הערות אחדות על הצלת הרבי מבעלז

אסתר פרבשטין

מכללה ירושלים, המרכז לחקר השואה והוראתה
מתוך: "בשדה חמד", תשנ"ח, גיליון 3


תוכן המאמר:
1. הרבי בגטאות פולין -החוליה הנעדרת מראשית הסיפור
2. המצוד אחר הרבי והמעבר להונגריה
3. פרשת רשיונות היציאה לציונים
4. רשיונות היציאה של הרבי ואחיו
5. היציאה מבודפשט
6. הדרשה - העיתוי וההרגעה
7. "22 השורות החסרות" - השמטת הקטע המתייחס למצב בהונגריה
8. תחושתם של הנשארים
9. תחושתם של הנשארים

תמצית:
ערב יום השואה תשנ"ז העלה הערוץ השני בטלויזיה משדר "חשיפה" אודות פרשת הצלתו מבעלז, כפי שרואים אותה תחקירני הערוץ. ברוח הכתבה, ובלשון בוטה ממנה, כתב של הרבי בעתון הצופה ד"ר אמנון שפירא מאמר תחת הכותרת "מדוע לא ליטף האדמו"ר את הילד" (הצופה טבת תשנ"ח). שתי הכתבות התקשורתיות בטאו את תפישתו של ד"ר מנדל פיקאז', אשר פירסם טיעונים אלו מכבר לא פעם (1), וכך, למעשה, לא היתה "חשיפה" בכתבות אלו, אלא העלאת הטיעונים במדיה פופולרית, תוך התעלמות מעובדות, מסמכים והקשר הסטורי, ויצירת עמדה שיפוטית חד צדדית תוך העלאת ריגושים עזים לא רלבנטים.

סיפור חייו של הרבי בימי השואה ראוי שייכתב כמחקר בפני עצמו, ואולם, לצורך תגובה על הכתבות, נתיחס בקצרה לטיעונים שהועלו בהן.

1. הרבי בגטאות פולין -החוליה הנעדרת מראשית הסיפור
קורות הרבי מבלז בשואה ראשיתם בכיבוש הנאצי של מזרח פולין, בקיץ 1941, כאשר החלה סבלו, נדודיו ומשאו עם בני עמו. הרבי נשאר בקרב יהדות גליציה - פולין הדרומית - פרשת במשך שנות הכיבוש הקשות עד מאי 1943 (אייר תש"ג), שם עבר עם כלל ישראל את מוראות הגטו בתחנות שונות: וישניץ (מינואר 1942), קרקוב (מספטמבר 1942) ומחנה העבודה בבוכניה (עד דצמבר 1942). הוא סרב להענות לבקשות חסידיו לצאת את פולין (2), ובכל מקום היה מקור לעידוד ולחיזוק מוסרי, הן בהנהגותיו האישיות והן בעידוד פרטי לרבים ששחרו לפתחו. דוגמאות לכך ניתן לקרוא במקורות שונים (3), ובעדויות רבות (כגון: קמפלר ע', בניש פ' (4) ועוד). ניצולים אלה, שנפגשו עמו בתחנות נדודים שונות, מתארים ש', פלדזילבר כמקור של עידוד, חום ואמונה. התעלמות מסיפור חייו ומעדויות אלו היא אופינית לחוקרים אותו מסוימים, ובה גלומה הסכנה של סילוף העמידה הדתית בשואה.

הרבי מבלז היה ידוע להמונים כדמות מלאת רגש ואהבה, לאורך כל הדרך. בבוכניה, למשל, כאשר מיעט באופן קיצוני באכילה ושתיה, שב ואמר: "עמו אנכי בצרה", כשהוא מבטא בכך את סבל העם שהוא נושא אישית. (על כן כה חסר שחר הוא התאור אותו מנסה ליצור אמנון שפירא על הרבי אשר אינו לוחץ ילד קטן משום אטימות לזולת, תאור אשר חושף עד כמה מטען אישי יעוור עיני חכמים).

2. המצוד אחר הרבי והמעבר להונגריה
הנדודים בפולין היו תוצאה של טבעת החנק שהלכה והתהדקה סביב הרבי כאשר זוהה, או כאשר החל חיסול הגטו במהלך 1942. מלכתחילה, ככל המנהיגים הידועים, היה ה"וונדער רבינער" מבלז מבוקש, ותמונתו גם התפרסמה בעתונות. חשוב להזכיר את העובדה שרבנים היו נרדפים ביותר וראשונים לפגיעה ולהתעללות ברוטלית, ובלטו כהנהגה עממית מוכרת בסביבה. כאשר החלו הגרושים הגדולים מפולין, העבירוהו חסידיו במסירות ממקום למקום, ולאחר האקציות הגדולות בפולין נאות הרבי לעבור להונגריה, שנתפשה כאי של שקט, ביוזמתו של חסידיו בפולין, פליטים מחסידיו בהונגריה, ולא מעט של משה קראוס, ביוזמתם מראשי הפעילים של הציונות הדתית בבודפשט (5), שהבין את משמעות הצלתו של מנהיג זה.

להונגריה הגיע לאחר שנות סבל קשות בפולין, כפליט קשיש וחולה, שסבל הציבור הותיר בו חותם נורא, ואבלו האישי, עם היוודע רצח משפחתו ואלפי חסידיו, מוטמע בצרת הכלל. ואף על פי כן הפך שם באופן ספונטני למנהיג ולאבן שואבת. גם על כך קיימות עדויות (כגון: עדותם של זוסמן סופר ש' (6), אהרון קסטנר (7), שנפלד משה (8) ועוד). לפי עדויות שונות הוא נרתם מיד לפעילות ציבורית לשם סעד לפליטים מפולין, תוך תאור מוראות השואה בפולין: יש לציין כי הרבי היה עד לשלב החיסול של הגטאות שם. ולפי מחקרו של פ. שינדלר (9) הוא גם עודד את חסידיו השלוים, בעיקר את הפליטים, לצאת מן המקום, ד"ר ושכנע את פעילי הציבור לתת להם עדיפות ביציאה, שמא תשיגם יד הנאצים באמצעות בני בריתם ההונגרים, או שמא יוחזרו, בגלל היותם פליטים בלתי לגלים. רבים שחרו לפתחו, למרות שהיתה זו סכנה אישית ברורה. כי הרבי היה מנהיג בכל מקום אליו הגיע.

כי כן, הרבי מבלז לא יצא "בינואר 1944 מגטו בוכניה דרך בודפשט לא"י", כפי שפותחת הנה הכתבה בעתון, אלא שהה עם כלל ישראל בפולין שנים אחדות, עד החודשים האחרונים לקיומה של יהדות זו, ובבודפשט חדשים אחדים, וכל ימיו קודש לספר את הנעשה בפולין. לדאוג לפליטים הרבים פיזית ונפשית, ולחזק את הקהל מבחינה רוחנית.

3. פרשת רשיונות היציאה לציונים
אחת הטענות המרכזיות בשתי הכתבות היא הטענה כי "הרבי ואחיו יצאו כשהם משתמשים ברשיונות העליה שהיו שמורים לציונים ותיקים מהונגריה (ושסופם הטרגי - של אותם "ציונים ותיקים" - ידוע היום בודאות)".

שאלת הרשיונות לציונים ותיקים היא אחת מהקביעות של ראשי הציונות, שהעדיפו לא להעלות ארצה את היהדות הדתית-הגלותית, כדי ליצור ביתר קלות "יהדות חדשה". הסוכנות, שאמורה היתה להיות נציגת העם כולו ובתוקף זה קבלה את הסמכות לחלוקת הרשיונות, העדיפה את אנשיה שלה, לא ראתה את המדינה העתידה לקום כמרכז תורני רוחני לעם כולו. ועל כן, אחת הטרגדיות הנוראות היא הצבתם של רבנים ותלמידי חכמים בתחתית סולם העדיפות בעליה, בניגוד למה שעשו אפילו אומות העולם, שהבינו כי אנשי רוח הינם אבני היסוד בבנין עם. עם זאת, גדולי עולם כמו הרב הרצוג ואחרים, הבינו כי אנשי הרוח הינם סוד הקיום של העם ומסרו נפשם על הצלתם. הטיעון כי "ציונים ותיקים", קרי, צעירים שעברו הכשרה סוציאליסטית או אחרת, וכן אנשים אמידים, זכאים להצלה יותר מן הרבי מבעלז, משום שהסוכנות קבעה מה שקבעה, הינו אנכרוניסטי וחד צדדי מאד. מנקודת המבט כיום, תפישה זו הוותה אחד הגורמים לתשתית הרוחנית המצומצמת של הישוב, ולעיצוב זהות מרוחקת מן הזהות היהודית המסורתית.

בכל עיסוק בנושא ההצלה בשואה עולה הדילמה הנוראה של קדימה ועדיפות, שהרי אילו ניתן היה להציל את הכל - היו הדברים שונים מן המסד. אנשים מורמים מעם, כמו הרב ויסמנדל, דיברו על תכנית הצלה כוללת, ובפעילות ההצלה שלהם היה מקום ל"כל נפש מישראל", אולם, בדרך כלל, הצורך להחליט את מי להציל הינו אחת הטרגדיות הנוראות של השואה. דיני קדימה בהצלה - דיני נפשות הם. ועל כן, הפרץ הריגושי של בני משפחות שלא זכו להינצל - הוא טבעי. ואולם, עבור המוני יהודים, הצלת מנהיגים רוחניים הקדושים היתה ערך עליון בעדיפות בהצלה, ברוח הלכות קדימה במקורות: "תלמיד חכם - קודם, שהכל צריכים לו", מסורת זו היא שהביאה לדאגה עמוקה לשלומם של גדולי ישראל וקיימה את ההנהגה הרוחנית כל הדורות, מאז "תנה לי יבנה וחכמיה". מתוך כך, בפרשת ההצלה של הרבי מבלז, כמו בנסיונות הצלה אחרים של גדולי החסידות, היתה דחיפה עממית רחבה מכל העולם, בבחינת "הצלה מלמטה". ואכן, אותם גדולים הפכו להיות עמודי אש לציבור בשיקום היהדות לאחר השואה, ובמטע ענפים לקיומה עד ימינו והלאה.

באמירה המסימת בכתבה ב"הצופה", נשמעה האשמה כוללת על גדולי ישראל, אמירה למטבע בהזדמנויות שונות: "אילו רבבות ומליוני יהודי אירופה, והמנהיגות החרדית שהיתה בראשם, היו נעתרים כאיש אחד לתביעות הציונות הדתית לעלות ארצה..." - כל חוקר יודע כי מספר המבקשים לעלות בשנות השלושים, כאשר האנטישמיות היתה לעובדה גלויה, היה תמיד גדול פי כמה ממספר הרשיונות, וכי תורים ארוכים של ממתינים עמדו מאחרי דלתות המשרדים הא"י במרכז ובמזרח אירופה, ביניהם המוני חסידי גור שרבם קרא להם לעלות (עין מכתבי הרבי מגור (10)). סיכוייהם של המוני היהודים הדתיים לקבל רשיון - בקבוצות היה קלוש, משום שהציונות לא רצתה בהם כמו שהם. נוסיף, כי אף מספרם של אנשי הציונות הדתית שנשארו בגולה מרצונם או בעל כורחם היה לא מבוטל. ועל כן, השלכת משאלות לב וכאב יהודי גדול וכולל על ציבור מסוים, אינה תוצאה של מחקר ומידע כולל אלא של מניפולציות אישיות או פוליטיות.

4. רשיונות היציאה של הרבי ואחיו
בכתבה בטלויזיה הועלתה האשמה חמורה, שנרמזה גם בעתון, מפיו של ניצול הטוען כי הרבי ואחיו קבלו סרטיפיקטים שהיו מיועדים לאביו ולאחותו, קרי, הם האשמים בכך שאלו לא ניצלו. תמונותיהם הובאו בכתבה, ובהקשר שהובאו הן מעוררות לא רק כאב אלא זעם. לציין כי אלו תמונות יחידות של נספים שהוצגו בה (נציין כי הרבי איבד בפולין את כל יש ילדיו ובני משפחתו). לא קשה להעלות ריגושים עזים בהקשר לשואה, מה עוד כשהם נשמעים מפי בן - ואח ניצול שואה, הנושא בכאב אישי ובתחושת אשם. ואולם, בהקשר שהובאו היתה הטיה והסחה מכוונת ולא רלבנטית. ראשית, גם אם היו שני השמות הללו בראש הרשימה של מועמדים לעליה, העובדה שלא קיבלו רשיון עליה, כרבים אחרים, אין לה קשר לעובדה שהרבי ואחיו קבלו רשיונות באישור הסוכנות בארץ, ובודאי אין הסרטיפיקטים שייכים למי שהוצב ברשימה זו או אחרת. שנית - רבים יצאו בראשית 1944, ובאותה מידה ניתן לומר זאת גם עליהם (לא היו אלה הסרטיפקטים האחרונים בהונגריה!). אין אמירה זו עומדת לא במבחן הסטורי ואף לא מוסרי: זהו תקדים אבסורדי, לתלות אי הצלתם של ניספים באשמתם של ניצולים, שלא היה ביניהם כל קשר עניני. לצד עדותו של אותו ניצול שואה המסתובב (מזה שנים) בתחושת תסכול על אי יציאת בני משפחתו, ומשליך זעמו על הרבי, קיימים תסכולים רבים ושונים גם של ציונים, ציונים דתיים ואחרים שלא את יצאו מסיבות שונות, הרשימות נכתבו במקומות שונים, היו לחצים מכיוונים שונים, ולא תמיד היו הסרטיפיקטים תואמים אותם, כך שאין בקבלת דבריו ובדרמה החזותית באמצעות התמונות אלא הטחה אישית ריגושית ולא רציונלית. הסרטיפיקטים לרבי מבלז ולאחיו ר' מוטלה הושגו ביוזמתו האישית של הרב הרצוג זצ"ל ובעזרת משה שפירא ז"ל, ציונים דתיים "ותיקים", כאשר מאחרי הקלעים פעלו רבים מן המנהיגים הדתיים בארץ ובעולם (11).

5. היציאה מבודפשט
הפעיל המרכזי בהצלת הרבי מבלז בבודפשט היה לא אחר מאשר איש הציונות הדתית, משה (מיקלוש) קראוס. קראוס עמד בראש המשרד הא"י בבודפשט, ועסק בנושאי הצלה, קליטת פליטים ועליה לא"י לאורך כל שנות המלחמה. במסגרת תפקידו ופעילותו הענפה קשר קשרים עם הונגרים במשרדים שונים, כולל משטרת הזרים שעסקה בפליטים בלתי לגלים. הוא ניסה למתן את פעילותו הפומבית של הרבי כמנהיג בבודפשט, מאחר שהיה מודע לסכנה הצפויה לו. לדבריו, משנודע לו כי הגסטפו הגרמני תבע במישרין ממשטרת הזרים את הסגרתו של הרבי מבלז, סבר שיש סכנה מידית לחייו ודחק בו לעזוב את בודפשט מיד. הוא העיד על כך וגם כתב על כך כעדות אישית (12). ממקור אמין זה של אחד מפעילי ההצלה החשובים מקרב הציונות הדתית, התעלמו העורכים לחלוטין.

6. הדרשה - העיתוי וההרגעה
1944 אכן היתה הונגריה אי של שלווה יחסית, ונראה כי הרבי ואחיו, כרבים אחרים, בינואר ביניהם מנהיגים מכל התנועות, סברו כי לא צפויה סכנה ליהודי בודפשט. כך, למשל, בנובמבר 1943, המועד בו החלה הפעילות לקראת הוצאתו, מציין ועד העזרה וההצלה בדו"ח המצוי בידינו את אומדן הפליטים שהצליחו להבריח, ואין בו נימה של סכנה לגבי הונגריה (13). אין לשכוח כי זו היתה האוירה הכללית בראשית 1944; בשלב זה התקדמו הרוסים לעבר הונגריה, ההונגרים ספגו אבדות קשות ביותר, ונטו לצמצם את קשריה של עם גרמניה הנאצית (14). אכן לא היתה קבוצת מנהיגות בהונגריה - מן הציונים ועד הונגריה המתבוללים - שבראשית 1944 התריעו על סכנה בהונגריה, או קראו לנסות להכין מנוס או שכן "מנהיגי היהודים בהונגריה (עד מרס 1944!) תלו את תקוותיהם בשלטון השמרני מסתור, אריסטוקרטי (של מיקלוש קלאי), בהיותם בטוחים בכך שהונגריה, החברה בציר, תשמור על ריבונותה עד הסוף (15)".

יש להדגיש שוב כי הרבי ואחיו היו מן המפיצים של הזוועות שנעשו בפולין, כי למרות שהמידע הגיע ליהודי הונגריה מפי פליטים מפולין, ולמרות שאמצעי התקשורת בעולם אישרו את הרצח כבר מסוף 1942, לא האמינו לכך מסיבות שונות. המידע לא נקלט, ולא היה לחלק מן המודעות, ועל כן עמלו אנשים כמו הרבי ואחיו לאשש את המידע על פולין ולהגביר את הסעד לפליטים מפולין. ואולם, באשר להונגריה עצמה לפני הכיבוש, אכן הם לא חזו כל סכנה בהונגריה ולא דיברו על כך גם עם המקורבים אליהם ביותר. יציאתם נבעה ממידע על סכנה אישית לרבי, כמנהיג וכפליט מבוקש, אשר כבר היה בלוע הארי שנים רבות. אף דרשתו של אחי הרבי נאמרה ברוח זו, אם כי אין לסמוך על פרטי הדברים הואיל והיא נכתבה על פי זכרונם של השומעים, ואולי יש בה גם ביטוי למאוויהם של אנשי המקום.

נושא ההשתקה בהונגריה אמנם הלך ונעשה סבוך עם הכיבוש וראשית השילוחים, ואולם, יציאת הרבי קדמה לכך בכמה חדשים מכריעים, ואין להקדים את המאוחר ולכלול את הדרשה במסגרת אותו דיון. דומה כי נעשה נסיון של מניפולציה להעביר את האשמה אשר היו שהטילו על קסטנר, אל הרבי ואחיו, אשר לא פעלו לא באותו פרק זמן ולא באותן נסיבות.

7. "22 השורות החסרות" - השמטת הקטע המתייחס למצב בהונגריה
חסידים שהדפיסו את הספר על הרבי אכן השמיטו קטע מדברי אחיו מתוך שיקול דעתם. יש לשער כי הדבר נבע מסיבות אחדות: ראשית, חשש מאמירת הדברים לאור האוירה שהיתה בארץ בשנות החמישים והששים, שנות האשמת ההמונים בהליכה "כצאן לטבח", תקופה אשר בה טרם היתה בשלות להבין את מורכבות הארועים בהתייחס לגופם על רקע זמנם, בעיקר לאחר סערת הרוחות סביב ה"השתקה" בה הואשם קסטנר, מראשי ציוני הונגריה, במשפט המפורסם שהסעיר את הציבור. לחוקרי השואה ידועים טקסטים נוספים שנחשפו לדיון רק מאוחר יותר, ורוב החוקרים רואים בכך בשלות של הציבור להתמודד עם מורכבותה ורב-צדדיה של התגובה היהודית בשואה. שנית, יתכן גם כי בשלב בו בנתה חסידות בלז את עולם החסידות שלה בארץ ובעולם, חששו לומר בגלוי כי הרבי, כרוב המנהיגים בכל הקבוצות, לא חזה את התפשטות השואה להונגריה, אף כי כיום ידוע שחשש זה היה בלתי סביר לאור סיומה המתקרב של המלחמה.

מסוימות התיימרו לטעון כי חזו את הנולד בתקופת השואה, אך למעשה, על פי המחקר קבוצות חיזוי הארועים היה נדיר, וגם אלו שדיברו על "חיסול הגולה" דיברו במונחים של ההסטורי, שנים ולא יכלו לשער קצה קצהו של התהליך. כאמור, גם בהונגריה לא חזו את האסון הקרב. שלישית, חשוב לזכור גם כי חלק מן הביטויים בדרשה שפורשו כהבטחה, מאפיינים סיומת של ברכה והבעת אמונה בעתיד טוב יותר ובישועה, סיומת מקובלת בטכסטים של דרשות חסידיות בכל עת ובכל מצב.

מה היו תוצאותיה של ברכה זו, אינה שאלה להסטוריונים. ואולם, ניצולים רבים בבודפשט, שרוב יהודיה לא נשלחו בסופו של דבר, ובה היה אחוז ההצלה הגבוה ביותר בהונגריה, ייחסו את הצלת יהדות בודפשט גם לברכתו זו של הרבי.

8. תחושתם של הנשארים
כדי לבטא את תחושתם של הנשארים, מביא פיקאז', ואחריו ד"ר א. שפירא ב"הצופה", דברים מפי "הרבנית מסרופקוב", שעל סף המשרפות הטיחה דברים קשים על הרבי מבלז ומנהיגים אחרים שיצאו מאירופה. נזכיר תחילה כי זהותה של הדוברת אינה ברורה, הואיל ודמות הרבנית מסטרופקוב אינה תואמת לחלוטין לגיל ולתאור במקור שהובא, גם אם נניח שמוראות השואה שינו אותה במידה רבה. שנית, תהא הזהות אשר תהא, ציטוט דברים קשים שנאמרו על סף הכבשנים, יכול להביאנו לכתב אישום חמור ביותר כלפי קבוצות ומנהיגים שונים. שלישית, השימוש שעשה פיקאז' בעדות יחידה זו, שהיא נדירה בתוכנה, הוא ללא כל יחס למשקלה ולמאפיניה, אף על פי כן פיקאז' הקדיש לה מקום מיוחד בספרו וחוזר עליהם בכל הזדמנות ובכל במה אפשרית, מאז פרסם את מאמרו לפני כ- 15 שנה (16), כשהוא מרשה לעצמו לצאת בהכללה על פי אותה "תגלית", ומתעלם לחלוטין ממגוון רחב של מקורות היסטוריים אמינים על דמויות מופת של רבנים בשואה. מכל אלה לא מצא פיקאז' אלא את שני המקורות הללו (במקור השני נידון להלן), המשמשים אותו שוב ושוב לניגוח הציבור הדתי.

זו אופיינית ליחסו של פיקאז' כלפי מנהיגות דתית, גישה טעונה איבה גם בניסוחיה, גישה ויש בה ביקורת ושלילה של המנהיגות החסידית לא רק בתקופת השואה אלא גם לפניה, כאשר בספרו מוצגת חסידות פולין מאז המאה הי"ט כחסידות "מנוונת", ובתואר זה נכלל גם אחד מגדולי היוצרים במאה הי"ט, רבי יהודה לייב אלתר, בעל ה"שפת אמת".

9. תחושתם של הנשארים
מקור אחר אשר אותו מצטט פיקאז', ואחריו מחזיק א' שפירא, הינו קטע מתוך ספר הדרשות של הרב יששכר טייכטל, "אם הבנים שמחה" (בודפשט תש"ג). בקטע המצוטט כואב הרב טייכטל את נסיונותיהם של גדולי ישראל לצאת מהונגריה, ואת הפחד שהם מטילים בכך על הציבור. אכן, זהו ביטוי של חשש עמוק מהישארות ללא מנהיגים, ויש לשער כי טייכטל שימש פה לרבים. ואין בכך חידוש. הרי אין ספק שרגשות החסידים היו אמביוולנטים: מחד, השקיעו מאמץ עצום תוך סיכון לשמירה על מנהיגים ולהצלתם, ומצויות עדויות רבות מאד על תחושת הרווחה שלהם כאשר הצליח מישהו, ובוודאי רבי גדול, לצאת מן הגהינום, ו"לקרוע שחקים" עבורם בכל מקום אליו יגיע. ומאידך, עם יציאתם חשו בודדים ונפחדים מאד ללא אותה חסות.

על כאבם של הנשארים אין לחלוק, אך בפרספקטיבה של השנים יש לתת את הדעת על מכלול הנתונים, כמו, כאמור, הסכנה הנוראה והעינוי הברוטלי המיוחד ברבנים, זאת לצד חשיבות הישרדותם למען עם ישראל כולו. קשה לתאר את מצבה של היהדות הדתית בארץ ובעולם, לכל ענפיה, לולא ה' הותיר לנו שריד מן ההנהגה שבין המלחמות.

הערות:



1. פיקאז' מ', גזרות פולין ומנוחה ושלוה ליהודי הונגריה בדרשה בלזאית, כיוונים 11, מאי 1981. פיקאז' מ', חסידות פולין, מוסד ביאליק תש"ן.
2. רוב האגרות מופיעות בספר "דבר חן". אורטנר נ', דבר חן, ת"א תשכ"ג.
3. כגון: פרו' אליאך יפה,Hassidic Tales on the Holocaust, N.Y. Oxford University, 1982
ד"ר שינדלר פסח Hassidic responses of the Holocaust NJ Ktav 1990.
4. פלדזילבר עז', קמפלר ש', עדויות חדשות לקורות הרבי מבעלז, בית יעקב 38-39, אב תשכ"ב.
בניש פ', הרוח שגברה על הדרקון, הוצאת פלדהיים ירושלים תשנ"ג עמ' 146.
5. ראה עליו להלן בסעיף 5 והערה 12.
6. זוסמן סופר ש' א', הרבי מבעלז וימי שבתו בבודפשט, המודיע, ג' אלול תשי"ז. (ועדות אישית).
7. ארכיון ציוני S26 1190 מתאריך 24.11.43.
8. שנפלד משה, נמלטתי מגיא ההריגה, בית יעקב 25, סיון תשכ"א.
9. שינדלר פ', . Hassidic, NJ Ktav 1990 responses of the Holocaust
10. אכן היו חסידים שהרבי אסר עליהם לעלות כבודדים, מתוך חשש לחינוך הילדים, ועובדה זו, יותר משהיא משקפת את יחסו לא"י, משקפת את חששו מפני הציונות שניהלה מלכתחילה מלחמת תרבות, ומפני החילון הגובר בישוב בארץ, ועל כן הרבי עודד עלית קבוצות, אלא שרבים מהם לא זכו לסרטיפיקטים: הם לא התאימו לקריטריונים של הסוכנות. מסיבות שאינן מחקריות אלא נובעות מהשקפת עולם התעלמו ממכתבו של הרבי הקורא לעלות לארץ, נסיעותיו המרובות אליה והכנותיו המעשיות לעליה (ב-1939 הרבי עצמו לא מנהג יום טוב שני בפסח, כלומר ראה עצמו מבחינה הלכתית כדר בא"י). נזכיר כי כנגד נהג עדויות ספורות של ניצולים המעידים כי מנהיג כלשהו מנע מהם או מאביהם לעלות, קיימות עדויות רבות של חסידים שהמתינו לסרטיפיקטים שלא נענו.
11. בארכיון אגו"י מצאתי מסמך שנכתב ממרכז אגו"י בו' תמוז תש"ב לאחד הפעילים בהצלת הרבי, הרב צ' אייזנשטאט מת"א, ובו נכתב: "אישרנו 3 רשיונות עבור האדמו"ר מבעלז ומלויו, וכבר מסרנו לסוכנות היהודית לסדר ענין זה". כפי הנראה אלו לא נוצלו בשעתו, אולי משום שבפרק זמן זה עדיין היה הרבי בפולין.
12. קראוס מ', באורח פלא ניצל הרבי מבעלז, הצופה, י"א אלול תשי"ז. על פעולותיו של קראוס עיין גם: רוטקירכן ל', "יהודי הונגריה בתקופת השואה", הנהגת יהודי הונגריה בתקופת השואה, יד ושם ירושלים תשל"ו, בעיקר עמ' 44; ובמאמרה השני בקובץ זה: "קשרי המחתרת בין המנהיגות היהודית בסלובקיה ובהונגריה" בעיקר עמ' 128. לדבריה, בתקופת ה"טיול" מסלובקיה (הברחת פליטים מפולין להונגריה דרך סלובקיה ומסלובקיה) הם הופנו אל קראוס והוא טיפל בבודפשט בקליטתם ובהעברתם לא"י במידת האפשר. אז פיתח גם קשרים אישיים עם אנשים בממשל ובמשטרה ההונגריים. עם הכיבוש, עמד בראש הפעילות הציונית ב"קו הבינלאומי", שתפקידו היה לקשור קשרים עם הנציגויות הדיפלומטיות הנייטרליות ולשדלן לפעולת עזרה והצלה, פעילות שהפכה לצינור ראשי של הצלה, והתרחבה לקשת של זיוף תעודות לשם הצלה, בעזרתם של צעירים מתנועות נוער.
13. רוטקירכן, הנהגת יהודי הונגריה, שם עמ' 41.
14. בדיעבד, לעובדה זו היתה אולי תוצאה קריטית לגבי גורל יהודי הונגריה, משום שכפי הנראה החלטת הנאצים לפלוש להונגריה, הושפעה גם מהחשש מפני הינתקות הונגריה מהם. ואולם, בשעתו נראתה הסתיגותם כמבשרת טוב.
15. אנציקלופדיה של השואה, יד ושם-ספרית פועלים תש"נ, חלק ב', ערך "הונגריה", עמ' 355.
16. פיקאז' מ', גזרות פולין ומנוחה ושלוה ליהודי הונגריה בדרשה בלזאית, כיוונים 11, מאי 1981.
אורטנר השיב על כך: אורטנר נ', על דרשה בלזאית, כיוונים 14, פברואר 1982.