|
תוכן המאמר: א. ממדים פסיכולוגיים של תהליך החינוך למצוות ב. שיטות בחינוך למצוות הלכה למעשה ג. מהות האינטראקציה בין ההורים והילד ד. החינוך למצוות והאינטראקציה בתוך המשפחה תקציר: בדברי חז"ל ניתן למצוא כללים ורעיונות פסיכולוגיים בדבר קשר הגומלין בין הורים לילדיהם. המאמר מתייחס למרכיב אחד במערכת רחבה זו והוא: חובת החינוך למצוות. מילות מפתח: פסיכולוגיה; הורים וילדים. |
|
מה הם הקשרים בין היהדות והפסיכולוגיה? איך עלינו להתייחס לפסיכולוגיה לאור מקורות היהדות? האם קיים באמת ניגוד עקרוני בין הפסיכולוגיה כמדע של התנהגות האדם ובין השקפת עולמה של היהדות או שמא קיימת אולי אפשרות של מפגש בין היהדות והפסיכולוגיה? שאלות כאלה כנראה מעסיקות אנשים רבים בתוכנו ואין ספק שיש בהן עניין רב, הן מתוך נקודת מבטה של היהדות הדתית בתקופה שבה יש לפסיכולוגיה השפעה רבה על חיינו והן מתוך ראייתו של אדם המתעניין בפסיכולוגיה או העוסק בתחום הזה הלכה למעשה. בשנים האחרונות פורסמו מספר עבודות הדנות בהיבטים שונים של הקשרים שבין היהדות והפסיכולוגיה. בעבודות האלה ניתן להבחין באופן כללי בשתי גישות יסוד. גישה אחת גורסת שלפנינו שתי מערכות שמלכתחילה קיים ביניהם פער שלא ניתן לגישור ולכן גם אין שום אפשרות של מפגש או הידברות ביניהן. כך למשל מציג אמסל (1969, 1976) את התיזה הקיצונית שלו האומרת שקיים ניגוד בסיסי ועקרוני בין היהדות והפסיכולוגיה ואולם, דעותיו עוררו ביקורת רבה. הוא מציג את כלל מדעי ההתנהגות כולל הפסיכולוגיה בצורה מגמתית ומעוותת וקשה לקבל את טיעוניו. הגישה השנייה מיוצגת על ידי ספירו (1980) ואחרים שמציגים ניסיון שיטתי למצוא תכנים ורעיונות משותפים ליהדות ולפסיכולוגיה. גם בארץ הופיעו מספר עבודות בכיוון הזה, בין היתר מאת יעקב פרנקל ז"ל (1971) במאמר שהופיע בניב המדרשיה. בשנים האחרונות הופיעו כמה מאמרים נוספים באותו כיוון, בין היתר של רבינוביץ (1978) וסולברג (1974). לפי התפיסה הזאת ישנם תחומים שונים שבהם קיים מעין דו-קיום רעיוני בין היהדות והפסיכולוגיה, בצד הבדלים עקרוניים. חשוב לציין שכמובן אין מקום להתעלם מההבדלים הגדולים הקיימים בין שתי המערכות האלה. מצד אחד עומדת היהדות כמערכת דתית נורמטיבית בעלת השקפת עולם מוגדרת המחייבת את האדם בישראל באורח חיים מסוים ומן הצד השני ניצבת הפסיכולוגיה כמערכת מדעית אמפירית השואפת לחקור ולהבין את התנהגות האדם בצורה אובייקטיבית. ברור, אפוא, שאנחנו עומדים כאן לפני נושא רחב ומורכב ובמסגרת של המאמר הזה נוכל לדון רק בהיבט אחד מתוך הנושא בכללותו. לצורך המאמר הזה אנחנו בוחרים בתחום הפסיכולוגי והחינוכי של מערכת היחסים בין ההורים והילד. מטרתנו להראות שבדברי חז"ל בהלכה ובמדרש, בהגות ובספרי המוסר אפשר למצוא כללים ורעיונות שמשקפים לעתים נקודת מבט פסיכולוגית מובהקת ושיש בהם מדי פעם גם התייחסות מפורשת לתהליכים פסיכולוגיים. בפסיכולוגיה ההתפתחותית קיים מודל ידוע שמתאר את הקשר בין ההורים והילד בתור מערכת אינטראקטיבית של יחסי גומלין, שכוללת גם את מערכת ההשפעות מצד ההורים על הילד וגם את ההשפעות מצד הילד על הוריו (בלסקי, 1981). גם במקורות היהדות יש התייחסות למערכת של יחסי גומלין בין ההורים והילד והדבר מוצא את ביטויו בשתי תת-מערכות בתוך המערכת הכוללת של היחסים בין ההורים והילדים: א. תת-מערכת של כיבוד אב ואם הקובעת את התנהגות הילד כלפי הוריו. ב. תת-מערכת של חינוך למצוות וחובות נוספים המוטלים על ההורים והמגדירים את התנהגותם כלפי ילדיהם. שתי תת-המערכות האלה משלימות אחת את השניה והן מבטאות את הביטוי ההלכתי וההשקפתי שבה היהדות תופסת את האינטראקציה - יחסי הגומלין - בין הילד ובין הוריו. במסגרת המאמר הזה נציג רק אותה תת-מערכת המתייחסת למצות חינוך, כאשר עלינו לזכור, כמובן, שהיא מהווה רק מרכיב אחד מתוך המערכת הרחבה והכוללת יותר של יחסי ילדים - הורים בתיך המשפחה. המצווה של חינוך למצוות מוגדרת בהלכה מתוך התייחסות לחובה המוטלת על ההורים להרגיל את הילד למצוות בנעוריו, כדי שיקיים אותן לכשיגדל. החובה מוטלת בראש וראשונה על האב, אך יש דעה בהלכה האומרת שגם האם ממלאת תפקיד פעיל בקיום המצוה הזאת. המצוה חלה הן לגבי הבן והן לגבי הבת והיא מבוססת בין היתר על הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כ"ב, ו'). תיאור מפורט של ההיבטים ההלכתיים של מצות חינוך ניתן למצוא בספרו של הרב נויבירט (1965) ובאנציקלופדיה התלמודית (1973). החינוך למצוות מתרחש בשלושה מישורים: א. חינוך הילד לקיום מצוות עשה, כגון לימוד תורה, מצות שבת, תפילין, ציצית, סוכה וכו'. ב. חינוך הילד לזהירות מלעבור על מצוות לא תעשה, כגון איסור של גניבה, לשון הרע וכו'. ג. חינוך הילד לקדושה וליראת שמים, כגון התנהגות הילד בבית הכנסת. בהמשך נתייחס לשלושה היבטים של מצוות חינוך שיש להם השלכות פסיכולוגיות ברורות ושקובעות במידה רבה את ההתייחסות של ההורים לילד לפי ההלכה, והם: א. ממדים פסיכולוגיים של עצם תהליך החינוך למצוות. ב. טכניקות חינוכיות הלכה למעשה. ג. טיב האינטראקציה בין ההורים והילד. א. ממדים פסיכולוגיים של תהליך החינוך למצוות |
"מאימתי אביו חייב ללמדו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו 'תורה צוה לנו משה' ופסוק ראשון מפרשת שמע ואחר כך מלמדו מעט מעט, פסוקים פסוקים, עד שיהא בן שש או בן שבע, הכל לפי בוריו, ומוליכו אצל מלמד התינוקות".
|
|
הרמב"ם מסתמך כאן על מאמר חז"ל במסכת בבא בתרא כ"א א' שבו נאמר שמביאים את הילד לבית הספר בגיל 6 במקרה של ילד בעל רמה התפתחותית גבוהה ובגיל 7 במקרה של ילד פחות מפותח - דהיינו בהתאם לקצב התפתחותו.
מתברר שיש בהלכה תשומת לב רבה לחשיבות של רמת התפקוד הסנסומוטורי והקוגניטיבי של הילד, כתנאים לקיום המצוות. כמו במס' סוכה מ"ב א': |
"קטן היודע לנענע חייב בלולב, יודע להתעטף חייב בציצית, לשמור תפילין אביו חייב ליקח לו תפילין, יודע לדבר אביו מלמדו תורה וקריאת שמע".
|
| כידוע, המשנה במסכת אבות פרק ה' כ"ד המדברת על "בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה, בן שלש עשרה למצוות, וכו'" מציגה מעין לוח זמנים התפתחותי המראה את שלבי ההתפתחות ביחס ללימוד תורה, חופה, בגרות וזקנה. אבל ההלכה איננה מסתפקת בקביעה כללית של הגיל הכרונולוגי כאמת מידה יחידה אלא היא גורסת שהגיל שבו האב, למשל, חייב בחינוך הבן למצוות תלוי הן ברמה ההתפתחותית של הבן והן בטיב המצוה, וכך פוסק בעל המשנה ברורה בפירושו לשולחן ערוך, אורח חיים, הלכות שבת סימן שמ"ג: |
"ודע דשיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו - כגון היודע מעניין שבת חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה", וכו'.
|
|
אנחנו רואים שההלכה מתייחסת כאן בצורה ברורה להבדלים בינאישיים ולקצב ההתפתחות כקנה מידה פסיכולוגי למה שניתן לדרוש מהילד לגבי קיום המצוות. חשוב גם לראות עד כמה ההלכה מחשיבה את ההבנה של הילד - דהיינו המרכיב הקוגנטיבי - בתהליך קיום המצוות.
דוגמה נוספת לחשיבותה של הרמה הקוגניטיבית ניתן למצוא בדברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכה ב' באשר לחובה המוטלת על האב לספר לבניו על יציאת מצרים, והוא אומר: |
"לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד? אם היה קטן או טיפש אומר לו: 'בני, כולנו היינו עבדים במצרים...' ואם היה הבן גדול וחכם מודיע מה ארע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו, הכל לפי דעתו של בן".
|
| חשוב לציין כי גם בהקשרים אחרים משמשת הרמה הקוגניטיבית של הילד כאמת מידה מרכזית בקביעת מעמדו האישי, למשל בכל הקשור לתוקף המשפטי של משא ומתן מסחרי על ידי הקטן, כפי שאומר הרמב"ם בהלכות מכירה כ"ט, ח': |
"בודקין את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע, לפי שיש קטן חכם ונבון שהוא יודע והוא בן שבע ויש אחר שאפילו בן שלוש עשרה אינו יודע בטיב משא ומתן".
|
|
הדוגמאות האלה מראות קו אופייני במאמרי חז"ל רבים בהלכה ובמדרש כאחד המדגישים שיקולים פסיכולוגיים והתפתחותיים מוגדרים בכל הקשור לחינוכו של הילד בכלל והחינוך למצוות בפרט.
נעבור עכשיו לנושא של שיטות הנהוגות בחינוך למצוות הלכה למעשה. ב. שיטות בחינוך למצוות הלכה למעשה |
"שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה, מכאן ואילך יורד עמו לחייו".
|
|
בהמשך הדיון בגמרא נאמר שאמנם נכון הוא כי החל מגיל 6 שנים מכניסים את הילד למסגרת מחייבת יותר של לימודים סדירים בבית הספר, אך רק אחרי גיל 12 "יורד עמו לחייו". רש"י במקום מפרש כי עד גיל 12 במקרה שהילד "מסרב ללמוד יגלגל עמו בנחת ובדברים רכים", בעוד שרק אחרי גיל 12 צריך "לרדותו", כלומר לנקוט אמצעים חינוכיים חריפים יותר.
אנחנו מוצאים כאן התאמה פסיכולוגית מפורשת של גישת ההורים לרמתו ולהתפתחותו של הילד, כאשר בדברי חז"ל גיל 12 נחשב כשלב מכריע בהתפתחותו של הילד ובמהלך הסוציאליזציה (בראשית רבא פרשת ס"ג). במקורות אפשר למצוא התייחסות ברורה לחשיבות הפסיכולוגית של המוטיבציה והצורך להתאים את החיזוקים הניתנים לילד לרמת התפתחותו. דוגמה לכך אפשר למצוא בדברי הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק וגם אצל ר' אליהו די וידאש, מחכמי צפת מלפני 400 שנה, בספרו ראשית חכמה, פרק גידול הבנים, מאמר ז': |
"ואם יכבד על הנער לשקוד על הלימוד תמיד, יפייסנו בדברים שהקטנים אוהבים ומתאווים להם, כגון דבש וקליות ואגוזים וכיוצא בהם, ואומר לו: 'הנה לך זה על מנת שתלך לבית הספר ותלמד'. וכשיגדל יותר וימאס באלו הדברים אומר לו אביו: 'לך לבית הספר ותלמד ואקנה לך חגורה יפה ומנעלים נאים' " וככל שהנער גדל אביו מבטיח לו שיתן לו כסף, שיקנה לו ציצית ותפילין, שיהיה נחשב לתלמיד הגון, שייקרא רב, חכם, שיהיה אב בית דין וישב בראש "עד אשר ישיג בדעתו אמיתת התורה, ומואס בכל אלו הדברים שאמרתי, ויעסוק בתורה לשמה, 'שמתוך שלא לשמה בא לשמה' (פסחים נ' ב')".
|
| תיאורו המאלף של ר' אליהו די וידאש ממחיש את המעבר הפסיכולוגי הידוע ממוטיבציה חיצונית הנשענת על חיזוקים חומריים בעיקר למוטיבציה פנימית המבוססת על ראייה אובייקטיבית יותר של המציאות ועל תהליך של הכוונה עצמית המופיעים לקראת גיל 12 ובמהלך תקופת ההתבגרות (אוסובל, סוליבן ואייבס, 1980). לפנינו עקרון חשוב מתוך הפסיכולוגיה ההתפתחותית שאפשר לנצל אותו הלכה למעשה במציאות החינוכית של בית הספר היסודי מצד אחד והמסגרת התיכונית-ישיבתית מצד שני. הכלל הוא שיש לשמור על התאמה אופטימלית בין הדרישות והציפיות המופנות לילד ובין מקומו של התלמיד ברצף ההתפתחות. מכאן, אפוא, שיש לפנות למוטיבציה של הילד בהתאם למה שחשוב לילד באותו שלב בהתפתחותו. ראינו כי בתהליך של לימוד מצוות עשה הדורשות מיומנויות מסוימות ורמה קוגניטיבית מסוימת קיימת במקורות התייחסות ברורה לרמת הבשלות הסנסומוטורית והקוגניטיבית הדרושה לילד כדי לבצע את המצוות האלה הלכה למעשה (כגון מצות ציצית, לולב, ודוגמאות אחרות). לעומת זאת אנחנו רואים כי כאשר המדובר הוא במצוות לא תעשה - כגון הדינים הקשורים באיסורי לשון הרע, שקר, קללות, גניבה, וכד' - נוקטת ההלכה גישה חינוכית נמרצת, המיועדת למנוע מגיל צעיר ככל האפשר שהילד ילמד התנהגויות בלתי רצויות. ביטוי למגמה הזאת ניתן למצוא, למשל, בדברי המשנה ברורה בשולחן ערוך, אורח חיים, הלכות שבת, ס' שמ"ג: |
"משום דאם שמע לבנו ולבתו הקטנים שהם מדברים לשון הרע מצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה וכן ממחלוקת ושקר וקללות; וכמה נכשלין בזה שהם מניחים לבניהם לדבר לשון הרע ורכילות ולקלל ונעשה מורגל בזה כל כך עד שאפילו כשנתגדל ושומע שיש בזה איסור גדול לו לפרוש מהרגלו שהורגל בזה שנים רבות והיה הדבר אצלו בחזקת היתר".
|
|
לפנינו גישה שיטתית השוללת דרך של אדישות, התעלמות או מתירנות שלא לצורך והרואה בהתערבות ובהכוונה עקבית וחד-משמעית שיטה חינוכית מתאימה הבאה למנוע מלכתחילה שהילד ילמד התנהגויות בלתי רצויות, ולהרגיל אותו בשמירת מצוות לא תעשה.
שיטה חינוכית נוספת המופיעה במקורות והקשורה במה שנקרא בהלכה 'חינוך הילד לקדושה' (אנציקלופדיה תלמודית, 1973; הרב נויבירט, 1965) מבוססת על תהליך פסיכולוגי ברור של חיקוי "מודלינג", כאשר האב משמש מודל לחיקוי על ידי הילד. דוגמה לכך מופיעה בדברי ר' אליהו די וידאש: |
"סוף דבר ישתדל מאוד להרחיק את בנו מן הכיעור ומן הדומה לו ויקרבנו למדת החסידים והישרים" (ראשית חכמה, פרק גידול הבנים, מאמר נ').
|
| עד כאן לפנינו עצה תיאורטית בלבד שעדיין אין בה תועלת רבה להורים נבוכים המחפשים דרך חינוכית מתאימה, אך לפי מיטב הנוהג הקליני-יעוצי מוסיף המחבר כאן כמה וכמה דוגמאות קונקרטיות: |
"כגון כשיקום האב בבוקר לתפלה שמוליך בנו אתו לבית הכנסת, וכן כשילך לגמול חסדים כגון ביקור חולים והכנסת כלה והוצאת המת וכיוצא באלה יוליך בנו עמו כדי שירגילנו בגמילות חסדים ובעשיית מצוות. וכשיעשה האב מצוה מן המצוות יעשה אותה בעצמו, כגון סוכה ולולב, יקשור הלולב בידו ויראה לבנו וילמדנו לעשות כך... לפי שילמד הבן לעשות כמעשה אביו וללכת בדרך הנכונה כאביו ויזכה האב לטוב וזרעו לברכה" (שם).
|
| בספרות המוסר - כמו בספרות ההלכה והמדרש - ניתנת שוב תשומת לב רבה לחשיבותם של הנתונים הפסיכולוגיים של הילד והנסיבות שבהן ההורים מחנכים את בניהם למצוות, וכך כתב, למשל, לפני כ- 170 שנה ר' אליעזר פאפאו בספרו פלא יועץ: |
"והכל לפי דעתו של בן ולפי שניו יגלגל עמו פעמים בהכאות פעמים בתוכחות, פעמים בקשות פעמים ברכות, פעמים במנות ומתנות פעמים בדברים טובים" (ערך חינוך, עמ' קי"ח).
|
| באותו ספר יש גם התייחסות למאמץ הנפשי המיוחד הנדרש מהאב בקביעת דרך חינוכית מתאימה: |
"יש מצות האב על הבן להתנהג עמו על פי שניו ולפי מידותיו ולפי דעתו של בן ולפי צורך השעה אם בקשות אם ברכות... ולזה צריך דעת גדולה וסבלנות יתירה להתנהג לפי הצורך בדרך הממוצע" (ערך בן, עמ' ל"ה).
|
|
בסיכומו של הדבר הגישה החינוכית הלכה למעשה מראה מידה רבה של התחשבות בילד ובצרכיו וניתנת חשיבות רבה לשיקולים הקשורים ברמת התפתחותו במישור הסנסומוטורי, הקוגניטיבי והאישיותי. כפי שראינו, ישנם במקורות ביטויים ברורים של שימוש במערכת חיזוקים חיוביים כדי לעודד את המוטיבציה ללימוד תורה ויש גם דוגמאות רבות המשקפות אוירה של גמישות באמצעים החינוכיים הנקוטים בידי ההורים בתהליך הסוציאליזציה של החינוך למצוות. באשר למצוות לא-תעשה מציינת ההלכה את הצורך בגיבוש התערבות חינוכית עקבית ושיטתית מגיל צעיר על מנת למנוע ככל האפשר שהילד ילמד התנהגויות בלתי רצויות.
ג. מהות האינטראקציה בין ההורים והילד ראשית כל מסתבר כאן כי התמונה איננה אחידה ושניתן למצוא מצד אחד ביטויים המצביעים על גישה פסימית ומצד שני ביטויים המראים גישה אופטימית יותר לגבי מערכת היחסים במשפחה. נראה קודם מאמר חז"ל המראה גישה פסימית ביסודה: |
"אדם עד שלא ישא אישה ויהיו לו בנים דעתו יפה עליו, ואין לו יגון ואנחה בלבבו, יש לו קורת רוח בתוך ביתו. [ומשנשא] אדם אישה ובא לידי בנים ופרה ורבה ואין בניו נוהגין כשורה אין דעתו יפה לו, יש לו יגון ואנחה בלבבו ואין לו קורת רוח בתוך ביתו" (סדר אליהו זוטא, פרק ח' עמ' 185).
|
|
המוטיב של צער גידול בנים מתואר בצורה דרמטית במדרש המדבר על צערם של אברהם, יצחק ודוד המלך שכל אחד מהם התנסה בחוויה הקשה של בן שיצא לתרבות רעה, וזאת לאחר שאביו - כדברי בעל המדרש - "לא רידה בו" ועל רקע זה נוצרו קונפליקטים קשים במשפחה המראים "שקשה תרבות רעה בתוך ביתו ממלחמת גוג ומגוג" (מדרש תנחומא, פרשת שמות א').
מצד שני קיימת, כאמור, גישה אופטימית יותר הנותנת ביטוי לראיית החיוב שבחיי האדם ובעצם קיומו (אורבך, 1971) והמשתקפת, למשל, במאמרו הידוע של ר' עקיבא האומר: "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג' י"ד), ובמאמרו של ר' יעקב: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (אבות ד' י"ז). מכאן גם שהיהדות רואה בחיי האדם ערך עליון, כפי שבא לידי ביטוי, למשל, בדברי רבן שמעון בן גמליאל: |
"תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת" (שבח קנ"א ב').
|
| אשר לנושא הספציפי שאנחנו עוסקים בו אפשר למצוא הרבה ביטויים במקורות שבהם מושם דגש על הצדדים החיוביים שבמערכת היחסים בין ההורים והילד. ראשית כל ידוע לכולנו כי ברכת ילדים והרמוניה בחיי המשפחה נחשבים בעם ישראל מאז ומתמיד לברכה מיוחדת מאת ה', כדברי בעל המזמור: "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך" (תהילים קכ"ח, ג'). במקורות יש לעתים קרובות התייחסות למערכת היחסים בין הילד ובין אביו ואמו וכך ישנו מאמר במס' קידושין שמראה שחז"ל היו ערים להבדלים הפסיכולוגיים ביחסים בין הילד ואמו לעומת מערכת היחסים בינו ובין האב. |
"תניא רבי אומר: 'גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב לכיבוד אם; וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב"ה מורא האם למורא האב" (קידושין ל' ב' - ל"א א').
|
| עם זאת מבחינה רגשית האב קרוב לבנו: "כלום יש אב ששונא את בנו?" (סנהדרין ק"ה א') ומערכת היחסים ביניהם יכולה או צריכה להיות חופשית ממתחים ומתחרותיות: "דאמר ר' יוסי בר חוני: 'בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו'" (סנהדרין ק"ה ב'). לכן האב גם איננו צריך להמשיך לכעוס על בנו לאחר שהוא מעניש אותו או לאחר שהיה ויכוח ביניהם, אלא עליו לעשות מאמץ מיוחד כדי ליצור שוב אוירה טובה ביניהם, כדברי הגר"א בפירושו לפסוק "כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה" (משלי ג' י"ב): |
" ... 'ואב את בן ירצה' אם אינו שומע לתוכחתו, אף על פי כן אינו עוזבו, אלא מוכיחו בייסורים עד שעוזב את הדרך הרע... והסימן שמחמת אהבה הוא, שאחר כך כאשר יסיר שבטו ממנו, חפץ למלאות רצונו ומדבר לו תנחומים לפייס דעתו".
|
|
מתוך דברי הגר"א לפסוק הזה משתקפת גישה פסיכולוגית מפוכחת האומרת כי גם אם ישנו לפעמים צורך בתגובה סמכותית ונחרצת מצד ההורים, הרי עליהם לעשות מאמץ עליון כדי למנוע אוירה מתמשכת של מתח וכעס ולכן יש לשמור על תקשורת אופטימלית עם ילדיהם. הדבר אולי נכון במיוחד במהלך גיל ההתבגרות כאשר הורים רבים כנראה ביזמתם כבר נוטים לשנות את צורת התייחסותם לילדיהם כמתחייב מהגיל. נמצא, למשל, במחקר אורך של רוברטס, בלוק ובלוק (1984) שלקראת תקופת ההתבגרות מגלים הורים נטייה חזקה יותר לעודד התנהגות עצמאית והישגית של ילדיהם. כללית גם ידוע מתוך הספרות הפסיכולוגית והחינוכית שמשמעת יעילה בגיל ההתבגרות מאופיינת על ידי התייחסות יותר רציונלית ופחות סמכותית מצד ההורים לילדיהם (אוסובל, סוליבן ואייבס, 1980). מכאן גם הדין ש"אסור להכות בנו הגדול" (קיצור שולחן ערוך, ס' קמ"ד י"ח).
למרות שהניסיון היומיומי מלמד שהאינטראקציה בין ההורים והילד כרוכה מדי פעם בקונפליקטים ובמשברים, הרי יש דעה במקורות האומרת כי בתנאים אופטימליים התנהגותו של הילד עשויה לעורר דווקא שמחה וגאווה בלב ההורים. כך, למשל, אומר ר' אליהו די וידאש בספרו ראשית חכמה: |
"מי שיש לו בן חכם הוא שמח וטוב לב, שנאמר (משלי כ"ג, ט"ו) 'בני, אם חכם לבך, ישמח לבי גם אני', לפי שכשהולך אדם לבית הכנסת או לבית המדרש ושומע חכמת בנו הוא שמח" (פרק גידול הבנים, מאמר ט"ז, עמ' ס"ב).
|
|
מן המפורסמות יצא שבן הלומד תורה או - בוריאציה "מודרנית" יותר - בן הפונה ללימודים באוניברסיטה מביא 'נחת' להוריו והם יכולים להתגאות בו. ולכן אפשר לומר שמאמרו של ר' אליהו די וידאש איננו אלא ביטוי קלאסי של מוטיב שמאז ומתמיד תופס מקום מרכזי בתרבות ובפולקלור של העם היהודי (זבורובסקי, 1954).
ואולם, במציאות היומיומית התקווה שבלב איננה מגיעה תמיד למימוש ובוודאי שהדרך לכך כרוכה בקשיים רבים. ראייה מפוכחת בכיוון הזה אנחנו מוצאים בדברי רבינו סעדיה גאון בספרו הפילוסופי אמונות ודעות. הוא מצטט כאן דעה האומרת כי ילדים הם "שמחה לנפש ומחמד לעין וששון וגילה ולולי הבנים לא היו בני אדם ולא יתקיים העולם", כשהוא מוסיף, אמנם, בהסתייגות-מה "... וראיתיו נכון בבנים שיחנם הבורא לעבדו כרצונו". ואולם, הימצאותם של ילדים מחייבת את ההורים במאמצים מרובים ובדאגה מתמדת להתפתחותם: |
"... ואומר מה תועלת יש בהם אם לא יהיה להם מזון וכסות ומחסה, ומה טוב יש בגידולם אם לא יהיה להם חכמה ומדע? ומה היא חנינתם והחמלה אם העדר אלה הדברים? רק תוספת בצער האבות".
|
|
לבסוף, למרות הדאגות והקשיים הכרוכים בגידול ילדים מסכם ר' סעדיה גאון את דבריו במסקנה חד-משמעית ש"שם האב לאהוב את הבנים, להחזיק במה שחננו בוראו בהם ולא יקוץ בהם" (מאמר עשירי, פרק ט', עמ' ק"ד). מכאן, שרבינו סעדיה גאון בדרך שבה הוא תופס את האינטראקציה בין ההורים והילד נותן חשיבות מרכזית למחויבות של ההורים לחינוכו ולהתפתחותו של הילד, דבר שקיבל הדגשה מיוחדת במודל ההתפתחותי של אריקסון (1963).
הפסיכולוגיה מייחסת, כידוע, חשיבות רבה למעורבות פעילה של ההורים בגידול ילדיהם. בשנים האחרונות יש גם התעניינות רבה בתפקודו של האב ובחלקו בעיצוב אישיותו של הילד (לאמב, 1976; בלסקי, 1981). מקורות היהדות מדברים כמובן בהרחבה על תפקידו של האב, בייחוד בכל הקשור לחינוך למצוות. ואולם, בעל ספר חסידים, בראשית ימי הביניים, מציין שלא כל אב יכול להרשות לעצמו להיות מעורב בצורה פעילה בחינוך ילדיו, כגון מי שמקדיש את כל זמנו ללימוד תורה. בעל ספר חסידים מבין ללבו ולכן הוא אומר על מי "שמונע משעשוע בניו ובנותיו שישמע שבוכין ואשתו מגדלתן והוא מצטער שבוכין ואינו עומד בשביל שעוסק בתורה ואינו הולך לטייל עם בניו ובנותיו (!), על זה יקבל שכר על זה הצער וצער של גיהנם ממעטין לו" (פ' קס"ד, עמ' קס"ז). מאידך, המחויבות הכוללת של ההורים לילדיהם שהודגשה על ידי ר' סעדיה גאון מקבלת דווקא ביטוי הלכתי מחייב בדברי החפץ חיים בספרו חומת הדת: |
"כשם שמצוה על כל אדם לקבוע עתים לתורה, לשמור זמן קריאת שמע ותפלה בציבור ולעשות ולקיים כל המצוות הנעשות בציבור וביחיד, כן מצוה וחובה עוד יותר על כל אחד להקדיש עת מעתותיו לפקח ולהשגיח בחינוך בניו, שיתחנכו בדרך שהלכו אבותינו ורבותינו מעולם" (עמ' 43).
|
|
לאור הנחה מקובלת בספרות הפסיכולוגית שאבות - לפחות עד לפני זמן קצר - נוהגים להיות פחות מעורבים מבחינת כמות הזמן בכל הקשור לאינטראקציה שלהם עם הילדים בהשוואה לאמהות (לאמב, 1976), יש עניין רב בראייתו ההלכתית של החפץ חיים המחייבת את האב במעורבות פעילה בחינוך ילדיו, וזאת בנוסף לזמן שהוא משקיע בלימוד תורה.
מסופר על האדמו"ר הזקן ר' שניאור זלמן מלאדי זצ"ל (1745 - 1813) ששמע פעם את הבכי של נכדו התינוק, מבלי שאביו של התינוק, שהיה שקוע בתלמודו, הרגיש בכך. האדמו"ר הזקן - למרות שאף הוא היה שקוע בלימוד תורה - ניגש לתינוק שנפל מעריסתו, הרים אותו, טיפל בו, הרגיע אותו והחזירו למיטתו. לימים הוכיח לבנו, האדמו"ר האמצעי, ואמר לו שאין זה נכון להיות כל כך שקוע בלימוד תורה עד שאין שומעים כבר קולו של ילד בוכה... (הרב יהודה שביב, הודעה אישית). בהלכה קיימים כללים ברורים וחד-משמעיים שלפיהם יש לחנך את הילד. קודם כל, חשוב להימנע מאווירה שיש בה סממנים של שתלטנות וקפדנות-יתר: |
"אסור לאדם להכביד את עולו על בניו ולדקדק בכבודו עימהם שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניים מהם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול" (שולחן ערוך, יורה דעה, ס' ר"מ, סע' י"ט).
|
| מכאן שאסור להורים להתעקש שלא לצורך או ליצור קונפליקטים על רקע של עניינים שביוקרה; כמו כן אוסרת ההלכה להשתמש בעונשים פיזיים כשהדבר איננו רצוי מבחינה אמוציונלית: |
"אסור להכות בנו הגדול ואין גדלות זו תלוי בשנים אלא הכל לפי טבעו של הבן (!); כל שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשה אפילו אינו בר מצוה אסור להכותו אלא יוכיחו בדברים. וכל המכה את בנו הגדול מנדין אותו שהרי הוא עובר על 'לפני עור לא תיתן מכשול' " (ויקרא י"ט, י"ד) (קיצור שולחן ערוך, ס' קמ"ד, סע' י"ח).
|
|
חשוב לציין עד כמה מכוונים הדברים לקראת יצירת מודעות פסיכולוגית מיוחדת אצל ההורים להבחין ברגשותיהם של ילדיהם ובתגובותיהם הצפויות במצב זה או אחר.
גם בספר חסידים מודגשת המחויבות הרגשית של ההורים לילדיהם: |
"איש ואשתו שאוהבין ילדיהן ויש להן ומפרנסין אותן ומרחמין עליהן הרי אין זכות וצדקה כי מאהבתן עושין לו כן... ואם לא יהיו מרחמין על ילדיהן ולא מפרנסים אותן ואין לילדיהן מאומה או שמכין אותן שלא לצורך... גדול עוונם מנשוא" (ס' קנ"ה, עמ' קנ"ח-ט).
|
| ההלכה גם אוסרת לאיים על הילד ולגרום לחרדה שעלולה להביא לתגובות קשות עד שחששו חז"ל אפילו מפני סכנה של התאבדות במקרים קיצוניים: |
"אל יראה אדם לתינוק באזנו אלא מלקהו מיד או ישתוק ולא יאמר לו כלום, דיש לחדש דמחמת אימתה יאבד התינוק עצמו לדעת" (שמחות ב' ו').
|
| גם הגר"א בצאתו בדרכו לארץ ישראל הדגיש את החשיבות שביצירת אוירה משפחתית נינוחה, ללא מתח מיותר. וכך הוא כותב לאשתו: |
"... ולמען השם הדריכם בטוב ובנחת. וגם תשגיח על בריאותם ומזונותם תמיד שלא יחסר להם ... ובבקשה לכולכם על הנכתב לעיל שתדריך בניך ובנותיך ועיקר בדברים רכים, בדברי מוסר המתיישב על הלב... ותפזר להם פרוטות וכיוצא ועל זה תיתן תמיד דעתך" (איגרת הגר"א, עמ' קנ"ג-ד).
|
|
ההלכה גם אוסרת להורים להבטיח משהו מבלי לקיים את הדבר, משום שבצורה כזאת הילד מגיע לדרך של שקר (סוכה מ"ו ב'); כמו כן מזהירים חז"ל שלא להפלות בין הילדים במשפחה (שבת י' ב'), כדי למנוע רגשי קנאה ותחרותיות.
בסיכום אנחנו רואים כי ההלכה היהודית מציבה בפני ההורים כמה וכמה אתגרים: א. לחנך את הילד למצוות בדרך שתהיה מותאמת ליכולתו ולהתפתחותו הנפשית. ב. להציב בפני הילד בצורה עקבית מערכת של דרישות מוגדרות בתחום קיום המצוות וההתנהגות בחיי היומיום. ג. ליצור אוירה משפחתית שיש בה גם מרכיבים של דרישות המופנות לילד וגם מרכיבים של עידוד, חום, תמיכה והתחשבות בילד. בספרות הפסיכולוגית קיימת הבחנה בין משמעת סמכותית שתלטנית מצד ההורים לבין דפוס של שליטה סמכותית מתונה יותר; הדפוסים האלה תוארו בין היתר על ידי באומרינד (1972) בסדרת מחקרים על דפוסי משמעת מצד ההורים ותפקודו של הילד בגיל הגן. הגישה הראשונה מאופיינת על ידי התנהגות נוקשה מצד ההורים לשם שליטה בילד, בעוד שבדפוס השני מופיעה הבחנה שיטתית בין תחומים שבהם מפעילים ההורים שליטה לבין תחומים שבהם הם מעניקים לילד מידה רבה של חופש. שליטה סמכותית מתונה משלבת שליטה רציונלית ועניינית מצד ההורים עם תהליך הדרגתי של עידוד עצמאות לילד. בגישה הזאת מראה ההורה נכונות לשתף את הילד בהגיון שבדברים, הוא מכיר בזכויותיו של הילד והוא מתחשב במידת האפשר ברצונותיו. ממצאי המחקרים של באומרינד (1972) מראים שאוירה של סמכותיות מתונה - בניגוד לגישה של סמכותיות שתלטנית - עשויה לעודד ולזרז את הבשלות הקוגניטיבית והרגשית של הילד. בכמה וכמה מישורים נראה שיש קרבה רבה בין הדפוס של סמכותיות מתונה ובין התפיסה החינוכית של היהדות מסביב לנושא של החינוך למצוות. ד. החינוך למצוות והאינטראקציה בתוך המשפחה א. המערכת של כיבוד אב ואם, שלא דיברנו עליו במאמר הזה. ב. החינוך למצוות, שהיה נושא למאמר הזה. למעשה, המערכת הזאת רחבה יותר והיא כוללת כמה וכמה חובות מרכזיות של האב לבנו, והן: מילה, פדיון הבן, לימוד תורה, הדאגה לנישואין, הדאגה ללמד את הילד מקצוע או אומנות ויש דעה שעליו ללמד אותו גם שחיה (מס' קידושין כ"ט א'). כמו כן חייב האב במזונות ילדיו (מס' כתובות ס"ה ב'). במידה רבה חלות חובות האב גם לגבי הבת (אנציקלופדיה תלמודית, 1973). ניתן לומר שההלכה קובעת כאן מחויבות כוללת של האב וההורים להתפתחותו הכוללת של הילד במישור הפיזי, הדתי, המקצועי, הכלכלי והפסיכולוגי; ומכאן שלפנינו תפיסה אינטגרטיבית של תפקיד האב וההורים להתפתחות הילדים. במקביל יש לאב גם מחויבות מוגדרת לגבי אשתו והמשפחה בכללותה, כפי שגם במודל האינטראקטיבי של בלסקי (1981) מושם הדגש על יחסי הגומלין בין האינטראקציה בין הילד וההורים לבין האינטראקציה בין ההורים בינם לבין עצמם. המחויבות הכפולה של האב והאינטראקציה בין שני המעגלים מוצאות את ביטוייו במאמר חז"ל: |
"תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר: 'וידעת כי שלום אהלך' (איוב ה' כ"ד) (מס' יבמות ס"ב ב').
|
