מבוא

הלכות רבות מדגישות את החובה ליישב את הארץ ולהימנע מהשמתה, ואת האיסור למכור קרקעות לנכרים. חלק מהלכות אלה מוסברות על רקע התקופה שבה נאמרו, והן מדגימות את הבעיות המיוחדות שבהן התמודדו חז"ל בתקופות השונות. במקביל להלכות שנקבעו, נדרשו דרשות שונות, שמטרתן לחזק את הלבבות ולאמץ את היישוב היהודי בארץ.

במאמר זה נסקור הלכות ודרשות ממחצית המאה השלישית ואילך - הלכות המשקפות את המאמץ לקיים בעלות יהודית על קרקעות ארץ ישראל, הלכות החוזרות ודורשות לפדות מידי הנכרים קרקעות שנמכרו להם, ועל הכל - הלכות המחייבות להישאר בארץ ישראל ולחיות בה, חרף המשבר הכלכלי והמדיני החריף שפקד אותה.

רקע היסטורי

ריכוז רב של תקנות והלכות מצוי בדור השני של האמוראים בארץ ישראל, בתקופתו של ר' יוחנן ותלמידיו אחריו. תקנות אלה הן תגובה להתרופפות האחיזה בקרקע בידי יהודים, ולמשבר הכלכלי הרחב שהקיף את האימפריה הרומאית.

הימים הם המחצית השנייה של המאה השלישית. השלטון הרומאי המרכזי נחלש. תעשיות מקומיות יוצאות משליטת המרכז ונעשות עצמאיות: מתפשטות תעשיות בגאליה ובספרד, ובמזרח מתחזקים מפעלים כלכליים. נוצר ניגוד בין העיר לכפר, והשלטון, שנשען על הערים ובעזרתם שלט בכפרים, נחלש. ניגוד מאיים נוצר בין יושבי הערים העשירים לבין הצבא שהיה מורכב מבני הכפרים.

חילופי קיסרים תכופים ברומא - במשך 103 שנים שלטו בארץ 25 קיסרים - וכל חילוף מזעזע ומערער את המנגנון הממשלתי והצבאי. בגלל מאבקי השלטון שהיו תכופים וקשים, נאלץ הצבא לנטוש את הגבולות ולסייע לשליטים בתפיסת השלטון ובדיכוי מרידות. המדינות מוזנחות לנפשן, ואויבי רומא פולשים לתוך גבולותיה.

השלטון זקוק לכסף למלחמותיו ולמאבקיו הפנימיים, והוא מגביר את מצוקת האזרחים בשתי דרכים: מעלה את המסים ומוריד את ערך המטבע. במשך 200 שנה, מימי אבגוסטוס ועד ימי ספטימיוס סוורוס, ירד אחוז הכסף בדינר עד למחצית, ובמאה השלישית הואץ התהליך האינפלציוני, עד שבדינר היו רק 5% כסף.

בתחילת לא ניכרה ירידת ערך הכסף, כי כמות הכסף שבשימוש היתה מועטת. ברם במאה השלישית, בגלל השינויים התכופים בשלטון, נדרשו הקיסרים תדיר לסיוע צבאי גדול, וכסף רב ניתן לחיילים כמשכורת. התרבות השימוש בכסף האיצה את התהליך האינפלאציוני.

הכבדת המסים פגעה בעיקר בפועלים ובבעלי מלאכה, שהתפרנסו מעבודתם. סדרי מסים בסוף המאה השלישית וראשית המאה הרביעית גורמים לכך, שעיקר העול מוטל על עובדי האדמה. התוצאה: צמצום הייצור, נטישת האדמה בכלל, ועקב כך - רעב. (מ' אבי יונה, בימי רומי וביזנטיון, ירושלים תש"ל, עמודים 74-90; ש' ספראי, 'תקופת המשנה והתלמוד'; ח"ה בן ששון (עורך), תולדות עם ישראל, תל אביב תשכ"ט, עמ' 330-331).

על המצב הכלכלי הקשה בארץ ישראל אנו למדים מדברי ר' יוחנן המספר זיכרונות על ימים שבהם מחיר הפירות היה ארבעה סאין בסלע, ורבים היו מתי הרעב בטבריה. כן מספר ר' יוחנן כי פועלים לא היו נשכרים לעבוד במזרח טבריה, כי היו מתים מריח הפת (בבא בתרא צא, ב). בדומה לכך מספר ריש לקיש כעובדה קיימת, שאדם נכנס לביתו ומוצא בניו ובנותיו מוטלים ברעב (סנהדרין צח, ב).

המצב הכלכלי הקשה גורם לכך שנכסים רבים מחליפים ידיים: עניים מוכרים את רכושם, מטלטלין וקרקעות כאחד, בשל קשיים כלכליים, בפחות משווים. הקונים הם עשירי האוכלוסיה, בין יהודים ובין לא יהודים. דניאל שפרבר מראה כי הדגשה רבה של דיני אונאה בתקופה זו גורמת לכך, שאדם המוכר רכושו בפחות משוויו - יהיה המקח בטל, ועל ידי כך לא יפסידו עניים את רכושם אם מכרו אותו בפחות ממחירו האמיתי

בין בבל לארץ ישראל

באותה עת מתנהל מאבק חריף על הבכורה בהנהגת העם בין בבל לארץ ישראל. ארץ ישראל נחלשת והולכת, ואילו בבל מתחזקת. במחצית המאה השלישית היה מאזן הכוחות שבין שתי הארצות שווה, ואז החל מאבק ההנהגה: רב יהודה מיסד את ישיבת פומבדיתא, ורבה תלמידו עומד בראשה אחריו. בארץ ישראל עומד ר' יוחנן בראש הישיבה בטבריה. רב יהודה אוסר על תלמידו לעלות לארץ ישראל, משום שהוא רואה את בבל כמרכז התורה (כתובות קיא, א אמנם רב יהודה (בשם שמואל) אוסר גם לעזוב את בבל לשאר ארצות (שם, שם) ). במקביל אוסר ר' יוחנן על תלמידיו לעזוב את ארץ ישראל אפילו באופן זמני.

"רב יסא שמע דאתית אמיה לבוצרה... [=שמע שבאה אמו לבוצרה[ אתא, שאל לר' יוחנן: מהו לצאת [לקראתה לחו"ל[? אמר לו: אם מפני סכנת דרכים [=להגן עליה], צא. אי משום כיבוד אב ואם - איני יודע" (ירושלמי, ברכות ג, א. הסיפור נמצא בשינויים קלים גם בבלי נזיר ז, א).

הסיפור מסתיים בכך שרב יסא הפציר בר' יוחנן עד שהוא התיר לו לצאת באופן זמני לחו"ל.

אחיו של רבה כותבים לבבל ומציעים לו לעלות לארץ ישראל וללמוד אצל רבי יוחנן (כתובות קי"א, א). אך לא ברור אם קיבל את עצתם.

היחס בארץ ישראל כלפי יהודי בבל הוא יחס מר ומסתייג. התחושה היא כי יהודי בבל אשמים במצב הקשה שבו נתונה ארץ ישראל. לו עלו כל יהודי בבל יחד עם עזרא - לא היה בית המקדש חרב פעם שנייה (שיר השירים רבה, ח, יא). ר' יוחנן רגיל היה לקנתר את הבבליים, הוא היה אומר, "מה הנביא מקנתר אותם, שנאמר 'ימאסם א-להי כי לא שמעו לו', ואני לא אקנתר אותם?" (שיר השירים רבה, ח, יב) ריש לקיש תלמידו סרב לתת יד לשלום לרבה בר בר חנא שעלה מבבל. "א-להים שונא אתכם" - טען כלפיו (בבלי, יומא ט, א). גם רב זירא, שעלה מבבל בלא לקבל את רשותו של רב יהודה ראש ישיבת פומבדיתא, זוכה ליחס של בוז מאנשי טבריה. וכך מסופר במדרש רבה:

רב זעירא נפיק ליה לשוקא למיזבן מקומא, אמר לו לדין דהוא: תקיל תקיל יאות, ואמר ליה: לית את אזיל לן מן הכא, בבלייא די חרבון אבהתיה. בההיא ענתה אמר ר' זעירא: לית אבהתי כאבהתהון דהדין?! עלה לבית וועדא ושמע קליה דרבי שילא יתיב דריש: "אם חומה היא" - אילו עלו ישראל חומה מן הגולה לא חרב בית המקדש פעם שנייה. אמר: יפה לימדני עם הארץ. (שיר השירים רבה, ח, יא)

[רב זעירא יצא לשוק לקנות דבר לפרנסתו. אמר לזה ששקל, "שקול יפה". אמר לו: לך מכאן, בבלי שאבותיך החריבו (את בית המקדש). באותו זמן אמר ר' זעירא: אין אבותי כאבותיו של זה?! עלה לבית הועד, ושמע קולו של רבי שילא שישב ודרש: "אם חומה היא" - אילו עלו ישראל חומה מן הגולה, לא חרב בית המקדש פעם שניה. אמר (רב זעירא לעצמו): יפה לימדני עם הארץ.]

יחסו השלילי של ר' יוחנן ליהודי בבל מתבטא בדבריו הבאים: כאשר הוא שומע כי יש זקנים המאריכים ימים בבבל, הוא תמה: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע לה' לאבותיכם לתת להם' כתיב, אבל בחוצה לארץ - לא". כשהוא שמע כי הזקנים מקדימים לבית הכנסת בבוקר ובערב - העיר: "היינו דאהני להו" - זו, תפילתם, היא שהועילה להם להאריך ימים (ברכות ח, א). ברם ארץ ישראל, כוחה גדול ו"כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (כתובות קי"א, א).

במתח זה שבין בבל לארץ ישראל, מנסה ר' יוחנן לחזק את היישוב היהודי בארץ ישראל, לבסס את האחיזה בקרקע, למנוע מכירתה ואף החכרתה לגוי, ולעודד את היהודים לעבד את אדמותיה.

המאבק על השליטה בקרקע

היחלשות היישוב ביהודי בארץ ומכירת הקרקעות לנכרים, מוצאות ביטויין בשאלה המובאת בירושלמי, אם רוב ארץ ישראל נתונה בידי יהודים או בידי גויים.

משנה: אלו דברים מתעשרים דמאי בכל מקום... ...אמר ר' אלעזר, לא שנו אלא הלוקח מן הישראל. אבל הלוקח מן הגוי, ודאי [חייב במעשר]. רבי יוחנן אומר: לא שנייא, היא הלוקח מישראל היא הלוקח מן הגוי - דמאי. רבי לעזר סבר מימר רוב ארץ ישראל נתונה בידי גויים. ורבי יוחנן סבר מימר רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל. (ירושלמי, דמאי ב, א, הנוסח לפי גרסת "פני משה").

בהלכה זו נדונה השאלה אם חייבים להפריש תרומות ומעשרות מפירות שנקנו מגוי. גוי אינו מפקיע את קדושת הארץ לעניין תרומות ומעשרות, ולכן פרי אדמתו חייב בתרומות ומעשרות. הגוי אינו מפריש תרומות ומעשרות, ולכן פירותיו הם "טבל", חייבים ודאי בתרומות ומעשרות, ויהודי הקונה אותם חייב בהפרשתם. הבעיה שלפנינו היא, אם יש להפריש תרומות ומעשרות מפירות שנקנו בשוק מרוכל גוי. התשובה היא, שהדבר תלוי במקור הפירות: אם רוב ארץ ישראל בידי יהודים - רוב הפירות הם גידולי יהודיים, ויש להניח שהרוכל הגוי קנה אותן מיהודי. פירות אלה אינם "טבל", אלא "דמאי" - ספק הופרשו ספק לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות. אבל אם רוב הארץ בידי גויים, יש להניח שפירות באים מגידולי גויים שאינם מפרישים מעשרות, ולכן הקונה הישראלי חייב להפריש מעשרות. לדעת ר' יוחנן, רוב ארץ ישראל בידי יהודים והפירות דמאי, הם, ואילו לדעת ר' לעזר רוב האדמות כבר יצאו משליטה יהודית, ושייכות לנכרים, לפיכך פירות טבל הם.

בהמשך דברי ירושלמי אלה, מובא תיאור נוסף המראה כי באזור טבריה כבר לא היה ברור אם רוב הקרקעות היו בידי יהודים:

ועוד מן הדא, ר' זעירא שלח, שאל לר' אלכסנדריא דצדוקא, אילין נקלוויסין דהכא, מה אתון משערין בהון: רוב מן הגויים, או רובן מישראל? אמר לו: לית אנן יכלין משערין בהון. (ירושלמי דמאי ב, א, לפי גרסת ה"פני משה")
[ועוד ראיה לכך (שאין לדעת אם רוב הארץ בידי יהודים): ר' זעירא שלח, שאל לר' אלכסנדריא דצדוקא, תמרים (או עשב חשוב - "פני משה") הגדלים כאן, איך אתם משערים בהם: רוב מן הגויים, או רובן מישראל? אמר לו: אין אנו יכולים להעריך מניין הם].

הבעיה שעומדת כאן לדיון היא אותה בעיה שהובאה למעלה: אם הקרקע שייכת ליהודי, יש להניח שהפריש ממנה תרומות ומעשרות. אם היא שייכת לנכרי - יש להניח כי הנוכרי לא הפריש תרומות ומעשרות. ור' אלכסנדריא לא יכול להשיב לשאלה אם הפירות הן משדה ישראל או משדה נכרי.

הלכה המובאת בירושלמי וההתייחסות לה במאה השנייה לספירה, מראה גם היא את היחלשות האחיזה היהודית בארץ.

משנה: מעשרים משל ישראל על של גויים. ... גמרא: מתניתין דרבי מאיר, דרבי מאיר אומר: אין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר. רבי יודה ורבי שמעון אומרים: יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשר. רמי אימי בשם ר' שמעון בן לקיש: טעמא דרבי מאיר: "והתנחלתם אותם [את העבדים שתקנו] לבניכם אחריכם לרשת אחוזה" (ויקרא כה, מו), הקיש אחוזה לעבדים. מה עבדים אתם קונין מהם והם אינם קונים מכן, אף אחוזה אתם קונין מהם והם אינן קונים מכם. ...ר' הונא רובא דציפורין אמר: הנהיג ר' חנינא בציפורין כהדא דר' שמעון. ר' זעירא אמר: הנהיג ר' חנינא בציפורין כהדא כרבי שמעון. (דמאי ה"ח)

נושא הדיון הוא דין פירות שגדלו על אדמתו של גוי בארץ ישראל. אם יש עליהם חובת תרומות ומעשרות אם לאו. הירושלמי מביא לדברי המשנה הסבר של תנאים מהדור שאחרי מרד בר כוכבא. בסוף הדיון מובאים דברי חכמים מן המאה השלישית, בדור שאחרי ר' יוחנן. חכמים אלה "מנהיגים" מנהגים המבוססים על המחלוקות הקדומות בדבר פירות שגדלו על אדמת גוי. ד' שפרבר מסביר כי המונח "הנהיג" מראה על הפעלה מעשית של עניין שלפני כן היה תיאורטי בלבד. משמע: עד לאותה תקופה לא היתה חקלאות מפותחת של נכרים בארץ ישראל, ואילו בדור שאחרי ר' יוחנן החלה רכישת קרקעות בידי נכרים להיות נפוצה במידה כזו, שהיה צורך להתייחס לה הלכה למעשה, ולהפעיל דרכי התנהגות בפירות שגדלו על אדמות נכרים. ובעיקר: להילחם בתופעה של מכירת אדמות לנכרים.

כדי למנוע העברת בעלות הקרקע לידי לא יהודים, נקבעו הלכות המגבילות מכירת קרקע לגויים.

הלכה המובאת במשנה בדבר השכרת רכוש ללא יהודים מקבלת את תוקפה הרחב ואת פרושה בימי ר' יוחנן.

משנה במסכת עבודה זרה קובעת הלכות אלו:

אין משכירים להן [לגויים] בתים בארץ ישראל, ואין צריך לומר שדות. ובסוריה - משכירין בתים אבל לא שדות. דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: אף בארץ ישראל משכירים להם בתים, ובסוריה מוכרים בתים ומשכירים שדות, ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו. (ירושלמי, עבודה זרה א, ט)

"סוריה" הוא שם כולל לארצות שכבש דוד בסמוך לארץ ישראל, וחכמים החילו עליהם מקצת מדיני ארץ ישראל. הקונה קרקע בסוריה כקונה קרקע בארץ ישראל לעניין המצוות התלויות בארץ, אם כי תוקף מצוות אלה בסוריה הוא מדרבנן (רמב"ם, משנה תורה, הלכות תרומות א, ג-ד). משנה זו, שהיא מדור החורבן או מתקופת השמד, מגבילה העברת מקרקעין לרשותם של נכרים בארץ ישראל ובסוריה. בדור מאוחר יותר אנו מוצאים בדברי התלמוד הירושלמי דיון במשנה זו:

רבי זעירא בשם רבי יוסי בן חנינה רבי אבא רבי חייא בשם ר' יוחנן: "לא תחנם" - לא תיתן להם חן. "לא תחנם" - לא תיתן להם מתנה חינם. "לא תחנם" - לא תיתן להם חנייה בארץ והתנינן רב יוסי אומר: אף בארץ ישראל משכירין להן בתים? בית אין מצוי להתברך מתוכו. שדה מצוי להתברך מתוכו. הורי רב יוסי בי רבי בון, שאסור להשכיר להן קבורה בארץ ישראל, על שם לא תיתן להם חניה בארץ. (ירושלמי, עבודה זרה א, ט)

ההדגשה של איסור מכירה מוסברת על רקע המצב הכלכלי ששרר בארץ. אנשים נאלצו למכור את רכושם ואת שדותיהם. קהל הקונים הפוטנציאלי היה ציבור לא יהודי: חיילים משוחררים, פקידים רומאים ומוכסים. אלה היו מסוגלים גם לשלם בשביל קרקעות מחיר גבוה יותר ממחיר השוק. כדי להתגבר על העברת בעלות על הקרקע ללא יהודים, הדגיש ר' יוחנן את איסור "לא תחנם", וכדי להגן על המוכרים רכושם בפחות ממחירו, הודגשו דיני אונאה שביטלו מקח שנמכר בסטייה של יותר משישית מערכו האמיתי.

מחלוקת אם ומתי מותר להשכיר אדמות לגוי, מצויה בתלמוד ירושלמי, בדורו של ר' יוחנן.

רבי סימון היו לו שדות בהר המלך. שאל לרבי יוחנן, אמר לו: הבירן, ואל תשכירם לגוי. שאל לרבי יהושע בן לוי ושרא ליה [התיר לו להשכירם לגוי]. סבר רבי יהושע בן לוי, מקום שאין ישראל מצויין, כהדא סוריא. (ירושלמי דמאי ו, א)

כך נמסר בשם רבי יוחנן, כי קנסו חכמים את החוכר שדה מן הגוי, שעליו לעשר את הפירות לפני שהוא נותן לבעל הקרקע הגוי את חלקו, ואילו בחוכר מן היהודי לא חייבו אותו לעשר. פירוש הדבר כי חכירת אדמה מן הגוי אינה כדאית, כי כמות הפירות שהיהודי מקבל משדה שנחכרה מגוי, קטנה מזו שהייתה לו אילו חכר מיהודי. אותו דין קיים גם אם אדם חכר מן הגוי שדה שהייתה של אבותיו, ונגזלה מהם. רבי יוחנן מסביר את הקנס כך: אדם רוצה לעבד את שדות אבותיו. אם הדבר לא ישתלם לו - יתאמץ, ויחזור ויקנה את השדה מן הגוי, ובכך תשוב הקרקע לבעליה היהודים (שם, שם).

האיסור שלא להשכיר שדות לנכרים קשה היה, וממקורות שונים ניתן להבין כי אמנם השכירו לגויים קרקעות. "הנותן שדהו בקבלה לכותי ולנכרי ולמי שאינו נאמן על המעשרות, אף על פי שאינו רשאי לעשות כן, אף על פי שלא באו לעונת המעשרות, צריך לעשר על ידן" (תוספתא, דמאי ז, א). הלכה זו מראה בעליל, כי חכמים נזקקו לקבוע הלכות לאלה שלא עמדו בלחץ הכלכלי, והשכירו שדותיהם לנכרים.

קניית קרקע בארץ

כהשלמה לאיסור המכירה, קיימת הלכה המעודדת קניית קרקע. הלכה זו נמסרת בשם מוסרים שונים, והיא קובעת: "הלוקח בית בארץ ישראל, כותבין עליו אונו אפילו בשבת" (בבלי, בבא קמא פ, ב. וראה גם גטין ח, ב. וכן הלכה בשם רשב"ל בירושלמי מו"ק ד, ב. וראה בראשית רבה, סוף פרשה מז). בהמשך הדיון מוסברת ההלכה בכך, שמותר לומר לסופר נכרי לכתוב את שטר המכר בשבת - למרות שאסור לומר לנכרי לעשות עבודה בשביל ישראל בשבת - משום ישוב ארץ ישראל התירו. דין זה נקבע כהלכה למעשה (רמב"ם, זמנים, שבת ו, יא).

דומה לזה הלכה המובאת בשם ריש לקיש - תלמידו של ר' יוחנן.

רבי יהושע בן לוי שאל לרבי שמעון בן לקיש, מהו ליקח בתים מן העכו"ם? אמר לו: אימת רבי שאל בשבת, ותני בשבת מותר. כיצד הוא עושה? מראה לו כיסין של דינרין, והעכו"ם חותם ומעלה לארכיים. (ירושלמי, מועד קטן ב, ד)

וכך גם בבראשית רבה:

הקונה חצר בארץ ישראל אומר לו 'למחר בכך וכך' - משום דחביבה ארץ ישראל, יש לו רשות לומר כך. (מדרש רבה, בראשית מז, יב)

גם כאן מדובר באיסורי שבת שהותרו לצורך קניית חצר בארץ ישראל.

הלכה המתירה יציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי להציל את אדמת ארץ ישראל מליפול בידי גויים, מצויה בירושלמי "מיטמא כהן ויוצא לחוץ לארץ לדיני ממונות ולדיני נפשות ולקידוש החודש ולעיבור השנה ולהציל שדה מן העכו"ם" (נזיר ז, א). לדעת א' גולאק (לחקר תולדות המשפט העברי בתקופת התלמוד, ירושלים תרפ"ט, עמ' 91), מדובר כאן כנראה ביציאה לחו"ל כדי להציל קרקע בארץ ישראל מליפול בידי נכרי.

בהלכה נוספת מסביר ר' יוחנן דין על פי העיקרון של "ישוב ארץ ישראל": נהר ששטף עצים והעבירם לשדה אחר, בעל העצים ובעל השדה יחלקו בפירות. ואם רצה בעל העצים ליטול את עצמו, אין שומעים לו. והטעם, מסביר ר' יוחנן, משום ישוב ארץ ישראל. רב ירמיה שעלה מבבל לטבריה מעיר על דברי ר' יוחנן אלו, כי אם לא ר' יוחנן אומר דברים אלו, לא היינו אנו אומרים דבר זה מסברא (בבא קמא ק, ב - ק"א, א, לפי פירוש רש"ש).

עידוד עבודה חקלאית בארץ ישראל

מצוות התלויות בארץ מכוונות את עבודת הקרקע בארץ ישראל. אחת המצוות שהכבידו על חקלאי ארץ ישראל היא מצוות שמיטה. קשה היה לעזוב את עבודת האדמה אחת לשבע שנים, ובמיוחד כאשר עול המסים לא התחשב בכך שבשנת השמיטה אין תוצרת חקלאית. יוסף בן מתתיהו (קדמוניות יא, ח, ו) מספר, כי אלכסנדר שחרר את היהודים ממסים בשמיטה, וכמו כן שחררם ממסים בשמיטה גאיוס קיסר (קדמוניות יד, י, ו). בספר מכבים (א, ו, מח-נד) מסופר, כי אנטיוכוס לכד את בית צור, כיוון שיושבי בית צור לא יכלו להיסגר בעיר בגלל חוסר אוכל בשנת השמיטה.

רבי יהודה הנשיא פסק כי שביעית בזמן הזה מדרבנן (מועד קטן ב, ב), ובהמשך לעמדתו זו רצה להתיר לעבוד בשביעית (ירושלמי, דמאי א, ג, בבלי תענית ג, א). אמנם: רבי פנחס בן יאיר לא הסכים אתו, ועל כן חזר בו מן הרצון להתיר. הירושלמי (תענית ג, א), מזכיר כי גם בשנת השמיטה מתפללים על עצירת גשמים, "מפני פרנסת אחרים". בביאור המונח "אחרים מובאות בירושלמי שתי דעות, האחת אנונימית של חבר"א, המפרשים: "אחרים" - נכרים. והשנייה של ר' זעירא, תלמידו של ר' יוחנן, המפרש: "אחרים" - החשודים על השביעית. גישה מקילה זו, מסביר הירושלמי, היא היא גישתו של רבי יהודה הנשיא, שכאשר הביאו לפניו ספר שהיה חשוד על פירות שביעית, אמר "ומה יעביד הדין עלובא, בין חייו הוא עביד" [מה יעשה עלוב זה, בגלל צורך חייו הוא עושה (מלאכה בשביעית)].

הגישה המקילה של ר' זירא בהסברו את תפילת הגשמים בשביעית היא גישתו של ר' יוחנן, רבו ותלמידיו.

רבו של ר' יוחנן, רבי ינאי, התיר לעבוד את האדמה בשנת השמיטה, כדי שיהיה אפשר לשלם מסים לשלטון הרומאי (סנהדרין כו, א), מפני שמי שלא שילם מסים "גוזלים את האדמה ממנו" (ראב"ד, שמיטה ויובל א יא). רבי ינאי גם נטע ארבע מאות כרמים בארץ ישראל (בבא בתרא יד, א) משום יישוב ארץ ישראל (ראב"ד בשיטה מקובצת, שם).

בעונשו של החורש את האדמה בשנה השביעית נחלקו אמוראים אם לוקה או לא. ר' יוחנן פוסק שאינו לוקה (ירושלמי, כלאים ח, א). בעיקר דין שביעית סבור ר' יוחנן, כי שביעית בזמן הזה מדרבנן, והוא אומר: "קל הקילו בשביעית, שהיא מדבריהם" (ירושלמי, דמאי ב א בסוף).

באופן פרדוקסאלי, גורמת התייחסות לקדושת ארץ ישראל כאל קדושה שבטלה ועצמתה כיום רק מדרבנן, לחיזוק הקשר שבין ישראל לאדמתו. אם בטלה קדושת הארץ - אפשר להקל ולהתיר עבודות האסורות בדרך כלל, ובכך להפחית את ההפסדים של החקלאי. כמו כן אפשר גם לדרוש מיהודים לעלות לארץ ישראל, כדי לממש את קדושת הארץ שבטלה ולהחזירה למעמדה הראשון.

רב אמי, תלמידו של ר' יוחנן אומר: "כל אדם שיש לו קרקע - עולה לרגל. ושאין לו קרקע - אין עולה לרגל" (פסחים ח, ב). ר' אלעזר תלמידו של ר' יוחנן אומר: "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם... כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, שנאמר 'השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם'". בהמשך הדברים אומר רבי אלעזר כי "עתידים כל בעלי אומנויות שיעמדו על הקרקע. שנאמר 'וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים, כל חובלי הים, על הארץ יעמודו'" למרות דברי חיזוק לעובדי אדמה באמרות אלה, קשים היו חיי החקלאי, ור' אלעזר אומר גם דברים המנוגדים לדברים שאמר בשבח עבודת הקרקע: "אין לך אמנות פחותה מן הקרקע, שנאמר 'וירדו'" (יבמות סג, א).

שבח ארץ ישראל ופירותיה

יחס קרוב לחקלאות מוצאים בדברי רבי יוחנן: "גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גלויות, שנאמר 'שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב' ואין אפיקים אלא מטר" (תענית ח, ב). סיפור על חיבת פירות ארץ ישראל מספר רבה בר בר חנא, כי כאשר הלכו בעקבות ר' יוחנן לאכול את פירות גינוסר, היו מביאים לו אלף סלי פירות, והיה ר' יוחנן אוכלם ונשבע כי לא טעם מאומה (ברכות מד, א).

בתוך סדרת דברי אגדה על חוני המעגל, מספר ר' יוחנן על חוני סיפור המשלב את שאיפת הגאולה עם שבחה של עבודת האדמה:

אמר ר' יוחנן, כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברה דהוה נטע חרובה. אמר ליה: האי עד כמה שנין טעין? אמר ליה: עד שבעין שנין. אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין? אמר ליה: אנא עלמה בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי, שתלי נמי לבראי. יתיב, קא כריך ריפתא, אתא ליה שינתא נים. אהדרא ליה משוניתא איכסי מעינא ונים שבעין שנין.כי קם חזייה לההוא גברא דהוה קא מלקט מינייהו. אמר ליה: את הוא שתלתיה? אמר לו: בר בירה אנא. אמר ליה: שמע מינא דניימי שבעין שנין... (תענית כג, א)

[אמר ר' יוחנן, כל ימיו של אותו צדיק (חוני המעגל) היה מצטער על מקרא זה: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". אמר: מי ישנו שישן שבעים שנים ברציפות? יום אחד היה הולך בדרך, ראה אדם שהיה נוטע חרוב. אמר לו: זה (החרוב) עד כמה שנים טוען (פירות)? אמר לו: עד שבעים שנים. אמר לו: ברור לך שתחיה שבעים שנים? אמר לו: אני עולם עם חרוב מצאתי. כמו ששתלו לי אבותי, שותל אני גם כן לבני. ישב, אכל לחם, נפלה עליו שינה ונם. עלתה סביבו שן סלע, נתכסה מעין, ונם שבעים שנה. כשקם, ראה אדם מלקט חרובים מהעץ. אמר לו: אתה שתלתם? אמר לו: בן בנו אני. אמר לו: נשמע מזה שישנתי שבעים שנים...]

מלכי ישראל והערכתם

את יחסו של ר' יוחנן ליישוב בארץ אפשר לראות בדברי ההערכה שאמר על מלכי ישראל בדורות קודמים:

"אמר ר' יוחנן: מפני מה זכה עמרי למלכות? מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל, שנאמר: 'ויקן את ההר שמרון מאת שמר בככריים כסף, ויבן את ההר ויקרא את שם העיר אשר בנה על שם שמר אדוני ההר שומרון'". (סנהדרין קב, ב).

דברי הערכה מקבילים אומר ר' יוחנן על אחאב:

"מפני מה זכה אחאב למלכות כ"ב שנים? מפני שכיבד את התורה שניתנה בכ"ב אותיות..." (שם)

עמרי ואחאב מלכים רשעים היו, ור' יוחנן היה צריך להסביר מדוע זכו למלכות. ותשובתו. כיבוד התורה ובניין ארץ ישראל הם סיבה לכך שגם מלך רשע ימלוך.

זיכרון ירושלים

חורבן ירושלים והאיסור להיכנס לעיר היוו זיכרון כאב לדורו של ר' יוחנן. כנגד חורבנה של העיר קורא ר' יוחנן: "ומשם [מירושלים] עתידין להיגאל, שנאמר 'התנערי מעפר קומי, שבי ירושלים'" (ראש השנה לא, ב).

מול ירושלים הסגורה בפני יהודים מעמיד ר' יוחנן את ירושלים של מעלה: "עתיד הקב"ה להגביה את ירושלים שלושה פרסאות למעלה... ושמא תאמר יש צער לעלות? תלמוד לומר: 'מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארובותיהם'" (בבא בתרא עה, ב)

את גלות ירושלים רואה ר' יוחנן כגלות השכינה. "אמר ר' יוחנן, אמר הקב"ה: לא אבוא לירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה" (תענית ד, א). ירושלים של מטה סגורה בפני יהודים. והקב"ה מכריז ואומר: לא אבוא לירושלים של מעלה, עד שאבוא לירושלים של מטה.

סיכום

חכמי ארץ ישראל רואים ברכישת קרקע מן הגוי ובעבודת הקרקע בידי יהודים את מימושה של מצוות ישוב ארץ ישראל.

בעתות משבר, שעה שהקיום היהודי בארץ ישראל מוטל בספק בגלל קשיים כלכליים וחוסר בטחון - דווקא אז מחזקים חכמים את האחיזה היהודית בקרקע באמצעות תקנות והוראות המקשות על מכירת הקרקע, על ידי החרפת האיסור לרדת מארץ ישראל, ועל ידי עמידה לימינם של אלה שהקשיים גרמו להם למכור את אדמתם.

ר' יוחנן מנהיג את העם בעת משבר קשה. הוא גם עומד במרכזן של תקנות, דרשות והתנהגויות שבאו לחזק את אחיזתו של היישוב היהודי בארץ, למנוע מכירת קרקע לנכרי, ולגרום לכך שקרקע שנמכרה תשוב ותיקנה בידי יהודים.

באמצעות דרשות על גדולתה של ירושלים, ובאמצעות התנהגויות המראות את חיבתם של פירות ארץ ישראל, מחבב ר' יוחנן את ארץ ישראל על היישוב היהודי בארץ, ומאמץ את ידיו בימי משבר.