|
תוכן המאמר: באוהלי פשיסחא כך דרכה של תורה בדרכי חסידות ראדזימין - כמרכז חסידי לקרובים ולרחוקים בערוב ימיו תקציר: סקירה על חיי ר' יעקב אריה מראדזימין, הנמנה בין גדולי החסידות בפולין: תולדותיו, מי היו רבותיו, הנהגותיו, דרך הנהגתו את חסידיו, מסירותו לכלל, פטירתו וכתבים שהשאיר אחריו. מילות מפתח: חסידות; רבי יעקב אריה מראדזימין. |
|
רבי יעקב אריה מרדזימין נמנה בין אבות החסידות בפולין. בשנות נעוריו שתה מבארם של ה"חוזה" מלובלין, והמגיד מקוזניץ, אך דמותו עוצבה בפשיסחא בידיהם של "היהודי הקדוש" והרבי ר' בונם, וכעבור שנים רבות, בשעה שהנהגת עדת חסידים נמסרה לידו, הדריך את נאמניו ושומעי לקחו בדרך החסידות הלוהטת שקיבל בפשיסחא, ברוח אהבת ישראל, שקיבל מה"חוזה" בלובלין, ושני יסודות אלה עומדים במקום נכבד בתורתו ובהליכות חייו. בנעוריו ידע סבל ועוני, אך נפשו וגופו מסר על התורה, וברוחו קלט קרני אורה מרבותיו הגדולים. לא ארכו הימים והוא הזריח אורו לרבים. אלפים ורבבות נהרו אליו ואת כולם נשא על לבו ודאג לרווחתם ולישועתם. אם את בני העליה הדריך במילי דשמיא, הרי לגבי פשוטי העם התעניין גם במצבם הכלכלי והתרבותי, אך מטרתו העיקרית הייתה לכוון אותם בדרכי החסידות, לטוב להם כל הימים. |
|
ירא אלקים היה ר' שלמה, אביו של ר' יעקב אריה, שהתגורר בווארקי והתפרנס מיגיע כפיו. בתקופה ההיא גברה השפעתה של תנועת החסידות בפולניה, והמוני העם נספחו אליה, ואף ר' שלמה נתקרב לחסידות ומזמן לזמן היה נוסע ללובלין ומתחמם לאורו של ה"חוזה". עם זאת לא נמנה בין החסידים המובהקים, שכן בשובו לעיירת מגוריו, ווארקי, לא פנה לבית המדרש החסידי, אלא המשיך להתפלל בבית המדרש המיוחד לבעלי מלאכה מפשוטי העם. הילד, יעקב אריה, שנקרא כבר אז דרך חבה יעקלי, התבלט משחר חייו בהתנהגותו המופלאה. מנעוריו היה נזהר להתקדש ולהיטהר קודם התפילה, ואף בעיצומו של החורף היה טובל מדי יום ביומו. כאשר פנה אל המקווה והנה היא סגורה ונעולה, היה מפנה את צעדיו לנהר העובר ליד ווארקי, ואם כי הנהר קפוא על פניו, הוא שובר את הקרח וטובל במימיו. באחד הימים בשוב יעקלי מטבילת הבקר, הוא עובר דרך בית החסידים ומתבקש להשלים את המניין. עולם חדש מתגלה לפניו. תפילתם של תלמידי ה"חוזה", שהתגוררו בווארקי, הלהיבה אותו, ומעתה עשה לו דרך קבע להתפלל בבית המדרש החסידי בעיירה. לקראת הימים הנוראים המתקרבים, התארגנו כמה ממתפללי בית המדרש על מנת לצאת ללובלין, לשהות את הימים הנוראים במחיצת רבם ה"חוזה". אף לצעיר הנלהב, שנתחבב על המתפללים הוצע להצטרף אליהם בנסיעתם ללובלין, אולם הלה עודנו מהסס. "איני ראוי עדיין לכך" הסביר להם. מתפללי בית המדרש מילאו אפוא את ידיהם של הנוסעים, ומסרו להם "פתקאות", שבהם רשמו את שמם ושם אמם, על מנת שזכרם יעלה לטובה ולברכה בפני ה"חוזה" בימים הנוראים. בדחילו ורחימו מוסר גם יעקלי את ה"פתקא" שלו לידי הנוסעים ללובלין. בבואם ללובלין מילאו את שליחותם נאמנה ומסרו את הפתקאות לידי רבם. ה"חוזה", שמאור עיניו הלך מסוף העולם ועד סופו, נוטל את הפתקאות אחד אחד וסוקר את מעשיהם. משהגיע לפתקא של "יעקב אריה בן בינה" אורו עיניו, והוא פונה לאנשי שלומו שהגיעו מווארקי: "צעיר זה מוצא חן בעיני. בביקורכם הקרוב הביאוהו אתכם". הוא לא קיבל את טענתם, כי הלה מסרב במקצת ותבע מהם בתוקף להשפיע עליו ולהביאו ללובלין. בשובם לווארקי כבר לא היו צריכים לשדל אותו, שכן לשמע דברי ה"חוזה" התלהטה בלבו התשוקה להסתופף בצלו, עד כדי כך שלא רצה לחכות עד שתזדמן לו עגלה הנוסעת אל לובלין ולהצטרף אליה. מווארקי פנה לדרך הפונה אל לובלין והמשיך את דרכו רגלי, לעיר משאת נפשו. הדרך הייתה מושלגת. ההליכה הייתה קשה ובמשך ימים רצופים ניתך מטר סוחף, אך יעקלי אינו נרתע מסבלות הדרך. בתנאי הדרך הקשים אבדו הימנו זוג תפיליו, אף מחלת הקדחת תקפה אותו בדרך, אולם לא היה בכך כדי להניע אותו לחזור על עקבותיו והוא ממשיך בדרכו. ללובלין הגיע אפוא, כשהוא רטוב עד לעצמותיו, וקודח מחמת צינה שתקפה אותו, אך אין הוא משית לבו לכך, וראשית דרכו לבית המדרש. ה"חוזה" הרגיש מיד בבואו וביקש להביא לפניו את הצעיר מווארקי. המקורבים סובבו אפוא לחפש אותו באכסניות וכו', עד שמצאו אותו בבית המדרש והכניסוהו מיד לחדרו של ה"חוזה", ובפגישתם הראשונה נתקשרו הלבבות. ה"חוזה" קיבל אותו בלבביות, וכבר למחרת היום הושב הצעיר יעקלי ליד שלחן ה"חוזה" בין התלמידים המובהקים המקורבים ביותר וביניהם זקנים ואנשי מעשה. לימים היה אומר ר' יעקלי כי במגע ידו של החוזה סרה הימנו הקדחת והוא חזר לאיתנו. ה"חוזה" אף אצל לו אותה שעה את ברכתו "חרד תחרד מפני ה' אלקיך", וכל ימיו כשהגיע שעת התפלה הייתה חרדה תוקפת אותו מאימת הקב"ה כברכת-אזהרת רבו. ה"חוזה" אף ראה חובה לסייע בידו לבנות את ביתו ושידך לו את בתו של הרב טריטשעוואל, ממשפחה מיוחסת מגזע הש"ך ובעל "פני יהושע". "עלם חמד זה - הצביע ה"חוזה" על יעקלי הצעיר, באזני חותנו המיועד - הוא בעל נשמה גבוהה ביותר, והוא מוסיף ועולה במדרגות, וכאשר ישתלם יפליא את העולם כולו". לשמע הדברים הסכים הרב מריטשעוואל להצעה. החתן המיועד, ר' יעקלי, שהוזמן לחדר הרבי, נתן כמובן את הסכמתו, ומיד הובאו לשלחן "מזונות" ויי"ש, ובשתיית "לחיים" נכתבו "תנאים" על אירוסיו למזל טוב. לעתים היה נוסע להיכלו של המגיד מקוזניץ, ואף כאן זכה להתקרבות יתרה, אם כי היה אז צעיר לימים. המגיד, שהוזמן על ידי הגבירה המפורסמת תמריל להשתתף בחתונת בנה בווארקי, השתתף גם בחתונת ר' יעקלי, שנערכה אף היא באותם הימים בעיירה זו. כפי המסופר הייתה השמחה שם גדולה ביותר "שמחה כזו לא נראתה מעולם", ויש אומרים שנסיעתו לחתונת בנה של הגבירה תמריל לא באה אלא כדי שיוכל להשתתף בחתונת יעקלי בווארקי. לאחר נישואיו העתיק ר' יעקלי את ביתו למקום מגורי חותנו, ריטשעוואל, אך נשמתו בפשיסחא, בלובלין או בקוזניץ, שכן הרבה האברך הצעיר לחסות במחיצת רבותיו, ובכל הזדמנות שהיא היה יוצא מביתו ונוסע אליהם להתבשם מתורתם וליהנות מזיוום. בערב חג פסח אחד יצא לקוזניץ לשהות בליל ה"סדר" במחיצת ה"מגיד", ובאותו החג זכה לקבל את פניו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, בעל "קדושת לוי", שנמלט אז מביתו בזליכוב, בגלל הרדיפות ומצא מקלט בבית המגיד. רבי לוי יצחק נתקבל שם ברוב כבוד, אך המגיד, שידע את מדת התלהבותו של אותו צדיק, חושש היה להושיבו ליד שלחן הסדר שנערך על ידו. ברוב התלהבותו - הסביר - עלול רבי לוי יצחק להפוך את השולחן עם הקערה וכוסות היין הסדורות עליו. נכונים אנו לארח את בעל "קדושת לוי" - הוסיף - בתנאי שיערוך את שלחן ה"סדר" לעצמו, ואמנם התקין לו לרבי לוי יצחק "סדר" מיוחד בחדר הסמוך. ר' יעקלי, שהסתופף בחג ההוא בחצרו של המגיד, כאמור, ניצל את ההזדמנות לקבל תורה מפי בעל "קדושת לוי". התייצב בין שני החדרים, ואוזניו היו קשובות לדבריהם של שני הצדיקים, בערכם את הסדר. וכאן נוכח לדעת בצדקת דבריו של המגיד, שכן בשעה שרבי לוי יצחק הגיע לפיוט "על אחת כמה וכמה" התלהב, וברוב התלהבותו הפיל את שלחן הסדר עם המצות וכל אשר עליו. |
|
בתקופה זו התבלט בין תלמידי ה"חוזה" רבי יעקב יצחק מפשיסחא, הוא "היהודי הקדוש", שעוד בחיי רבו החל להשפיע תורה וחסידות באזני חבריו, תלמידיו של החוזה. ר' יעקלי, שנמנה בין ראשוני המקורבים אליו, אף נוסע לפשיסחא ומקבל מרותו המלאה. ה"מגיד" מקוזניץ משתוקק אף הוא שהצעיר הנלהב מווארקי ימנה בין בני היכלו, אך הוא עצמו, ר' יעקלי, נפשו יוצאת לפשיסחא. הוא לא ידע אפוא להכריע ביניהם, עד שאחד מחבריו עבר דרך עיר מגוריו, ור' יעקלי משטח לפניו את הבעיה שהוא מתלבט בה, והלה מכריע לטובת פשיסחא. "נפשו של המגיד מקוזניץ, השואפת אל העולם העליון, מנותקת לחלוטין מעמקי העולם הזה - הסביר לו חברו - ואילו אתה זקוק עדיין להדרכה המצויה בפשיסחא". ההכרעה נפלה, אולם ר' יעקלי אינו עושה דרכו במסתרים. בדרכו לפשיסחא או בשובו הימנה, הוא עובר דרך קוזניץ, והמגיד מקבל את פניו באהבה, ללא כל קפידה. לאחר פטירת "היהודי הקדוש" וה"חוזה" נשאר ר' יעקלי בפשיסחא ומתבלט בין תלמידיו הנאמנים של הרבי ר' בונם, שמרבית תלמידי "היהודי הקדוש" קיבלו את מרותו. ר' יעקלי נמנה אפוא על תלמידיהם של גדולי החסידות בפולין: ה"חוזה" מלובלין, המגיד מקוזניץ ו"היהודי הקדוש" ובכתביו הוא מביא שמועות מוסמכות ששמע מפיהם, אולם רבו המובהק היה הרבי ר' בונם מפשיסחא, שהדריך את הצעיר הנלהב בדרכי תורה וחסידות. מעמד מיוחד לו, לר' יעקלי, בין תלמידי פשיסחא, והרבי ר' בונם בעצמו מרבה בשבחו, בשעה שהיה מונה את שלשת תלמידיו הגדולים: רבי יצחק מזוריק (הוא הרבי מווארקי), המאיר לעולם כולו, רבי מנדיל מטומשוב (קוצק) השורף את העולם בהבל פיו, ואילו השלישי הוא רבי יעקלי, הרי מלאכים שרפים ואופנים חלים ורועדים הימנו, בשעה שהוא מסתובב אנה ואנה בבית המדרש, ואף כיבד אותו לעבור לפני התיבה בבית מדרשו. אחד מחבריו הקרובים של ר/ יעקלי בפשיסחא הוא צעיר נלהב כמותו, ר' מנחם מנדלי, שלאחר שנים קבע את מושבו בקוצק והזריח משם את אורו לרבים, ובאחת המסורות המופלאות סופר על נסיעתם המשותפת לפשיסחא. שני הצעירים הנלהבים, שהפקיעו עצמם מענייני העולם הזה, היו מתפרנסים בדחקות נוראה. בביתם לא היה כל מאומה, והם יצאו אפוא בדרכם לפשיסחא לשהות שם בימים הנוראים ובחגים שלאחריהם ללא כל פרוטה בכיסם. כל רכושם וציודם, שני מעילי חורף ("פעלציל") שאחד מהם והוא של רבי מנדלי שווה שמונה זהובים, ושל ר' יעקלי אינו שווה אלא מחציתם. בצאתם נאלצו למכור להוצאות הדרך את הפעלציל של ר' מנדלי והיתרה נשארה להוצאות הכלכלה בפשיסחא. לאחר החגים הסבירו לעצמם שאין זה מן החכמה לצאת לדרך רגלי בימי החורף, ויש אפוא להאריך את שהותם בהיכל רבם עד ימי החנוכה. ולאחר מכן, בימי הכפור והשלגים, על אחת כמה וכמה, שאין טעם לצאת לדרך, וכך נשארו בפשיסחא עד לימי הפסח. ימי הספירה בין פסח לשבועות אינם מסוגלים על פי טעמי הקבלה, ליציאה לדרך, ואם אתה כבר נמצא במחצית הקיץ בפשיסחא, כיצד אפשר שלא להישאר לימים הנוראים, וכך שהו שם חצי שנה נוספת. הם מכרו אפוא את הפעלציל השני, ובתמורתו התפרנסו עד הימים הנוראים ועד בכלל. בשמחת תורה לאחר שהרבי ר' בונם סיים את אמירת התורה על שלחנו הטהור, פתחו השנים, ר' יעקלי ור' מנדלי, בריקוד סוער שנמשך ארבע שעות רצופות. ברוב התלהבותם אף קפצו על שלחנו של הרבי והוסיפו לרקוד שם ללא הבחנה בין הארץ והשולחן. רבי אברהם מפוריסוב היה מוסיף בסיפורו זה "הלוואי והיה לי חלק ברקידה זו". במסורת מופלאה יסופר על אותה שבת שערכו השנים באורווה, כאשר תעו בדרכם אל רבם, ובערב השבת לפנות ערב, הגיעה העגלה בה נסעו לכפר אחד, במרחק שני פרסאות מפשיסחא, והם נאלצו אפוא לשבות שם. משנוכחו לדעת שאין יהודי מתגורר בכפר, פנו לאחד הבתים וביקשו רשות מבעליו הנכרי להתאכסן בביתו, ולו תמורת תשלום שכר לאחר השבת. הלה קיבל אותם בפנים זעופות והפנה אותם לאורווה אשר בחצרו. משסירב ה"מארח" להעניק להם נר להאיר את סעודותיהם, גדל צערם, שכן אין עונג שבת ללא נר. אם כך - אמר ר' יעקיל לחברו - נשתמש באור שבעת הימים, והאורווה נתמלאה אורה של מעלה. לאחר קבלת שבת ותפילת ערבית בהתלהבות, הסבו לאכול, קידשו וביצעו על הכיכר השלם שהיה בידם. באותו ככר נסתפקו בשלשת הסעודות, אך השמחה הפנימית השכיחה מהם את מצבם העלוב, וכל היום לא חדלו מלרקוד לכבוד השבת. משחשכה עמד ר' יעקלי והכריז "כבר פנה יום", ומיד נסתלק אור שבעת הימים, ולאחר שהבדילו המשיכו את דרכם לפשיסחא. כל אותה שבת הבחין הרבי ר' בונם, בעיניו הבהירות, בשני תלמידיו האהובים, המתענגים על השבת, בתנאים קשים ביותר, ומיד לאחר "הבדלה" קרא ל"בעל העגלה" והורה לו לרתום את הסוסים לעגלה, ולצאת לדרך לקבל פני תלמידיו החביבים. באחת השיחות שהתנהלו ביניהם פנה רבי מנדלי בשאלה לחברו "מה חובתו של אדם בעולמו"? "לתקן את נשמתו" - השיב ר' יעקלי. "וכי כך למדנו אצל רבינו בפשיסחא - טען כנגדו רבי מנדלי, והרי האדם נברא להרים את השמים", ואם תמצא לומר משתקפים בשיחה זו דרכיהם השונות של שני הצדיקים, והן הדרכים המרכזיות בתנועת החסידות בפולניה. אף לאחר פטירת הרבי ר' בונם כאשר דרכיהם נפרדו, הוסיפו השנים, רבי מנדלי מקוצק ור' יעקלי, להתייחס בכבוד זה לזה. למרות חילופי הדעות ביניהם העריך אותו רבי מנדלי, ואחד מתלמידיהם המשותפים, רבי אלעזר הכהן מפולטוסק, מספר ששמע מפי רבי מנדלי "מי ייתן, ונראה בדור הזה צדיקים כרבי אברהם מטשעכענוב ורבי יעקלי ראדזימין." כאשר הצעיר העניך, שנודע לאחר מכן כהרבי ר' העניך מאלכסנדר, מתחתן עם בתו של אחד מנכבדי פשיסחא, מציע הרבי ר' בונם את תלמידו ר' יעקלי כמלמד עבוד החתן הצעיר, והלה ממלא את תפקידו באמונה, שוקד עם ר' העניך על התורה, מדריך אותו בעבודת התפילה, ואף מקרב אותו בין תלמידי הרבי ר' בונם מפשיסחא. כל השנים שמר ר' יעקלי אמונים להרבי ר' בונם, אף הכיר בו כרבו המובהק בתורה ובחסידות. מדי הזכירו את שם רבו או משמיע דבר תורה משמו היה מזדקף מכיסאו "דער הייליגער רבי". באחת השיחות הגדיר את מעמדם של שלשת גדולי החסידות הפולנית: הרבי, הוא ה"חוזה" מלובלין, הסתיר את עצמו ברוח הקדש, "היהודי הקדוש" בגאונותו, ואילו אצל הרבי ר' בונם ראו את החסידות במקורה ובזהרה האמיתי. |
|
שנים קשות עברו עליו לאחר שהקים את ביתו בריטשעוואל. חותנו הוריש לו את כיסאו כרב בעיירה זו, אך שכר הרבנות היה מצער ולא היה בו לכלכלת הבית. ר' יעקלי עצמו שהתעלה לחלוטין מעסקי העולם הזה, הפך לאחד ה"יושבים" בפשיסחא, ואילו רעייתו הצנועה, שהייתה צריכה לכלכל את ילדיה, לחם לפי הטף, עמלה קשות בכל עבודה ובכללן עבודות חקלאיות בשדה, איסוף תפוחי אדמה וכדומה. אף החזיקה פרה בביתה והתפרנסה מחלוקת חלב לבתי השכנים, ובלבד שבעלה יעסוק בתורה ובעבודה, כדרכו וכרצונו, באין מפריע. באחד הימים, ושמחת תורה היה, הבית ריקן ואין כל. כדי שלא לפגוע בשמחת החג של ילדיה הקטנים שיגרה אותם הרבנית לבתי השכנים, כדי שירגישו טעמו של חג, שם ניתנו להם תופינים ("לעקיך") ותפוחים לכבוד החג, וכל זאת כדי להסתיר מעיני הבריות ומעיני ר' יעקלי עצמו את מצבה הקשה. משנזדמן הרבי ר' בונם לסביבת רוטשעוואל ומביע רצונו לכבד את תלמידו הנאמן ר' יעקלי בביקור בית, הוא מופתע לראות את תנאי מגוריו הקשים, שכן דירתו לא הייתה אלא חדר אחד חצוי לשנים, במחציתו משתרעת פרה על חבילת קש, ובמחציתו השניה מצטופפים רעייתו של ר' יעקלי עם ילדיה. תלמידיו מוסיפים לספר לו להרבי ר' בונם על סבלה הרב, ועל מאמציה לפרנס את ילדיה בעבודה חקלאית קשה בשדה אם כי לא הסכינה לכך. "מה טובו אהליך יעקב" - הפטיר הרבי ר' בונם - "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר", והוסיף את ברכתו באזני הרבנית שלא יארכו הימים, ומצבה יוטב, עד שבעלה ובני ביתה יירגמו במטילי כסף וזהב. לאחר שהרבי ר' בונם נפרד הימנו לשלום קבע ר' יעקלי את מקום תפילתו הקבוע בחדר זה, באמרו שהאוויר שבחדר נתעלה ונזדכך, ומעתה יש לו קדושת בית הכנסת. בימים הקרובים נתפנתה משרת הרבנות בקהילה החשובה, ראדזימין ופרנסי הקהילה נתנו עיניהם בר' יעקלי להתעטר בו כאלוף לראשם. משלחת מיוחדת מגיעה לריטשעוואל ומציעה לפניו את כסא הרבנות. ר' יעקלי שומע דבר ההצעה ובצדה הבטחת משכרת של 5 רובל לשבוע, סכום נכבד שהיה עשוי לקסום לו, אך הוא אינו ממהר להיענות לה. חושש הוא כי טרדותיה של קהילה גדולה יפריעו לו בעבודת ה' ויבטלוהו מלימודו. ברמז לדחקות הנוראה השוררת בביתו, הם מסבירים כי בדמי הרבנות שיקבל בראדזימין תוכל הרבנית לפרנס את בני ביתה בדרך כבוד. "יפה דיברתם - הפטיר לעומתם - הרבנית ראויה אמנם לרבנות נכבדה ולמעלה מזו, אולם אני אינני ראוי לכך". אנשי המשלחת מרדזימין מוסרים לרבנית על סירובו התקיף להצעתם, וזו פורצת לחדר בעלה בבכי מר: "ראה נא את סבלי ואת עניי. אם אין אני ראויה להיענות, ראה נא את סבלם של הילדים הקטנים המשמעים ללחם - ואין". תוך דבריה הזכירה לו את ברכתו-הבטחתו של הרבי ר' בונם בעת ביקורו בביתם שמצבם ישופר. "כנראה שהרבי התכוון להצעה זו ואסור לך לדחות אותה כלאחר ידי" - טענה באוזניו בתביעתה שייענה להזמנת קהילת ראדזימין. תקיף בדעתו היה ר' יעקלי, והוא עמד בסירובו, עד אותו ערב, כאשר הבחין בילדו הקטן שפרץ בבכי מתוך שנתו. הוא קרב למיטתו של הילד ששכב לישון כשהוא רעב, ועתה הוא מתחנן לפרוסה כל שהיא. אין בידו לספק את משאלת הילד המוסיף לבכות עד שנרדם. תוך כך מבחין ר' יעקלי שרעייתו אינה בבית. עובדה זו תמוהה בעיניו אך הוא חוזר ללימודו, ורק בעלות השחר נשמעים צעדיה הקלים של רעייתו החוזרת הביתה, תוך מאמץ שלא ירגישו בה. משניגש אליה לשאול היכן שהתה בשעות הערב, הוא מבחין בלבושה המוזר ביותר, אדרת שער גסה, מסוג ששומרי לילה מתעטפים בהן. בגודל הפתעתו הוא נסוג במקצת וחוזר ללימודו. לאחר שהסיקה את התנור והתחממה במקצת היא פורצת בבכי. ר' יעקלי מתקרב אליה ושואל לשלומה, תוך רמז שהוא סקרני היכן שהתה עד כה, אך שאלתו אינה זוכה לתשובה. מהססת היא לספר לו כדי שלא לצערו, ורק לאחר הפצרות מרובות היא משיחה את מרי לבה ומשטחת לפניו את סבלה. צערם של הילדים הרעבים נגע אל לבה, ועל כן נאלצה להשכיר עצמה כשומר לילה, לשמור על חבילות העצים הסדורות על גדות הנהר. את תפקידה מילאה באמונה, וכל שעות הלילה הייתה עומדת על משמרתה, והתקופה, תקופת החורף הקשה ביותר, כפור עז וקור, החודרים עד העצמות. "נתמלאה סאת הסבל של רעיתי הנאמנה" - הפטיר רבי יעקלי, ולמרות מאווייו האישיים שלא לקבל עליו עול קהילה גדולה, הוא נענה להזמנת קהילת ראדזימין. משעבר לראדזימין החל מצבו הכלכלי להשתפר, ובייחוד לאחר שנטל לידו גם את הנהגת עדת החסידים,- שנהרו להיכלו ליהנות מאור פניו ולהתברך בברכותיו." |
|
לאחר פטירת הרבי ר' בונם, בי"ב אלול תקפ"ז, נתפרדה החבילה ונפרדו דרכי התלמידים, אם לבנו, ר' אברהם משה, לא היו תכונות ההנהגה כאביו, נמצאו בין תלמידיו כאלה שהיו ראויים להנהיג עדות בישראל, כגון רבי מנדיל מטומשוב (קוצק), ר' יצחק מזוריק (ווארק), ורבי יצחק מאיר מווארשא (גור) הוא בעל "חידושי הרי"ם" ועוד. אמנם בתנועת החסידות נודעת משמעות מיוחדת להמשך השושלת "תחת אבותיך יהיו בניך", ובמידה שהבן היה ראוי לכך הוטלה על שכמו עטרת ההנהגה, מתוך הכרה בזכות אבותיו, המסייעת בידו ללכד סביבו את בני החבורה ולהמשיך בדרך אבות, אולם היה זה בין חידושיה של חסידות פשיסחא לא להטיל את הדגש על ייחוס אבות. כאן לא הייתה ההנהגה מובטחת לבנו של הרבי, והחלו אפוא החיפושים אחר המועמד, הראוי לעטרת הנהגת החבורה שנתייתמה. החריפים שבין החסידים נתנו עיניהם ברבי מנדל מטומשוב, שעוד בחיי רבו הוציא מוניטין לדרך פשיסחא וחריפי המוח נמשכו אחריו, ודווקא דרכו זו יצרה חששות בלבם של זקני החסידים, ששאפו למתינות, להתקרב אל הרבים ולהביא את דרך החסידות של פשיסחא אל המוני הלומדים והחסידים. הם הסבירו כי רבם ר' בונם, שנאלץ לעמוד בפני הרדיפות, יכול היה לנהל ספינה במים עזים, ואילו הצבתו של ר' מנדלי בראש חסידי פשיסחא עשויה ללבות מחדש את האש ולהרחיב את הפרץ. ההנהגה הוצעה אפוא לרבי יצחק מאיר מווארשא (גור), אף הוא מתלמידיו הותיקים של הרבי ר' בונם, גדול בתורה ועם זאת גם עסקן. אמנם בעל מדרגות אך מיושב בדעתו, ודווקא הוא נוטה לקבל את מרותו של רבי מנדלי מטומשוב. אחד מזקני האדמורי"ם ומתלמידי ה"חוזה", רבי שלמה ליב מלענטשנא, תובע מנאמני החוזה, שהמשיכו לשאוב מים מבאר המים החיים בחצרו של הרבי ר' בונם, להטיל את כתר ההנהגה על ראשו של ר' אברהם משה, בנו של הרבי, אולם לא כולם נענים לקריאתו, ורובם הגדול מקבלים עליהם את מרותו של רבי מנדלי מטומשוב, שהתיישב לאחר מכן בקוצק. זקני החסידים פונים לר' אברהם משה, בנו של הרבי ר' בונם, ותובעים הימנו בתוקף לעמוד בראש, מתוך רצון שהחבורה תישאר מלוכדת סביביו, כמו שהייתה בימי אביו, אך רבי אברהם משה עצמו מסרב לקבל את ההנהגה "איני רואה סימן לאריכות ימים" - הוא טוען באוזניהם. המאמצים למנוע פילוג בין בני החבורה, שהיו מלוכדים סביב רבם בפשיסחא, נמשכים. ר' יעקלי נמנה אף הוא בין התלמידים שחתמו בשולי פנייתו של רבי אברהם משה לרבי מנדלי, להוועד יחד כדי לאחות את הקרע, אולם נתפרדה החבילה והדרכים נתפצלו. באותה שעה נתפלגו תלמידי וחסידי הרבי ר' בונם. הרי"ם מגור שהכריע לטובת רבי מנדלי, הצליח לשדל את רוב חבריו לקבל את מרותו של חברם הגדול, אולם מיעוטם ובלטו ביניהם רבי יצחק מז'וריק, רבי יעקלי מריטשעואל, רבי שלמה מרדומסק, רבי משה מרוזבדוב הוסיפו לנסוע לפשיסחא, וכופפו את עצמם לפני ר' אברהם משה. לא ארכו ימי כהונתו. שנתיים לאחר פטירת אביו נתבקש ר' אברהם משה לבית עולמו, והנהגת הנאמנים לבית פשיסחא עברה לגדול התלמידים רבי יצחק מזוריק, שקבע את מושבו בווארקי הסמוכה לווארשה. מאז היו במרכזה של חסידות פולין שתי דרכים עיקריות. כל אחת מוגדרת על פי תכונותיה, חסידות קוצק וחסידות וורקי, ואם כי שורשיהן של שניהן מוצאן מדרך פשיסחא, ניכר היה כי חסידות ווארקי יונקת משיטת חסידות לובלין יותר מאשר מדרך פשיסחא. קרוב לשמונה עשרה שנה שימש רבי יצחק מזוריק, אבי השושלת לבית ווארקי, כמנהיג החבורה. כאשר נפטר באחרון של פסח תר"ח לא נתפרדה החבורה, וגדולי החסידים קיבלו עליהם אחד מבני החבורה את ר' פייבל מגריצא לרבם. גם כאשר הלה נפטר, לאחר תקופת כהונה קצרה, עבר חלק ניכר מן החסידים לראדזימין וקיבלו עליהם את מרותו של ר' יעקלי. עוד בחיי רבו הרבי ר' בונם נתבקש ר' יעקלי להנהיג עדה, ואף נתן לו לקרוא פתקאות במעמד התלמידים, אולם שנים רבות עמד בסירובו עד שנאלץ להיכנע לרצון הרבים. חסידיו ומעריציו שעודדוהו לכך הסתמכו על ברכתו-הבטחתו של הרבי ר' בונם, שלושים שנה לפני כן, כי יתעלה למנהיג בישראל. כאמור, עמד שנים רבות בסירובו, ורק לאחר שנוכח בכוחו להנהיג עדה, קיבל על עצמו את ההנהגה. |
|
ראדזימין הפכה לאחד ממרכזי החסידות בפולין. מאות ואלפים נוהרים אליו ומפצירים להתפלל בעדם בעת צרתם, להתברך מברכות פיו. אם לרפואת הגוף בשעת מחלה, כשהם זקוקים לישועה ממרום, ואם לרפואת הנפש להתעלות בדרכי התורה והעבודה. הרבי מרדזימין הצטיין במאמציו למצוא מסילות ללבותיהם של אלה שסטו מן הדרך על מנת להחזירם למקורם. המונים נהרו להתברך מברכות פיו והוא ניצל את ההזדמנות להדריך אותם בדרכי החסידות. בהערכה מיוחדת התייחס להמוני העם שימינו של הקב"ה פשוטה לקראתם, ואם כי לא זכו לאורה של תורה, נפשם חפצה להתדבק עם קונם, ובהתלכדותם המשותפת על שולחן רבם, יחד עם חסידים ואנשי מעשה, מתעלים אף הם ובאים על תיקונם. יש שנתן בעצמו לחולים רפואות יעילות או סגולות על פי קבלה, ויש שהיה נותן קמיעות, והרבה קמיעות שנשארו ממנו פעלו ישועות ונפלאות גם בדורות הבאים. ל"קויטלאך" נוספו פדיונות והכספים שהגיעו לידו הסתכמו בסכומים גדולים, אולם הוא עצמו לא היה יודע צורת מטבע, והיה מפזר לצדקה מעל לכל חשבון. סיפורים רבים מסופרים ממקורות מהימנים, מפי חסידים שנוכחו בעצמם בשעת מעשה, ורק חלק מועט מהם, מקצת מן המקצת, הועלה על הכתב, שכן מאמצים גדולים השקיע הרבי מראדזימין, שלא יתבלט כוחו הגדול, ובכך הייתה טמונה מדת ענוותנותו. לפני כל תפילה, שהיה מתפלל לישועתו של מאן דהוא, היה מקדים תפילה שלא ייוודע לעולם באמצעותו של מי באה הישועה. מדור לדור יסופרו נפלאותיו של הרבי מראדזימין שהראה את כוחו בשמים ובארץ, אולם כדרך ממשיכי דרך פשיסחא, לא הטילו שום הדגשה על כך. "אותות ומופתים באדמת בני חם" היו אומרים החסידים הזקנים. במידה שהוכיחו את יכולתם לפעול ישועות, לא בא הדבר אלא לגלות לרבים כוחו וגבורתו של הקדוש ברוך הוא, ולקרב את פשוטי העם לדרך האמונה התמימה. הרבי מרדזימין, שהיה מרבה בתפלה על כל דבר גדול וקטן, היה מפליג בשבח תפילתו של אדם, והיא שעמדה לו שתפילותיו נתקבלו ע"י יושב מרומים וכל היוצא מפיו נעשה, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", ולא זו בלבד, אלא שהיו מגלים לו מן השמים גם את העתיד בבחינת "כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גילה סודו אל עבדיו הנביאים", והקב"ה מגלה לעבדיו הצדיקים את העומד להתרחש בעולם. באחד מחידושי תורתו מסביר הרבי מרדזימין את הפסוק "הנה עין ה' אל יראיו למייחלים לחסדו", אם החולה מבקש רחמים מהשי"ת ותולה יתדותיו במידת החסד, "ישלח דברו וירפאנו". כאמור, עשה רבים לצדקה, אך ממחוסרי אמצעים לא נטל מאומה. אף כיבד אותם במתנת ידו, והוסיף הסבר בפסוק "והסיר ה' ממך כל חולי", שכן התורה בכתיבתה בספר אינה מנוקדת, וניתן לקרות "ממך" (מ"ם ראשונה חרו"קה ומ"ם שניה קמו"צה) פירוש מעני שאין לו מעות לשלם לרופאים, הקב"ה מסיר ממנו החולי ללא כל טיפול רפואי. את הפסוק "לך אמר לבי, בקשו פני, את פניך ה' אבקש", היה מפרש "לפניך הנני מספר כי עמך ישראל מבקשים הימני "בקשו פני" להתפלל לפניך, והנני ממלא את רצונם ומחלה "את פניך ה' אבקש", ואתה מן השמים תיענה להם לספק את כל צורכיהם, בגשמיות וברוחניות. מדת נכונותו לסכן את עצמו על מנת להחיש ישועה לנזקקים, משתקפת מתוך הסיפור על סוד אחד שהופקד בידו ובשעת פיקוח נפש הורה היתר לעצמו להשתמש בו, ובפעולתו זו סיכן את חייו. באחרית ימיו כהו עיניו של הרבי ר' בונם, ותלמידו הנאמן ר' יעקלי היה לומד זוהר באזני רבו. כשהגיע לרמזי הסוד של תחיית המתים, ביקש מרבו לגלות לו את ה"שם" שניתן בו להחיות מתים. בתחילה סירב הרבי ר' בונם להיענות לו, באמרו "אין מגלין אלא לצנועים", אולם לאחר שר' יעקלי הפציר בו מאד נענה לו רבו וגילה לו את הסוד, בתנאי שלא ישתמש בו לעולם. שנים רבות שמר ר' יעקלי על הסוד שהופקד בידו, עד שהוטלה עליו הנהגת העדה, ואחד מאנשי שלומו נכנס אליו ושיטח לפניו את בקשתו להתפלל על חולה מטופל במשפחה שמצבו אנוש ורגעיו בעולם הזה ספורים. הדבר נגע אל לבו של ר' יעקלי. "פיקוח נפש הוא" - הגיע למסקנה, ועל כן התיר לעצמו לסכן את עצמו לטובת אחרים ולהשתמש באותו סוד, שגילה לו רבו, על מנת להציל את החולה מרדת שחת. בעוד שהחולה החלים, חלה ר' יעקלי עצמו, הרבי מראדזימין, במחלה אנושה, ללא הכרה והגיע עד לשערי מוות. כשהוטב לו סיפר כי הועמד לפני בית דין של מעלה, והועלתה הביעה לדון אותו לחובה, על כי השתמש בשם של תחיית המתים בניגוד להבטחתו, אך הסניגור שהופיע להגנתו הצדיק אותו בהטילו את האחריות על הרבי ר' בונם, שגילה לו את הסוד הכמוס. משהביאו את רבו הרבי ר' בונם לפני בית הדין טען להגנתו שלא מסר לתלמידו זה את הסוד, אלא לאחר שהבטיח לו שלא לגלותו, ועד כמה שהכיר אותו כשומר אמונים היו לו כל השיקולים להתייחס באימון להבטחתו. לאחר בירור יצא הפסק מבית הדין של מעלה, שיחפשו בפנקס מעשיו של הרבי מראדזימין, והיה אם יתברר כי מעולם לא יצא שקר מפיו - יכופר לו, ואמנם חיפשו ומצאו שמעולם לא שיקר ונסלח לו. נפלאות יסופר על עיניו שהרחיקו ראות ורבי ברוך מסטוצין, שנמנה על מקורביו, היה מספר כי באחד הימים כאשר שהה בראדזימין נעצב מאד והתחיל לדאוג לשלום אנשי ביתו ובייחוד דאג לשלום אשתו, שכן בצאתו מביתו לא הייתה בקו הבריאות, ומשנטפל לו רגש הפחד גברה דאגתו שלא דבר ריק הוא. משהעיקו עליו חששות אלה, עד שלא היה יכול להתרכז במחשבותיו לתפילה, נכנס לרבו להשיח לפניו את דאגתו. הרבי, ששמע את דבריו של רבי ברוך, הסב פניו אל הקיר, והבטיח לו נאמנה שהוא רואה מכאן את ביתו במרחקים, והכל שפיר ואין כל מקום לדאגה. בשובו הביתה נוכח לדעת עד כמה הרחיקו לראות עיניו של הרבי. בדרך מופלאה נהג הרבי מרדזימין, שלא סבל את ההכנעה המזויפת. בשעה שישב על כיסאו, ואחד החסידים, גבה קומה, התכופף אליו כדי ללחוש על אזנו, קרא אליו ר' יעקלי "אל תשתחווה לבני אדם". יש שר' יעקלי היה מדבר קשות עם הבאים אליו "מה ראו לבוא אליו, וכי חסרים "רביים" אחרים?", ולעתים אף השתמש במקטרת העישון ("לולקע ציבוך") שהייתה בידו, כדי לדחות את המתקרבים אליו, אך כל אלה כבר ידעו כי כוונותיו של הרבי במעשיו ובדבריו נעלים מהבנת האדם הפשוט. לעיר אחת אליה הגיע הרבי מראדזימין נהרו המון עם רב לקבל את פניו. משהבחין באיש אחד שדחק עצמו ביותר אליו פנה "גייא צי אללע רוחות". הלה התחלחל ופרץ בבכי, אך הרבי הרגיע אותו: "שוטה", והרי זו היא ברכת ה' ליעקב "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". לעומת האלפים שנהרו לרדזימין, ליהנות ממאור פניו ולהתברך מברכות פיו, נמצאו כאלה שקינאו בו, ואחד מבאי ביתו שנתפס בקלקלתו וסולק מתפקידו, חישב מחשבות כיצד להתנקם ברבו. אשתו הייתה עוסקת במעשי אופה, ועל כן עלתה בלבו מחשבת זדון לשגר עוגת דורון לבית הרבי ולהכניס בתוכה רעל, כדי להרעיל את הרבי ח"ו. הוא שידל את אשתו לדבר עבירה וזו נענתה לו. הרבי, שטעם מעוגה זו, הרגיש ברע והגיע עד שערי מוות, והיה הכרח להבהיל רופאים ולהשקותו סמי מרפא, כדי שיקיא את כל הנכנס למעיו ולטהרם מן הרעל. תוך כדי כך נודע הדבר לשלטונות, והאישה שניסתה לשלוח יד באיש אלוקים, נאסרה והובלה לבית העצורים בווארשא. לאחר חקירה נמרצת ע"י השלטונות נתקבל בבית הרבי מראדזימין כתב הזמנה ודרישה להופיע לפני בית המשפט הנכרי ולהעיד במשפטה של אותה אישה העומדת לדין באשמת ניסיון לרצח. ר' יעקלי נתמלא צער ולא ידע לשית עצות בנפשו, שכן לא רצה להפליל בת ישראל, ומאידך לא יכול היה להוציא דבר שקר מפיו או להכחיש את האמת. בצר לו פנה לידידו הרי"ם מגור, ועם בקשתו, להשתדל למענה אצל השלטונות בווארשא, שאל את חוות דעתו אם להעיד כנגדה. בתשובתו שנשתמרה בידינו מביע הרי"מ דעתו שאין לרחם על אכזרית כגון זו, ועל אחת כמה וכמה שאסור לו לשקר, כדי להקל על עונשה. כל פושע חייב לשאת את עונשו - הדגיש, אם כי הבטיח להשתדל במידת יכולתו כדי להקל עליה. נוסף על המוני העם הנזקקים לישועה ופרנסה שהיו נוהרים אליו, ביקרו בהיכלו גם חבריו מאז ומקדם כגון רבי אברהם מסוכטשוב בעל "אבני נזר", רבי יחיאל מאיר מגאסטינין, רבי ברוך מטשיזבא ועוד רבים מתלמידיהם של "היהודי הקדוש", הרבי ר' בונם מפשיסחא והרבי הזקן מקוצק. בעשרות השנים האחרונים לחייו הוכר הרבי מרדזימין כאחד מזקני האדמורי"ם, משרידי תלמידי המגיד מקוזניץ, ה"חוזה" מלובלין, "היהודי הקדוש" והרבי ר' בונם מפשיסחא והוא שנטל חלק פעיל בעיצוב בתי החסידות בפולין. ידידות גדולה היה בינו ובין בעל "חידושי הרי"ם". פעמים רבות נועדו יחדיו והמתיקו סוד במשך שעות רצופות. הרי"ם מגור שהיה מכבד את הרבי מראדזימין היה מספר עליו גדולות באזני מקורביו, ולעתים היה משגר אליו מרי נפש שהיו זקוקים לישועה, ואף הוא עצמו היה משגר אליו בכל ערב ראש השנה "קויטל" ומצרף אליו פדיון. לשאלה על מעלתו של הרבי מרדזימין שהארץ מלאה מכבודו ונפלאותיו היו ידועים ברבים, סיפר בעל "חידושי הרי"ם" כי בשנות נעוריו נזהר אותו צדיק מכל פגם, וכמעט שלא נכשל, והיא שעמדה לו לעלות במעלות התורה והחסידות. ממלא מקומו של בעל "חידושי הרי"ם" הרבי ר' העניך מאלכסנדר, נמנה אף הוא בין מעריצי ר' יעקלי, ולפי מסורת אחת נועדו דבריו האחרונים שכתב הרבי ר' העניך לר' יעקלי, ובהם דברי פיוס על חילופי דברים בימי הסתופפותם במחיצת הרבי ר' בונם. באחד ממכתביו להרבי מרדזימין מכתיר אותו הרבי ר' העניך "מזקני ישישי שיורי כנסת הגדולה, אשרי ילדותו שלא ביישה את זקנותו, מופת הדור". בוא וראה עד כמה אין העולם יודע ומכיר במעלתו של הרבי מרדזימין - טען הרבי מגאסטינין באזני רבי ברוך מטשיזיבא - שכן אילו היו יודעים את כחו הייתה הדרך במרחק של שלש פרסאות, לפני רדזימין, גדושה אנשים המצפים לישועה ונושאים עיניהם לברכתו. בין באי היכלו החשובים יש להזכיר את רבי יעקב יצחק מביאלע, רבי ישראל יצחק מאלכסנדר, וכן את רבי מעשיל מביאלסטוק, שנמנה בשעתו על האריות שבחבורת קוצק, לאחר פטירת רבי מנדלי היה נוסע לראדזימין. בשעת פרידתו על מנת לעלות לארץ הקדש הורה לו רבי יעקלי להגביר את תפילתו לישועת ישראל, והרבי ר' מעשיל מביאליסטוק מספר בספרו: |
"וטוב להזכיר שם צדיק כי טוב, בשנת תרכ"ט, כשנטלתי רשות ממורי איש האלוקים הגאון קודש הקדשים אדמו"ר רבי יעקב ארי זצ"ל, הרבי מעיר ראדזימין, לנסוע לפה אמר לי תיסע לירושלים ולא תשקוט מהתפלל שם שיבוא משיח".
|
|
עד לימיו האחרונים עמד על משמרת הקדש והשפיע מטובו לקרוב ולרחוק, כעדותו של אחד מגדולי הדור, רבי דוד דוב מלאסק, המעיד עליו: |
"אשר היה עובד אלוקים מעודו ועוסק בתורה ועבודה, בקדושה וטהרה, והזקין לבוא בגבורות. יותר מפ' שנים חי, ורבים נהרו אליו להשיבם מעוון ולנהלם בדרך הנכון להצלחה בנפשיות, ורבים בקשו מאתו להתפלל עבורם עבור הצלחה זמנית, לרפואת חולים ולפקידת עקרות ודומיהם, ובתפלתו הזכה נושעו".
"עיני ראו בעת הכביד עליו חוליו, ולא היה בו כוח כמעט לדבר, ועכ"ז קבל העם בסבר פנים - הוא מוסיף לספר - הכל עשה במסירות נפש עבור טובות ישראל לנהלם על מי מנוחות, ובשבת הגיד חידושי תורה, ולבבו היה רחב להביע דברים מתוקים להלהיב הלבבות ליראה את השם הנכבד הנורא". |
|
בשבוע פרשת פנחס, שנת תרל"ז, נפל הרבי למשכב במחלה אנושה, והרופאים תבעו להובילו לווארשה לטיפול רפואי. בניו שחששו לפיקוח נפש, הובילוהו לוורשא, למרות רצונו, אך ביום השישי הורע מצבו. משנודע לרבים מצבו הקשה נאספו אלפי יהודים ושפכו את לבם בפרקי תהילים לרפואת רבם, אולם ננעלו שערי רחמים. כחצות היום ירד ממיטתו, באמרו שעליו להשלים אחד מחיבוריו, ובכוחותיו האחרונים נטל את הקולמוס לידו והעלה בספר דבריו האחרונים שבכתב, עד שהגיעה שעתו להסתלק מן העולם הזה. הוא חזר למיטתו, נטל את הטלית קטן על ראשו, וכך החזיר את נשמתו הטהורה ליוצרה, ביום ח"י בתמוז, תרל"ז. בו ביום, בערב שבת אחר חצות, הובא למנוחות בבית החיים דווארשא, ואהל הציבו על קברו. חשיבות מיוחדת לכתבים אשר השאיר אחריו ברכה, כדברי הרד"ד מלאסק: |
"ויגע לכתוב חידושי תורה, למען יהיה למשמרת לדורו האחרון, ימצאו בהן דברי חפץ ויקחו חכמה ומוסר, וגם סמוך להסתלקותו לא הפסיק מכל ענייניו, אשר התנהג מעודו, וכתב חידושי תורה, הכל למען זכות ישראל".
|
|
כחמישים שנה לאחר פטירתו הובאו לדפוס חלק מחידושיו, שנאמרו בשנות תרי"ט תרכ"ז, בספר "דברי אביב" ונכתבו בעצם כתב ידו: |
"לגלות צפונות במדרשי חז"ל ולהאיר בעיני בני ישראל את הדרך בעבודת השי"ת ולקרב לבם אל אביהם שבשמים".
|
|
עשרות בשנים לאחר מכן הובא לדפוס חלק נוסף מכתביו הוא ספר "ביכורי אביב".
ומעמדו של הרבי מראדזימין נכבד לדורות כדברי רבי אברהם מסוכטשוב, בעל "אבני נזר": |
"עתה בדור הזה אילו נמצא עמנו מישהו, שיכול היה להראות מופתים כמו הרבי מראדזימין, היה יכול לחזק את העולם באמונה ויראת שמים".
|
