מבט אחר על ספר איוב
(תגובה למאמרו של ד"ר יהושע רוזנברג על ספר איוב)
(בשדה חמד תשס"ב 2-3)

רחל משה

בשדה חמד, תשס"ב גיליון 4



במאמרו הראשון הציע ד"ר רוזנברג לראות את השתקפות המציאות המתוארת בסיפור המסגרת, בסיפור הפנימי, בפרקים האוטוביוגרפיים של איוב. הוא מתייחס בעיקר למבנה הספרותי כמבנה מושלם.
לדעתו המבנה בקטעים האוטוביוגרפיים משלים את הנאמר בפרקי המסגרת שם לא מובעים רגשות, מחשבות, תקוות או אכזבות, פער זה מתמלא בפרקים האוטוביוגרפיים כאשר תומתו של איוב מוזכרת בסיפור המסגרת מנקודת ראות של המספר וכן בדברי ה' לשטן.
תגובתו הראשונה של איוב לאחר המכות היא מושלמת. אין קרע בנאמנותו והוא מברך על הרעה (א:כב) אך בתגובה השניה חל שינוי:
"בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו" (ב:י)
וחכמים דרשו "בליבו חטא" (ב"ב טז, עא). בפעם השלישית הוא פותח פיו ומקלל את יום היוולדו וזאת אחר שרעיו באים לנחמו. עד כאן דבריו בקיצור.
על פי פשט הכתוב ללא עיון מדוקדק אכן נראה כאן סיפור קלאסי של בעיית הגמול, צדיק ורע לו. אך האם התיאור כאן הוא מבנה מושלם של צדיק בעיני ה' ובעיני הגיבור עצמו ובעיני הקורא?
לפני שאתייחס לשאלה זו אני בוחרת להתייחס לשאלה אחרת אותה מעלה הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג: פרק ב):
מהן הסיבות לרעות הפוקדות את האדם?
הרמב"ם מונה 3 סיבות:
"המין הראשון מן הרעות מה שיארע לאדם מצד הטבע ההוויה וההפסד כלומר מחמת שהוא בעל חומר, כי משום כך נפגעים מקצת בני האדם במומים וחסרונות מלידה או שארעו מחמת שינויים הנעשים ביסודות, בקלקול האוויר או הברקים ושקיעת האדמה... ואתה מוצא עם זאת שהרעות הבאות על בני האדם מן המין הזה מעטות מאוד מאוד". (הרמב"ם מתכוון כאן למומים מולדים בילדים, רעידות אדמה, ואסונות טבע נוספים שאינם בשליטתו של אדם) .
"והמין השני מן הרעות הוא מה שיארע לבני האדם זה מזה שבהשתלטותם זה על זה, והרעות האלו יותר מרעות המין הראשון וגם רב ממנו"?" (כוונת הרמב"ם מצד האדם, שקם ורוצח את חברו או מלחמות בין עמים).
"והמין השלישי מן הרעות הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו הוא עצמו וזה הוא במצוי הרבה, ומרעות המין הזה צועקים כל בני האדם, וזהו אשר לא תמצא מי שאינו חוטא בו על עצמו כי אם מעטים. וזהו אשר ראוי לגנות עליו את הנפגע, ולומר לו כמו שנאמר "מידכם הייתה זאת" (מלאכי א:ט). (כוונת הרמב"ם כאן לאכילת מאכלות רעים המזיקים לגוף ולנפש האדם וכן ריבוי בתשמיש המיטה ועוד...)
מה שמוביל את האדם לדרך זו, לדעת הרמב"ם, הוא הרגליו של אדם לדברים לא הכרחיים, לחיפוש ולנהירה אחר מותרות, ואי הסתפקותו במועט ההכרחי. ולמותרות, כידוע, אין סוף. מטרת האדם היא להשיג את המותרות ואפילו תוך כדי סיכון עצמו, וכשבאות הצרות עליו, הוא טוען כלפי ה' הממעט לעשות צדק, ואינו עוזרו להשיג ממון רב כדי להשיג מותרותיו.
האם העילות הנ"ל תואמות את העילות לרעות האלה שפקדו את איוב?
בבדיקת האסונות שפקדו את איוב אנו מוצאים סיבות מן המין הראשון, השני והשלישי שמונה הרמב"ם:
א. מהמין הראשון אנו מוצאים את האש והרוח.
האש - "אש אלוקים נפלה מן השמים ותבער בצאן" (א:16).
הרוח - "והנה רוח גדולה... ויגע בארבע פינות הבית ויפול על הנערים" (א:19).
ב. מהמין השני אנו מוצאים שוד ומלחמה.
שוד - "ותפול שבא ותקחם..." (א:15)
מלחמה - "כשדים שמו שלושה ראשים... ואת הנערים הכו לפי חרב" (א:17).
ג. מהמין השלישי אנו מוצאים את השחין, שלדעת הרמב"ם מזוהה עם הצרעת הנגרמת ממאכלים רעים. לדעת הרמב"ם, חלק מהפגעים שבאו על איוב היו בעטיו של השטן כגורם לפגיעת טבע, חלקם ע"י בני האדם, וחלקם ע"י האדם הנפגע עצמו.
איך עניין זה מסתדר עם הכתוב "תם וישר ירא אלוקים וסר מרע"? המלה "תם" היא ממידות הצדיק, בניגוד לרשע. וכן "ישר" שאינו עושה עוול ובא בדרך כלל בצירוף עם "צדיק". "ירא אלוקים" - מקבל עליו עול מלכות אלוקים, ועושה רצונו בדברים שבינו לבין ה' ובדברים שבינו לבין האדם. "וסר מרע" - התרחקות ממעשים רעים. (על פי פירוש "דעת מקרא").
האמנם תפיסת תמותו של איוב בדברי ה' לשטן היא תפיסה שנקבעה על פי שיפוט אלוקי, או רפלקציה על תפיסת האדם בעיני ה'?
ואולי זו משמעות דברי חז"ל באומרם "איוב לא היה אלא משל היה", לאמר: מטרת הספר לבדוק בצורה פילוסופית תיאולוגית מעמיקה את שאלת היסוד בהבחנה שבין השיפוט האנושי לשיפוט האלוקי.
כבר לימדנו הרמב"ן בפירושו לבראשית כב: א' שה' צדיק יבחן, על כן הוא מנסה את הצדיק, במקרה שלנו איוב, כשמטרת הניסיון להוציא מן הכוח אל הפועל את תכונותיו ומידותיו: תם וישר ירא אלוקים וסר מרע.
אצל איוב אנו מבחינים בהעדרה של עשיית הטוב, וייתכן שעשיית הטוב הצפונה בקרבו הוא הדבר שרוצה ה' להוציא מן הכוח אל הפועל. המערכה הראשונה בסיפור המסגרת, אחר תיאור הרכוש הרב ומעמדו הנכבד, מתארת התקבצות הבנים למשתה דבר יום ביומו. תמונה זו מעלה תמיהות גדולות. האם משתה זה הוא של שמחה או הוללות? האם זהו עיסוק של בניו של צדיק, תם וישר וירא אלוקים? איוב מקריב קורבנות מהטעם אולי חטאו בניו, ומדוע שהבנים לא יקריבו את קורבנותיהם? האם הקורבנות הם תחליף לחינוך הבנים? גם העילה להקרבה "אולי ברכו אלוקים בלבבם" מעלה חשד שהמשתה הוא של הוללות ולא של שמחה.
בקיעים אלה רואה השטן ומקבל אישור אלוקי לפגוע באיוב ובאשר לו, כדי לנסותו. גם בבוא המכות בזו אחר זו, אין אנו מוצאים כאב על אובדן משפחתו. הוא אמנם קורע בגדיו, אך זהו ביטוי חיצוני לאבל, אין אנו מוצאים בכי ונהי על אובדן הבנים, שהוא מכה קשה ביותר לאדם.
בעניין זה מוזכרים "הנערים". המילה נער במקרא באה בכמה משמעויות, קשה כאן לקבוע אם משמעותה בנים או משרתים. לי נראה שהמחבר בחר דווקא בביטוי "נערים", כדי שבשלב זה הדבר לא יהיה ברור. כוונת המודיע לומר שמשרתיו של איוב מתו, אך איוב מבין מדבריו שבניו מתו, שהרי בפרק א:ד נאמר "בניו", בפסוק ה' "בני", בדברי המודיע "נערים" ולא בנים, ובסוף הספר מב:יג
"ויהי לו שבעה בנים ושלוש בנות".
מכאן משמע שלא מתו. אנו גם לא מוצאים שהוא מנחם את אשתו, והרי גם היא חוותה כאב עצום של אובדן הבנים.
כפי שכבר ציינתי, בכי וקינה על מות בנים לא מצאנו, אבל אנו כן מוצאים והרבה שיח ושיג על כבודו של איוב ומעמדו הרם בחברה. כפי שציין ד"ר רוזנברג במאמרו הראשון "גם כשעבר איוב לדבר על נושא אחר, לא סר עניין הכבוד מתודעתו, והוא שב אליו בהרחבה". מה שצריך להוסיף כאן, שהתיאור אינו חף מגאווה והתנשאות.
בפרק כט: ז-יז - תיאור כבודו של איוב בחברה:
"בצאתי שער עלי קרת
ברחוב אכין מושבי
באוני נערים ונחבאו
וישישים קמו עמדו
שרים עצרו במילים
וכף ישימו לפיהם
קל נגידים נחבאו
ולשונם לחיכם דבקה"

כולם רוחשים לו כבוד: נערים, שרים, נגידים. הוא במרכז וכולם סרים למשמעתו. הוא מעיד על עצמו
"צדק לבשתי וילבשני מעיל וצניף משפטו" (כט:יד).
וכיוון שכך הוא מרגיש "שמגיע לו" משהו טוב יותר ממה שקורה לו כעת. זו לא הגישה האופיינית לאבותינו. אברהם בבואו לדבר אל ה' אומר "ואנוכי עפר ואפר" (ברא' יח), יעקב אומר:
"קטונתי מכל החסדים אשר עשית עמדי" (ברא' לב).
לעומתם, איוב חושב שהצדק תפור על פי מידותיו. בין תיאור זה, להמשך תיאור הכבוד בפרק, אומר איוב דברים שנראים כלא שייכים (פסוקים יא-יט ). לדעת ד"ר רוזנברג התכוון כאן איוב להסביר מה אפשרו לו כספו ורכושו הרב ומעמדו הנכבד: הייתה לו יכולת לעזור ולסייע לחלשים, והוא מתאר מה קיבל מנתינה זו: "חדוות הנתינה והרגשת הסיפוק".
ואולי יש כאן עדות אחרים על צדקת איוב: "כי אוזן שמעה ותאשרני".

תיאור הצדיק העוטה מעיל צדק אינו נראה תואם את המשך הכתובים. בתיאור ההווה העגום בו הוא נמצא (ל:א-יד) מתייחס איוב בדבריו לצחוק שצחקו לו הנערים:
"ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים, אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני",
על פי עדותו של איוב בעצמו, בעבר הוא מאס את אבותיהם, ובעיניו לא היו ראויים להיות אפילו כלבי שמירה של צאנו, או להיות רועים יחד עם הכלבים. צעירים אלו הם בעיניו נקלים בני נקלים (דעת מקרא ל:א).
הוא מתאר אותם כפרחחים השוכנים בחורים ובמקומות נידחים, בזויים, רעבים וגלמודים. ומבלי להיכנס לשאלה הם יש כאן תיאור של "גדוד" כמו שהיה ליפתח ולדוד, וכפי שטוען ד"ר רוזנברג, יש לשאול היכן עשיית החסד עם האדם באשר הוא אדם, היכן "חביב אדם שנברא בצלם"?
ואולי בזיונו בהווה הוא תוצאה של הביזיון שרחש לאבותיהם של הצעירים הללו בעבר?!
איוב בוכה על עצמו, על כאבו, ולא על כאב אשתו או בניו או הזולת.
שינוי בדמותו של איוב אנו מתחילים לראות בפרק לא:יג-טז.
"הלא בבטן עושני עשהו ויכננו ברחם אחד" (טו).
כאן יש התייחסות שוויונית לכל בני האדם, בלי קשר למינם עמם ואמונתם. לא עוד מעמדות, שהרי כולם נבראו מרחם אחד. אב אחד לכולם. מענה ה' לאיוב בא אחר שהתחולל השינוי באיוב. דבר ה':
"האף תפר משפטי תרשיעני למען תצדק"? (מ:ט).
תגובת איוב:
"לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך, על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר" (מב:ה-ו).
זוהי תפנית רבת משמעות אצל איוב. עתה הוא תופס את עצמו בפרופורציה הנכונה. עתה מתקרב - או מגיע למעלת אברהם אבינו שאמר
"ואנוכי עפר ואפר" (בראשית יח').
חרף זאת עדיין לא באה לידי שלמות דמותו של איוב.
רק כאשר הוא מתפלל בעד רעהו אנו רואים את עמידתו בניסיון: שוב אינו עוסק רק בכאבו האישי, אלא בכאב זולתו.

מתי ה' מתרצה לאיוב?
"וישא ה' את פני איוב, וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו" (מב:ט-י).
רק כאשר הוא מתפלל בעד רעהו אנו רואים את עמידתו בניסיון: שוב אינו עוסק רק בכאבו האישי, אלא בכאב זולתו.
רעיון זה מופיע באגדת בראשית (בובר כח ד"ה וה' פקד):
"אמר להן משה: סימן יהיה בידך, כל זמן שאתה מרחם על חברך, אף הקב"ה מרחם עליך. אם אין לך רחמים על חברך, אין הקב"ה מרחם עליך. וכן אתה מוצא כל זמן שהיה איוב אומר כנגד חבריו, וחבריו כנגדו, הייתה מידת הדין מתוחה. שנאמר "ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים". כיוון שנתפלל על חברו, מיד נתרצה לו הקב"ה, שנאמר "וה' שב את שבות איוב", ממתי? בהתפללו בעד רעהו".

לפי תפיסת הרמב"ם, הייתה לאיוב ידיעת ה' מתוך מסורת וקבלה, ולא מתוך שלמות שכלית שאדם מגיע אליה דרך דבקות תמידית בקב"ה, בבחינת "ולדבקה בו". אין משמעות הדבר שאדם יזנח מעשהו התמידי היומיומי כעניין הפרנסה, למשל, אלא שידבק בה' תוך כדי עשייה של עבודת האדמה והקיום היום יומי. לכן, אומר הרמב"ם, אכן איוב היה תם וישר וירא אלוקים וסר מרע, אך לא נאמר עליו שהיה
"חכם או מבין או משכיל ... כי אילו היה חכם לא היה עניינו קשה עליו"
(מורה נבוכים ג:כב).
כלומר כאשר יש לאדם ידיעת ה' אמיתית, לא מכריעים אותו שום ייסורים, ואושרו יהיה גדול, ולא יהיה מקום לספק. אך כיוון שבני האדם לא מגיעים לדרגה כה נעלה בחייהם, ואין לאדם הפרטי שליטה על אירועי טבע כמו רעידות אדמה, ולא יכולת להכריע במלחמות בין בני אדם, לפחות ינסה לתקן במעשיו את המעוות שכבר נעשה, ויושיט ידו לעזרת הפגוע, החולה, הפצוע ובעל המום, וכך יעלה עוד מדרגה בהשגת התכלית הנשגבה של ידיעת ה'. לא רק מתוך קבלה ומסורת, אלא מתוך שלמות שכלית.
אחר השינוי שחל, ואחרי שה' "שב את שבות איוב", ה' מברכו באחרית טובה מהראשית, צאן ובקר לרוב, שבעה בנים ושלוש בנות, וכפי שכבר צוין, סביר להניח שלא מתו אלא נלקחו בשבי ועתה הוחזרו לו. שהרי בתחילה נאמר "ויולדו לו", ועתה, בסוף הספר, נאמר "ויהי לו". בהקשר זה ניתן אף לפרש את "וה' שב את שבות איוב" במובן של "ושבו בנים לגבולם" (דעת מקרא).
גם יחסו לבניו ובנותיו משתנה לטובה: הוא משנה את שמות בנותיו, ונותן להן יחס שווה לזה של הבנים, הן ינחלו נחלה בקרב אביהן, שלא כמנהג נוחלי הנחלות. איוב גם זוכה לראות את בניו ובנותיו וצאצאיו ארבעה דורות.
על רקע כל האמור לעיל נראה, לעניות דעתי, שזו התפיסה לפיה יש לראות את הפרקים באיוב: האדם צריך לזכור את מקומו ביקום מול אלוקיו ומול הבריאה. "מה אנוש כי תזכרנו" - ומצד שני: "ותחסרהו מעט מאלוקים". כי אז ימצא האדם את האיזון הנכון. כי איזון זה יימצא רק בלב פנוי מגאווה, במקום בו שוכנת הענווה.