פרופ' שמואל ורגון

ניב המדרשיה כ"ד-כ"ה (תשנ"ג-נ"ד) עמ' 173-191
הודפס ללא ההערות

מלחמת שאול בפלישתים

1. יונתן הורג את נציב פלשתים בגבעת בנימין. 2. חיל פלשתי עולה למכמש. 3. הקמת מחנה פלשתי במכמש, משם יוצאים שלושה ראשים. 4. מצב פלשתים במעבר מכמש. 5. שאול נוטש את הגלגל ועולה לכוון גבע. 6. יונתן מפתיע את מצב פלשתים, ותוקף את המחנה. 7. חיל ישראל מכה בפלשתים הנסים.

הצבא הפלשתי עלה לכיוון ישראל בדרך עמק אילון ומעלה בית חורון. בהמשך חצה את דרך האורך הראשית של קו פרשת המים, המשיך מזרחה כ- 5 ק"מ וחנה במכמש (י"ג, 5). ליד הכפר מוח'מס, כ- 7 ק"מ דרומית מזרחית לרמאללה. מאזור מכמש לכיוון מזרח הופך ואדי א-סוויניט, שבין גבע למכמש, לקניון עמוק ומצוקי המתחבר לוואדי קלט. לכן, בהגיעם למכמש ניתקו הפלשתים את דרך האורך המשנית שבמדרגה המזרחית אשר בספר המדבר. מכאן מזרחה אופיו המבותר של השטח מונע היווצרות דרכי אורך. מכאן שהפלשתים ניתקו את דרכי האורך, המחברות את יישובי בנימין שבדרום עם יישובי בנימין ואפרים שבצפון. לפי סדר הכתובים, אחרי ששאול חזר מן הגלגל ונערך בגבע בנימין מול מכמש, יצאו שלושת גייסות הפלשתים - "המשחית", לכיוונים שונים (18-17). "המשחית" הוא כינוי לגדוד על פי משימתו. יחידות אלה יצאו לפעולת עונשין, להשחית ולבוז ישובים ישראליים בכיוונים שונים ממערב מצפון וממזרח למכמש, כדי שלא יהיה עורף כלכלי לצבא שבדרום. מכמש שימשה בסיס שליטה של הצבא. תיאור זה מלמד, כי הפלשתים נהגו בביטחון עצמי גמור, ולא חששו כלל מדילול כוחותיהם על-ידי הקצאת כוחות ל"משחית". הם ידעו על העריקות הרבות במחנה הישראלי, ועל היערכות עלובה בגבע בנימין ממולם, הפעולה היחידה שנקטו היא, שיגור יחידת אבטחה "מצב" דרומה לעבר מעבר מכמש, למטרות תצפית ובלימה ראשונית במקרה של התקפה בלתי צפויה מצד חילו המצומצם של שאול. דלדול המחנה הראשי על-ידי גייסות המשחית, אפשרו את התקפת הפתע הישראלית שהביאה תבוסה. וכך מתאר יוסף בן מתתיהו את המצב:

"והפלשתים חילקו את חילם לשלושה ראשים ועלו בשלוש דרכים על ארץ העברים והשחיתוה ושאול ויהונתן בנו הביטו ולא יכלו להגן על אדמתם כי לא היו אתם אלא שש מאות איש".

על-פי תיאור הכתוב, לא היו לשאול ויהונתן סיכויים רבים לגבור על הפלשתים שעלו על בני ישראל בכמותם ובחימושם. המערכה נגד פלשתים פרצה כתוצאה מפעילות יזומה של יהונתן. יהונתן יצא, מלווה בנערו לגיחת סיור, שהפכה במהלכה להתקפת פתע של השניים על המוצב הקדומני הפלשתי, וכתוצאה מכך השתררה מהומה גדולה במערך הפלשתי (י"ד, 21-1), על-פי הכתובים והכרת השטח, מסתבר שהמצב הפלשתי היה ממוקם על גבעה המתנשאת מעל המצוק הצפוני שבפתחת קניון וואדי א-סוויניט. היערכות זו העניקה לאנשי המוצב שליטה על אחת הדרכים המוליכות מגבע למכמש. דרך זו יורדת לוואדי א-סוויניט, ועוברת אותו ממערב למקום בו הוא הופך לקניון מצוקי ובסמוך מאוד לפתחו. מכאן עולה הדרך לכיוון מכמש. זהו "מעבר מכמש" (י"ג, 23). המעבר נמצא למרגלות המוצב הפלשתי. הכתוב מזכיר גם "מעברות" (י"ד, 4), ואולי הכוונה לאפשרות המעבר של הצועדים בתוך הקניון ממזרח למערב והיוצאים בפתחו. מצב פלשתים היה ממוקם אפוא בין המעברות האלה והיטיב לחלוש עליהן. יונתן ונערו יצאו, כנראה, לסיורם שלא בדרכים הרגילות, היוצאות מגבע לכיוון מכמש שבצפון, שכן מעברי דרכים אלה היו נתונים לפיקוח תצפיות משני הצדדים. יש להניח, שיונתן בחר לפנות מזרחה כנראה בדרך היורדת מגבע ומתקרבת והולכת לגדתו הדרומית של קניון א-סוויניט. כשפגעו יהונתן ונערו בגדתו הדרומית של הקניון, ירדו לתוכו. מכאן שינו כיוון, ושבו לצעוד מערבה, צעידה זו הייתה בחסות קירות מתלולי הקניון היוצרים "שטח מת" לגבי תצפיות שני הצדדים. לפני שיצאו מפתח הקניון ונגלו לעיני התצפיות הפלשתיות, באה ההצעה לבקש אות מאת ה', שיערוב להצלחת מבצעם. בכך ביקש יהונתן לעודד את עצמו ואת נערו לבצע את הפעולה המסוכנת. וזה תוכן האות: אם הפלשתים יקראו אליהם לעצור ולהמתין עד שירדו אליהם, כי אז יונתן ונערו אכן יעצרו וישובו על עקיבם, וזה יהיה סימן שה' לא יצליח דרכם. לעומת זאת אם יקראו פלשתים: "עלו עלינו - ועלינו" יהיה זה "אות" ליונתן ונערו "כי נתנם ה' בידנו" (י"ד, 10-8). תגובת הפלשתים באה בשתי יחידות דבור. הראשונה מביעה את הערכת המצב שלהם בדיון שבינם לבין עצמם: "ויאמרו פלשתים: הנה עברים יצאים מן החרים אשר התחבאו שם" זוהי הערכה של זלזול וביטול. הללו עברים אשר נחבאו בנקיקי הקניון, ועתה נאלצו לנטוש את מקומות המחבוא שלהם בגלל מחסור במים ומזון. לכן לא טרחו הפלשתים לרדת ממרומי המוצב אל השניים, אלא קראו להם לעלות: "ויאמרו: עלו אלינו ונודיעה אתכם דבר" (12), ובכך נתנו, שלא מדעת, את האות המבוקש. יש להניח, שיהונתן ונושא כליו, העדיפו לשוב על עקבותיהם מזרחה ולהיעלם בתוך הקניון. אפשר להניח, שהפלשתים לא התרגשו מהשניים שהופיעו ונעלמו. לפיכך לא העמידו את אנשיהם בכוננות מיוחדת. שעה קלה מאוחר יותר, טיפסו יהונתן ונערו על המצוק הצפוני של גדת הקניון ותקפו את המוצב מצד זה, ממקום בלתי צפוי שלא נחשב כמקום מעבר לכוח תוקף. הזהירות שנקט יהונתן מפני התגלות בטרם עת באה לביטוי בכתוב: "ויעל יונתן על ידיו ועל רגליו, ונשא כליו אחריו" (13). יונתן ונערו מצאו את אנשי המוצב בלתי מוכנים, ולכן הצליחו להרוג ב"מכה הראשונה" עשרים איש (14). נשתררה מהומה במצב ואולי גם בריחה מבוהלת אל המחנה הראשי, וכתוצאה מכך התפשטה הבהלה בכל המערך הפלשתי: במחנה הראשי, ביחידות ה"משחית" וביחידות אחרות בשדה (20-15). הצבא הפלשתי נדהם מהתקפת הפתע, שכן הוא לא הצליח לאתר את התוקפים ולהיערך מולם. ומכיוון שהרכבו היה בלתי הומוגני והוא כלל חילות עזר מעמים משועבדים כנענים וגם עברים, השתררה מהומה רבה והכל חשדו בכל, כי הם התוקפים, על כן "הייתה חרב איש ברעהו מהומה גדולה מאד" (20). וכך מסביר יוסף בן מתתיהו את התבוסה:

"ועלו אל האויבים והרגו כעשרים איש ומילאו את מחניהם מבוכה ופחד עד שכמה מהם ברחו והשליכו את כל כלי זינם מידם. ורבים, שלא הכירו איש את חברו מחמת היותם בני אומות שונות, חשבו אלה את אלה לאויבים - שכן לא שיערו, רק עברים עלו עליהם, והתחילו להלחם ביניהם".

הסבר זה מבוסס, למעשה, על פסוק 21, המספר, כי העברים שהיו עם הכוחות הפלשתים כדי לעזור להם, הצטרפו לצבא "ישראל אשר עם שאול ויונתן". עברים אלה לא היה להם עניין מיוחד לשרת בצבא פלשתים כדברי רד"ק:

"שלא היו שם מדעתם ולא היו שמים עצמם במחנה, אלא סביב מחוץ כדי למשוך ידיהם ולהיותם נשמטים מלהילחם בישראל אם יוכלו".

המלחמה נסתיימה בניצחונם של ישראל:

"וכל איש ישראל המתחבאים בהר אפרים שמעו כי נסו פלשתים וידבקו גם המה אחריהם במלחמה ויושע ה' ביום ההוא את ישראל" (23-22).

הישראלים יצאו אפוא ממחבואם הם היו רבים יחסית לקבוצות הפלשתיות שהתפצלו ליחידות משחית, והצליחו להרוג בפלשתים שהסתובבו בשטחי בנימין ואפרים. עד כאן ניסינו להסביר כיצד מבחינה ריאלית הצליח צבא ישראל להתגבר על צבא הפלשתים, כדי להבין את הצד הריאלי של הניצחון, נזקקנו להכיר את הגיאוגרפיה של אזור המערכה. בוודאי שאין המורה יכול לסיים את הדיון בנושא זה בצד הריאלי בלבד של ניצחון ישראל על משעבדיהם, אחרי שלב העיון הגיאוגרפי-ריאלי-אסטרטגי בא למעשה העיקר והוא הדיון התיאולוגי לאור הצד הריאלי. פרשת מלחמת שאול בפלשתים ונצחונו היא למעשה הד ריאלי לחידוש המלוכה בגלגל. בפרשה זו אנו למדים כיצד הפך חידוש המלוכה בגלגל (י"א, 25-14) לממלכה ממש. בתחילת המערכה נראה, שאין לישראל כל סיכוי לנצח במלחמה, כך חשבו בני-ישראל הנמלטים וכך חשבו גם הפלשתים. על רקע מצב זה בולט ביצוע רצון ה'. במקרה זה היו הכלים העיקריים של הביצוע האלוקי ההיסטורי בשרשרת טעויות שטעו הפלשתים בשיקול דעתם. ההשגחה קבעה, ששאול יהיה מלך ישראל והוא יושיע "את עמי מיד פלשתים" (ט', 16). ישראל מרדו בפלשתים, אך נראה שהפלשתים עומדים להשחית את ישראל הנמלטים על נפשם. כך, כאמור, סבורים שאול, עם ישראל, והפלשתים, המתנתו של שאול לשמואל שבעה ימים, הגבירה את הבריחה של הישראלים מהמערכה, מנעה מהם מלהילחם בפלשתים. ובכך פחת הסיכוי של ישראל לגבור על הפלשתים. מתברר, שכל שרשרת הטעויות של הפלשתים נבעה מהערכת מצב זו. הטעות העיקרית של הפלשתים הייתה בהערכה נמהרת, שהמערכה העיקרית עם ישראל תסתיים בניצחונם והישראלים לא ילחמו בהם. טעות נוספת היא, שיתוף עברים במלחמה נגד העברים, הפקדת הבסיס המרכזי בידי אנשים שבחלקם הגדול היו לוחמי כפייה, פיזור הגרעין הטוב והחזק של צבאם בתוך שבטים עבריים נרחבים, והוראה להסתובב בתוך שטח של אוכלוסייה עוינת. התברר בדיעבד, שהעובדה שהחרידה את שאול בציפייתו לבואו של שמואל בגלגל:

"כי ראיתי כי נפץ העם מעלי ואתה לא באת למועד הימים ופלשתים נאספים מכמש" (י"ג, 11).

היא הייתה הגורם למפלת פלשתים, שהרי עובדת בריחתו של העם מעימות ישיר עם פלשתים בגלל תקופת ההמתנה הביאה אותם לחשוב שישראל לא יילחמו, וזה הביא למפלתם. כך מתגלה ללומד מה נפלאות דרכי ההשגחה עלי אדמות "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי י"ט, 21). 2. המערכה על שומרון בימי אחאב - מלכים א פרק כ' במלכים א פרק כ' מסופר על שתי מערכות, שנה אחר שנה, שערך בן הדד מלך ארם נגד ישראל, ועל שתי מפלותיו. המלחמה הראשונה כוונה כנגד שומרון בירת ממלכת ישראל, ואילו זירת הקרב השנייה באפק שליד הכינרת, המערכה השנייה הסתיימה בהסדר שלום בין ארם לישראל. יש להניח, שמערכות אלה נערכו בראשית ימי אחאב, המופיע כמלך צעיר, ומלך ארם מנסה לנצל את שעת התורפה למלכות ישראל ולשעבדה. במסגרת מאמר זה אסביר את הצד הגיאוגרפי והריאלי של המערכה הראשונה. בפסוק הפתיחה מתואר חילו הגדול ועוצמתו הרבה של מלך ארם "ובן הדד מלך ארם קבץ את כל חילו ושלשים ושנים מלך אתו וסוס ורכב ויעל ויצר על שמרון וילחם בה" (מל"א 1). מפסוק זה נראה, שהפרשה מתחילה בשעה שבן הדד עם צבאו מצויים כבר בשערי שומרון ואף שמים עליה מצור. אך מן המשך הסיפור ניתן ללמוד, כי שלבי המשא ומתן אירעו כשעיקר הצבא היה עדיין רחוק מן העיר ואחאב עדיין לא עמד על חומרת כוונתו של בן הדד, ועל עצמת הצבא הרב שכינס לשם כך. יש להניח, שצבא ארם התכנס והקים את מפקדתו בעיר סוכות, ששכנה בעמק סכות בעבר הירדן המזרחי באזור גשר דמיא של היום, סמוך לשפכו של היבוק אל הירדן. על אחת הדרכים המקשרות את ארם עם שומרון. כנאמר:

"והוא שתה הוא והמלכים בסכות" (כ', 12), "ובן הדד שתה שכור בסכות הוא והמלכים שלשים ושנים מלך עזר אתו"" (כ', 16).

מקום זה מתאים לחנית חיל רכב גדול המוגן על-ידי הירדן, על-ידי היבוק ועל-ידי רכס ההרים, כך שהוא מקום מתאים לחניה והגנה מהתקפת פתע. מקום זה קרוב לדרכי האספקה והנסיגה של הצבא. כן קרוב אזור זה לשטח הפלישה, הוא קרוב למעבר אדם. יש, אפוא, לפרש את ההיגד "ויעל ויצר על שמרת וילחם בה", במשמעות שזו הייתה כוונתו של בן-הדד ומגמת יציאתו, להלחם בשומרון, אך במקרה זה לא הצליח במשימתו. כדברי אברבנאל:

"בן-הדד יצא להלחם בשמרון וקודם גמר מחשבתו מצאוהו צרות רבות ורעות, הוא שלח ראשונה מלאכיו אל אחאב".

יש לראות פסוק זה ככותרת לקרב כולו. מסוכות, טרם הקרב, שלח בן הדד משלחות דפלומטיות לשומרון. בעודו ממתין לתגובות הוא והמלכים הואסליים אשר עמו מבלים את זמנם במשתאות יין (16,12). נשלחו שלוש משלחות ובן-הדד קיבל שלוש תשובות. בכל משלחת מעלה בן הדד את דרישותיו ותגובות אחאב הן בהתאם לדרישות. משלא נענה אחאב לדרישותיו נתן בן-הדד הוראה להתכונן לשים מצור על שומרון "ויאמר (בן-הדד): 'שימו'! וישימו על העיר" (13). במערכה זו גבר צבא ישראל הזעיר על צבא ארם המתואר "ההמון הגדול הזה" (13), והכהו "מכה גדולה" (21) ומפקדו בן-הדד נמלט "על סוס ופרשים" (20). לניצחון הצבאי קדמה הבטחה אלוקית:

"כה אמר ה' הראית את כל ההמון הגדול הזה הנני נתנו בידך היום וידעת כי אני ה'" (3).

הבטחה זו לוותה בהדרכה טקטית מסוימת לגבי העיתוי של יצירת המגע ('היום'), לגבי בחירת חיל החלוץ ("בנערי שרי המדינות") ולגבי מיהות המפקד המוליך בקרב ("אתה"). כדי להבין את הדרך הריאלית בה גברו המעטים על הרבים יש להיעזר בהכרת הגיאוגרפיה והטופוגרפיה של אזור המערכה ובדרכי המלחמות. התנאים הטופוגרפיים מכתיבים בדרך כלל את צורת הקרב ודרך הלחימה, הדרך הטבעית היחידה מסכות לשומרון היא דרך מעבר אדם, הדרך בה עבר יעקב אבינו בדרכו מארם לשכם (בר' ל"ג, 18-17). על אחאב היה להכתיב את השטח בו יתנהל הקרב, שטח בו יתרונם של הארמים (רוב חיל, סוס ורכב) ייהפך לחיסרון, מקום הקרב יכול להכריע את תוצאת המערכה. אחאב שהכיר יפה את התנאים הטופוגרפיים של הדרך המובילה מהירדן לשומרון בואדי פארעה (המשתפך לירדן בקרבת מעבר אדם ושראשיתו בהרי שומרון בסביבות העיר שומרון), החליט שלא לחכות עד אשר יגיע כל צבא האויב לשומרון ויקיף אותה במצור אלא בחר לתקוף אותו קודם לכן בשעת חולשתו, היינו, בשעה שחיל המרכבות עודנו משתרך בוואדי הצר העולה שכמה. יש להניח, שמלך ארם פקד על צבאו לצאת מעמק סוכות בשעות הבוקר, חישוב המרחקים מלמד, שחיל ארם יגיע לקטע המעבר המסוכן ביותר של ואדי פארעה, ליד תרצה (ליד עין בידן), כשהוא עייף, בערך בשעות הצהרים. ולכן צבא ישראל תוקף דווקא בשעות הצהרים, כנאמר "ויצאו בצהרים" (16). על-פי הכתובים ועל-פי הכרת שטח המערכה ניתן לשער את מהלך הקרב. אחאב פילג את כוחותיו לשני ראשים. בראש הקבוצה האחת העמיד כמה מ"נערי שרי המדינה" - החיילים המקצועיים, ובראש הקבוצה-השנייה עמד אחאב עצמו. קבוצה אחת המתינה לחיל הרגלים של הארמים ליד עין בידן, שבמעלה וואדי פארעה, ואילו קבוצה שנייה הקיפה את ההר והגיעה ליד קניון שבוואדי לא הרחק מהג'יפטליק. אחאב אפשר לארמים להיכנס ולעלות במעלה הוואדי בשטח ההררי והצר בטור עורפי כשבראש צועד חיל הרגלים ואחריהם משתרך הרכב, כמקובל בתנועה בשטח מסוג זה, כדי שיוכל לתקוף אותם כשכל הרכב ייכנס לואדי.

מלחמת אחאב בצבא בן-הדד הארמי העולה לצור על שומרון

קבוצה א', בראשות "נערי שרי המדינות" תקפה, כאמור, את חיל הרגלים העייף ליד עין בידן, ובאותה שעה תקף אחאב, שעמד בראש קבוצה ב', את הרכב ובכך סגר את אפשרות התנועה של הצבא הארמי. הכתוב מטעים (19), שנערי שרי המדינות יצאו בראשונה ואחריהם החיל, והתנהל קרב פנים אל פנים: "ויכו איש אישו וינסו ארם וירדפם ישראל". ובהמשך נאמר: "ויצא מלך ישראל ויך את הסוס ואת הרכב, והכה בארם מכה גדולה" (21). הצבא הארמי נשאר תקוע. לא היה באפשרותו של טור הרכב המופתע לתמרן ולהיערך מחדש בגלל האופי ההררי של השטח. לפי האמור לעיל, הניצחון של בני ישראל, המעטים, בשדה הקרב על בני ארם הרבים, הושג בזכות אומץ ליבם של אחאב וצבאו שהתבטא ביציאתם מהעיר שומרון לקראת האויב (שבע פעמים חוזר הפועל יצ"א בפסוקים 21-16) ובזכות תכנון נבון של המערכה בניצול נכון של תנאי השטח כדי לגבור על האויב העדיף במספר ובעצמה. אולם זהו פן אחד שאין המקרא מבליטו. המספר רוצה דווקא להבליט בסיפור אירוע זה את יד ההשגחה שהבטיחה לאחאב מראש ניצחון על הארמים (14-13). הנביא מגלה מה הוחלט על-ידי ה': "כה אמר ה'... הנני נתנו (את האויב) בידך היום וידעת כי אני ה'". כל התחבולות, החכמה וההצלחה במלחמה זו הן פרי השתלשלות של הרצון האלוקי. ומתברר, כי מצד אחד

"אין המלך נושע ברב חיל, גיבור לא ינצל ברב כח. שקר הסוס לתשועה וברב חילו לא ימלט" (תה' ל"ג, 17-16).

אך מצד שני, ללא חיל, ללא תכנון צבאי, ללא אומץ רוח אנושי של לוחמים אין ניצחון במערכה, זהו ערך דתי הנלמד מן המקרא ויש להטעימו פעמים הרבה, כנגד תפיסה דתית אחרת מוטעמת מדי פעם.

"היכל אדד-נררי המלך הגדול, המלך החזק, מלך תבל, מלך אשור... הכובש מהר סלנ אשר במזרח שמש... עד הים הגדול במערב. מנהר פרת את ח'ת, ארץ אמר על כל סביבותיה, צור, צידון, ארץ (בית) עמרי, אדום, פלשת, ועד הים הגדול אשר במערב, הכנעתי לרגלי והטלתי עליהן מס. עליתי על ארם דמשק, סגרתי את מרא, מלך ארם דמשק בדמשק, עיר מלכותו. ההוד של אשור, אדוני, הממו והוא אחז רגלי והיה לי עבד. קבלתי בהיכל שבדמשק, עיר מלכותו, 2300 כיכר כסף, 20 כיכר זהב, 3000 כיכר נחושת, 5000 כיכר ברזל, בגדי צבעונים, מיטת שן, כיסא-משען מעוטר שן ועוד הרבה מאוצרותיו לאין שיעור".

באסטילת-אבן מימי אדד-ניררי הג' שנתגלתה בקיץ 1967 בתל אל-רימה שבעירק, כ- 60 ק"מ ממערב למוסול, והמתארת את גבורות המלך, מוזכר גם שמו של יהואש מלך ישראל, וכך כתוב בה:

"אדד-ניררי מלך עז, מלך תבל, מלך אשור... בן שלמנאסר מלך ארבע כנפות הארץ. מרכבות, צבא ומחנות גייסתי ופקדתי לעלות על ארץ ח'תי. בשנה אחת הכנעתי לרגלי את אמורו ואת ח'תי על כל סביבותיה; מסי-קבע הטלתי עליהן לעולם ועד. 2000 כיכר כסף, 1000 כיכר נחושת, 2000 כיכר ברזל, 8000 חליפות בגדים ססגוניות בשוליהן וחליפות פשתן - מנחת המס של מרא (= האדון) מדמשק קיבל (המלך). מנחת המס של יהואש השומרוני, של צורים וצידונים קיבל (המלך). לים הגדול שבמערב הלכתי, את מצבת מלכותי בארוד שבלב הים הצבתי...".

על-פי תעודות אלה מתברר, כי באותה הזדמנות הכיר יהואש בעליונות מלך אשור ושלח לו מנחה, כפי שעשו גם הצורים הצידונים, מלכי פלשת, עמון ואדום. עם שבירת עולה של דמשק נשמו ממלכות האזור לרווחה על אף עול המיסים החדשים. יואש מלך ישראל ניצל את השעה בה אפסו כוחותיהם של הארמים ופרק לחלוטין את עול ארם, ככתוב:

"וישב יהואש בן יהואחז ויקח את הערים מיד בן הדד בן חזאל אשר לקח מיד יהואחז אביו במלחמה. שלש פעמים הכהו יואש וישב את ערי ישראל" (מל"ב י"ג, 25).

כך ניתן להסביר מבחינה היסטורית-ריאלית כיצד נשבר כוחה של ארם דמשק בימי יואש ובימי בנו ירבעם. הפלישות של אשור לא חזרו בימיו האחרונים של אדד-ניררי הג', ובימי יורשיו שוב הייתה אשור עסוקה בענייניה הפנימיים ובמלחמות קשות באררט, שכנתה מצפון, כך, שבמחצית הראשונה של המאה השמינית לפנה"ס נשמו ישראל ויהודה לרווחה וזכו לפריחתן הגדולה האחרונה. עד כאן המישור הארצי-ההיסטורי-ריאלי. גם הכותב הנבואי, ידע כנראה, שמלך אשור בא לאזור מסיבות מדיניות-ריאליות הקשורות לאינטרסים אשוריים. הוא הכיר בעובדה שאדד-ניררי אינו מתעניין בהתנהגותו הדתית של מלך ישראל, אך עם זאת הוא ראה בהשתלשלות היסטורית זאת ישועה לישראל המכוונת על-ידי אלוקי ישראל. התפיסה שמלך נוכרי נחשב לשליח ההשגחה להושיע את ישראל אינה זרה למחשבה המקראית. היא נזכרת לגבי כורש מלך פרס (ישעיה מ"ד, 28; מ"ה, 13), וכן מוסב הפועל "להושיע" על מלך אשורי גם במל"ב, ט"ז, 7, ובהושע י"ד, 3. שילוב שתי נקודות הראייה, המכונה "הסיבתיות הכפולה", הוא הדרך בה יש להבין את האירועים הן בימי המקרא, והן בכל דור ודור. 2. כיבוש ירושלים וגלות יהויכין - מלכים ב כ"ד אירועי כיבוש ירושלים בימי יהויכין, הגליית המלך והפקדת שליט חדש ביהודה מטעם המלך מתוארים במקרא בכמה מקומות, אך אין התאמה מלאה בין המקורות השונים. במלכים ב כ"ד, 17-10 נאמר:

"בעת ההיא עלו (ע"פ הקרי) עבדי נבוכדנאצר מלך בבל ירושלים ותבוא העיר במצור. ויבא נבוכדנאצר מלך בבל על העיר ועבדיו צרים עליה. ויצא יהויכין מלך יהודה על מלך בבל הוא ואמו ועבדיו ושריו וסריסיו, ויקח אותו מלך בבל בשנת שמנה למלכו. ויוצא משם את כל אוצרות בית ה' ואוצרות בית המלך ויקצץ את כל כלי הזהב... והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גיבורי החיל עשרת (ע"פ הקרי) אלפים גולה וכל החרש והמסגר לא נשאר זולת דלת עם הארץ. ויגל את יהויכין בבלה ואת אם המלך ואת נשי המלך ואת סריסיו ואת אילי (ע"פ הקרי) הארץ הוליך גולה מירושלים בבלה. ואת כל אנשי החיל שבעת אלפים והחרש והמסגר אלף הכל גיבורים עשי מלחמה ויביאם מלך בבל גולה בבלה. וימלך מלך בבל את מתניה דדו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו".

לעומת מקור זה נאמר בספר ירמיה נ"ב, 28:

"זה העם אשר הגלה נבוכדנאצר בשנת שבע (למלכו) יהודים שלשת אלפים ועשרים ושלשה".

שני הבדלים עיקריים בין המקורות: א) שוני כרונולוגי: על-פי התיאור שבספר מלכים נקבע זמנה של הגלות לשנת שמונה לנבוכדנאצר, ואילו על-פי ספר ירמיה נקבע זמנה לשנת שבע לנבוכדנאצר. ב) שוני כמותי: על-פי מלכים, מספר הגולים בגלות זו היה רב (18.000), ואילו על-פי ירמיה הוגלו מספר מצומצם (3023) בלבד. במקביל לעדות המקראית על כניעת ירושלים לבבל באה עדות בכרוניקה הבבלית ובה תאריך מדויק ללכידת העיר:

"בשנת שבע (לנבוכדנאצר) בחודש כסלו קבץ מלך אכד (הוא נבוכדנאצר מלך בבל) את חילו וילך לארץ חת. ויחן על עיר יהודה (היא ירושלים), ובחדש אדר ביום השני לכד את העיר, את המלך תפס. ומלך כלבבו הפקיד בקרבה, את מסה הכבד (של יהודה) הוביל לבבל".

מהכרוניקה מתברר, שירושלים נכבשה בחודש האחרון לשנתו השביעית של נבוכדנאצר, הוא אדר 597 לפסה"נ. נראה, שאי ההתאמה במקורות המקראיים מתיישבת בהנחה שהיו שתי גלויות בימי יהויכין. גלות ראשונה מצומצמת, בשנה השביעית לנבוכדנאצר, שעליה מעידים ספר ירמיה וכן הכרוניקה הבבלית והיא התרחשה מיד עם לכידת ירושלים ואולי אף בימי המצור על העיר. בגלות זו נשבו והוגלו תושבי ערי השדה, כנרמז בירמיה י"ג, 19-18 העוסק בימי יהויכין:

"אמור למלך (הוא יהויכין) ולגבירה, השפילו שבו כי ירד מראשותיכם עטרת תפארתכם. ערי הנגב סגרו ואין פותח, הגלת יהודה כלה הגלת שלומים".

לפי זה, צר המלך על ירושלים ובאותה שעה הגלה אלפים מתושבי השדה. הגלות השנייה הייתה בהיקף רחב יותר, בשנה השמינית לנבוכדראצר והיא כללה את משפחת המלוכה את בני המעמדות העליונים שהיו בארץ ובירושלים הנצורה. על כך מעיד הכתוב בדברי הימים ב ל"ו, 10:

"ותשובת השנה (השנה השמינית למלכותו) שלח המלך נבוכדנאצר ויביאוהו (את יהויכין) בבלה עם כלי חמדת בית ה'".