תוכן המאמר: הפיכת היעוד הכפול של הבנות לגלוי החלת הכפילות גם לגבי הבנים שינוי ביחסים שבין המינים - מיחס היררכי ליחס סימטרי קיומם של סולמות הערכה נוספים

בתחילה, ברצוני להעיר שתי הערות:
תיחום גיליון לנושא 'חינוך הבת' בלבד, מקורו בהנחה שהבן הינו הנורמטיבי ואילו הבת היא ה'אחר' שעל חינוכה יש לדון בנפרד. חינוך הבן הוא החינוך הרגיל ואילו חינוך הבת היא החינוך השונה. אין זה כך.
לפי התפיסה היהודית אכן קיימת מובחנות בין המינים הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בשוני מסויים בקיום מצוות, בלבוש יחודי ובקיום מערכת חינוך נפרדת. אולם, כל אחד משני המינים הוא רק 'פלג גוף', מחצית של האנושיות השלמה המורכבת מהנשיות והגבריות כאחד, ורק השילוב ביניהם, במישור המשפחתי ואף במישור החברתי, יכול לתת את התמונה הכוללת. לפיכך, אין זה נכון לדון בחינוך הבת במנותק מחינוך הבן. יש לדון בכל סוגיה חינוכית הן מנקודת המבט של צרכי הבת והן מנקודת המבט של צרכי הבן.
שנית, במשרד החינוך קיימות שתי יחידות נפרדות המטפלות ביחסים שבין המינים: היחידה לחינוך לחיי משפחה והיחידה לשוויון בין המינים בחינוך.
חייב להיות קשר בין שני התחומים: אי אפשר לדבר על שוויון בין המינים ועל העצמת בנות ועידודן להשתלבות מלאה בתחומי העשיה החברתית בלי לשאול כיצד משפיע על המשפחה, ואי אפשר לחנך לחיי משפחה בלי להבין שהבנות היום שונות, שאיפותיהן הנוספות והאפשרויות הרחבות הפתוחות לפניהן משפיעות גם על המשפחה. הדיון החינוכי אמור לזהות את מרכיבי הקשר ואת ההשלכות לגבי החינוך של שני המינים בתחום זה.
בעבר, חינוך הבת היה בתוך הבית ולמען הבית. שם היא רכשה את הידע הבסיסי שהיה דרוש לה לתפקודה כרעיה ואם, שם היא ספגה את הערכים שעליהם מושתתת חברתה, שם היא למדה נורמות ודרכי התנהגות ראויות.
המאה ה-20 אופיינה בהקמה רחבה של בתי ספר תיכוניים לבנות ובפתיחת שערי האוניברסיטאות בפני נשים. 'קו פרשת המים' היה בשנות ה-80, בהן מספר הסטודנטיות לתואר ראשון השתווה למספר הסטודנטים ובציבור הדתי לאומי - בשנות ה-90, עם הקמת המדרשות התורניות לבנות. כך, בנוסף לקניית ידע בסיסי, הבנות החלו לרכוש השכלה גבוהה באופן מסודר ונורמטיבי.
הידע הבסיסי חיוני לתפקוד היומיומי התקין (בכלל המישורים), ואילו ההשכלה הגבוהה מעצימה את האישיות. ההשכלה הגבוהה פותחת ערוצים למקורות ידע נוספים, מפתחת את חוש הביקורת ויכולת שיקול הדעת, ומאפשרת מגוון תעסוקות איכותיות המביאות לאי תלות כלכלית. היכולת לשיקול דעת עצמי והיכולת לעצמאות כלכלית נותנים תחושה של כוח. לבנות של היום יש כוחות שלא היו לבנות בעבר. תחושת הכוח משפיעה על הדימוי העצמי, תחומי העשיה הרצויים, ותפיסת מערכת היחסים הראויה בין שני המינים.
מערכת החינוך הדתית אמנם אינה מייעדת את הבת להיות 'תלמידה חכמה', אך היא מכשירה אותה להיות גם תלמידה וגם חכמה. משמע: להיות בעלת רצון ובעלת יכולת ללמוד, להרחיב את תחומי הדעת ולממש אותם בבחינת "הלומד על מנת לעשות".

ערכים ונורמות התנהגות שהיו מוסכמים, מקבלים כעת סימני שאלה:
האם מיקוד היעוד בבית הוא אכן מספק?
האם כל תחומי העשיה החברתית ראויים להפתח בפני הנשים?
האם השתתפות בעשיה חברתית גוררת השתתפות בהנהגה חברתית?
האם הפעילות בתחום החברתי הכללי מקרינה גם על התחום הדתי?
האם מערכת היררכית בין גברים לנשים, כזו שהיתה מקובלת בעבר, מתאימה גם להיום?
אלו מקצת מן השאלות שהבנות מתחבטות בהן.
ולא רק הבנות.
אין להניח, שסוגיות אלו משפיעות רק על חינוך הבת ולא נוגעות גם לחינוך הבן. אין להניח ששינויים אלו באורחות חייה של האשה משמעותיות רק לחייה שלה ולא משפיעות גם על האיש, בין אם הוא עמית ללימודים או לעבודה, ובין אם הוא בן זוג. מדוע, אם כן, תוכניות לחינוך לחיי משפחה על שמותיהן השונים ותכניהן השונים נלמדות כמעט רק בבתי הספר של בנות?
מבין הסוגיות הנגזרות מהשינויים החלים במעגל חיי האשה (בתחום הדתי, בתחום המשפחתי ובתחום החברתי), אתייחס כאן לסוגיית היעוד הכפול.

במשך השנים, בחברה המסורתית, הייתה חלוקה ברורה ביעוד שני המינים:
הבן - יעודו בחוץ
הבת - יעודה פנימה
הבן - יעודו בפיתוח רוחני, תרבותי וכלכלי של החברה
הבת - יעודה בטיפוח הקן הביתי וגידול הילדים.
שני המינים חונכו לקראת יעודם במסגרות הלימוד השונות, בתכני הלימוד המובחנים ובדמויות ההזדהות שהיו מולם.
פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה (הן התורנית והן הכללית) בפני הבנות יצרה תנועה ביעוד המסודר והמתוחם. הנעה זו מתחילה עוד בשלב הלימודים בתיכון, במסר המועבר הן ע"י הבית והן ע"י בית הספר: השתדלות לקראת תעודת בגרות טובה ככל שניתן. תעודת בגרות מצויינת אינה מטרה בפני עצמה, מטרתה הגדלת סיכויי הקבלה למקצועות היוקרתיים באוניברסיטאות ובמכללות, ולמעשה להוסיף עוד שנים של השקעה אינטנסיבית בלימודים אקדמאים. לאחריהן באות תעסוקה (לעיתים תובענית) ופעילות מחוץ לבית בשנים של ראשית הקמת המשפחה.
הקמת המדרשות התורניות הוסיפה פן תורני לסוגיה: מחד - הקדשה של שנה למטרה שאין בה תגמול חברתי מוחשי (נקודות קרדיט לתואר, למשל), אלא לימוד לשם שמים, ומאידך - יצירת עוד מוקד התעניינות והזדהות עבור הבת (נוסף על הקמת המשפחה ורכישת מקצוע הקיימים כבר), ורצון להמשיך הן בלימוד והן בעשיה דתית גם בהמשך השנים.
הרחבת אפיקי השירות הלאומי תרמה גם היא את תרותמה למצב בו הבית כבר אינו היעוד היחיד עבור הבנות. ההתנסות המבורכת בפעילות מגוונת למען החברה מבהירה לבת על יכולתה לעסוק בהצלחה בתחומים רחבים, על הסיפוק האישי הרב שיש בעיסוקים אלו ועל החשיבות הרבה שלהם לחברה כולה.
כך, בלי משים, אנו אומרים לבנותינו: מעתה יש לכן שני יעודים:
הראשון - כמו לדורות הקודמים, לטפח את הקן המשפחתי
השני - כמו לבנים, ללמוד ולהתפתח, לממש את הפוטנציאל האנושי לרווחתכן ולרווחת החברה.
היעוד הכפול שאנו מייעדים לבנותינו גובה מחיר.
הבנות, חלקן כורעות: או תחת העומס של שני היעודים, או תחת התסכול של אי היכולת לעמוד בשניהם.
את התערערות מוסד המשפחה בחברה הכללית ניתן לשייך בחלקה לכפילות זו.
דרך אחת של התמודדות היא חזרה ליעוד הנפרד המסורתי. דבר זה אינו נראה אפשרי, ולשיטת חלק מאתנו גם אינו רצוי.

דרך שניה של התמודדות היא הבנה מודעת של השינויים והיערכות לקראתם:
1. הפיכת היעוד הכפול של הבנות לגלוי.
2. החלת הכפילות גם לגבי הבנים.
3. שינוי ביחסים שבין המינים - מיחס היררכי ליחס סימטרי.
4. קיומם של סולמות הערכה נוספים.
אמירה גלויה של המסר יש בה מימד של הכנה לקראת המורכבות ולקראת הקשיים. בצד הקשיים יש להראות את היתרונות האישיים והחברתיים הנובעים מהשילוב של בית ועבודה. דיונים מקדימים מסייעים בבחינת סדרי עדיפויות לאורך ציר הזמן. האמירה על חשיבות המשפחה ועל הכרח הנתינה והויתור אינם נתפסים כהטפה, אלא כהעמדה של ערכים שמשמעם: הצורך להכניס את הגורם המשפחתי בטווח שיקולי הדעת בבחירת מקצוע ואפיק תעסוקה.
הפניית משאבים נשיים כלפי חוץ מחייבת, במקביל, הפניית משאבים גבריים כלפי פנים. לחינוך הבנים בדבר חשיבות לימוד התורה ורכישת מקצוע, יש להוסיף גם את ראיית הבית כאתגר משמעותי שיש להשקיע בו זמן ומשאבים אישיים. אם החידוש לפני כמה עשורים היה ביכולתה של הבת ללמוד ולהשכיל ולתרום לחברה, הרי המסר הנוסף צריך להיות, ביכולתו של הבן להשקיע בבית ובגידול ילדיו, ולהצליח בכך. האחריות לטיפול בילדים ולתחזוקת הבית תהיה אחריות משותפת של הזוג, בהתאם לאופיו ועיסוקיו, ולא אחריות של האשה בלבד. הביטוי: 'אמהות וקריירה' מן הראוי שיוחלף בביטוי 'הורות וקריירה' ויחול על האב והאם כאחד. אומר על כך הרב יעקב אריאל: "אשה העובדת מחוץ לביתה במשרה מלאה, זכאית לצפות מבעלה שיהיה שותף לה במלאכות הבית, ובגידול הילדים. העול צריך להיות מוטל על כתפי שני בני הזוג, לפי יכולתו של כל אחד מהם. אם האשה עובדת יותר מהבעל, עליו מוטל עול הבית יותר, ואם הוא עובד יותר ממנה העול מוטל עליה יותר, אך בכל מצב העול משותף." (מסכת משפחה, מס' 2). בדברים אלו אין הכוונה להחלפת תפקידים, אלא להרחבת תפקידים.
הנכונות של שני בני הזוג להרחבת התפקידים וליצירת חפיפה ביניהם נרכשת במהלך ההתבגרות וההשתלבות בחברה הבוגרת, ותפקידה של מערכת החינוך לסייע בכך. לסוגיה זו של חפיפת התפקידים ישנה השלכה גם על חינוך הילדים. כאשר חלוקת התפקידים היתה מוגדרת ומתוחמת, היה ברור מה על הילדה לעשות בכדי שתחשב כאשה ומה על הילד לעשות בכדי שיחשב כאיש. עם הרחבת הפעילות הלגיטימית לשני המינים כבר אין תשובה ברורה. מה פירוש להיות להיות אבא או אמא, אם שניהם עושים הכל?
אלו סוגיות שמערכת החינוך חייבת להתמודד עמהן.
הדפוס ההיררכי שבין המינים היה הדפוס המקובל: האיש היה מבוגר בכמה שנים, המפרנס היחיד או העיקרי, המשכיל יותר. גם במשפחה וגם בקשרי עבודה האיש היה בעל המעמד הגבוה: הרופא והאחות, המנהל והמזכירה, הקצין והפקידה. לכל צד היה ברור מעמדו היחסי, ותחושת ודאות זו הקנתה הרגלים ובטחון.
השוואה מספרית של לומדות ולומדים במוסדות להשכלה גבוהה, השתתפות נשים בלימודים תורניים וכניסת נשים למקצועות שנחשבו גבריים יצרו אפשרויות של שינוי: בחיי הזוג, יתכן והיא המשכילה יותר, אפשר שהיא מרויחה יותר, אולי היא מעריכה עצמה כדתית יותר (מחקר ריץ' ולסלוי). בחיי החברה ניתן למצוא נשים בעמדת ניהול ושליטה כשגברים כפופים להן מנהלתית.
לאחר שנים רבות של מבנה חברתי היררכי, יש למערכת החינוך תפקיד חשוב בהבנה והטמעה של השינויים החברתיים ובהכנה לקראתם:
כיצד יחול השינוי ללא תחושת אובדן?
כיצד יקבלו שני המינים את הרחבת הגדרת הזהות המינית?
כיצד איש לא ירגיש מאויים גם בהיותו משכיל או מרוויח פחות מאשתו?
כיצד אשה לא תחוש שאיבדה את נשיותה עם כניסתה לתפקיד הנחשב גברי?
כיצד יתקבל בית בו האשה תקבע את הנורמה הדתית?
כיצד ניתן להמיר זוגיות המושתתת על ראש משפחה אחד בזוגיות המושתתת על ראיה שוויונית?
כיצד ניתן לנהל דיאלוג פורה 'בגובה העיניים', כאשר אין חלוקת כוח מוגדרת וברורה מראש?
כיום, אחד המדדים העיקריים להערכה חברתית וממנה לתחושת סיפוק אישית הוא עיסוק יוקרתי ו/או הכנסה גבוהה. שניהם דורשים השקעת זמן ומשאבים אישיים הבאים בחלקם על חשבון השקעתם בבית. מקצועות ה'הי-טק' מאד מבוקשים ומוערכים, אך ההתקדמות בהם כרוכה בעבודה ללא חשבון שעות. הביטוי 'יתומי ההי-טק' לא בא לעולם ללא כיסוי. המצב בו הכסף או היוקרה הינם המדד הכמעט בלעדי לאושר (האמא היהודיה והבן הרופא) מן הראוי שישתנה. פיתוחם של סולמות הערכה נוספים, ובהם: פניות נפשית, לימוד לשמו, טיפוח המשפחה, תרומה לחברה - יסננו מן המרוץ לקריירה את שאינם רוצים, ויקלו על נשים וגברים כאחד להקדיש מזמנם ומרצם למשפחה ללא תחושת החמצה. אשה שדחתה התקדמות מקצועית כדי להיות יותר בבית, או איש שדחה התקדמות מקצועית כדי לאפשר לאשתו להתפתח בעיסוקה, יהיו יותר מפויסים עם בחירתם.
"מרבה נכסים - מרבה דאגה". חברת השפע החומרית והרוחנית בה אנו חיים מציעה לנו אפשרויות שלא היו בעבר. ראשית הדרך בדאגה על שאבד ובחרדה ממה שיהיה. מערכת החינוך יכולה לסייע בהפיכת הדאגה לרווחה.