאיתא ביו"ד של"ו דיש חיוב על הרופא לרפאות ואם מונע עצמו הר"ז שופך דמים ולא מצינו בכל התורה כולה שיש לאב ואם רשות לסכן נפש ילדיהם ולמנוע הרופא מלרפאותם".

במאמר זה אין כאמור, מקום למסקנות. אולם, נרשה לעצמינו להבליט שתי נקודות:

האחת - ישנה התייחסות במקורות ההלכתיים לאחריותו המשפטית של הרופא כפי שהיא עולה מהנסיבות של העולם המודרני, וניתן בהתאם לכך לגבש כללי התנהגות הלכתיים לרופא.

והשניה - עפ"י המקורות שהובאו לעיל נראה שמעטות הן האפשרויות להפרע בתביעות נזיקין מרופא, וכנראה שניתנה לו לרופא, על פי ההלכה, הגנה משפטית רחבה למדי. תופעה זו ראויה לתשומת לב ולעיון נוסף.