תפארת שבמלכות
(לדרכה המיוחדת של חסידות רוזין)

בצלאל לנדוי

ניב המדרשיה, חורף תשכ"ז


תקציר:
דרכה המיוחדת של חסידות רוזין, דרך המלכות שבחסידות.

מילות מפתח:
רוזין; חסידות.


שבעים פנים לתורה והליכות שונות בדרכי חסידות. תורת החסידות נמשלה בפי ראשוני התנועה כנהר יוצא מעדן, ומדרכו של נהר במרוצתו, לשנות את צורתו, בהתאם להבדלים גיאוגרפיים ופיסיים בדרך הילוכו, ולאקלים השונה בכל מקום ומקום. תורת החסידות יסודתה בקודש, ממעין באר מים חיים, הבעש"ט ותלמידו ממלא מקומו, המגיד ממעזריטש, אולם ברבות הימים עם התפשטותה והסתעפות בתי החסידות נתלוו לה גוונים מיוחדים, ואין בית המדרש בלא חידוש. מהם שחותם המקום טבוע עליהם, ומהם שאוירה של תקופה משתקף בהם, ומיוחדת היא דרך החסידות לבית רוז'ין, שחותמו של יוצרה, הוא רבי ישראל, אבי השושלת, טבוע עליה בכל הליכותיה, הוא שהניח את יסודותיה וקבע את עקרונותיה המרכזיים, והוא ששימש גם מופת לאורחות חיים, והממשיכים אחריו הלכו בעקבותיו.

בן אבהן. מגזע היחס היה רבי ישראל נכדו של המגיד ממעזריטש, בנו של רבי שכנא מפרוהביטש ורביעי בשלשלת הקבלה, ההל מהבעש"ט מחולל תנועת החסידות, אשר על שמו נקרא. יכול היה להמשיך במורשת אבותיו, ולהתקדש על פני כל אחיו, אך הוא סלל לעצמו נתיב מיוחד, לא ידעוהו קודמיו.

הבעש"ט, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, ראו את תפקידם העיקרי לפקוח את עיניהם של היהודים, אשר נאנקו תחת סבלות השליטים הנוכריים, להעלותם מבחינה גשמית ורוחנית, ולהזכיר להם כי בנים הם לא-ל עליון, ועינו פקוחה עליהם באשר הם שם. אבות החסידות הוכיחו בפועל את התעניינותם במצבם של המוני בית ישראל, הם ירדו אליהם והקשיבו למשאלותיהם, וכך הזדהו אתם ויכלו להעלותם.

דרך סלולה הייתה לפני גדולי החסידות, ממשיכי השרשרת לבתי אבותיהם, והנה הופנו עיני הרבים לרוזין, שם החל להנהיג בנן של קדושים. דרכו דרך חדשה, לא נודעת בהליכות החסידות, והנהגת חצרו בגינוני מלכות. האחד, בחור ומובחר מן העם, נטל על עצמו להראות בחוש לכל המתדפקים על דלתותיו, כי "כל ישראל בני מלכים הם".
"מקרב אחיך תשים עליך מלך" -
הליכות מיוחדות מחייבות את המלך, בהתאם למעמדו, כך שנו רבותינו.
"המלך מסתפר בכל יום ומתקן עצמו, ומתגאה במלבושין נאים ומפוארים, שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך".
המעמד מחייב ואין הדבר תלוי בו "מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול", והוא הדין, מנהיג העדה "מאן מלכי רבנן" שנוסף לו כתר תורה.

עם זאת אסור לו להתרברב על הציבור ועליו לשמור על הקשר עם מוצאו. "מקרב אחיך" - גבוה משכמו ומעלה - כן, אולם "מורם מעם" לאו דווקא, וזו אחת הנקודות העיקריות בדרך רוזין. "מלכות שבחסידות".

"יאה עניותא לישראל" - אמרו חז"ל, והיו מאבות החסידות שהתהדרו בכך. בשעת ביקורו של ה"בעל שם טוב", בביתו של הרב דמז'יבוז, פנה אל בנו צבי, והוא עודו ילד:
"מקנא אתה בודאי בילדי הרב, שהרבה כלי כסף בביתם, אך ידוע תדע, בני, כי גם אילו היו לאביך כלי כסף, היה מחלקם לעניים, ואת ביתו היה מוסיף לכלכל תוך הסתפקות במועט".

רבי פנחס מקוריץ אף הוסיף להתהדרות זו נימוק רעיוני כי בעשירים הגדולים טמון שמץ אפיקורסות, כי אם היו מאמינים באמת, למה להם כסף, והוסיף לספר על המהרש"א שבדק בכל שנה את הונו, וכל מה שהיה לו למעלה מחמש-מאות אדומים, פיזר לצדקה.


אחד מנכבדי הבעש"ט רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, הוא בעל ה"דגל", סבל כל ימיו עוני ודחקות. לימים, רווח לו, והרבנית קנתה פמוטי כסף והדליקה בהם נרות לכבוד שבת. משהבחין הרב שדעתה זחה עליה, נאנח בעל ה"דגל" ואמר לה: "אמנם עתה הפמוטים מאירים לך, אולם לי האיר אז, בלב".

רבי מאיר מפרעמישלאן היה אומר:
"כמה עלי להודות, שלא צווה הבורא על מצוות עשירות, שכן בכל יום, כאשר החמה שוקעת ובביתי נשארת מטבע של נחושת, יודע אני שהעניים נזקקים להן ועל כן קשה היא לגופי כאבן במיטתי. מה הייתי עושה אלמלי ציוותה התורה על העשירות, כיצד הייתי יכול להדר במצווה זו?"

עם התפשטות החסידות והתבססותה כתנועה המונית, חל שינוי בדרכי ההנהגה. ההולכים בדרכי החסידות נהגו לכבד את רבותיהם במתנת ידם, ורבים ממורי החסידות שינו את דרך חייהם. וכך נמסר על רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא, בעל "אוהב ישראל", כי בשנות נעוריו חי חיי צער ודחק, ועמד בתוקף על סירובו לקבל מתנה מאיש, באמרו "טרם הגיע הזמן". כאשר עשיר אחד התעקש ורצה להנות את רעייתו הרבנית, במתנת ארג צמר למלבוש בטענה "הלא אין לה מלבוש הגון", סירב הרב מאפטא ונימק את סירובו "אם הבטנה עודנה טובה, איו לה צורך במלבוש חדש".

אך גם אחר שההמונים החלו לנהור אליו והרווחת הבית הייתה מורגשת על שלחנו, לא שכח את אחיו הנמקים בעוניים ובסכלותם. יום אחד התיישב לשלחנו המקושט בכלי כסף, שעליו סעדו אורחים עניים עוברי דרך, אך משהרגיש הרב מאפטא כי לאורחים אלה שבסוף השולחן לא הוגשו כפות של כסף אלא של עץ, הפנה את ראשו לבנו רבי יצחק מאיר מזינקוב בדברים נמרצים "מדוע לא הגשת לאורחים כפות של כסף, וכי סבור אתה שנותנים לי מתנות, כדי שתהיה לך ירושה?"

בעקבות אבות החסידות הראשונים המשיך גם רבי ישראל מרוזין במערכה נגד הסיגופים והתעניות יתר על המידה. זקנו, המגיד ממעזריטש, גזר על בנו רבי אברהם המלאך שלא יסגף את עצמו, בהדגישו "כשנעשה חור קטן בגוף נעשה חור גדול בנשמה", וכד טען גם רבי ישראל מרוזין, שעבודת ה' אינה יכולה להיות אלא מתוך שמחה, ואם האדם נתון, ח"ו, בעצבות אינו יכול לעבוד את ה'.
"החיים ניתנו - היה אומר - בכדי ליהנות מהם, אבל על טהרת הקודש, מבלי לכת אחרי חומריותם של הדברים, למלא אחר התאוות אלא אחרי רוחניותם והשפע האלקי השוכן בתוכם".

כשאדם אוכל יש לו כוח לעבוד את הבורא, אבל כשיושב בתענית לא די שהוא מזיק לעצמו בגשמיות אף ברוחניות יכול הוא להזיק לעצמו. בהתאם למה שנאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", צריך אדם לקרב את כל הארציות לשם יתברך, ורק אז הוא נקרא אדם השלם, ויכול לקרב את כל העולם לשם יתברך. וכך פירש גם את הכתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", רוצה לומר "מכם", מעצמכם, שמקריב הוא את עצמו ממש, היינו מקרב את חיותו לשם יתברך על-ידי התורה והתפלה.

מספרים על אחד מאבות החסידות שהתבטא "אינני רוצה לפטם את יצר הכבוד שלי בתעניות", אך רבי ישראל מרוזין שקוע היה תמיד במחשבות קודש, עד שהיה שוכח לעתים קרובות, אף לטעום מן האוכל שהיו מגישים לו. שבוע אחד עבר עליו, מערב שבת עד ערב שבת, שלא טעם כמעט מאומה, אך הצטדק, כביכול, באמרו:
"לא התעניתי אלא פשוט שכחתי לאכול, וטעימה מועטת שבאה לפי, לא משום שהייתי זקוק לכך, אלא שלא תהא תענית משבת לשבת".

דרכים שונות בעבודת ה'.
"יש צדיקים שצדקתם, תורתם ועבודתם נראים לעין כל, אך יש צדיק יסוד עולם הגדול באמת הנסתר בחכמתו ורק שפתיו נעות"
- היה אומר, ולדוגמא ציין את גלגל העולם הגדול, שכל הגלגלים הקטנים מתנועעים מסביבו, ואילו הוא עצמו מניע את כל הגלגלים בתנועה קטנה שבקטנות ואינו מורגש. כלל.

לציון הדרכותיו בעבודת השם, ובייחוד במלחמה עם היצר והתאוות הרעות נביא את פירושו לכתוב "אל תצורם ולא תתגר בם מלחמה", הכוונה כלפי התאוות "אל תצורם" אל יהיו בעיניך כצורה, כגורם, כערך כל שהוא, ואם תבטל אותם, אז "אל תתגר בם מלחמה", לא תצטרך להלחם כנגדם, כי ממילא לא תהא להם שום משמעות.

אף באמירת תורה מיעט והסתפק בדיבורים קצרים בלבד, בהדגישו:
"אם הרב אומר תורה באמת והתלמיד שומע באמת, די בתיבה אחת בלבד, כי בתיבה אחת בלבד אפשר לקרב את כל העולם, ובתיבה אחת בלבד אפשר לטהר את כל העולם".

בתקופה זו השתרגו הצרות על אחינו בני ישראל בתחום המושב, והייתה זו תקופה קשה ביותר. הצאר ניקולאי השני לא הסתיר את שנאתו ליהודים הרבים שנמצאו בתחום שלטונו, והטיל עליהם מסי אפליה רבים. גדולה מכולם הייתה גזירת ה"קנטוניסטען", כאשר ילדים רכים נחטפו מחיק אמותיהם והובלו לקסרקטינים צבאיים מרוחקים, באזורים נידחים להתחנך כחיילים נאמנים לקיסר הרוסי. שם נותקו מדתם ומורשת אבותם ונתגדלו כבני הדת הפרבוסלבית, היא הכנסייה הרשמית של רוסיה הצאריסטית. גדולה הייתה הצעקה בבתיהם של הנפגעים, ותופעה זו גרמה גם לערעור מוסרי בבית ישראל, והיו גם כאלה שיצאו ממעי ישראל ונתנו את ידם לעזרת השליטים הצאריסטיים. בעצם הימים הקשים ההם הפיץ רבי ישראל את תורתו, תורת האמונה השלמה בביאת המשיח, והשריש את התקווה לימים טובים מאלה, ומשמעות מיוחדת הייתה להבטחותיו כי המשיח יבוא ראשונה למלכות רוסיה, שכן חיזוק האמונה הייתה ממטרותיו העיקריות.

בימים ההם הכריז בעל "אוהב ישראל" מאפטא תענית ציבור לביטול הגזירות, אך הרבי מרוזין הזמין לחדרו את להקת כלי-הזמר. כאשר באו וסיפרו את הדבר לפני הרב מאפטא אמר להם:
"אנחנו איננו יכולים להדמות אל הרבי מרוזין, כי הוא הולך בדרך הכתובה בתורה 'וכי תבואו למלחמה על הצר הצורר אתכם, ותקעתם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם'".

אהבתו העזה לישראל מבצבצת מבין אימרותיו שהונצחו לדורות, וכדרכו באמירה קלה. את מנהג ישראל, המאכילים בשבת שירה את הציפרים דייסה, הסביר במשל על מלך גדול שהיה לו ארמון גדול ובו חדרים מרובים לשריו ולסגניהם ולכל מקורביו. כל דירה כשלעצמה היכל מפואר, ובכל היכל והיכל יושבים מנגנים ומנעימיך זמר בכינורות ובחצוצרות. אם לכל השרים כך, המלך עצמו על אחת כמה וכמה, שעמד לרשותו היכל מיוחד, מפואר ביותר, ובו מיטב המנגנים וכלי-השיר, ויותר מכל התענג המלך על צפצופה של צפור אחת שהייתה חביבה בעיניו מכל המזמרים והמנגנים, והיא שהנעימה לו את כל חייו. רבי ישראל מרוזין הוסיף להמשיל את ישראל לקן צפור. בשעה שיצאו ממצרים מצאה לה גם צפור זו בית, וים-סוף נקרע לפניה, ואם כי כל המלאכים והשרפים אמרו ומוסיפים לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, לא הייתה שום שירה ערבה לפניו כקול עמו ישראל באמרו שירה על הים, ועדיין שירה זו ערבה לפניו יותר מכל.

בין הערכים המרובים שטיפח בקרב שומעי לקחו, יש לציין את ה"התוועדות בצוותא" של עדת החסידים המלוכדים סביב לרבם. אם בשבתות ובמועדים הם מסובים מסביב לשלחנו הרי גם למרחקים מגיעה נימה של הזדהות, הנמתחת מחצרו של הרב והמנהיג לכל אלה הנשמעים לקולו. בשיחה עם רבי משה מקוברין הסביר לו רבי ישראל מרוזין:
"אגיד לך דבר אשר יועיל לתמיד: קודם ביאת הגואל תהיה היהדות תלויה על בלימה, והעצה היא להתאסף בכל שעת קודש ולספר ממעשי צדיקים, ודבר זה יחזק את האמונה".
והוא מצא רמז לכך בדברי הפתיחה של יעקב בברכתו לבניו:
"האספו ואגידה לכם את אשר נקרא אתכם באחרית הימים",
"האספו", פשוטו כמשמעו, התכנסו לאספות, מחשש "אשר יקרא", מלשון קר, מפני סכנת הקרירות בענייני יהדות, המאיימת עליכם "באחרית הימים", והתרופה לכך תהא "האספו" התאספות בצוותא, התלכדות מסביב לרב ולמנהיג.

כדי להגדיל את השפעתו של הרב והמנהיג - הוסיף לטעון - יש להעניק לו מעמד מיוחד בבחינת "גדלהו מעל אחיו", כדי להבטיח משקל מתאים להוראותיו והדרכותיו, ובדרכו המופלאה שקד להעלות את קרנם של המוני העם, דווקא על-ידי הרמת קרנם של בחיריהם, היחידים אשר הורמו מעם, והוטל עליהם התפקיד להדריך את הרבים באורחות חיים.

הזכרנו כבר כי בדורות הראשונים לחסידות היו צדיקים רבים שהתפרנסו בדחקות" אך רבי ישראל מרוזין לא ראה בעין יפה סבלם ועניותם.
"תמיד היה הדבר קשה עלי - היה אומר - ואיני מבין מדוע צריכים הצדיקים להיות במצב דחוק ולהזדקק לעזרת המוני העם, אדרבה, כיון שהם משפיעים לעולם ראוי להם לקבל הכל בתחילה מידי ה' המכלכל חיים בחסד, ולאחר כך ישפיעו הם לאחרים".

את דברי חז"ל "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין משבת לשבת", היה מפרש בלשון תמיהה, כיצד ייתכן שצדיק הדור, המשמש צינור של שפע לכל העולם, יהא מתפרנס בצמצום וכתוצאה מכך סובלים גם הרבים. צינור צר נותן שפע צר, ואם חנינא בני חי בעוני, הרי כל העולם כולו שרוי בעניות ובדחיקות. אמנם "ממעמקים קראתיך ה'" וכן "מן המיצר קראתי יה" אולם "ענני במרחב יה" קוראים מן המיצר, והשם יתברך עונה מן המרחב דווקא, וזהו "בשביל חנינא בני" "שביל" לשון צמצום, כל העולם ניזון בצמצום, לפי שחנינא בני די לו בקב חרובין.

הצדיק מנהיג העדה חייב להתנהג בפאר והדר, ולהשפיע מטובו גם על האחרים, טען רבי ישראל מרוזין, והוא שימש כדוגמא אישית לדורו ולדורות, הן לממשיכי השלשלת, והן למנהיגי החסידות בבתי אבות אחרים.


"ומה זכותו מרובה יותר משל אחיו?" שאל הרה"ק מרוזין והוא שהסביר לאוזניהם של שומעי לקחו, במשל על קבצן בעל מום, שעסק באיסוף נדבות, ועל מלאכתו זו שקד כל ימיו עד שנתעשר. כשהגיעה שעתו להיפרד מן העולם נוכח לדעת שאין בידו ליטול אתו מעשרו, קרא לבניו, רובם בקלי מומים ויחיד ביניהם בן בריא ללא דופי, כדי לחלק ביניהם את הונו. למרבית בניו והם בעלי מומים מסר הדרכות מסוימות במלאכת הקבצנות, וכן ציווה להם סכום קטן מהונו, כדי קיום מצוות ירושה, ואילו לבנו הבריא הוריש את מרבית הונו. לשמע הטרוניות מפי בניו "אבא, הייתכן, וכי משום שבעלי מומים אנו, אתה מעביר אותנו מן הירושה?" הסביר להם האב, "היא הנותנת, אתם בעלי מומים, פרנסתכם מובטחת לכם, ומבשרי אחזה שמומיכם יפרנסו אתכם, ונדיבי לב יספקו, לכם כל צורכיכם. הבן הבריא, זה שאין לו כל מום לא יצלח למלאכת הקבצנות, ואם לא אוריש לו את כל הוני מי ידאג לו ומי יכלכלהו?" מדבריו של הרבי מרוזין הבינו שהוא רואה עצמו כבנו בחירו של הקב"ה שעמל כל ימיו עד שהגיע למעמד האדם השלם, ומעתה רשאי היה לומר "כל העולם לא נברא אלא לכבודי", אולם גם כאן לא הייתה כוונתו אלא לעודד את אחיו המדוכאים, ולהחדיר בלבם תקווה לימים טובים יותר.

"ישראל אני אשר בי יתפאר כל ישראל, בראותם בי מעין גדולה המובטחת לכולם - היה אומר - יראוני ויצפו, יצפו וידעו למה הם מצפים. כל העולם לא נברא אלא בשבילי. העושר והכבוד, השלוה והמנוחה, התהילה והזוהר, היכלי הפאר ועדיי זהב, אף מרכבת הסוסים שחולי חולין הם, עשויים ליהפך קודש קדשים בבחינת "כל פעל ה' למענהו".

רבי ישראל מרוזין שקבע את דרך החסידות המופלאה גם לממשיכי השרשרת אחריו, הרגיש במעמדו המיוחד. הוא היה מונה את צדיקי הדורות ומתאר את מעמדם במשל אברי המשיח:
"זה ראש, זה יד וזה רגל, הלה עין והלה אוזן",
וכשהגיע לתיאור מעמדו הוא, הפטיר:
"ואני מה, דומם אני, אבן, אבן טובה המשובצת בתוך כתרו של משיח".

מסורת זו מצויה בנוסח אחר, לפיה ביקש בשעת בדיקת חמץ לפתוח לו את תיבת התכשיטים שם היו מצויים כלי זהב וכלי כסף יקרים ואבני יקר. הסתכל בהם רבי ישראל זמן מה ואחר פתח ואמר:
"אבי זקני המגיד היה הראש של המשיח, ר' אורילי טיטיובר נכדו של הבעש"ט - יד ימינו, נכדו השני הרבי ר' ברוך - יד שמאלו, ר' לוי יצחק מברדיטשוב היה לב המשיח - ואני מה אהא? אהא דבר גס, אבן דומם, האבן הטובה אשר בכתר המשיח, ובמנת הייסורים והרדיפות אשר היו לי, לא אתבייש אפילו כלפי האבות הקדושים. כשיבוא המשיח אעשה סעודה גדולה לכל ישראל - - - אז אערוך על שולחני כל הכסף אשר לי, וכל תכשיטי הפאר שבידי . שמורים הם לשעה ההיא" -
סיים את דבריו.

מראשית ממלכתו ברוזין, הקים שם את ארמונו והנהיג בו גינוני מלכות, שחייבו את בני חצרו ואת הבאים אליו. דרכו הייתה מופלאת כבר בימים ההם, אולם לאחר שצדיקי הדור כרעו ברך לפניו, לא היה מי שיעיז להרהר אחריו. רבי לוי יצחק מברדיטשוב קרא עליו "ישראל אשר בך אתפאר", ואילו הרבי מאפטא בעל "אוהב ישראל", הודה לה' על שזכה לחגור באבנטו את הצדיק הצעיר "מן השמים זיכו אותי בגלילת ספר תורה חי". רבי חיים הלברשטאם בעל "דברי חיים" מצאנז, שהיה קשיש מרבי ישראל, נסע במיוחד לחצרו כדי להקביל את פניו. לכשנשאל מה ראה על ככה, הסביר שהרבי מרוזין מוכן בכל רגע, להושיט את צווארו על העקידה לכבודו של השי"ת.

צדיקים רבים היו נוסעים אליו להסתכל בדרכיו וללמוד ממנו כיצד לעבוד את הבורא. מגדולי החסידות בעלי יראת שמים מופלגת, שדרכם בקודש הייתה הכנעה ושבירת הלב, העשויה להביא עליהם עצבות, דיכאון ו"נפילת המוחין", עד כדי רפיון ידים, היו באים אליו, ומתוך "גדלות המוחין" של אותו צדיק היו שואבים חוסן ובטחון להמשך עבודתם בקודש.

שנים רבות היה רבי משה מקוברין משתוקק לבוא למחיצתו של רבי ישראל, ליהנות מזיו חכמתו ולהתאבק בעפרות הזהב של הליכותיו, אשר הוד מלכות חופף עליהן.

קרובים ורחוקים נהרו להיכלו לשמוע מטובו וליהנות מזיוו. אחד מבני דורו מתאר את ביקורו בהיכל הרבי ברוזין:
"כל תנועותיו היו קצובות מראש. כאשר התראה למבקריו בחדר הפתוח, היה יושב על כיסאו לבוש פאר בלבושים יקרים, כאחד מאצילי רוסיה, ועל ראשו מצנפת רקומה זהב. בפיו קנה מקטרת בטבק יקר מאד, ולפניו על השולחן פתוח ספר הזוהר",
ואם כי היה מראה לכל באי ביתו מעין דוגמא של גן-עדן בעולם הזה, הרי בהסתר סתרים נשא עמו כל צער העולם.

את סבלותיהם נשא גם בשבתו בצל קורתו, וכך היה אומר כי כמו כספית המצויה בגולת המדחום, והיא המבחינה בקור ובחום ועל פיה נקבעים מעלותיהם, כך הוא מרגיש בצערו של כל יהודי, אף אם הוא נמצא אי שם בסוף העולם, ואת כאבו הוא כואב אישית.

כאמור, היה מתייחס בהערכה מיוחדת להמוני העם התמימים והישרים שאינם בעלי "מדרגות", אך מופלאים הם באמונתם השלמה. פעם אחת הרבה בשבח תפילתו של אותו יהודי פשוט שבביתו אין פרוטה לפורטה. ה"חוטפים" החמסנים מתנכלים לבניו הקטנים, כדי למסור אותם למלכות, והוא מתגנב לשעה קלה מביתו כדי להתפלל תפלת מנחה חטופה עם הציבור, אמנם אין יהודי זה יודע כוונות הנסתר, כדי להרקיע שחקים בכוונותיו, אולם - הטעים רבי ישראל - גדולה היא תפלתו של יהודי תמים זה, כתפילתם של הבעש"ט והמגיד ממעזריטש בשעתם.

שרוי היה רבי ישראל בארמונו אשר ברוזין או בסדיגורה, אולם בשום פנים לא התנשא מעל אחיו. באחד המשלים המופלאים אשר לו תיאר את התרנגולות הלבנות, שנתכנסו בערב יום הכיפורים, לטכס עצה, כיצד להימלט מסכין השוחטים המאיים עליהן, בגלל מנהג הכפרות שנהגו בו ערב יום הדין. כעצתו של תרנגול זקן שהציע לחבריו התרנגולים להשחיר את נוצותיהם בפיח, כדי שיושחרו, והמהדרים אחר תרנגולים לבנים לא יקפצו עליהם, כך הציע רבי ישראל לבני העלייה, לפשוט את האצטלות הלבנות אשר הם לבושים בהם ולהתערב בין ההמון.

במאמציו להרים את קרנם של המוני היהודים המושפלים, ירד אליהם על מנת להעלותם, ומכיוון שהיו ביניהם רבים שלא טעמו טעמה של תורה, היה מקרב אותם בסיפורי מעשיות ובשיחות חולין. מסביר היה כי לאחר החטא של אדם הראשון, נפלו הרבה ניצוצות קדושים למקום הקליפות ומאז ועד עתה חובה מוטלת על כל אחד להוציא את הניצוצות מהקליפות ולהעלותם לשרשם. האמצעי הראשי והעיקרי לכך היא התורה, אולם גם במאכל ובמשתה, אם האדם אוכל כמצות התורה ומברך על המאכל, לפניו ולאחריו, שולחנו הופך לבחינת "מזבח", והוא מוציא בכך את הניצוצות ומתקנם וכן בכל דבר שעושה לשם שמים.

אולם - הוסיף לטעון - ישנם ניצוצות שירדו למקומות כה נמוכים, עד שאי אפשר להגיע אליהם על-ידי תורה ותפילה, וכדי שאלה לא יישארו בלי תיקון המציא אברהם אבינו מזור ותרופה. בגיל שלוש הכיר אברהם אבינו, סמל החסד, את בוראו, ומאז "עשה" נפשות להקב"ה. גם כאן התקין דרך חדשה להציל נפשות נידחות, לבל ידח ממנו נידח, לתקן את הדברים, אשר על-ידי תורה ותפלה אי אפשר להגיע אליהם, ועל-ידי סיפורים ושיחות חולין, אפשר להגיע גם למקומות נמוכים ביותר, וכך הסביר את מנהגו של אליעזר עבד אברהם, כי ברצותו להוציא את רבקה ממקום טומאה, וביידעו כי על-ידי תורה ותפילה לא יוכל לעשות זאת, אלא על-ידי סיפורים ושיחות חולין, על כן אמר "לא אוכל עד אם דברתי דברי", לא אוכל, אינני יכול בדרך מצוות התורה "עד אם דברתי דברי" אלא ידי סיפורים ושיחות חולין, וזהו שאמר רב אחא ,"יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתם של בנים".

"בדורות הללו - היה אומר - קשה לתקן את הנשמות על-ידי תורה ותפילה, כי אם על-ידי הגשמיות שבענייני העולם הזה", ועל כן היה טורח הרבה לטהר ולקדש את ענייני החולין של יום-יום, ולהעלותם למדרגה של קדושה, והוא תבע גם מכל השומעים לקולו וההולכים בעקבותיו לקדש את ענייני החולין, כאמור.

דבורו מצומצם. כל מלה הייתה שקולה ומדודה "בתיבה אחת אפשר לקרב את כל העולם ובתיבה אחת אפשר לטהר את כל העולם" היה אומר, אולם הדיבורים המועטים שיצאו מפיו ומלבו ירדו חדרי בטן ונכנסו ללב שומעיהם. בניגוד למראה עין, לא היה כל חייץ בין הרבי המתבודד בחדרו, ובין ההמונים שהיו משרכים אליו את דרכם ברגל מעיירות מרוחקות. גינוני המלכות שנהג בהם, ארמון הפאר שהתגורר בו, המרכבה בת ארבעת הסוסים שהיה נוסע בה, לא היה בהם כדי לפגום בקשר הנפשי בינו ובין המוני החסידים שנהרו אליו, והרגיש בכך כל מי שזכה להתדפק על חדרו, להגיש לו שלום בקצות האצבעות, ולשמוע ממנו מלה אחת של עידוד וחיזוק, משל קל שיש בו הדרכה לעבודת השי"ת.

היו מבני דורו שלא הבינו את דרכיו המופלאות. בשעה שרבי ישראל מרוזין כתב תנאי אירוסין לבנו הבכור שלום יוסף, והוא אז בן שש, מלובש בבגד מהודר כדרך ילדי הנגידים, ויושב על ברכי אביו, פתח מחותנו ר' יצחק מרדזיביל ואמר "מחותננו היקר, הרבי מרוזין, כלום גם אבותינו נהגו הידור כזה בילדיהם?"

השיב רבי ישראל מרוזין בפשטות "הם לא נהגו כך מפני שלא היו להם מעות, כשהדבר נתון בידינו אין פסול בהידור החיצוני". "ומה בעניין ובחוקותיהם לא תלכו?" חזר ושאל ר' יצחק מרדזיביל, אך להגנתו יצא הרב מאפטא שהיה שם באותו מעמד, באמרו: "כן, מחותננו היקר, הרבי מרדזיביל, כל ההתנהגות וכל המנהגים של הרבי מרוזין, תשבי יתרץ אותם".

עד שתשבי יבוא ויתרץ קושיות ואבעיות, התמיהה קיימת, ואין אפוא כל פלא כי נמצאו כאלה שטענו כנגד דרך זו שסכנה לפתחה. להסבר דרכו סיפר הרבי מרוזין מעשה בשני אנשים, מידידי בית המלוכה, שנתחייבו בראשם למלכות, ואף-על-פי שהמלך חמל עליהם, לא יכול היה להטות את הדין לטובתם. החליף להם את פסק-דין המות בהליכה על-גבי חבל מתוח על נהר עמוק, שמימיו זורמים בחזקה, והיה - אם יצליחו לעבור עליו, יצילו את עצמם מגזר-המות. לאחר שהראשון עבר בשלום, צעק אליו חברו מרחוק: "הגידה לי, רעי אהובי, כיצד הצלחת לעבור בשלום על-פני החבל, למען אדע גם אני כיצד לעבור לגדה השניה?" אך חברו השיב לו, "בעצם אף אני איני תדע, אך סכנת המוות הייתה ניצבת לנגד עיני בשעת המעבר, כל פעם שהייתי נוטה לצד זה מיהרתי להטות עצמי לצד השני, עד אשר עברתי בשלום", אולם לאו כל אחד רשאי לסכן את עצמו בכך.

באחד הימים נפגש הרבי מרוזין בדרך עם ר' אהרן לייב מפרעמישלאן, הרבי מרוזין במרכבה רתומה לארבעה סוסים, ואילו ר' אהרן לייב בעגלה פשוטה עם סוס אחד בלבד. מצא הרבי מרוזין מחובתו להסביר דרכו בפני ר' אהרן לייב באמרו, "נוסע אני עם ארבעה סוסים, שאם תשקע עגלתי בבוץ אוכל להוציאה בקלות ומהר", אך ר' אהרן לייב הסביר לו בעניוותו, "יודע אני שיש לי רק סוס אחד, ולא אוכל להוציא את העגלה מן הבוץ, ועל כן נזהר אני בהכרח שלא תשקע עגלתי בבוץ, ולא אצטרך להוציאה".

עובר הדרכים, המסייע להרים עגלה שסטתה מן הדרך ונדרדרה לתוך הבוץ והרפש, מוכרח להיכנס לתוך הביצה ולהתלכלך, וכך גילה גם רבי ישראל מרוזין נכונות לרדת אל המוני העם כדי להעלותם, אולם מן השמים סייעו לו שהם נמשכו אליו, התדפקו על דלתותיו וצמאו למוצא פיו כמקור מים חיים.

כבוד מלכים נהגו רבבות אלפי ישראל ברבי מרוזין, אולם הוא התעלם מהכבוד שניתן לו, באמרו:
"מימי לא נתפעלתי מן הכבוד שחלקו לי, ולא קבלתי שום תענוג ממנו. פעם אחת בלבד זחה דעתי עלי. היה זה כאשר הייתי עדיין צעיר לימים. נסעתי עם אמי הצדקת לוינה, בירת אוסטריה, אל הרופא. נתקבלנו שם בכבוד גדול. זקנים ואברכים עמדו שם להסתכל בנו. זוכר אני כי העניין אז מצא חן בעיני, אולם לאחר מכן לא נתפעלתי עוד משום דבר. מצהלות המוני אדם לא הכניסו עוד ללבי שום הרהור של גאווה, קל וחומר צהלת סוסים" -
טוען היה רבי ישראל מרוזין.
"מרחם אני על האנשים שרואים בתפארתי, כשאני נוחל כבוד, כביכול, והם מקנאים בי, צערם צער חנם וקנאתם אינה כלום, לו חכמו ישכילו זאת היו מרחמים עלי, מה יתגאה אנוש אפילו יושב הוא במרכבה הדורה. משל לשר גדול שהכל כורעים ומשתחווים לפניו, והוא הולך לצדו של המלך. העוברים והשבים במקום ההוא, שלא הכירו כלל את המלך, סבורים היו שאותו שר ההולך לצדו של המלך, הוא הוא המלך, ואילו המלך עצמו מנושאי כליו הוא, וכמנהגם היו כורעים ומשתחווים לפני השר, הרי אותו שר שמשתחווים לפניו, פני מחווירים והוא סובל חרפה ובושה, והרי לך כבוד המביא לידי בושה" -
הוסיף.

שתי שאלות מתלוות לדרך הפאר המופלאה, שרבי ישראל מרוזין החל ללכת בה. מה בין דורות ראשונים, שאבות החסידות היו מסבבים ברגליהם, ובין דורות אחרונים שבני בניהם משתמשים במרכבות רתומים לסוסים, ושאלה קשה מזו "מהיכן מקבל הצדיק את הכספים הדרושים להחזקת הסוסים". הרבי מרוזין נשאל והוא שהשיב בהגדרת הסוגים השונים של החסידים הנותנים מכספם לרבם. יש אנשי מעלה, שכל מעשיהם קודש ומתכוונים הם לשם שמים - בכספם משתמש הצדיק לצדקה ולמצוות. יש אנשים בינוניים המעניקים לו מכספם לזכות בפרנסה ובריאות, והצדיק משתמש בו לצרכי ביתו ופרנסתו, ויש אנשים עשירים הנותנים מכספם לצדיק כדי לזכות בכבוד, להתהדר בנתינתם ובעושרם, ולרוב אין זה כסף הבא בכשרות. כדי שלא לבייש אותם ולדחות אבן אחר הנופל הוא נוטלו מהם, ובכסף זה, שמקורו אינו טהור, הוא בונה אורוות, קונה סוסים או מקים ארמונות.

בדורות הראשונים - מסיים ואומר רבי ישראל מרוזין - מרובים היו אנשי מעלה ועשירים מעטים, משום כך חילק הצדיק כל כספו לצדקה, וחי חיי צער. בדורות האחרונים מרובים העשירים ומועטים אנשי מעלה, משום כך נתרבה גם מספר הצדיקים, שעליהם לקנות סוסים ולבנות אורוות, בכסף הניתן להם מאת העשירים ומקורו אינו מהודר כל צרכו.

אם יש בכך תשובה לשאלת המקורות, עדיין שאלה ראשונה תלויה ועומדת, והיא באה על פתרונה, בתשובתו של רבי ישראל מרוזין עצמו לצדיק גדול בדורו שפנה אליו בשאלה, "למה לו כל הרחבות הזו, תענוגות בני אדם, מקהלות מנגנים, סוסים יקרים ובגדי יקר, והרי הבריות עשויות לרנן אחריו?"

תורתנו הקדושה משבחת את משה רבינו, "והאיש משה עניו מאד" - פתח רבי ישראל את תשובתו, ואם כי היה כליל תפארת ושלם בכל המידות הטובות "בכל ביתי נאמן הוא", משבחת אותו התורה במידת הענווה, ומכאן שהענווה היא המשובחת שבמידות.

משהבחין רבי ישראל שדבריו הגבירו את תוקף השאלה, המשיך בסיפור משל על אדם שהחזיק באבן יקרה, אך מתיירא הוא מפני שודדים שנתנו בו עין והם בולשים אחריו בכל מקום. מה עושה אותו אדם, מסתיר אוצרו באשפה, ביידעו שאין דרך השודדים לחפש אבנים טובות באשפה. אף אצל שלמה מצינו דברי חז"ל שחכמתו עמדה לו, שהשכיל להצניע עניוותו בגאוותו והודו לו חכמים.

וכאן הוסיף לשלב את דברי זקנו המגיד ממעזריטש, שמדת הענווה היא מידה טובה מאד, וכאמור משבחת התורה בכך את משה רבינו, אך בכל זאת אין להתלבש תמיד במידה זו, ואת דברי חז"ל בפרקי אבות המונים בין סגולות התורה "ומלבשתו ענווה", היה מפרש שהענווה היא כמו מלבוש, שלפעמים לובשים אותו ולפעמים פושטים אותו ומניחין אותו למשמרת בארון הבגדים, על מנת להשתמש בו בשעת הצורך, ואף לגבי מדת ענווה כך, הרי מצינו שבגלל ענוותנותו של רבי חנינא בן אבקילס נידרדרו העניינים עד לחרבן הבית, ת"ח צריך שיהא בו שמינית שבשמינית וכו', ובדרכי ה' מותר להוסיף על מידה זו "ויגבה לבו בדרכי ה'".

הוא היה מפרש את הכתוב "מזבח אדמה תעשה לי", אל תקרי אדמה אלא דממה, אדם שהוא מלא תורה ומשפיל עצמו דומם כאדמה זו, אין לך מזבח כפרה גדולה מזה, אך בשיחה עם רבי משה מקוברין הוסיף להסביר את הכתוב "לא תעלה במעלות על מזבחי", רוצה הכתוב לומר אף כי "זבחי אלקים רוח נשברה", אסור לאדם לעלות במעלות של יראת שמים, לשמש בכל עת ובכל שעה בחינת מזבח לעצמו.


אם הסברים אלה נתקבלו יפה בקרב החסידים, מהם שהוסיפו נימוקים על השתייכותו לבית דוד, שמשיח צדקנו יצא הימנו, והיה זה תבלין להידור שנהג בעצמו ובבני ביתו, מהם שהבינו לרוחו ולטעמו, ומהם שהוסיפו טעמים בדרך הרמז והנסתר, הרי השלטונות הנוכריים, שעיניהם הייתה צרה בהרמת קרנם של היהודים המושפלים על ידם, לא ראו התנהגותו המופלאה של הרבי מרוזין בעין יפה.

הטרוניות הלכו וגברו, עד אשר העלילו עליו אשמות על תכנון מרידה נגד השלטון, וחידושה של מלכות בית-דוד בקרב היהודים, והשלטונות הצוררים לא היססו להטיל אותו צדיק לכלא של פושעים. כ"ב חודש ישב רבי ישראל אסור בכלא, ואף כשיצא משם, אחרי התערבות שתדלנים ומליצי-יושר, לא סרה מעליו אימת הדין, כי כלה ונחרצה הייתה מטעם המלוכה להגלותו לעיר נידחת שבערבות סיביר הרחוקה, והייתה זו כמעט גזירה של כליון לרבי ישראל המפונק מנוער, שהיה כל ימיו שרוי בכבודו של עולם.

השלטונות הנוכריים לא חדלו מהתנכל לו, עד שנאלץ לעקור מארמונו ברוזין, ולאחר טלטולים מרובים התיישב בסדיגורא אשר בגליציה, וגם כאן כמו ברוזין, הנהיג את סדרי עבודתו המופלאה. באחוזתו שליד סדיגורא בנה ארמון שעלה בפארו על ארמונו ברוזין. לא ארכו הימים, וגם בגליציה נוספו לו אלפים רבים של חסידים. הן מגליציה והן מרוסיה נהרו אליו רבבות, וזוהר חצרו חזר כבראשונה.

גם כאן כמו בארץ מולדתו, המשיך למלא את השליחות אשר נטל על עצמו, לפרסם את תורת החסידות על אדמת גליציה, על פי דרכו, אם כי שונה לחלוטין הייתה דרך זאת באופייה וטיבה, מדרך החסידות שהייתה מקובלת בגליציה. מטרתה הייתה לעבוד את ה' בלבוש של תפארת כבוד וגדולה, ובפנים מאירות, כראוי למי שעומד תמיד לפני מלך מלכי המלכים, ועניין מיוחד באימרה המיוחסת לו באותה שעה שגזרה מלכות רוסיה על קיצוץ הפיאות. "מה גזרה המלכות לפגוע במצות הפיאות שהיא מסימני היהדות", - תמה הרבי מרוזין, "מפני שהיהודים זלזלו במצווה זו, ולא נהגו בה הידור כל צרכה", היה זה המשך לדרך התפארת שהנהיג בעבודת החסידות.

אין הדברים צריכים להיאמר כי למרות הברק החיצוני עמד בית רוזין כחומה בצורה נגד הרוחות הזרות שחדרו לישראל, רבי ישראל מרוזין ראה מחובתו להילחם נגד מגמות ההתבוללות שיצאו מברלין ואיימו לחדור לתחומי המושב היהודי ברוסיה ופולין כדי לפגוע באמונה התמימה. מפיו יצאה האזהרה כי בעקבתא דמשיחא, לפני ביאת הגואל, תהא היהדות תלויה על בלימה, ואת חרדתו מפני רוחות הכפירה המאיימות לחדור לבית ישראל, בימי מצוק ומבחן, הביע בתפילתו "שלש שעות הושע נא", והן הן שעות ההכרעה, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא.

באהבתו לישראל הרגיש את סבלם הצפוי בדורות הבתים, ועל פיו הייתה שגורה אימרתו של הבעש"ט, שיש בה משום ראיה למרחוק במידה מפתיעה:
"יבואו זמנים, לפני בואו של המשיח, בהם ירד שפע גדול בעולם. אנשים יתעשרו ויצברו כסף הרבה, ויתרגלו להוצאות גדולות. אחר כך יבואו ימי מחסור, הבריות ישכחו בינתיים פירושה של הסתפקות במועט. כתוצאה מכך יגדל המחסור, ודוחק הפרנסה יהיה קשה. עם העלאת רמת החיים לא יוכלו עמך בני ישראל לספק את צורכיהם המרובים, ומבחינה זו יהיו עניים. אלה יהיו חבלי משיח הראשונים" -
הכריז אז רבי ישראל מרוזין, ואמנם בתורתו ובהליכות חייו עמל להכין את שומעי לקחו לקראת הגאולה השלמה.

אף את דרך התפארת שנהג בה הסביר בנימוק זה:
"רואה אני כבר מעתה את פעמי המשיח ושומר צעדה, והנה כל ישראל חוזרים לגדולתם, וכבר עתה בימי מצור ומצוק, מקדם אני את בואו, ומראה לכל העולם כיצד צריך להופיע ולהיראות איש ישראל בדורו של משיח".

ביום ג' בחשוון תרי"א, שעתיים לפני שהגיעה שעתו לעבור לעולם שכולו טוב, והוא אז בן חמישים וארבע שנים, הרים שתי כפות ידיו למרום והכריז "מעיד אני על עצמי שלא נהניתי מן העולם הזה, אפילו כחוט השערה".


דור דעה היה הדור ההוא. מהם חכמי אמת, וכולם ברי לבב וגיבורי רוח, שלא חתו מפני כל. היו ביניהם שלא ראו בעין יפה שינויי מסורת הנהגות, ומהם שנתנו ביטוי להתנגדותם, אך לאחר שראו ובדקו יפה יפה מצאו יין המשומר ולא טעו, ומאז ועד עתה מאוחדים כולם, ממזרח וממערב, בדעותיהם כי גדול ונעלה היה מעל בני דורו, וכולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה "קדוש האיש ומופלאים דרכיו".

לפני כמאה וחמישים שנה הציב רבי ישראל את יסודותיו של בית רוזין, ובמשך ארבעים שנות הנהגתו היה ביתו תל תלפיות לכל ישראל. לאחר פטירתו עברה ההנהגה לששת הבנים, שתוארו על ידו כ"ששה כנפיים", ובמשך הדורות הוסיפו לגונן על בית ישראל ולהחזיק בידם את שרביט הזהב שניתן בידי אביהם.


ממשיכי הדרך הלכו בדרך שנכבשה ע"י אביהם, ולא העיזו לשנותה. הם שמרו לא רק על גינוני המלכות, אלא גם על הליכותיו המופלאות של אבי השושלת, אשר הגן על דורו, וזכותו עומדת לדורות הבאים.