בשדה חמד , תשנ"ח, גיליון 3

מתורתו של אלישע בן אבויה לא נותרו בידינו אלא סדרה של שמונה אמרות באבות דרבי נתן פרק כ"ד, אימרה אחת בפרקי אבות (ד' כ'), אזכור אחד על שאלה שנשאלו הוא ובית דינו בדיני אבלות (בבלי מו"ק כ', א').

אלישע בן אבויה היה יגע בתורה. כך הגדירו רבי יהודה הנשיא לאחר שיצא לתרבות רעה ובגד בחבריו. כאשר באו בנותיו לבקש צדקה, אמר רבי יהודה: "אל יהי לו מושך חסד, ואל יהי חונן ליתומיו" (תהילים קט, יב). ומשאמרו לו הבנות "אל תבט במעשיו, הבט בתורתו", בכה רבי ואמר: "מה אם זה שיגע בתורה שלא לשום שמים, ראו מה העמיד, מי שהוא יגע בתורה לשמה, על אחת כמה וכמה!" (ירושלמי חגיגה ב', א').

חברו ובר פלוגתתו של רבי עקיבא היה אלישע. אך בעוד שרבי עקיבא מת בידי הרומאים כשהוא מקדש שם שמים וקורא את שמע, מת אלישע על מיטתו ממחלה, כשהוא מיודד עם הרומאים ועושה את דברם. בעוד שרבי עקיבא הכריז "הכול צפוי, והרשות נתונה", טען אלישע "לית אנא יכיל" (אין אני יכול [לשוב בתשובה] - ירושלמי, חגיגה ב' א')

מתורתו של אלישע ניתן להבחין בשאלות שהציקו לו עד אחרית ימיו. לבטיו של אלישע החלו עוד בהיותו בין חכמי ישראל, ותורתו מרמזת על השאלות שקיננו בו. שמונה אמרות מובאות בשמו באבות דרבי נתן כ"ד, ארבע מהן עוסקות בשאלת היחס שבין התלמוד למעשה: האם ייתכן שאדם ילמד תורה ולא יקיימנה? הייתכן שתהיה באדם תורה, ולא יהיו בו מעשים טובים?

אלישע בן אבויה טוען כי המעשים הם בסיס התורה. וכך היה אומר:

אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה, למה הוא דומה? לאדם שבונה אבנים מלמטה ואחר כך לבנים. אפילו באים מים הרבה ועומדים בצדן, אין מחים אותן ממקומן.

ארבע אמרות אומר אלישע בן אבויה, וכולן באותו כיוון: הלומד תורה ואין בו מעשים טובים, אין הוא יציב. הוא דומה לסיד הנימוח במים, לכוס שכל מה שיש בה נשפך, לרוכב על סוס ללא רסן לבלום ש"כיוון שאדם רוצה לרכבו, זורקו בבת אחת".

שתי אמרות נוספות של אלישע עניינן רפיפותה של התורה אצל הלומד ומידת הקלות שבה ניתן לאבד את התורה:

"הוא היה אומר: קשין דברי תורה לקנותם ככלי זהבים, ונוחים לאבדם ככלי זכוכית... הוא היה אומר: יכול אדם ללמוד תורה בעשרים שנה ולשכוח בשתי שנים."

אמרה אחת שלו עוסקת ביכולתו של האדם לשנות את דרכי התנהגותו. זוהי האמרה שמקבילתה בפרקי אבות:

"הוא היה אומר: הלומד תורה בילדותו, דברי תורה נבלעים בדמיו ויוצאים מפיו מפורשין. והלומד תורה בזקנותו, אין דברי תורה נבלעים בדמיו, ואין יוצאין מפיו מפורשין. וכן מתלא (=משל) אומר: אם בנערותך לא חפצתם, איך תשיגם בזקנותך? "

בפרקי אבות (ד', כ') הניסוח שונה:

"אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד, למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק."

אם נסכם את דבריו של אלישע בן אבויה, ונתרגם אותם לבעיות פילוסופיות, נמצא כי הוא מתלבט בשאלות פילוסופיות בסיסיות, מתלבט עד שהוא נכשל בהן.

השאלה הבסיסית, היא אם יש קשר בין לימוד למעשה. ניסוח אחר: האם אמנם יש "מעשה טוב" כשלעצמו? יש להניח כי במונח "מעשים טובים" אלישע בן אבויה מתכוון לא רק למעשים שלפנים משורת הדין, אלא אף למעשים המונהגים על פי תורה ומצוות. אדם העושה מעשים טובים הוא אדם השומר את התורה שהוא לומד. הבעיה היא אם יש אפשרות לעסוק בעיון בלי לתרגמו למעשה.

לפילוסוף האריסטוטלי יש תשובה חד משמעית לשאלה זו: אין מעשה שהוא כשלעצמו טוב או רע, רק העיון חשוב:

"דרשהו אפוא, בקש לך ידיעת דברים על אמיתתם, למען יהיה שכלך אתה פועל, לא נפעל, ותדבק בדרך הישרים במידות ובמעשים, כי הם יהיו לך לעזר בהכרת האמת, ויעוררוך לדבוק בעיון ולדמות לשכל הפועל ההוא... וכאשר תגיע מחשבתך לאמונה הזאת, אל תחוש באיזה מין ממיני העבודה אתה עובד לאלוה, או איך תתפלל ואיך תשבח, באיזה דיבור ובאיזו לשון ובאילו מעשים. ואם תרצה, בדה לך דת לשם העבודה וההערצה והשיבוח, ולמען התנהגותך אתה במידות טובות והנהגת ביתך ובני ארצך בהן... או קח לך לדת את אחת החוקות השכליות שהונחו על ידי הפילוסופים בחיבוריהם ..." (כוזרי א', א').

התשובה שנותן אלישע בן אבויה בתחילת חייו מנוגדת לזו של אריסטו. אלישע בתחילת חייו סבור, כי יש תורה ויש מעשים טובים כשלעצמם, וכי אין קיום לתורה ולעיון אם אין הם מלווים במעשים טובים - בשמירת הציווי האלוהי.

דבריו של אלישע על עדיפותו של הלומד תורה בילדותו על פני הלומד תורה בזקנותו משקפים צד אחר בלבטיו. יש הרואים בדברים אלה עקיצה נגד רבי עקיבא, שהחל ללמוד והוא בן ארבעים שנה. ולא היא! השאלה העומדת בבסיס אמרות אלה אינה שאלה אישית או שאלה חינוכית, אלא שאלה פילוסופית, שאלה שהטרידה את אלישע עד סוף חייו, ובה נפל: השאלה היא באיזו מידה אדם יכול לשנות את טבעו, את הרגליו, את הבסיס שאישיותו נבנית עליו. כבר בשלב מוקדם של חייו, כאשר עדיין לא "יצא לתרבות רעה", כבר אז אימץ אלישע השקפות דטרמניסטיות, שבשלב זה היו עדיין רופפות ומוסתרות. כבר אז חשב כי אין אדם יכול לשנות את עצמו, את יסודותיו, את תכונותיו הבסיסיות.

ייתכן כי כתוצאה משני לבטים אלה עולות האמרות בדבר רפיפותם של דברי התורה בלבו של האדם: "יכול אדם ללמוד תורה בעשרים שנה ולשכוח בשנתי שנים".
מה הביא את אלישע בן אבויה, "אחר" כפי שכינו אותו חז"ל, לצאת לתרבות רעה? סיבות שונות מובאות בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי. אך נקודת המוצא שלנו תהיה משפט קצר המופיע בתלמוד הבבלי, במסכת חגיגה ט"ו, ב':

"אחר" מאי? (רש"י: מפני מה בא לידי כך ולא הגנה תורתו עליו?) זמר יווני לא פסיק מפומיה. אמרו עליו, על אחר: בשעה שהיה עומד מבית המדרש, הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו.

הזמר היווני וספרי המינים שנשרו מחיקו של אחר, הם הם השאלות הפילוסופיות שהתלבט בהן. תרבות יוון נודעה בעולם, ואלישע בן אבויה נשבה בקסמיה ופרש. כדי להבין את אלישע אנו צריכים לנסות למצוא את המקורות הפילוסופיים של הרעיונות שאימץ ואשר בהם נכשל.
לפני שנעמוד על השקפותיו של אלישע, נראה לאן הן הובילוהו. הדברים המובאים כאן מקורם בירושלמי, חגיגה ב', א', והם מתורגמים לעברית:

"אחר" הציץ וקיצץ בנטיעות. מהו "אחר"? אלישע בן אבויה, שהיה הורג רבי תורה. אמרו: כל תלמיד שהיה רואה אותו עוסק בתורה, היה הורג אותו. ולא עוד, אלא שהיה עולה לבית המדרש, והיה רואה תינוקות לפני ספריהם, והיה אומר: מה אלו יושבים ועושים כאן? אומנותו של זה בנאי, אומנותו של זה נגר, אומנותו של זה צייד, אומנותו של זה חייט. וכיוון שהיו שומעין כן, היו עוזבים והולכים...
אף בשעת שמד היו מטעינים להם [הרומאים] משאות, והיו מתכוונים לטעון שניים משא אחד, משום "שנים שעשו מלאכה אחת [פטורים]". אמר [לרומאים]: הטעינום יחידים... הלכו והטעינום יחידים, והיו מתכוונים לפרוק בכרמלית, שלא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. אמר [לרומאים]: הטעינום צלוחיות [שלא יוכלו לזרקן לכרמלית, וייאלצו להניחן ולחלל שבת].

אנו רואים לפי התנהגותו שאלישע אימץ לו השקפת עולם הרואה בלימוד התורה שיבוש סדרי החברה ומעשה שיש להיאבק בו. מה היה שורש השקפותיו אלה?
בירושלמי, חגיגה (ב', א') מובאת שיחה ארוכה שהתנהלה בין רבי מאיר לאלישע בן אבויה. בשיחה זו אלישע חושף את השקפתו בבעיות יסוד של האמונה, ומאפשר הצצה לתוך נפשו, נביא כאן קטעים משיחה זו (מתורגמים לעברית):

רבי מאיר היה יושב ודורש בבית המדרש בטבריה. עבר אלישע רבו, רכוב על סוס ביום השבת, באו אמרו לו: רבך בחוץ. פסק מן הדרשה ויצא אליו.
אמר לו: מה היית דורש היום?
אמר לו: "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו".
אמר לו: ומה פתחת בו?
אמר לו: "ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה" שכפל לו את כל ממונו.
אמר: חבל על האובדים ואינם נמצאים. עקיבא רבך לא היה דורש כן, אלא "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו", בזכות מצוות ומעשים טובים שהיה בידו מראשיתו.

כלפי חוץ הוויכוח נראה כוויכוח פרשני: מה פירוש המלה "מראשיתו", או ביתר פירוט: מה פירוש האות מ' במלה "מראשיתו"? האם הכוונה שאחרית איוב הייתה מבורכת יותר מאשר ראשיתו, או שאחרית איוב הייתה מבורכת כבר מראשיתו? אך לא זה הוויכוח האמיתי, ולא זו הבעיה. השאלה היא פילוסופית, ועניינה: האם ייתכן שאיוב יהיה מבורך באחריתו, אם לא היה מבורך בראשיתו? האם ייתכן שאדם ישתנה, שגורלו ישתנה? רבי מאיר דורש: "שכפל לו את כל ממונו" - אחרית איוב טובה יותר מראשיתו. אלישע אינו יכול לקבל פירוש זה, והוא מביא כראיה לו את רבי עקיבא, זה רבי עקיבא שאמר "הרשות נתונה", ומפרש בעזרתו את הפסוק על פי שיטתו הדטרמיניסטית. אחרית איוב נקבעה כבר בראשיתו.

אמר לו: ומה היית דורש שוב?
אמר לו: "טוב אחרית דבר מראשיתו".
אמר לו: ומה פתחת בו?
אמר לו: לאדם שהוליד בנים בנערותו ומתו, ובזקנותו ונתקיימו. הרי "טוב אחרית דבר מראשיתו". לאדם שעשה סחורה בילדותו והפסיד, ובזקנותו ונשתכר. הרי "טוב אחרית דבר מראשיתו". לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה, ובזקנותו וקיימה. הרי "טוב אחרית דבר מראשיתו".
אמר: חבל על האובדים ואינם נמצאים. עקיבא רבך לא היה דורש כן, אלא "טוב אחרית דבר מראשיתו" - בזמן שהוא טוב מראשיתו.

הנושא של הדרשה השנייה זהה לזה של הדרשה הראשונה. בדרשה השניה רבי מאיר מתקדם מעט מעט לעבר המטרה שהציב לעצמו: לשכנע את רבו שאדם יכול להתחיל ללמוד תורה בזקנותו. והוא מתחיל בדוגמאות המוסכמות על הכול: אדם יכול להוליד בנים בצעירותו ולאבדם, ובזקנותו ולקיימם. אדם יכול לעשות סחורה בילדותו ולהפסידה, ובזקנותו להרוויח. רבי מאיר עובר מכאן לעיקר: אדם יכול ללמוד תורה בצעירותו ולשכחה, ובזקנותו ולזכרה. במשל האחרון רבי מאיר מתייחס לאלישע בן אבויה באופן ישיר. הרי זוהי דרשתו של אלישע בן אבויה (באבות דרבי נתן): "הלומד תורה בילדותו, דברי תורה נבלעין בדמיו, ויוצאין מפיו מפורשין. והלומד תורה בזקנותו, אין דברי תורה נבלעין בדמיו, ואין יוצאין מפיו מפורשים." בדוגמה האחרונה שרבי מאיר נותן הוא חולק באופן ישיר על רבו, ומתנגד לדרשתו: אדם יכול ללמוד תורה בנערותו ולשכחה, ובזקנותו ולזכרה!

אלישע אינו מקבל את הדרשה. כשהיה בין חכמי ישראל לא קיבלה, ואיך יקבלה עכשיו? והוא שוב מביא לעזרתו את רבי עקיבא, וגם הפעם הוא מפרש את הפסוק על פי השקפתו הדטרמיניסטית: "טוב אחרית דבר מראשיתו - בזמן שהוא טוב מראשיתו". אין יכולת לשנות, אין יכולת להשתנות.

ואלישע מוסיף דברים על הדרשה שאמר, דברים שהם פרק מתוך הביוגרפיה האישית שלו:

ובי היה המעשה: אבויה אבי, מגדולי ירושלם היה. ביום שבא למהלני, קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד, ולרבי אליעזר ולרבי יהושע בבית אחד. לאחר שאכלו ושתו, שרו טפחו ורקדו. אמר רבי ליעזר לרבי יהושע: עד שאלו עסוקין בשלהן, נעסוק אנו בשלנו. וישבו ונתעסקו בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם.
אמר להן אבויה: רבותיי, מה באתם לשרוף את ביתי עליי? אמרו לו: חס ושלום, אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והייתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני. ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש: "וההר בוער באש עד לב השמים."
אמר להם אבויה אבא: רבותיי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו.
לפי שלא הייתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימו באותו האיש.

בדברים אלה אלישע מגלה את צפונותיו. עד כה חשבנו כי אלישע בן אבויה למד תורה בילדותו, ועזבה בזקנותו. עתה הוא מגלה לנו כי ההפך הוא הנכון: ילדותו, שורשיו, לא היו בלימוד תורה לשמה. דבריו באבות דרבי נתן - "הלומד תורה בילדותו, דברי תורה נבלעין בדמיו ויוצאין מפיו מפורשין, והלומד תורה בזקנותו, אין דברי תורה נבלעין בדמיו, ואין יוצאין מפיו מפורשין" מקבלים עכשיו משמעות חדשה: אלישע הוא זה שלא למד תורה [לשמה] בילדותו, ועליו אומר המשל: "בנערותך לא חפצתם - איך תשיגם בזקנותך?" (אבות דרבי נתן כ"ד ד'). השקפת עולמו הדטרמיניסטית קובעת, כי אין הוא יכול לשנות את שנגזר עליו ביום מילתו: הוא הופרש לתורה בגלל גינוני כבוד, ולא לשמה של תורה, ועל כן לא יוכל לעולם לעסוק בתורה לשמה. אלישע ממשיך בשיחה עם רבי מאיר:

אמר לו: ומה היית דורש שוב?
אמר לו: "לא יערכנה זהב וזכוכית."
אמר לו: ומה פתחת בה?
אמר לו: דברי תורה קשין לקנות ככלי זהב, ונוחין לאבד ככלי זכוכית. ומה כלי זהב וכלי זכוכית, אם נשתברו יכול הוא לחזור ולעשותן כלים כמו שהיו. אף תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול הוא לחזור וללמוד כתחילה.

דברים אלה מוכרים לאלישע. דרשה זו היא דרשתו שלו עצמו, והיא מופיעה באבות דרבי נתן. זו פעם שניה שרבי מאיר מצטט לאלישע את דבריו הוא: בפעם הראשונה הוא הזכיר לו את הדרשה על הלומד תורה בילדותו ובזקנותו, וחלק על דבריו, ועכשיו הוא מצטט את דרשתו של אלישע כפי שהיא. מה חשב אלישע לשמע דברים אלה של רבי מאיר, לשמע דבריו שלו עצמו, המושמעים בבית המדרש בטבריה, שעה שהוא משוטט ברחובות העיר בשבת כשהוא רכוב על סוסו? אלישע אינו עונה. הוא בורח מן הנושא:

אמר לו: דייך, מאיר, עד כאן תחום שבת.
אמר לו: מניין אתה יודע?
אמר לו: מטלפי סוסי, שהייתי מונה והולך אלפיים אמה.
אמר לו: וכל זו החכמה יש בך, ואין אתה חוזר בך?
אמר לו: אין אני יכול. אמר לו: למה?
אמר לו: שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקודשים, רוכב על סוסי ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקודשים, ואומרת: "שובו בנים שובבים", חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כוחי ומרד בי.

בדברים אלה מסתימת השיחה בין השניים, אך דברים הרבה נותרים בלתי ברורים בה. מה פשר "ההתגלות" שהייתה לו, לאלישע, ליד בית קודש הקדשים? אלישע בן אבויה לא עבר מימיו ליד בית קודש הקודשים. בית המקדש חרב כשבעים שנה לפני זמנו. כבר רבי עקיבא, שקדם לו, ראה שועל יוצא מבית קודש הקודשים (מכות כ"ד, ב'). הימים ימי גזרות אדרינוס, ואלישע בן אבויה בגד באחיו, והיה יועץ לרומאים בשעת גזרות השמד כיצד לכפות על היהודים לעבור על דתם. ירושלים הפכה להיות עיר אלילית: במקום המקדש בונים היכל ליופיטר ופסל לאדריאנוס, והכניסה לירושלים אסורה ליהודים. אלישע בן אבויה, כמשתף פעולה עם הרומאים, יכול להיות בירושלים. וכשמגיע יום הכיפורים, יצא אלישע לטייל כשהוא רכוב על סוסו. הרהוריו ופרסות סוסו מביאים אותו לקרבת בית המקדש. ושם, ביום הכיפורים, כשהוא רוכב על סוס וניצב מול בית קודש הקודשים, שם חוזר אלישע ונאבק עם נפשו. והוא שומע בת קול המחזקת את עמדתו, ומשאירה אותו במקומו. אך לא את דבר אלוהים שומע אלישע מבית קודש הקודשים. הוא שומע את הד קולם של "ספרי המינים" שנשרו מחיקו בהיותו בבית המדרש. הוא שומע את דברי אריסטו:

נניח שאדם חולה מרצונו, לאחר שחי בפריצות ולא שמע בעצת רופאיו. איש זה יכול היה בשעתו שלא לחלות, אך לא עוד עכשיו, לאחר שאיבד את שעתו, כמו שלא תוכל להחזיר את האבן שזרקת. (אריסטו, האתיקה היקומאכית, תרגום ליבס, עמ' 69).

לאריסטו השקפת עולם דטרמיניסטית ברורה, ואלישע מקבל אותה בשלמותה: אדם יכול לקבוע את דרכו, אך משקבעה, שוב אינו יכול לחזור ממנה. אינך יכול להחזיר את האבן שזרקת. מי שידע את כוח הבורא ומרד בו - שוב אינו יכול לחזור.

ביום הכיפורים, אל מול קודש הקודשים, שומע אלישע את קול אריסטו. הרעיונות האריסטוטליים מופיעים בדמיונו של אלישע בלבוש של דרשת חז"ל: פסוק ופשרו:

"שובו בנים שובבים - חוץ מאלישע".

מדוע מודגש כל כך עניין הרכיבה על הסוס בשבת בטבריה, וביום הכיפורים שחל להיות בשבת ליד בית המקדש? ומדוע מדגיש אלישע בפני רבי מאיר כי מדד בפרסות סוסו את תחום השבת? למה התגרות זו?

רכיבה על סוס היא איסור מדרבנן, גזרה שמא יחתוך זמורה (ביצה ל"ז, ב'). אבל כבר בימי היוונים היה איסור זה נקודת מחלוקת בין המצייתים לגזרות חז"ל לבין המסרבים להן. ועד כדי כך התייחסו חכמים בחומרה לגזרה זו, עד שהוציאו להורג אדם שרכב על סוס בשבת, "לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך" (סנהדרין מ"ו, א'). אלישע בן אבויה מצהיר בעצם רכיבתו, כי הוא בז לגזרות חכמים. וכאשר רבי מאיר מתעלם מן העובדה שאלישע רוכב על סוס בשבת, מזכיר לו אלישע את הדבר פעמיים: תחילה מספר אלישע בציניות כי בפרסות סוסו הוא מודד את המרחק כדי לדעת מתי סוף תחום שבת. וכאשר רבי מאיר איננו מגיב גם על התגרות זו, טורח אלישע לספר לרבי מאיר כי רכב על סוס לא רק בשבת, אלא גם ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, מול קודש הקודשים.
אלישע בן אבויה עצמו הסביר את העובדה שהתורה לא התקיימה בו בכך שאביו לא הקדישו לתורה לשם שמים. בתלמוד הירושלמי מופיעות סיבות נוספות:

וכל זה ממה בא לו?
אלא פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר, וראה אדם אחד עולה לראש הדקל, ונטל אם על הבנים, וירד משם בשלום. למחר ראה אדם אחר, שעלה לראש הדקל, ונטל את הבנים ושילח את האם, וירד משם והכישו נחש ומת. אמר: כתיב: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים." איכן היא טובתו של זה? איכן היא אריכות ימיו של זה? ולא היה יודע שדרשה ר' יעקב לפנים ממנו: "למען ייטב לך" - ליום שכולו טוב. "והארכת ימים" לעתיד שכולו ארוך.
ויש אומרים: על ידי שראה לשונו של ר' יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם. אמר: זו תורה וזו שכרה? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים.
ויש אומרים: אמו, כשהייתה מעוברת בו, הייתה עוברת על בתי עבודה זרה, והריחה מאותו המין. והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה (=נחש).

אם נרכז את כל ההסברים שניתנו ליציאתו של אלישע לתרבות רעה, נמצא, כי בסך הכול ניתנו לכך חמישה טעמים: שני טעמים על ידי אלישע עצמו, ושלושה טעמים נמסרו על ידי התלמוד. חמישה טעמים אלה מתחלקים לשלושה נימוקים עקרוניים:

1. אין צדק בעולם. אין שכר טוב לצדיקים ואין עונש לרשעים. הדרך שבה העולם מתנהל מראה כי אין מנהל לו (ההסבר הראשון והשני של התלמוד - הסיפור על שילוח הקן והסיפור על לשונו של ר' יהודה).

2. היסודות הרוחניים של חינוכו של אלישע היו פגומים, ולא ניתנה לו האפשרות לעסוק בתורה לשמה (ההסבר של אלישע על אביו שלא הקדישו לתורה לשם שמים, והסבר התלמוד על אמו שהריחה (ואכלה?) ממאכלי עבודה זרה והושפעה מהם).

3. נגזר על אלישע שלא יוכל לשוב בתשובה (דבריו של אלישע על בת קול שיצאה מקודש הקודשים).

מהם היסודות העיוניים של כל אחת מן ההשקפות שהובאו? מאליו מובן, כי ההסברים השונים משקפים גישות שונות והשקפות שונות. מכאן עולה, כי לאלישע בן אבויה לא הייתה משנה פילוסופית סדורה, והוא היה נתון במבוכה כללית, נאחז בפירושים שונים, ואסף מכולם את הרצוי לו: את ההצדקה למעשיו.

הנימוק הראשון הוא שאין צדק בעולם, ועובדה זו מוכיחה כי העולם מונהג על ידי המקרה, ואין לו מנהיג. גישה זו היא גישתו של אפיקורוס, ואת תמצית דבריו נביא בניסוחו של רמב"ם, במורה נבוכים ג', י"ז:

"... מי שחשב שאין השגחה כלל בדבר מן הדברים בכל זה המציאות, ושכל מה שבו, מן השמים ומה שבתוכן, נופל במקרה וכאשר יזדמן, ואין שם כלל לא מסדר ולא מנהיג ולא משגיח בדבר. וזה דעת אפיקורס ... וכבר אמרו זה הדעת הכופרים מישראל..."

גם אריסטו מסכים עם גישה זו כשהיא מתייחסת למאורעות הקורים לבני אדם: נביא את דבריו בניסוחו של רמב"ם במורה נבוכים ג', י"ז:

"אם נשב רוח, סוער או בלתי סוער, אין ספק שיפיל קצת עלי זה האילן, וישבור סעיפים מאילן אחר, וישליך אבן מתל של אבנים, ויעלה עפר על עשבים ויפסידם, ויסעיר המים ותטבע הספינה שהייתה שם ויטבעו כל מי שבה או קצתם. ואין הפרש אצלו בין נפילת העלה ההוא ונפילת האבן או טביעת החסידים החשובים ההם אשר היו בספינה. כן לא יפריש בין שור שהטיל רעי על עם מן הנמלים ומתו, או בניין שנהרסו שתותיו ונפל על מי שבתוכו מן המתפללים וימותו."

גישה זו קיימת כבר במקרא. הטענה "עזב ה' את הארץ" (יחזקאל ט', ט') מניחה כי אין שכר ועונש והשגחה. ניתן להניח כי טענותיו של אלישע כוללות שילוב של גישות פילוסופיות על רקען שבמקרא.

הנימוק השני של אלישע הוא כי יסודותיו הרוחניים היו פגומים, ולכן לא הייתה לו כל אפשרות לתקן את דרכיו. גישה זו ניתן למצוא בכתבי אפלטון. נקרא את דברי אפלטון בסוגיה זו (ספר החוקים, י"ב, 957):

"אותם [הרשעים] שסברותיהם ממש נטוו בהם בידי הגורל, נשמות שכך טיבן, המוות הוא רפואתן, כפי שבצדק ייאמר בפינו פעמים רבות. ואם שופטינו ומנהיגיהם יפסקו להם דין מיתה, יהיו ראויים לשבחה של כל המדינה."

אפלטון סבור, כי אנשים ברמה מסוימת, אין להם תקנה. אנשים אלה, סבור אפלטון, טובת המדינה היא להמיתם, שכן אין כל אפשרות לחנך אותם ולשנות את דרך התנהגותם.

אלישע אינו סבור כי הוא ראוי למות, אבל הוא מאמץ את ההנחה כי יש מצב שבו אדם אינו מסוגל לשנות את דרכו, בגלל נתונים תורשתיים הקובעים את גורלו. זאת על פי ההשקפה האפלטונית שתוארה כאן. במקרה כזה יכולתו של האדם לשנות את דרכו חסומה בפניו, והוא אינו יכול לשנות את התנהגותו.

הנימוק השלישי, התולה את חוסר יכולתו של אלישע לשוב בתשובה בגלל בת קול ששמע, מבוסס על הנחות אריסטוטליות שהוסברו למעלה, האומרות כי לאחר שאדם קבע את דרכו, שוב אין הוא יכול לשנות את דעתו ולשוב מדרכו. דומה כי יש כאן רמז להתנהגותו של אלישע ולשנאתו לאחיו. בעולם הבנוי על מקריות, חיים על פי תורה ומצוות הם שיבוש סדרי החברה.
תיאור מותו של אלישע מופיע בהמשך הסוגיה הירושלמית:

לאחר ימים חלה אלישע. באו אמרו לרבי מאיר: רבך חולה. הלך לבקרו ומצאו חולה.
אמר לו: אין אתה חוזר בך?
אמר לו: ואם חוזרים, מתקבלים?
אמר לו: ולא כן כתוב: "תשב אנוש עד דכא"? עד דכדוכה של נפש מקבלים.
באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת.
והיה רבי מאיר שמח בלבו ואומר, דומה שמתוך תשובה נפטר רבי.
לאחר שקברוהו ירדה האש מן השמים ושרפה את קברו. באו ואמרו לרבי מאיר: קבר רבך בוער. יצא ומצאו בוער. מה עשה? לקח טליתו ופרסה עליו. אמר: "ליני הלילה" - ליני בעולם הזה שדומה ללילה - "והיה בבוקר" - זה העולם הבא שכולו בוקר - "אם יגאלך, טוב יגאל" - זה הקב"ה שהוא טוב, שכתוב "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" - "ואם לא יחפוץ לגאלך, וגאלתיך אנכי. חי ה'". ושקעה האש.

תשובתו של אלישע הייתה חלקית מדיי ומאוחרת מדיי. גם רבי מאיר לא העז לומר זאת לאחרים. בלבו היה שמח, בלבו היה אומר "דומה שמתוך תשובה נפטר רבי". עם מותו של אלישע מתהפך יחסו של רבי מאיר אליו. עד לרגע מותו היה אלישע בר סמכא, ורבי מאיר התלמיד. מהלכים היו ברחובות טבריה, אלישע על הסוס בשבת, רבי מאיר לרגליו, ועדיין אלישע שואל ובוחן ומעריך את דרשותיו של רבי מאיר, ורבי מאיר מקבל את הדברים בענווה, וממשיך ללמוד מפי רבו. משעה שמת אלישע, התהפכו היוצרות, והיה רבי מאיר הפטרון, ואלישע הכפוף והנסמך.

רבי מאיר פורס את טליתו על הקבר. פריסת הטלית היא דרך לתביעת בעלות על דבר (ב"מ י', א'). החופה היא טלית שהחתן פורס על הכלה בעת הנישואין. רות המואבייה מבקשת מבועז "ופרשת כנפיך על אמתך, כי גואל אתה" (רות ג', ט'). משמת רבו, הופך רבי מאיר להיות המנהיג, השולט, המוכיח. והוא ממשיל את היחסים בינו לבין רבו ליחסים בין רות לבועז. אלא שהפעם רבי מאיר הוא בועז, ואלישע הוא רות. ורבי מאיר קורא על קבר רבו המת את הדברים שאמר בועז לרות החיה: כל חייך טענת, אומר רבי מאיר, כי אין אדם יכול לשנות את גורלו, כי אין אדם יכול לחמוק מסבל הירושה המוטל עליו. את אביך האשמת, כי לא הקדישך לתורה לשם שמים. את אמך האשמת, כי הריחה מתבשילי עבודה זרה. ראה את רות המואבייה, שאביה לא הקדישה לתורה, ואמה אכלה ממאכלי עבודה זרה יותר מפעם אחת. רות זו יכלה לעזוב את אביה ואת אמה ואת ארץ מולדתה וללכת אל עם אשר לא ידעה מתמול שלשום. רות זו, לאחר שהגיעה לעמה החדש, התכחשה פעם נוספת לנטיות לבה, ולא הלכה אחרי הבחורים, אם דל ואם עשיר, אלא בחרה לבן זוג אדם זקן ושבע ימים שיום חתונתו היה גם יום מותו. ואתה מתחבא אחרי אזלת יד וחוסר אונים, אחרי אמונה כי אין גורלו של אדם בידיו?

בשבועתו לרבו, "ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אני", עושה רבי מאיר דבר שגם התשובה אינה יכולה לעשות: הוא גואל את אלישע כביכול בניגוד לרצונו של הקב"ה. רבי מאיר יגאל את רבו, אם הקב"ה לא יעשה זאת. הן רבי מאיר מאמין כי בתשובה מת רבו, והוא יגאלנו.
ניתחנו את פרשת אלישע בן אבויה על פי סוגיית הירושלמי בחגיגה ב', א'. למקור זה יש שתי מקבילות נוספות: בבבלי חגיגה ט"ו, ובמדרש רות רבה פרשה ו'. השוואת המקורות מעוררת סדרת בעיות נוספת, נעמוד כאן על העיקרית שבהן בלבד.
בתלמוד הבבלי, (חגיגה ט"ו, א') מופיע נימוק נוסף לכך שאלישע "קיצץ בנטיעות":

אחר קיצץ בנטיעות... מאי היא? חזא מטטרון דאיתיהבה ליה רשותא למיכתב זכוותא דישראל. אמר: גמירא דלמעלה לא הווי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי; שמא חס ושלום ב' רשויות הן? אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא. אמרו לו: מאי טעמא כי חזיתיה לא קמת מקמיה? איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר. יצאה בת קול ואמרה: "שובו בנים שובבים, חוץ מאחר".

לפי הסבר זה ראה אלישע חיזיון, ובו ראה את מטטרון - אותו מלאך ששמו כשם הקב"ה - כותב את זכויותיהם של ישראל. הסיק מכך ששתי רשויות הן, מטטרון והקב"ה. כדי להוכיח לאלישע כי אין למטטרון כוח מעצמו, הלקוהו בשישים שוטי אש. כיוון שאלישע לא קם כשראה את מטטרון, ניתנה למטטרון הרשות למחוק את כל זכויותיו של אלישע. ויצאה בת קול ואמרה: "שובו בנים שובבים, חוץ מאחר."

לפי דברים אלה באמת נגזר על אלישע שלא ישוב בתשובה, ובת הקול ששמע "מקודש הקודשים" אמנם בת קול ממרום הייתה. אלא שחיזיון זה אינו מובן, ועל כן לא ניתן לפרש בעזרתו את מחשבותיו של אלישע. יתירה מזו: רבי מאיר האמין עד יום מותו של אלישע כי בידו לשוב בתשובה.

בסוגיה הבבלית מגיב רבי מאיר על דברי "אחר" ששמע מאחרי הפרגוד, "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", והוא מכניס את אלישע בכוח לבית המדרש. ובבית המדרש הוא מבקש תינוקות לפסוק לו את פסוקם. והתינוקות עונים:

אמר לו לינוקא: פסוק לי פסוקך. אמר לו: "אין שלום אמר ה' לרשעים". עייליה לבי כנישתא אחריתי, אמר לו לינוקא: פסוק לי פסוקך. אמר לו: "אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית, נכתם עוונך לפניי." עיילי לבי כנישתא אחריתי. אמר לו לינוקא: פסוק לי פסוקך. אמר לו: "ואת שדוד. מה תעשי? כי תלבשי שני, כי תעדי עדי זהב, כי תקרעי בפוך עינייך - לשווא תתייפי. מאסו בך עוגבים, נפשך יבקשו." ... עד שהביאו לשלושה עשר בתי כנסת, וכולם פסקו לו פסוקים כאלה כשהגיעו לאחרון, אמר לו: פסוק לי פסוקך. אמר לו: "ולרשע אמר אלוהים: מה לך לספר חוקיי ותישא בריתי עלי פיך, ואתה שנאת מוסר, ותשלך דבריי אחריך." ואותו תינוק מגמגם היה בלשונו, ונשמע כאילו אמר "ולאלישע אמר אלהים...".

הפסוקים שאלישע שומע אינם קובעים כי נסתתמו דרכי תשובה. אבל אלישע שומע מה שהוא אמנם רוצה לשמוע: את מה ששמע מאחרי בית קודש הקודשים הוא שומע מן הילדים: הצדקה לכך שלא ישוב בתשובה.
אחד ההבדלים המעניינים בין הסוגיה הבבלית והירושלמית היא תגובתו של אלישע לדברי רבי מאיר על דרשת הפסוק "לא יערכנה זהב וזכוכית". נשווה את המקורות:

בבלי
שאל אחר את ר"מ לאחר שיצא לתרבות רעה: מאי דכתיב "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז"?
א"ל : אלו דברי תורה, שקשים לקנותם ככלי זהב וכלי פז, ונוחים לאבדן ככלי זכוכית.
א"ל: ר"ע רבך לא אמר כך. אלא: מה כלי זהב וכלי זכוכית אף על פי שנשברו יש להן תקנה, אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח, יש לו תקנה.
א"ל: אף אתה חזור בך.
א"ל: כבר שמעתי מאחרי הפרגוד "שובו בנים שובבים חוץ מאחר".

ירושלמי
א"ל: ומה הוויתה דריש תובה?
א"ל: לא יערכנה זהב וזכוכית.
א"ל: ומה פתחת ביה?
א"ל: דברי תורה קשין לקנות ככלי זהב, ונוחין לאבד ככלי זכוכית. ומה כלי זהב וכלי זכוכית, אם נשתברו יכול הוא לחזור ולעשותן כמו שהיו, אף תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול הוא לחזור וללמדו כתחילה.
א"ל: דייך מאיר, עד כאן תחום שבת.
א"ל: מניין אתה יודע?
א"ל: מטלפי סוסי שהייתי מונה והולך...
א"ל: וכל החכמה יש בך ואין אתה חוזר?
א"ל: אין אני יכול.
א"ל: למה?
א"ל: שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקודשים, רוכב על סוסי ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקודשים ואומרת: "שובו בנים שובבים, חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כוחי ומרד בי."

סדר הדיון בסוגיה הירושלמית הגיוני: רבי מאיר מנסה להשמיע לרבו דרשות בדבר יכולתו של האדם לחזור בו ולהתחיל מחדש, ואלישע מסרב לקבל את הדרשות. לעומת זאת, בדרשה הבבלית, רבי מאיר אומר לאלישע דרשה המדגישה כמה קשה לעמוד על דברי תורה, ואילו אלישע מצטט את דרשת רבי עקיבא האומר שיש תקנה לתלמיד חכם שסרח. מה עניין יש לו, לאלישע, לומר דרשה זו באוזני רבי מאיר?

במדרש רות רבא נמצא הנוסח הירושלמי, בתוספת תגובת אלישע המצטט את דברי רבי עקיבא מן הבבלי, שתלמיד חכם שסרח יכול לחזור בו. רבי מאיר אינו מגיב לדברי אלישע, ומיד לאחר שהזכיר את דברי רבי עקיבא ממשיך אלישע ואומר לרבי מאיר: "חזור בך". דברי אלישע משובצים בשיחה באופן לא ברור, ובמיוחד מוזר הדבר שרבי מאיר אינו מנצל דרשה זו כדי לשכנע את אלישע לשוב בתשובה.

גם הדרשה כפי שהיא מובאת באבות דרבי נתן היא חסרת פשר, ורק על פי גרסתו של הגר"א, המתקן את הגרסה לפי הנוסח שבבלי, ניתן להבינה. באבות דרבי נתן הנוסח הוא זה:

הוא היה אומר: קשין דברי תורה לקנותם ככלי זהבים, ונוחין לאבדם ככלי זכוכית. שנאמר: "לא יערכנה זהב וזכוכית". מקיש זהב לזכוכית: מה כלי זהב לאחר שנשבר יש לו תקנה, וכל כלי זכוכית אין להם תקנה כשנשברו, אלא אם כן חזרו לברייתן.

לפי גרסת הגר"א כך היא הדרשה:

הוא היה אומר: קשין דברי תורה לקנותם ככלי זהבים, ונוחין לאבדם ככלי זכוכית. שנאמר: "לא יערכנה זהב וזכוכית". מקיש לזהב ולזכוכית. מה כלי זהב וזכוכית לאחר שנשבר יש לו תקנה, אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה.

ריבוי הגרסאות בדרשה זו וקיטועה במקורות השונים מקשים על הבנת מקומה בשיחה שבין רבי מאיר לאלישע.