תרומות ומעשרות בזמן הזה,
דאורייתא או דרבנן

הרב ישראל מאיר לאו,
הרב הראשי לשראל

שנה בשנה, תשס"ג


מילות מפתח: מצוות התלויות בארץ, הלכה, תרומות ומעשרות


נחלקו רבותינו הראשונים בשאלת החיוב במצות תרומות ומעשרות בזמן הזה האם הם מדאוריתא או מדרבנן. שאלה זה תלויה בעיקר בקדושת ארץ ישראל. מימות עזרא הסופר בכיבוש הארץ ע"י עולי בבל כפי שנראה להלן.

הרמב"ם פ"א מהלכות תרומות הכ"ו כותב וז"ל
"התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם. שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד, ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר כי תבואו אל הארץ, ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה כמו שהן עתידים לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שניה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה, אלא מדבריהם כתרומה",
עכ"ל הרמב"ם.

הנה כי כן מצריך הרמב"ם בפשטות שני תנאים לחיובי דאוריתא הא' בשטח ארץ ישראל, כפי שהובטחה לאבות הקדושים, וכפי שנכבשה או נקנתה ע"י עם ישראל, והב' ביאתם של כל ישראל בכיבוש הנזכר כפי שאכן היה בכניסתם של עולי מצרים בראשות יהושע בן-נון לארץ, ולא כפי שהיה בעלית עזרא שעלו עימו מכל הגולים רק ארבע ריבוא אלפיים שלש מאות ושישים, ומן הלויים הכשירים לעבודה כלל לא עלו עד שהוצרך לקונסם כדאיתא ביבמות פ"ו ע"ב. וע"כ מאחר ולא באו כל ישראל לא חל חיוב תרומה מדאורייתא בזמן עזרא.

הראב"ד חולק על הרמב"ם ומשיג:
"לא כיון להלכה יפה דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאורייתא, והוא עצמו נראה שכך כתב בתחילת הספר, ואי איתא להא מילתא גבי חלה הוא דאיתא"
עכ"ל הראב"ד.

הראב"ד מוכיח מהגמ' ביבמות פ"ב ע"ב שר' יוחנן סובר כר' יוסי בסדר עולם, וז"ל,
"אשר ירשו אבותיך וירישתה ירושה ראשונה ושניה יש להם ושלישית אין להם, ואמר רבי יוחנן מאן תנא סדר עולם, רבי יוס" ע"כ וברש"י שם פי' ירושה ראשונה, בימי יהושע הויא ירושה ראשונה, וכן שניה דבימי עזרא דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ, שלישית אין להם כלומר לא בעי למיהדר ומירתא דירושה עומדת היא, ואשמעינן האי קרא דלא בטלה קדושת הארץ בגלות טיטוס".
הרי שר' יוסי סובר שקדושת הארץ שקידשה עזרא לא בטלה, ומכח זה סבר ר' יוחנן דתרומה הזה"ז דאוריתא דלא כריש לקיש והלא הלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל. וא"כ יש כאן מן התימה על הרמב"ם. מדוע פסק כר"ל שתרומה בזה"ז מדרבנן. ואמנם המגיד משנה בפ"כ מהל' איסורי ביאה הג' יישב זאת שדוקא במח' בין ר' יוחנן לר"ל בדיעות שלהם, הלכה כר' יוחנן. אבל פה הם נחלקו במח' ר' יוסי ורבנן, והלכה כרבים, רבנן דסברי תרומה מדרבנן.

אכן שיטת רבנו חננאל המובאת בתוס' ביבמות שם שירושה ראשונה היינו ירושת האבות הקדושים. וירושה שניה שעליה משתמע שלא בטלה היינו כיבוש יהושע ועולי מצרים, ולדעתו קדושה זו לא בטלה (יעוין בהג' הב"ח מגילה דף י' ע"א שפירש אחרת בדעת הר"ח), הרי שגם בגלות בבל, לא בטלה, איפוא, קדושת הארץ ולא נפקע הימנה חיוב תרו"מ, אף אם נאמר שצריך ביאת כולם, הרי בכיבוש עולי מצרים היו כולם, וחייבת מדאור'. וכן סובר ר"י המובא בסמ"ג מ' קל"ג, ומוכיח זאת מהירושלמי רפ"ו דשביעית על הפסוק "והיטיבך והרבך מאבותיך" משם משתמע שקדושה של עו"מ אף לעתיד לבוא מועלת. וכן פסק בעל ה"עיטור" בערך פרוזבול. אולם רוב בראשונים לא סברו כך ואכן לא כך נפסק להלכה.

אמנם דעת הראב"ד בכוחה של קדושת עו"מ, שונה מדעת רוב הראשונים. הראב"ד בפ"ו מהל' בית הבחירה הי"ד כתב אודות דברי הרמב"ם שם שקדושת ירושלים קיימת תמיד מימות שלמה המלך ע"ה שקידשה לשעתה ולעתיד לבוא. כתב הראב"ד
"סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו, ובכמה מקומות במשנה וכו' אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, לא חילק בין המקדש וירושלים לשאר ארץ ישראל, ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי שאמר קדושה שניה קידשה לעתיד לבוא, לא אמר אלא לשאר א"י, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר"
וכו' יעוין שם.
הרי שהראב"ד תלה קדושת הארץ בקדושת ירושלים. מה שלא מצינו בשאר הראשונים, והדבר באמת טעון ביאור מה ראה הראב"ד לתלותם זו בזו. ויתכן אולי להעמיד דבריו ז"ל כדברי רש"י בב"מ פ"ט בביאור היכי קדשה הארץ בכיבוש עו"מ, וכתב שם שמכח המקדש שבנו מיד בכניסתם לארץ בשילה, קדשה הארץ כולה, ואולי כך סובר הראב"ד.

ואכן על שיטת הרמב"ם שירושלים קדשה מתחילה ולעולמי עד הקשה המנחת חינוך רפ"ד, א"כ מדוע לא נתחייב בחלה ותרו"מ בירושלים בזמן הזה מדאורייתא, ונשאר בצ"ע לפי שבאמת לא מצינו חידוש זה בש"ס ופוסקים. מיהו בשו"ת ישועות מלכו יור"ד ספ"ז תי' שיש חילוק בין קדושת ירושלים לקדושת הארץ למצוותיה, דקדושת הארץ היתה בקרקע ולכן נתחייבו במצוות התלויות בקרקע. הנה כי כן זכינו לביאור בקדושת הארץ לענין מצוות התלויות בה, שתלויות הן בקדושה שיש בחפצא של הקרקע, ולהלן יתבאר ברמב"ם מה נתיישב ע"פ היסוד הזה.

ובכסף-משנה והרדב"ז הבל' תרומות הרבו להקשות על הרמב"ם במה שפסק בתרומה בזה"ז מדרבנן שכן חסר בביאת כולכם. ובין היתר הקשה הכס"מ לפי מה שחילק הרמב"ם בין קדושת הארץ לבין ביאת כולכם, דא"כ כיצד מוכיח ר' יוחנן ביבמות שתרומה בזה"ז מדאור', מבריתא דר' יוסי שקדושה שניה קידשתה לעת"ל, הלא אפשר שאף אי נתקדשה לעת"ל, מ"מ עדיין חסר לנו בדין המיוחד לתרומה וחלה שצריך מציאות של ביאת כולכם. והלא שיטת הרמב"ם היא כמבואר גם ברפ"א דתרומות וגם בפ"ו מהל' בית הבחירה, שאע"פ שקדושה ראשונה בטלה, שניה לא בטלה, ואע"פ שלא בטלה, והקדושה קיימת, מ"מ בתרו"מ לא נתחיבה הרי שאילו שני דינים שונים אף לשיטתו. וא"כ מה ראשה ריו"ח להוכיח מר' יוסי, ובשו"ת מהרי"ט ת"א סכ"ה כתב ליישב ע"פ ספרי שמבאר בילפותא של ר' יוסי שהוקשה ביאת עזרא לביאת יהושע, מה ביאת יהושע נתחדשו בה כל המצוות בתלויות בארץ אף ביאת כולם. וא"כ שבעצם הביאה של עזרא נתקדשה הארץ למצוותיה ללא ביאת כולם. וא"כ שפיר מוכיח ר' יוחנן שתרומה דאורייתא, ודלא כהרמב"ם. רק דאכתי תקשי על הראב"ד דאיהו סבר דבחלה ודאי חיובה דרבנן, ולהנ"ל הוי נמי דאור', וצ"ע.

והנראה בביאור מח' הרמב"ם והראב"ד, וליישב מה שהקשו הכס"מ ושאר אחרונים, לחקור בגדר דין ביאת כולכם, האם הדין של ביאת כולכם שחידשה תורה, הוא תנאי הכרחי בקדושת הארץ. דהינו שעד כמה שתלתה התורה את הקדושה לענין מצוות התלויות בארץ (מלבד המעלות העליונות של הארץ שישנן עוד מימי האבות, וזאת משום הבטחת בשכינה) בעם ישראל שכאשר הם יכנסו לארץ ויכבשוה אז יתחייבו במצוות, הרי שיש תנאי בקדושת הארץ שצריך שיהיו כולם כפי שנתפרש בכמה מצוות. ולולי זה קדשה קדושה פחותה. או דלמא ודאי קדושת הארץ מילא אתיא, שכן זו הארץ שבחר הקב"ה לנחלתו. אלא שבדינים של תרו"מ יש דין נוסף של ביאת כולכם, שצריך שכל ישראל יהיו שם, ואין זה תלוי בעיקר קדושת הארץ. פי', שגם את"ל שביאת כולכם הוא דין פרטי במצות תו"מ, האם הוא מגרע מקדושת הארץ בחסרונו, אם לאו. ויעוין בשו"ת המבי"ט ח"ב ס"ה שנראה מדבריו דהוי דין בקדושת הארץ, יעו"ש.

והנה ב'אור שמח' שם מבואר חילוק בין תרומה לחלה, שכן תרומה נתחייבו רק לאחר י"ד שנה של כיבוש וחלוקה, ולאחר שנתיישבו בארץ נתחייבו כדין שמיטה ויובל, דרק בזה חל שם כיבוש לקדשה, וע"כ כיון שהיה בכיבוש ביאת כולכם, וחיובם היה רק מהכיבוש. עד שלא גלו ובטל הכיבוש לגמרי, לא בטל חיובם. משא"כ בחלה נתחייבו מיד בכניסתם לארץ כמו שמביא רש"י בקדושין ל"ז בשם הספרי, ואז היתה ביאת כולם לחייבם. וברגע שיצאו ממנה מקצת, בטל חיוב חלה, כיון שכל החיוב היה בעצם ביאת כולם גריידא. וכ"כ בספר "צפנת פענח" בתרומות וע"כ. מבואר בדברי האו"ש שיתכן מצב של קדושת הארץ בביאת כולם בכניסה עוד לפני שקידשו בפועל ע"י כיבוש וא"כ בחלה מצינו שאלו שני דינים נפרדים, אולם בתרומה עדיין לא נתבאר.

והנראה להוכיח מהגמ' ערכין ל"ב ע"ב שמשגלו שבטי ראובן גד וחצי שבט המנשה בעבר הירדן. אע"פ ששאר ישראל במקומם, פסק דין שמיטה ויובל, מאחר וביובל כתוב "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" בזמן שכל יושביה עליה. אבל משגלו שנים וחצי שבטים הרי אין כל יושביה עליה. וליכא יובל מדאורייתא. ולא זו בלבד שצריך כל יושביה עליה, אלא כל שבט במקומו שלו. יעוין מנ"ח רפ"ד ו'. וכן פסק הרמב"ם פ"י משמיטה ויובל ה"ח. ולכא היה להראב"ד להקשות על רמב"ם מגמ' זו, דעד כמה דבעינן כל יושביה עליה אמאי לא קאמר דמשגלו ראובן וגד נפטרו מתרו"מ דהוו שכיחי טפי. אלא ע"כ דוקא ביובל אמרה תורה תנאי הכרחי של כל יושביה עליה, אבל בתרו"מ לא חייבה זאת התורה. וא"כ צ"ע להרמב"ם דמבעי לה דם בתו"מ.

אלא ודאי דיש לחלק חילוק גמור בין דין כל יושביה עליה דיובל, לבין ביאת כולכם דתרו"מ וחלה, דאדרבה בחלה כו"ע מודו דהתם הנוסח בפר' שלח "בבואכם" דמשמע ביאת כולכם, וזהו תנאי חד פעמי כאשר באים מן הגולה לאר"י צריך שיהיו כולם עליה בשעת בואן ואז דוקא כוחם לקדשה קדושה גמורה, ולוי כן, כמו שהיה בעלית עזרא שלא היו כולם, אכן לא קדשה לגמרי. משא"כ דין כל יושביה עליה דיובל הוא דין פרטי במצות יובל, וכבר ביאר זאת מורי ורבי הגרש"ז אוירבעך זצוק"ל בספרו "מעדני ארץ" תרומות פ"א, דדינא דכל יושביה עליה הוא גדר בביצוע המעשי של מצות היובל, שכן דין מעשה מצות יובל הוא בעל הבי"ד לקדש את השנה ולקרוא דרור לכל יושביה, ואם אין כל יושביה עליה, א"א לעשות את מעשה המצוה הלזה. ולענ"ד דברי קדשו מדוקדקים בלשון הרמב"ם בשמיטה ויובל שם שכתב "משגלו שבט ראובן וכו' בטלו ביובלות שנא' וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה". אפשר שיש לדקדק לשם מה הביא כל הפס' וקראתם דרור וכו', הא העיקר הוא בסיפא, במילים "לכל יושביה". אלא ודאי שזהו דין באופן המעשי של קריאת הדרור. וודאי אין לתלות גדר זה בעיקר קדושת הארץ.

וע"כ שפיר יבואר דאף מה דמצריך הרמב"ם ביאת כולכם הוא דין תנאי בחלות קדושת א"י למצוותיה, לאפוקי מדין כל יושביה עליה דיובל דהוי דין פרטי במצוה. (יעוין בזה גם באבן האזל ריש הל' זכיה ומתנה, וביה"ב פ"ו הט"ז שר"ל גם בדין ביאת כולכם שזהו דין פרטי, מיהו ב"בית הלוי" ח"ג סי' א' לא משמע כן) ומיושבת א"כ קושית הכס"מ איך למד ריו"ח מדברי ר' יוסי שארץ ישראל נתקדשה לעת"ל שתרומה בזה"ז דאור' הא אפשר דהוי דרבנן משום ביאת כולכם. אלא ודאי פשוט היה לר' יוחנן דאי לאו ביאת כולכם, לא היתה הארץ מתקדשת כלל, דזהו תנאי בקדשות הארץ.

שני צדדים אלו, ניתן ללומדם בדברי הבית יוסף ריש סי' של"א ביור"ד בביאור דברי הרמב"ם, שבתחילה כתב בדעת הרמב"ם שאין הכי נמי קדושה שניה קידשתה לחייבה אף בתרומה מדאורייתא, רק שיש עוד ענין שיעלו כולם, ולו היו עולים כולם הרי היו מתחייבים בתרומה מכח קידוש עזרא. אולם בהמשך דבריו כתב ע"פ דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' בכורים "כיוון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קידשוה קדושה שניה העומדת לעולם" וכתב ע"ז הב"י דהתם לא לענין תרו"מ מן התורה קידשוה אלא לשאר דברים, הרי שחסר בעיקר קדושת הארץ כיוון שלא היה ביאת כולכם.

אך יש מהראשונים שלמדו בדברי הרמב"ם שהצריך ביאת כולכם, שיהיו כל יושביה עליה, דהיינו, שלא מספיק בשעת ביאה אלא גם אח"כ צריך כל יושביה עליה. כן הוא בחי' המאירי יבמות פ"ב שהביא בדעה זו גדר "כל יושביה עליה" וכן הוא בטור להדיא יור"ד של"א בדעת הרמב"ם וז"ל "כיוון שלא עלו כולם ולא היו כל יושביה עליה" מיהו זה אפשר ליישב שכיוון שלא עלו כולם, ממילא לא היו כל יושביה אך גם בשו"ת התשב"ץ ח"ג קצ"ט ר"ל כן. ויתכן שדקדקו זאת מלשון הרמב"ם מקור לכך מכי תבואו דבענין ביאת כולכם, והרי זה משמע רק על הביאה בפועל, ולא על השהיה הקבועה בארץ.

ובפשטות י"ל בדברי הרמב"ם שמה שצריך שכל ישראל יהיו שם, היינו בביאה בכיבוש, כמו שהוא עצמו אומר שם "ושכל ישראל יהיו שם שנא' כי תבואו אל הארץ" וכו' הרי שמדבר מענין הביאה והכיבוש. ואף במאירי הטור והתשב"ץ יש לומר שמה שהבינו בדבריו שצריך כל יושביה עליה, אין הכוונה לדין יושביה עליה של יובל, שהרי גם שם אין זו גזה"כ במציאות החיוב, אלא גדר בפן המעשי של קידוש היובל וקרי את דרור לכל היושבים. כפי שהבאנו לעיל דברי מו"ר ב"מעדני ארץ". אבל כאן יושביה עליה, כוונתם כפשוטו בזמן הכיבוש והקידוש. ועוד דביובל, סובר הרמב"ם, וכבר הוכיח מזה המנ"ח במ' רפ"ד, שצריך שכל שבט ישב בחלקו שלו, וזהו גדר "יושביה" וודאי בתרו"מ וחלה אין בזה צורך. תדע דהטור בחולקו על הרמב"ם כתב "ונ"ל דלא שייך האי טעמא אלא גבי חלה דכתיב בה בבואכם וכו' אבל לנין תרו"מ לא בענין שיהיו כל יושביה עליה". ומשמע לכא' דבחלה בעינן כל יושביה עליה, וזה ודאי אינו, דהא הבאנו לעיל דברי ה"אור שמח" וריעו לרבנות דוינסק ה"צפנת פענח" מה שביארו במה שחלה אינה תלויה במהלך הכיבוש אלא בשעת הכניסה בלבד שאז צריך ביאת כולם ותו לא. (ויעוין בצ"פ שמבאר שחלה האדם מביא על עצמו את החיוב ללא קשר לגוף הקרקע). וודאי אין צריך כל יושביה עליה. (ויעוין "פנים יפות" פר' שלח שם).

היו שרצו להעמיד מקור לדברי הרמב"ם מהירושלמי בשביעית שכשחזרו עולי בבל לארץ קיבלו על עצמם מעשרות. משמע שלולי קבלתם, לא היו מתחייבים. אך כבר ביאר תוס' ביבמות פ"ב את דברי הירושלמי, שמן התורה לא היו חייבים לחזור ולקדש את ארץ ישראל. ואעפ"כ הם רצו להתחייב וקידשו את הארץ, ואחר שקדשו את הארץ נתחייבו מדאורייתא. הרי שתוס' אינו סובר כהרמב"ם, אולם הרשב"א ביבמות פ"ב וביתר אריכות בשבועות ט"ז ע"ב פסק שתרומה הזה"ז מדרבנן ומוכיח זאת מגמ' בפסחים מ"ד ונדה מ"ו, ותמה על הרמב"ם שטעמו משום ביאת כולכם, דרק גבי חלה אמרינן מדכתיב "בבואכם" שצריך ביאת כולכם. איברא דבספר אוצרות יוסף להגאון רבי יוסף ענגיל זצוק"ל טרח להוכיח דלמידם תרומה מחלה, וכבר כתב כך הסמ"ג מ' קל"ג. אולם ברש"י כתובות כ"ה מוכח דלמדים תרומה משביעית דבעי כיבוש וחלוקה. ויל"ע מנין יליף הרמב"ם. ויעוין עוד בזה בהרחבה בט"ז יור"ד רשל"א ומה שדן בדבריו ב"שאגת אריה" חדש סי' ח'. ובבית הלוי ח"ג ס"א. ומש"כ מו"ר הגרא"מ שך זצוק"ל ב"אבי עזרי "שמיטה ויובל פ"ו.