|
בזה סיימנו את שלשת הפרקים הראשונים מנושא זה, הנוגעים לשיטת המדרשים השונים, ושיטת הספרים החיצוניים ודעת יוסף בן מתתיהו בעניין הגנה ולחימה בשבת. כעת עלינו לברר את שיטת התלמוד וספרי ההלכה השונים עליהם אנו סומכים כיום, ולאורם נסע ונלך. אמנם בתלמוד אין לנו אריכות דברים במקום אחד בנושא זה, אלא חייבים אנו לרכז מכמה מקומות את עיקרי ההלכות ומהם להסיק חוות דעתם, והלכה ברורה עבורנו. דיני מצור בשבת, בתלמוד בבלי וירושלמי ובמקורות ההלכה |
ת"ר אין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם לשבת, ואם התחילו אין מפסיקין, וכן היה שמאי אומר: עד רדתה אפילו בשבת.
|
|
הברייתא הזאת סתומה ולא נתפרשו טעמיה, מניין למדו השיעור של ג' ימים קודם לשבת, ובאיזו מלחמה דנים כאן. וכן לא למדנו הפירוש של ההלכה "ואם התחילו אין מפסיקין". האם כוונת הברייתא אם התחילו באיסור כגון בשבת עצמה, אין מפסיקין את המצור, או אם התחילו ג' ימים קודם לשבת, ממשיכין את המצור אפילו בשבת.
פתרון חלקי לשאלות אלו אנו מוצאים בנוסח הברייתא בתוספתא עירובין פ"ג, השונה מהנוסח הנ"ל בתלמוד בבלי. וכן שנינו שם בתוספתא לפי נוסח צוקרמנדל: |
מחנה היוצאת למלחמת הרשות, אין צרין על עיר של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו אפילו בשבת אין מפסיקין, וכן היה הלל הזקן דורש עד רדתה אפילו בשבת (ובנוסח הישן גורס שמאי הזקן כמו בבבלי).
|
| מכאן אנו למדים שהמדובר במלחמת הרשות, אלא שלא נתפרש מה הדין של מלחמת מצווה. וכן נראה לכאורה מנוסח זה הפירוש של אם התחילו אין מפסיקין, שר"ל: |
אם התחילו באיסור כגון פחות מג' ימים קודם לשבת, או אפילו התחילו בשבת עצמה, אין מפסיקין המצור.
|
| ולמדו את זאת מן המקרא: |
"ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה" (דברים כ),
|
|
שפירשוהו: אפילו בשבת. ועדיין לא למדנו הטעם של שלשה ימים קודם לשבת.
בתלמוד ירושלמי שבת פ"א הלכה ח' מובאת ברייתא זו ביתר ברור, וכן שנינו שם: |
"אין מקיפין על עיר של עכו"ם פחות מג' ימים קודם לשבת. הדא דתימר במלחמת הרשות, אבל במלחמת חובה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת. דכתיב כה תעשה ששת ימים, וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים, וכתיב עד רדתה אפילו בשבת".
|
|
ההבדל שבין מלחמת חובה, מצווה ורשות בלחימה בשבת |
ר' יהודה היה קורא מלחמת רשות, כגון אנן דאזלין עליהון, מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן.
|
|
ואם הנוסח הזה שבספרי הירושלמי נכון, יוצא מכאן שגם לר' יהודה ישנה מלחמת רשות וזוהי כשאנו הולכים עליהם ולכבוש מהם. אבל מלחמת חובה - שהגויים באים וצרים עלינו. ולכן משתמש הירושלמי גם כאן לעניין שבת בחלוקה זו, שאימתי צריך להתחיל ג' ימים קודם לשבת כשאנו צרין על עיירות של גויים ככתוב בברייתא שזוהי מלחמת רשות, אבל כשהגויים מקיפין עלינו שזוהי מלחמת חובה אפילו בשבת מותר להתחיל ולצאת נגדם, וכן מבואר במס' עירובין מה א. ובתוספתא עירובין הנ"ל מובאת ברייתא זו של עירובין בדבר נכרים שצרו על עיירות ישראל בהלכה קודמת לזו.
שיטת הירושלמי: מלחמת יריחו ללמד על כל מלחמות ישראל שדוחות שבת ולפי פירוש זה שסיום דברי הירושלמי אינם מוסבים על הסיפא שבמלחמת חובה מתחילין אפילו בשבת, תירצו המפרשים תמיהה גדולה על הירושלמי, איזה ראיה מביא מיריחו שמלחמת חובה אפילו בשבת, הרי ביריחו התחילו במצור ששה ימים קודם לשבת, ככתוב במקרא. ויש מפרשים שההקפות בשופרות כל ששת הימים שאינן נקראות התחלת המלחמה, כי אם במה שנכנסו לעיר ביום השבת, אבל לפי הנ"ל שכל זה מוסב על הרישא ועל עיקר הדין שמותר להלחם בשבת, אין צורך להיכנס בדחוקים. וגם הפ"מ פירש את סוף דברי הירושלמי "וכתיב עד רדתה וכו'" שהוא מוסב על הרישא. והוא צדק בזה כי המקרא הזה מדבר במלחמת הרשות, והוא כתוב במלחמה שהתורה מרמזת שיש להתחילה ג' ימים קודם לשבת, כפי שיתברר להלן, ולא יתכן להביאו כאסמכתא למלחמת חובה שמתחילין אפילו בשבת. עוד יש ללמוד מהירושלמי שמלחמת יריחו לא הייתה הוראת שעה כמבואר במדרשים הנ"ל, אלא למדין ממנה הלכה להלחם בשבת. שהרי מביא ראיה מיריחו לדורות לכל הפירושים, בין שמלמד על מלחמת חובה או שכל מלחמה דוחה שבת. ובבבלי לא נזכרת ראיה זו מיריחו. והדרשה של "עד רדתה" מבוארת כאן בסתמא ללא הזכרת שם אומרה, בניגוד לתוספתא ולבבלי. לעומת זאת אין כאן הפיסקה של הבבלי ואם התחילו אין מפסיקין. ועדיין אין אנו יודעים את המקור לג' ימים קודם לשבת ולא נרמז על כך בשלשת המקורות הללו בתוספתא, בבבלי ובירושלמי. שיטת הספרי בדיני מצור ומלחמת בשבת |
"כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה וכו'".
|
| דורש שם: |
כי תצור אל עיר - במלחמת הרשות הכתוב מדבר. אל עיר - ולא לכרך; אל עיר - ולא לכפר; ימים רבים - ימים שנים, רבים שלשה מכאן אמרו אין צרים על עיר של עכו"ם פחות מג' ימים קודם לשבת.
|
| ואחרי כן ישנה דרשה בנוסח אחר בספרי: |
ד"א כי תצור אל עיר מגיד שתובע שלום ב' ג' ימים עד שלא נלחם בה... ואין צרים על עיר תחילה בשבת אלא קודם לשבת ג' ימים. ואם הקיפוה ואירעה שבת להיות אין השבת מפסקת מלחמתה. זו א' מג' דברים שדרש שמאי הזקן אין מפליגין את הספינה לים הגדול אלא ג' ימים קודם לשבת וכו'.
|
|
ובסוף אותה פרשה בפיסקה רד מסיים הספרי "עד רדתה אפילו בשבת". זהו נוסח הספרי בשתי הפיסקאות, תוך השמטת הדברים שאינם נוגעים לעניינינו.
כמה הלכתא רבוותא אנו למדים מהספרי הזה. א) מצאנו את המקור להלכה שצריכים להתחיל ג' ימים קודם לשבת, שנלמדת מהמקרא "ימים רבים". ב) מתברר הפירוש של הפיסקה בבבלי ואם התחילו אין מפסיקין, שהכוונה אם התחילו בהיתר ג' ימים קודם לשבת ונכנסה השבת באמצע, אין מפסיקין את המצור בגלל השבת, שכן מפורש בגירסת הספרי: "ואירעה שבת להיות אין השבת מפסקת מלחמתה". וזה נוגד את מה שהוכחנו מהתוספתא בעירובין שהכוונה אם התחילו באיסור. וקשה להידחק בלשון התוספתא ולפרש: ואם התחילו (כלומר ג' ימים קודם) אפילו בשבת אין מפסיקין, שאין הלשון הולמתו לפירוש זה. נמצינו למדים מזה שישנה מחלוקת בהלכה זו כאשר התחילו באיסור או בשבת עצמה. אם ממשיכין או לא, לדעת התוספתא ממשיכין המצור ולדעת הספרי אין ההלכה זו מפורשת כאן. ג) אנו למדים מדרשות אלו שבספרי, את הטעם של התוספתא והירושלמי הקובעים הלכה זו של ג' ימים קודם לשבת רק במלחמת הרשות ולא במלחמת מצווה. משום שהפרשה הזאת בה נרמז על ג' ימים קודם לשבת כמו שנאמר "ימים רבים", עוסקת במלחמת רשות. משום שנאמר "כי תצור", משמע אם תצור, כלומר כאשר תרצה בכך, וזוהי מלחמת הרשות. אבל על מלחמת מצווה לא היה הכתוב אומר "כי", משום שחייבים להלחם בה. וכן מצינו תמיד בספרי לעניין מלחמה הדורש לשון "כי" למלחמת הרשות, כעין שמצינו שם בפיסקה קצט: |
"כי תקרב אל עיר - במלחמת רשות הכתוב מדבר",
|
| ובפיסקא קצ: |
"כי תצא למלחמה על אויביך",
|
| ובפיסקא ריא: |
"כי תצא למלחמה וכו'"
|
|
(והרמב"ם החולק על הספרי מסתמך לכאורה על שיטת הבבלי ש"כי" משמש בד' לשונות. גיטין צ, א). התוצאה מדרשה זו היא שרק במלחמת הרשות יש להתחיל ג' ימים קודם לשבת, אבל במלחמת מצווה מתחילין אפילו בשבת עצמה. כמבואר בירושלמי ומרומז בתוספתא עירובין פ"ג.
ויש להבין את דרשת הספרי בתחילה: אל עיר ולא לכרך; אל עיר ולא לכפר, שאין לו מובן. ולא ראיתי פירוש מחוור בדרשה זו. אבל יש לפרש כי השיעור ג' ימים הוא משום שיש בג' ימים אלו כדי לכבוש העיר, כפי' רבנו הלל להלן, ולא יצטרכו להלחם ולחלל השבת, ושיערו כן בעיר, אבל בכרך הגדול מעיר לא מספיק ג' ימים, ובכפר אין צורך בג' ימים שאפשר לכבשו בפחות מזה. השינוי הנוסף שאנו מוצאים בספרי לפי הנוסח שלנו, כי דרשת שמאי הזקן אינה מוסבת לכאורה על "עד רדתה", אלא לקביעת ההלכה שבבלי ושבספרי, שאם התחיל ג' ימים קודם לשבת ואירעה שבת באמצע אין השבת מפסקת מלחמתה. אלא שבכל זאת ברור גם מהספרי שהכל מתבסס על הדרשה של עד רדתה - אפילו בשבת, האמור בסוף כל אותה פרשה ובסוף פיסקה רד. ולהלן יתברר שדרשת שמאי בכל זאת קאי על הסיפא, דהיינו על עד רדתה. דעת הראשונים בטעם ג' ימים קודם השבת |
"משום בטול מצות עונג שבת, בכל ג' ימים הויא להו שינוי וסת משום נענוע הספינה וכו'".
|
| ומסיק שם: |
והוא הדין שאין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם לשבת משום דלא מיתהני להו מיכלא ומשתיא תוך ג' ימים משום טרדא ופחדא דליבא ולבתר תלתא יומי פרח פחדייהו ומקימי ליה לעונג שבת.
|
| וכן סובר הרמב"ם בפ"ל מהלכות שבת הלכה יג, שכתב: |
אין צרין על עיירות של עכו"ם פחות מג' ימים קודם השבת, כדי שתתיישב דעת אנשי המלחמה עליהן ולא יהיו מבוהלין וטרודים בשבת
|
|
(והראשונים הביאו ג"כ את הפירוש הזה בין האחרים, ראה ריטב"א והמאירי).
משיטה זאת של פירוש הרי"ף יוצא שבמלחמת מצווה אין צריך להתחיל ג' ימים קודם לשבת, שהרי הרי"ף בעצמו מפרש את האמור בברייתא לעניין ספינה בד"א לדבר הרשות, אבל לדבר מצווה מפליגין, והיינו טעמא דלדבר מצווה שרי משום דפטירי ממצות עונג, דאמר מר העוסק במצווה פטור מן המצווה. ומאחר שכן, הוא הדין לעניין ההלכה השניה של מצור, שגם היא באה מאותו טעם, אם זו מלחמת מצווה בודאי שפטור מעונג שבת בגלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. וזה זהה עם הירושלמי, התוספתא העירובין והספרי הנ"ל. אבל להלן יתבאר שאין כן דעת הרמב"ם בעניין מצור כמו שנראים דבריו בפרק ב' מהלכות שבת הלכה כה ובהלכות מלכים פ"ו הלכה יא (וראה בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' עז בנושא זה). שיטה אחרת בזה היא של הר"ח שפירש על אתר במס' שבת לעניין ספינה שהברייתא מדברת בספינה גוששת שאין במים י' טפחים ומשום תחומין גזרו, אבל למעלה מי' טפחים לא גזרו. והעידו הראשונים ז"ל שכך פירש בהלכות בתחילה גם הרי"ף, וחזר בו בתשובה ופירש כנ"ל. ופירושו של הר"ח מוסב, כמובן, רק על ספינה ואינו שייך כלל למצור שנשאר בלא טעם. או שמסתמך על דרשת הספרי הנ"ל מבלי להזכירו, ולא הזכיר כלל הר"ח בפירושו לתלמוד הברייתא במצור. שיטה שלישית בזה היא של בעל המאור בהשגותיו על הרי"ף, שכתב טעם אחד לספינה ולמצור, |
"דכלהו מקום סכנה הוא וכל שלשה ימים קודם לשבת קמי שבתא מקרי, ונראה כמתנה לדחות את השבת, מפני שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש, והוא הדין להפריש במדבריות וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת".
|
| וכן כתב המאירי הטעם לעניין מצור: |
"שאי אפשר בלא חלול שבת ובשיעור זה צריך ליתן לב על השבת, ואם התחילו אין מפסיקין שנא' עד רדתה אפילו בשבת, ואפי' במלחמת הרשות ואין צריך לאמר לדבר מצווה. ובמדרש אמרו לא כבש יהושע את יריחו אלא בשבת".
|
|
ומה שכתב "ואין צריך לומר לדבר מצווה" לקחו מהרמב"ם בפ"ב הנ"ל, ולהלן יתברר הדבר. ומה שכתב בשם המדרש כן הוא גם בירושלמי על אתר כמבואר לעיל. וכל הראשונים לא הזכירו את דרשת הספרי המכוונת למצור וגם לספינה, וגם אם נאמר שהיא אסמכתא בעלמא היה להם עכ"פ להזכירה, כי היא מלמדת על כל ההלכה הזאת ומהווה מקור לברייתא זו.
שיטת הרמב"ם בדיני מצור ולחימה בשבת |
"צרין על עיירות העכו"ם שלשה ימים קודם לשבת. ועושין עימהן מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשין אותה, ואע"פ שהיא מלחמת הרשות. מפי השמועה למדו עד רדתה אפילו בשבת, ואין צריך לומר במלחמת מצווה. ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת".
|
|
מדברי הרמב"ם אלו אנו למדים כמה דברים. א) שהרמב"ם פירש לכאורה את הפיסקה בבבלי "ואם התחילו אין מפסיקין" כמו שנראה מהספרי, שאם התחילו בהיתר ג' ימים ונכנסה שבת אין מפסיקין את המצור. ב) שלמד מסוגית הירושלמי או מהספרי כי הברייתא מדברת במלחמת הרשות, כי מהבבלי אין להוכיח זאת. וכן ברור שהעתיק מהירושלמי את ההוכחה מיריחו שנכבשה בשבת. ג) הרמב"ם חולק על הירושלמי המחלק בין מלחמת הרשות למלחמת מצווה והוא אינו מחלק ביניהן כלל, אלא לדעתו שתיהן שוות שאין מתחילין פחות מג' ימים קודם לשבת. כן משמע מנוסח הדברים שבהלכה הנ"ל ברמב"ם. ושיטתו נוגדת גם את הספרי והתוספתא מהם ג"כ נראה שיש לחלק בעניין ג' ימים בין רשות למצווה כמו שהוכחנו לעיל. אלא שהמגיד משנה שציין את הספרי כמקור לרמב"ם הבין שהספרי לא בא למעט מלחמת מצווה מחובת ג' ימים אלא הוא הדין למלחמת הרשות שאין מפסיקין. הסתירה בדברי הרמב"ם בחובת ג' ימים לפני השבת |
"צרין על עיירות גויים בשבת, ועושין עימהם מלחמה בשבת שנאמר עד רדתה ואפילו בשבת, בין מלחמת מצווה בין מלחמת רשות".
|
| והסתירה בולטת ביותר, שלפי נוסח מקורי זה אין נזכר כלל דין ג' ימים קודם לשבת, אלא בין מלחמת מצווה ובין מלחמת הרשות מתחילין אפילו בשבת. וזה סותר את כל המקורות ואת דבריו הוא בהל' שבת הנ"ל. לכן הגיה הכ"מ בהל' מלכים וגורס: |
"צרין על עיירות של עכו"ם ג' ימים קודם לשבת ועושין עימהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת".
|
| ונוסח זה של הכ"מ מתאים להאמור בהל' שבת. והשאלה א"כ למה היה הרמב"ם צריך להכפיל ולשלש את ההלכה הזאת, בפ"ל בהל' שבת, ובפ"ו מהל' מלכים, שהכל כלול במה שכתב בפ"ב מה' שבת הנ"ל, פרט לנימוקו של הרי"ף לדין ג' ימים קודם לשבת, שפירשו הרמב"ם בפ"ל ולא בפ"ב. והלחם משנה רוצה לקיים את הנוסח שבהל' מלכים ומפרש שגם הרמב"ם מחלק בין מלחמת מצווה שם מתחילין אפילו בשבת, לבין מלחמת הרשות, שם צריך להתחיל ג' ימים קודם, כשיטת הירושלמי והתוספתא והספרי. אבל מאחר ואין לשון הרמב"ם הולם פירוש זה, כי בהל' מלכים קובע הרמב"ם את ההלכה "בין מלחמת מצווה בין מלחמת רשות", ובהל' שבת כתב: |
"ואע"פ שהיא מלחמת הרשות... ואין צריך לומר במלחמת מצווה",
|
|
משמע שאינו מחלק ביניהן, אלא בין מלחמת מצווה ובין מלחמת הרשות מתחילין שלשה ימים לפני השבת. והלחם משנה נדחק מאד ליישב דברי הרמב"ם לפי פירושו ושיטתו, ולא העלה דבר מחוור.
והנה נימוקו של הרי"ף והרמב"ם הנ"ל, בדבר החובה להתחיל ג' ימים קודם השבת, מתמיה מאד. וכי יעלה על דעתנו בעת מלחמה ממש על יעדי האויב, לדאוג לעונג שבת של החיילים? שיוכלו לקיים עונג שבת לאכול ולשתות ללא מורא ופחד ולא יהיו מבוהלים וטרודים בשבת? וכי אפשר להעלות על הדעת שתוך כדי לחימה, גם אם התחילו את המלחמה שלשה ימים קודם אלא שנלחמים גם בשבת, שיעסקו החיילים בעונג שבת, ולא יהיו טרודים ומבוהלים? הרי הסכנה מרחפת על ראשם, ומתקדמים לקראת יעדי האויב, ואין להפסיק בגלל עונג שבת את הקרבות, ככתוב באותה ברייתא עצמה בבבלי שאם התחילו אין מפסיקין, וכן כתוב במפורש בספרי הנ"ל: |
"ואם הקיפוה ואירעה שבת להיות אין השבת מפסקת מלחמתה",
|
|
וכי אז אין דאגה אחרת אלא לעונג שבת? ולא נראה לומר שההלכה של ג' ימים קודם לשבת מבוססת על ההנחה שהמלחמה, או לפחות הקרב העיקרי לכיבוש העיר, יגמר תוך כדי ג' הימים שלפני שבת, ויצא שבשבת עצמה יהיו פנויים מכל טרדות הלחימה. מי יוכל לערוב לזה שתגמר בפרק זמן זה דווקא, אלא כמו שבספינה לא חייבו להפליג ג' ימים קודם, אלא כדי שיתרגלו לים, כך גם במלחמה הכוונה שיתרגל למלחמה תוך ג' הימים הראשונים, והשאלה היא וכי כל כך חשוב עונג השבת עד שכל תכנוני המלחמה חייבים להתבסס על כך שיבטיחו לחיילים לקיים עונג שבת. ונראה, כביכול, שחילולי שבת ממש הנגרמים בעקבות המלחמה לא איכפת לנו כלל, אלא רק עונג שבת, שאם לא כן היה לנו יותר לקבוע כנימוק לג' ימים לפני שבת כדי למנוע מהחיילים חלול שבת בלחימה, ולא להבטיח שלא יהיו מבוהלים וטרודים ולא יוכלו להתענג בשבת. אמנם מפירוש רבנו הלל על הספרי שופטים בפיס' רג משמע שהתכנון הוא שתוך ג' ימים יגמר המצור ושוב לא יצטרכו לחלל שבת שכ' שם: אין צרין על עיר גוים פחות מג' ימים וכו' כי היכי דלא ליחללו השבת, וזוהי שיטה חדשה ולא מצאתי לה חבר בראשונים, אבל כבר פירשנו לעיל עפי"ז דברי הספרי האחרים.
ההבדל בין מצור למלחמה לדעת הרמב"ם |
"וצרת עליה - אף להרעיבה אף להצמיאה וכו'",
|
|
ולאחר שעולים ומתיישבים על המצור והעיר מוקפת, אין כל צורך באופן רגיל לחלל שבת, מאחר וחייבים רק לשמור שלא יפרצו אנשי העיר את המצור, ושלא לתת לתגבורת להגיע. ובדרך כלל יתכן שקט מוחלט לתקופת מה במצור, אם לא מתלקחים קרבות ממש מצד אנשי העיר, ולכן חייבו חכמים להתחיל במצור ג' ימים קודם כדי שיספיקו להתארגן שם במקום, ולהתרגל לתנאי החיים שבשדה סביב העיר, ואז יוכלו בהחלט לשבות בשבת ולקיים עונג שבת כהלכתו, מאחר ופרט לשמירה שקטה, אין כל פעולות בגזרה בתקופת המצור.
אבל כאשר אין מתכוננים להכניע את העיר באמצעות מצור, אלא ע"י הסתערות וקרב, מותר להתחיל בה אפילו בשבת עצמה, כי מלחמה דוחה שבת אפילו בתחילה, בין מלחמת מצווה ובין מלחמת הרשות, ככתוב עד רדתה - אפילו בשבת. אם כי הפרשה הזאת מתחילה שם "כי תצור" ימים רבים, וממנו למדו שיעור ג' ימים לתחילת המצור, לבסוף בעת הכניעה כתוב "אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה", שהכוונה לדעת הרמב"ם במלחמה אקטיבית ולא רק באמצעות מצור, ולכן מותר להתחיל אפילו בשבת. לפי זה אפשר להבין כפילות דברי הרמב"ם: |
"צרין על עיירות הגויים ג' ימים קודם לשבת"
|
|
- זהו במצור כאשר אין שם פעילות קרבית ממש, אלא יושבים מסביב לעיר, ולא התירו להעלות על המצור בתחילה בשבת כי אין שם מלחמה הדוחה שבת. והשיעור ג' ימים הוא כדברי הרי"ף והרמב"ם שיוכלו להתענג בשבת שעל המצור, ולא יהיו מבוהלים כבימים הראשונים שעדיין לא התרגלו לתנאי המצור לגיזרה ולאויב, אבל לאחר ג' ימים יוכלו לשבות בנחת ללא קרבות וללא בהלה.
אבל ביחס ללחימה ממש אין שם הגבלה של ג' ימים קודם לשבת, אלא כלשון הרמב"ם: |
"ועושין עמהן מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת".
|
|
רוצה לומר שאם כוונתנו לכבוש העיר באמצעות לחימה ממש, מותר להתחיל בה אפילו בשבת. והביא ראיה מ"עד רדתה" ומיריחו שלאחר נפילת החומה ביום שבת נלחמו ממש ביושבי העיר, ומלחמה זו דוחה שבת.
יוצא לפי זה לדעת הרמב"ם ששתי הלכות הן: האחת של מצור - שם בין במצווה ובין ברשות אין להתחיל אלא ג' ימים קודם לשבת. והשניה של מלחמה ממש, שם בין במצווה ובין ברשות נלחמים אפילו בשבת ומתחילין אותה בשבת. אי זהות בין הרמב"ם לירושלמי |
"ואעפ"י שהיא מלחמת הרשות, מפי השמועה למדו עד רדתה ואפילו בשבת, ואין צריך לומר במלחמת מצווה",
|
| משמע שהוא סובר ש"עד רדתה" מוסב על מלחמת הרשות כדרשת הספרי. ומפרש כנראה, שאין הספרי בא למעט מלחמת מצווה, אלא רבותא השמיענו שאפילו מלחמת הרשות דוחה שבת. ואם כנים אנחנו בזה, יתכן שגם התוספתא בעירובין הנ"ל אינה באה למעט מלחמת מצווה שאינה זקוקה לג' ימים קודם, אלא להודיענו שאפילו מלחמת הרשות דוחה שבת אם התחילו ג' ימים קודם לשבת. כן מתברר מסגנון זה של הרמב"ם, אלא שמהספרי הנ"ל לא נראה לחלק בין מצור למלחמה, שכן שנינו שם: |
ואין צרים על עיר תחילה בשבת ואם הקיפוה ואירעה שבת להיות אין השבת מפסקת מלחמתה...
|
| הרי פתח במצור וסיים במלחמה, משמע שהם זהים ודין אחד להם. וכן משמע ממה שמסיים הספרי זו א' מג' דברים שדרש שמאי הזקן, ובודאי הכוונה לדרשה של עד רדתה אפילו בשבת, שהיא דרשת שמאי הזקן כמבואר בבבלי שבת יט. אמנם הספרי מביא לדרשה זו אחרי כן בסוף פיסקה ר' ולא נזכר שם שהיא של שמאי הזקן, אבל מסגנון העניין נראה שזוהי בתחילת כוונת הספרי, ומאחר ומביא ראיה מכאן למצור שמע מינה שזהו מצור זוהי מלחמה. אבל מדברי הרמב"ם יש מקום לומר שמחלק בין מצור למלחמה, שבשני המקומות גם יחד הן בהל' שבת והן בהל' מלכים כפל את דבריו ונקט הלשון: |
צרין על עיירות גויים... ועושין עימהן מלחמה.
|
|
ראיה מכרעת להבחנה זו יש למצוא בדבריו בפרק ב' מהל' שבת הלכה כג בנדון ההפוך: גויים שצרו על עיירות ישראל וכו'. כתב הרמב"ם: |
ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות, או שערכו מלחמה, או שצרו סתם, יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת.
|
|
משמע שמצור לאו היינו מלחמה.
ברם ישנה אפשרות אחרת להסביר דברי הרמב"ם, שכוונתו שהמצור אמנם חייב להתחיל ג' ימים קודם לשבת, אבל מדרכו של מצור שלא בכל יום מגיחים קרב עם האויב או מנגחים החומה, ואפשרי היה הדבר להמנע מלהגיח קרב עם האויב ביום השבת, מאחר והמדובר כשהיזמה בידינו, ואנו יכולים לבחור לעצמינו את הזמן המתאים לכך. לכן השמיענו הרמב"ם שאין כל מניעה להגיח קרבות במצור גם ביום השבת, ואין חובה להימנע מכך, גם כאשר אפשר לדחותו למחרת. והכל כאשר כבר יושבים על המצור ג' ימים קודם, אבל להתחיל במלחמה בשבת ללא מצור מוקדם ג' ימים קודם, יתכן שאסור לדעת הרמב"ם, אם כי אין לנו ראיה ברורה לכך. גם לפי פירוש זה במצור לבד כל שעלו עליו לפני כן, קיימת אפשרות להימנע מחילול שבת ביזמתנו ואפשר לקיים עליו עונג שבת, כל שהחליטו לא לגלות פעילות בשבת, או אותם הכוחות שאינם לוקחים חלק בהסתערות, ובכל פעילות יזומה כל שהיא. רק מלחמת מגן היא מלחמת מצווה אפשרית בזמן הזה - לדעת הרמב"ם א) השמדת ז' עממין, ב) מלחמת עמלק, ג) עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. אבל כיבוש הארץ אינו לדעת הרמב"ם מלחמת מצווה. זוהי דעת הרמב"ם גם בספר המצוות שלו. והרמב"ן חולק עליו בזה וסובר שנצטווינו לרשת הארץ וכו'. לרמב"ם יוצא שלא יתכן בזמן הזה שמצור שלנו על עיירות גויים יחשב כמלחמת מצווה, אלא בעזרת ישראל מיד צר בלבד. כי באשר מלחמה נגד ז' עממין, כבר כתב והורה הרמב"ם בפ"ה ד' שם, "כבר אבד זכרם". ובאשר למלחמת עמלק גם הוא אבד מאתנו אם כי הרמב"ם לא הזכיר זאת כלפי עמלק. נוסף על כך כתוב בהגה"מ בפ"ה מהל' מלכים אות א': |
מצווה זו אינה נוהגת עד ימות המשיח, לאחר כבוש הארץ, שאמר "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב... תמחה את זכר עמלק".
|
| והרמב"ם בודאי אינו מתייחס בהלכות שבת ובהל' מלכים אך ורק לימות המשיח. האפשרות היחידה להתלקחות מלחמת מצווה בזמן הזה היא אפוא בעזרת ישראל מיד צר. ויתכן גם כן פתיחת מצור על עיר של גויים כעזרת ישראל מיד צר, כגון שנשקפת סכנה לתושביה היהודיים שעל עיר מסוימת. ובכדי להצילם חייבים אנו לכבוש את העיר, או שהקיפו גויים עיר יהודית ובכדי להקל על אנשי העיר, החלטנו לפתוח חזית חדשה על עיר אחרת של גויים, למשוך לשם את כוחות האויב, וע"י כך תבוא הקלה לעיר היהודית הנצורה. ובמקרה כזה של מצור בודאי שאין לחייב פתיחת המצור ג' ימים קודם שבת. ולמה הדבר דומה למה שכתב הרמב"ם לעניין פקוח נפש בפ"ב ה"ג: |
"ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם".
|
| והוא הדין בפתיחת מצור על עיר ג' ימים למען הבא עזרה והקלה על עיר יהודית אחרת, הנמצאת במצור, שמותר להתחיל בשבת, משום שאסור להתמהמה בכך. ובמפורש כתב הרמב"ם שם בהלכה כג: |
"ומצווה על כל איש ישראל שיכולים לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת, ואסור להתמהמה למוצאי שבת".
|
|
במצור מעין זה בודאי יודה הרמב"ם שמותר להתחיל גם בשבת.
הקרב הגדול של פרחי הכהונה באנטיוכיה ביום הכיפורים |
ושמע יוחנן כהן גדול בת קול יוצא מבית קודש הקדשים ואומרת: נצחו טלייא דאגחו קרבא באנטוכיה. וכתבו אותה העת ונתנו בו זמן וכיוונו שבאותה שעה הייתה. ובתוספתא כתוב: ואותה שעה הייתה שנצחו.
|
|
מנוסח זה ברור שלא הודיעה בת קול על ניצחון שאירע יום קודם. אלא שבעת הניצחון ממש נשמעה הבת קול בבית קדשי הקדשים. ובבלי הנוסח: |
יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר: נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא.
|
| ואם שמע כהן הגדול את הבת קול בהיותו בבית קדשי הקדשים ברור שזה אירע ביום הכיפורים, ואם הבת קול נשמעה בשעת הניצחון ממש מתברר שנלחמו הנערים ביום הכיפורים באנטוכיה. ורש"י כתב כן במפורש: |
נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באטוכיא - שהלכו פרחי כהונה בני בית חשמונאי להלחם עם יונים לפני יום הכיפורים, ונלחמו ביום הכיפורים ושמע יוחנן בת קול כשהיה עובד עבודת יום הכיפורים.
|
|
אנו מסיקים מכאן, שנלחמו מחוץ לגבולות א"י ביום הכיפורים עצמו. ולא הייתה יכולה זו להיות מלחמת מצווה אלא א"כ המטרה שלה הייתה עזרת ישראל מיד צר. כלומר מלחמת מגן להגן על הישוב היהודי בא"י, ע"י פגיעה ישירה במרכז הכוח של היונים שהיה באנטוכיה. ולמרות שההתקפה הזאת הייתה יזומה על ידינו, בכל זאת יכולה היא להיחשב כמלחמת מצווה מטעם עזרת ישראל מיד צר, גם לעניין היתר להתחיל בה ביום הכיפורים עצמו. או שהיונים באנטוכיה הצירו ליהודים שם ובאו פרחי הכהונה לעזור להם והיה זה פקוח נפש שנצטוו לא להתמהמה ולא להשהות את מלחמתם לאחר יום הכיפורים. ברם מרש"י משמע שמפרש כי התחילו את מלחמתם זו לפני יום הכיפורים, ולכן מותר היה להם להמשיך בהתקפתם ביום הכיפורים בין שהייתה זו מלחמת מצווה ובין מלחמת הרשות. מאחר ולדעת הבבלי אין הבדל בין זו לזו. תמיד צריך להתחיל ג' ימים קודם לשבת, וה"ה ביחס ליום הכיפורים אין מפסיקין את המלחמה כל שאירע יום הכיפורים באמצע. מרש"י נראה חידוש נוסף, שהתחלת המלחמה אין משמעותה פתיחת הקרב ממש. אלא כל שהחל הכוח לנוע לקראת המערכה לפי השבת, בהתאם להלכה שצריך ג' ימים קודם, נקראת זו התחלה, ומותר להם אחרי כן להתקיף בשבת. שהרי כתב שם רש"י שהלכו פרחי כהונה... להלחם עם יוונים לפני יום הכיפורים, ונלחמו ביום הכיפורים וכו'. משמע שהליכה זו לחזית נכללת בזמן של ג' ימים. אם כי לא הזכיר שם רש"י כלל פרק הזמן הזה של ג' ימים קודם. ויש לפרש את דברי רש"י ז"ל באופן אחר. נוסף על כך יש לעורר בעיה אחרת בנושא זה. מה דינה של מלחמה ממושכת שיש בה הפסקות מטודיות, או הפסקות אחרות תוך תקופת המלחמה, האם הולכים אחרי ההתחלה הראשונה של פתיחת המלחמה, ואחרי כן מותר להתחיל קרב חדש בשבת, או שכל קרב נידון לעצמו וחייבים להתחיל בו ג' ימים קודם. אין בידינו הכרעה בנידון זה. אבל הדעת נוטה שכל מלחמה שיש לה אופי אחיד נגד אויב מסוים. הולכין אחרי פתיחתה הראשונית, ולא אחר קרב וקרב וכל גיזרה וגיזרה לעצמה. מלחמת מגן פותחין אפילו בשבת - שאר המלחמות ג' ימים קודם אבל מלחמת רשות, פסיקה לן, שתמיד יש להתחיל ג' ימים קודם, מאחר ואין בה משום עזרת ישראל מיד צר ולא משום הגנה עצמית. לכן בהל' שבת פ"ב שראש ועיקר דבריו נסובים על מלחמת רשות, ומלחמת מצווה משתמעת מהסיפא הוא קובע שצריך להתחיל ג' ימים קודם השבת, כי באופן עקרוני ולהלכה יתכן גם בשל מצווה החובה להתחיל ג' ימים קודם, כגון בשאר מלחמות מצווה, פרט לעזרת ישראל מיד צר. לעומת זאת בהל' מלכים, שאינו מזכיר ההלכה של ג' ימים קודם השבת, שם נסוב ראש דבריו על מלחמת מצווה, ורק בסוף מזכיר מלחמת הרשות, משום שבמלחמת מצווה של הרישא שבודאי כוונתו בזו, שנוהגת בזמן הזה, לא יתכן להפעיל הלכה זו של ג' ימים קודם, כנ"ל. ובמלחמת הרשות שבסוף דבריו לא התכוון אלא להתיר הלחימה והכבוש הסופי של העיר בשבת, שכן מביא הדרש של "עד רדתה" שהכוונה להסתערויות שאחרי תחילת המצור. ולחימה בודאי דוחה שבת כאשר התחילו כבר במצור, ובזה אין כל הבדל בין מלחמת רשות למלחמת מצווה. היתר הלחימה בשבת אינו מבוסס על פקוח נפש השקפת ההלכה נוגדת את ההשקפה ההיסטורית "עד רדתה" - אפילו בשבת, כקטגוריה מלחמתית |
"ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם".
|
|
והדברים אמורים לא רק במלחמת מצווה אלא גם במלחמת הרשות, שלאחר שהוחלט על כך ע"י הסמכות המתאימה, נהפכת גם היא כמצווה מן התורה על כל איש מישראל, פרט לאלו שהתורה פוטרתם מכך. לדעת הרמב"ן בספר המצוות שיסוד המצווה הנהוגה לדורות הינה מצות כבוש הארץ מידי זרים, יתכן שהיא גם המהווה גורם להיתר הלחימה בשבת, למרות שהיא מלחמת הרשות, מאחר ואנו פוסקים שכל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית הדין, הרי זה כיבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר, והוא שכבשו אחר כיבוש כל א"י האמורה בתורה כלשון הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ה' הלכה ו'.
לכן יכולים אנו להסביר ולאמר, כמו שמסביר רש"י במס' יומא פב, ב הטעם של פקוח נפש דוחה שבת: |
"לפי שחביבה נפשן של ישראל לפני המקום יותר מן המצות, אמר הקב"ה תבטל המצוה ויחיה זה",
|
|
כך נראה שחביב שלטונם של ישראל על א"י, ועל כל הנספח עליה, יותר מן המצווה של שמירת שבת אחת, מאחר ואנו רואים שכיבוש שטח מסוים והוספתו לא"י תחת שלטון ישראל דוחה שבת מטעם "עד רדתה".
מצות לחימה דוחה פקוח נפש |
"מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא, שנאמר "כרמי שלי לפני האלף לך שלמה" - למלכותא דרקיע, "ומאתים לנוטרים את פריו" - למלכותא דארעא".
|
| ופירשו שם בתוס': |
"דקטלא חד משיתא בעלמא וכו' בהוצאת למלחמת הרשות קאמר".
|
|
משם נראה כי אין זו אסמכתא בעלמא מהמקרא של שיר השירים, אלא דרשה הלכתית ממש, שממנה נלמד ששמואל סובר ששלמה האמור שם הוא קודש.
נמצינו למדים, שגם במלחמת הרשות מותר לתכנן את אחוז האבדות עד ששית מכלל היוצאים למלחמה, או אפילו מכלל האוכלוסיה כולה, ועד אחוז זה אין המלכות נענשת על כך. כי זהו אחוז האבדות המותר במלחמת הרשות. אבל כאשר הערכת המצב קובעת מראש שעלול ליפול אחוז גבוה יותר מזה, אסור לצאת למלחמה אם היא של רשות, הא בשל מצוה אין אחוז הגבוה של האבדות המשוערות מראש, מהווה הגבלה לפתיחת המלחמה. ומאחר שלמדנו שמלחמה דוחה פקוח נפש, ופקוח נפש דוחה שבת, על אחת כמה וכמה שמלחמה דוחה שבת, בתור מצוה כשלעצמה, ולא מטעם פקוח נפש שבה. מקורות הלכתיים למצות הלחימה הטעם הראשון מאחר שהמלך הוא הסמכות להכרזת המלחמה, אמנם לאחר שנמלך בסנהדרין והוא מצווה לעם להתפקד ולצאת למלחמה, כמבואר ברמב"ם, הרי בתוקף הצו המלכותי הזה מחויב כל אחד לצאת למלחמה וכל מי שמיפר את צויו של המלך זה יכול להחשב כמורד במלכות עפ"י דין תורה. כמו שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' מלכים הל"ח: |
כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו. אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה, ואם רצה להרגו יהרג, שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך.
|
| והסברנו במקום אחר שכוונת הלכה זו, לא רק כאשר המלך מצווה לאדם מיוחד הוראה מיוחדת, אלא גם כאשר המלך מוציא תקנות המחייבות את הכלל לעשות מעשה כל שהוא לתועלת סדרי המדינה אזי כל המיפר הוראה זו עלול להחשב כמורד במלכות, ובידי המלך להעניש אותו על כך כראות עיניו, כי אין המלך קשור לעונש קבוע על העבירות המלכותיות, אלא רשאי לנהוג לפי ראות עיניו, כמבואר ברמב"ם שהרשות בידי המלך להרגו ולא חובה. לכן רשאי לקבוע סוגי העונש לפי ראות עיניו, ולצורך תיקון סדרי המדינה. וזוהי כוונת הרמב"ם בפ"ד הל"י שם: |
"שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו",
|
|
שרשאי וחייב לקבוע חוקי יסוד לתקון סדרי המדינה. וכן כתב בפ"ב מהל' רוצח ושמירת נפש ה"ד.
ובמקום אחר בררנו שעיקר הסמכות למורד במלכות חייב מיתה, נובע מכוח היות המלך מפקד הצבא, ועפ"י דין נחשב העם כולו כצבא כלפי חובותיו למלך כדלהלן, והוא רשאי וחייב להטיל משמעת מיוחדת על הצבא, ולכן קבל סמכות זו יהושע בן נון, למרות שלא היה מלך ממש. כמבואר במדרש רבה בפ' אמור פ' כו ז, הקורא את שאול "מלך ראשון שיעמוד על בניך". וכן משמע במס' סוכה כז ב: |
"אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט" וכו'
|
| (ראה שם ברש"י ובמדרש תדשא פ"ח שדבריו סותרים את דברי רש"י). ואם כי ישנם מקומות בתלמוד ובמדרש אשר בהם נקרא משה רבינו מלך, כמבואר בזבחים קב א "יבמה מלך", וכן אצל יהושע, כדמשמע מהרמב"ם מלכים פ"א ג', כבר ביררנו במק"א שהמלכות מתחלקת לשנים: קדושת המלך כאיש, שהתחיל משאול שנמשח לכך, והשלטון שלו על העם שמקבל כל שופט בישראל. וכך דרכם של חז"ל שכל בעל שררה גבוהה היה נקרא מלך, ומאחר שעיקר המקרא המשמש ביסוד לדין מורד במלכות חייב מיתה: |
"כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת" -
|
|
נאמר אצל יהושע, שלא היה מלך, אלא נתמנה כמפקד הצבא וכאחראי לכבוש הארץ, יש ללמוד מכך שסמכות זאת נובעת מטעמים צבאיים ומסמכויות פיקודיות של יהושע בן נון על הצבא או על העם כולו, כי לא הייתה אז הבחנה כזאת בין הצבא לעם, מאחר וכל העם התפקד והתקדם לקראת משימת הכיבוש.
הטעם השני למצות הלחימה במלחמת הרשות יכול לכאורה להתבסס גם על האזהרה של "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט), שדרשו במס' סנהדרין עג א: |
"מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? ת"ל לא תעמוד על דם רעך".
|
| וכן פסק הרמב"ם בהל' רוצח ושמירת נפש פ"א הל' יד שכתב: |
"כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך".
|
| ומלחמת הרשות לפני שפתחו במלחמה הרי אין שם בעיית הצלה ועזרת ישראל מיד צר, ולכן אינה מלחמת מצווה. אבל לאחר שנכנסו למלחמה או שהחליטו עליה כבר ברור שכל חייל נוסף בכוחו להקל על בצוע המשימה, וממילא יביא הצלה לאחרים וימנע שפיכות דמים, ולכן מוזהר על כך מטעם "לא תעמוד על דם רעך". ומפי קבלה הוא מוזהר מטעם: |
"ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם"
|
|
כלשון הרמב"ם הנ"ל, שהמדובר בין במלחמת מצווה ובין במלחמת הרשות. אלא שאם המצווה הייתה רק מטעם אזהרה זאת של לא תעמוד וגו', לא היינו יכולים להפעיל על המלחמה הזו ההיתר של "עד רדתה", מאחר ומצווה זו של לא תעמוד וגו' קשורה יותר למצות פקוח נפש הדוחה שבת, והיא יותר קטגוריה אזרחית של חובת ההצלה של בודדים ואינה מיוחדת למלחמה. ולכן אין אפשרות להפעיל עליה קטגוריה מלחמתית מיוחדת של "עד רדתה", חייבים אנו אפוא להסיק כי הנימוק הראשון של חובת הלחימה מטעם הצו המלכותי הוא הגורם להפעלת ההיתר של "עד רדתה" במלחמת הרשות, כי המצווה אינה מטעם הצלה ופקוח נפש, אלא מטעם הסמכות המלכותית לחייב להישמע לדבר המלך והסנהדרין, ומטעם חובת מסירות הנפש להשגת הניצחון המוטלת על כל יוצא צבא בישראל, כמבואר לעיל.
במלחמה יזומה: היתר חלול שבת במלחמה עצמה, ולא בהכנות פעולות ההגנה השוטפת בשבת מטעם פקוח נפש |
"אמר רב יהודה אמר רב נכרים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת. תניא נמי הכי נכרים שצרו וכו'. במה דברים אמורים כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת".
|
| בסוגיית הבבלי אין ריכוז כל הנושא. אבל בתוספתא עירובין פ"ג שנו במרוכז את כל בעיות ההגנה, המצור וההצלה בשבת. מקודם שנו שם: |
גויים שבאו על עיירות ישראל יוצאין עליהם בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, אימתי בזמן שבאו על עסקי נפשות וכו'. בראשונה היו מניחין את זינן בבית הסמוך לחומה פעם אחת חזרו עליהם וכו', התקינו שיהא כל אחד ואחד מחזירו בביתו.
|
| אחרי כן שנו שם בתוספתא: |
מחנה היוצאת למלחמת הרשות אין צרין על עיר גוים פחות מג' ימים וכו'. ואחרי כן עיר שהקיפוה גויים או נהר וכן ספינה המטרפת בים וכן יחיד שהוא נרדף מפני גויים וכו' הרי אלו מחללין עליהן את השבת ומצילין את עצמן.
|
|
מכל זה ברור שההלכה הזו של נכרים שצרו על עיירות ישראל, מטעם פקוח נפש נגעו בה, ומטעם האזהרה לא תעמוד על דם רעך כיתר מעשי ההצלה הנמנים שם בתוספתא, במשנה ובבבלי, ולא מטעם עד רדתה, שאינו נזכר כלל באותה סוגיה בעירובין. ובתוספתא מוסב אך ורק על ישראל שצרו על עיירות של גויים, ולא להיפך כאשר הגויים צרו על עיירות ישראל, שם אין כל צורך בדרשה נוספת של "עד רדתה", כי מספיק לנו ההיתר של פקוח נפש הדוחה שבת, להתיר גם נקיטת אמצעי הגנה נגד הגויים, כאשר באו על עסקי נפשות, והותרה בתוקף היתר זה גם התקפה לצורך הגנה. יוצא אפוא שנכרים שצרו על ישראל - ההיתר הוא מטעם פקוח נפש. וישראל שצרו על גויים ההיתר הוא מטעם "עד רדתה".
ביישובי ספר גם הגנת הרכוש דוחה שבת נמצינו למדים מזה, שבעיר היושבת על הספר גם כאשר נשקפת סכנה לרכוש, או לשטח מצד האויב, מותר לחלל על כך את השבת ולהגן בכח נגד המסתננים שמעבר לגבול. וכל זה נכלל בגדרי ההצלה המותרים מטעם פקוח נפש. כי הרי כל הסוגיה שם עוסקת אך ורק בפקוח נפש. אמנם מהתוס' שם נראה קצת שמטעם היתר לחימה התירו את זה, והיתר לחימה בשבת הרי מבוסס על עד רדתה כנ"ל, ולא מטעם פקוח נפש. כי הגמ' מוכיחה הלכה זו ממלחמת דוד בקעילה, שנא': |
ויגידו לדוד לאמור הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שוסים את הגרנות. תנא קעילה עיר הסמוכה לספר הייתה, והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש דכתיב: והנה שוסים את הגרנות. וכתיב: וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי בפלשתים וגו'.
|
| והגמ' שואלת שם: |
מאי קמבעיא ליה? אילימא אי שרי אי אסור? הרי ב"ד של שמואל הרמתי קיים, אלא אי מצלח אי לא מצלח.
|
| ופירש"י שבת הייתה. אבל למסקנה פירשו בתוס' שהראיה היא: |
"מדקאמר נלחמים בקעילה דקרי ליה מלחמה ומסר דוד נפשיה עליה אע"פ שלא באו אלא על עסקי תבן וקש שמע מינה דמחללין עליה נמי את השבת".
|
|
משמע מדברי התוס' שעצם השם מלחמה מתירה חלול שבת, וגם דוחה פקוח נפש שהרי מסר דוד נפשו עליה. ועל כורחנו יש לומר לדברי התוס' שהיתר זה של חלול שבת בהגנת הרכוש על יישובי הספר, מבוסס על עד רדתה ולא על פקוח נפש, אם כי שיתכן שדעת התוס' כשיטת בן באבוי המובאת להלן שהיתר לחימה מבוסס גם הוא על היתר פקוח נפש ולא על היתר מיוחד של עד רדתה. ושיטה זו סוברת כנראה שיש משום פקוח נפש בכל מלחמה שאין להימנע ממנה, ובגלל זה הותרה בשבת. מה שאין כן מלחמת הרשות שאפשר להימנע ממנה, אין בה משום פקוח נפש, לכן הוצרכו דרשה מיוחדת מעד רדתה להתיר לחימתה בשבת. אבל מהרמב"ם והירוש' משמע שגם מלחמת מצווה מותרת בשבת מטעם "עד רדתה", ולא מטעם פקוח נפש, משום שכל מלחמה יזומה על ידינו ללא התגרות האויב אינה יכולה להתבסס על פקוח נפש להתיר לחימה בשבת, כי אם על "עד רדתה", שגם המקרא מדבר כאשר אנו צרים על עיר של גויים, והיזמה בידינו.
בהתקפה - ההיתר מטעם עד רדתה, ובהגנה מטעם פקוח נפש |
עכו"ם שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין וכו' ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו וכו' ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות, או שערכו מלחמה, או שצרו סתם, יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ומיצוה על כל ישראל שיכולין לבוא ולצאת לעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד העכו"ם בשבת, ואסור להם להתמהמה למוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהם למקום בשבת כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא. וכן ספינה המטורפת בים וכו'.
|
|
משמע להדיא כי מטעם חובת ההצלה ופקוח נפש נגעו בהיתר זה, ולא מטעם עד רדתה, שלא הביא הרמב"ם דרשה זו אלא בסוף הפרק, בעניין ההפוך: ישראל שצרו על עיירות של עכו"ם (וראה במדרש רבה במדבר ריש פ' מסעי פכ"ג א' מה שכתוב בנושא זה של הצלה).
היתר תעשיית הנשק בשבת לצורך הגנה דחופה |
ואפילו יחיד הנרדף מפני עכו"ם או מפני נחש או דוב רודף אחריו להרגו מצווה להצילו ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת, ואפילו לתקן כלי זיין להצילו מותר, וזועקים עליהם ומתחננים בשבת ומתריעין עליהן לעזור אותם.
|
| ואם כי הרמב"ם מדבר כאשר עושים את הנשק בעת הסכנה עצמה, הרי ברור שכל שידוע מראש שעלולה לבוא התקפה מצד האויב ואפילו לטווח רחוק יותר, ולא תהיה אפשרות להכין את הנשק הדרוש אם יעבדו רק בימות החול, ועשית הנשק בשבת עלולה לעזור בהגנה, שגם היא מותרת. ויש ללמוד את זאת מדברי האור זרוע המובא ברמ"א בש"ע ובדרכי משה על טור אורח חיים סימן שכט ס"ו, שכתב: |
"ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא, ור"ל כשהקול יוצא שרוצים לבא אעפ"י שלא באו עדיין מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבוא דאין מדקדקין בפקוח נפש".
|
|
וממילא הוא הדין לעשות נשק לפני שבאו, מותר, מאחר ורואים שגם הכנה וכוננות הכרוכות עם חלול שבת מותרות.
ההבדל בין הצלת יחידים למלחמת מגן ההיתר של "עד רדתה" עדיף על היתר פקוח נפש ונראה בעיני שדעה זו שהשבת דחויה אינה אלא ביחס לפקוח נפש, אבל בנוגע להיתר של "עד רדתה" אין השבת נדחית בפני מלחמה, אלא הותרה. ודינה של מלחמה כדין עדי החודש שיוצאים להעיד על ראית החודש, שהותרה היא השבת אצלם ולא דחויה. כמו שיש להוכיח מכמה מקומות במס' ר"ה, שלמדוהו במשנה: |
"שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החודש, שנא' אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם" (ר"ה כב א).
|
| ואין צורך למנוע כל פעולה שיש בה צורך לעדי החודש המהווה חלול שבת. כמו כן בנידון דידן, אם כי בפקוח נפש יש למנוע חלול שבת עד כמה שאפשר לפי שיטה זו, הרי בהיתר הלחימה, כל הקשור ישירות למלחמה אין צורך לחפש דרכים אחרות על מנת למנוע חלול שבת בתוך ניהול הקרב. כמובן שאין המדובר על פעולות צדדיות שאין להן זיקה ישירה לקרב, שזה שחייבים לשמור על השבת גם בעת מלחמה אנו למדים מדברי המכילתא בפ' כי תשא, שם נאמר: |
"ר"י בן בתירא אומר הרי הגויים שהקיפו את ארץ ישראל וחללו ישראל את השבת, שלא יהיו ישראל אומרים הואיל וחללו מקצתה נחלל את כולה, ת"ל מחלליה מות יומת".
|
|
מהמכילתא הזאת נראה במפורש שהשבת הותרה במלחמה, אפילו במלחמת מגן ולא דחויה כמו בפקוח נפש, שאם לא כן איזו אפשרות הייתה לומר, שאם חללו ישראל מקצתה של השבת במלחמת מגן, שיחללו את כולה עד שצריכים ללמוד את זה ממקרא מיוחד לאיסור חלול שבת שלא לצורך המלחמה, מה אם לצורך המלחמה לא הותרו אלא בדוחק, ויש למנוע אותן עד כמה שאפשר שלא לצורך מלחמה כלל על אחת כמה וכמה שאסור, אלא ש"מ שהשבת הותרה במלחמה, והיום נחשב כיום חול לעניין פעולות הלחימה, ואין צורך לחפש צדדי היתר למניעת חלולי שבת בפעולות המלחמה. לכן הייתי יכול לומר שהותרו גם מלאכות אחרות באותו יום, שאין להם זיקה ישירה לקרב. עד שלמדנו ממקרא מיוחד לאסור חלולי שבת אחרים שאין להם קשר למלחמה. אבל כל הצריך לקרב, אין צורך לחפש אפשרויות מניעה מלעשותם, מאחר והותרה השבת אצל מלחמה מטעם עד רדתה אפילו בשבת.
ולפי האמור לעיל גם במלחמת מגן, כאשר צרו הגויים עלינו, כיון שיש להתנפלות אופי מלחמתי בקנה מידה מדיני, אזי פעולותינו אינן נתמכות על בסיס של הצלה ופקוח נפש, בכדי שנאמר דחויה היא השבת אצל פקוח נפש, כי אם על היתר הלחימה בשבת מטעם עד רדתה. יוצא אפוא שכחו של היתר זה של "עד רדתה" עדיף מכוחו של ההיתר בפקוח נפש הדוחה שבת. זהו עקרון חשוב ביותר לפתרון בעיות הביטחון במדינה שאפשר לבססן על קטגוריה ביטחונית טהורה, ולא על פקוח נפש שהיא קטגוריה אזרחית להצלחת בודדים וכל שהיא מופעלת בממדים מדיניים, אין המושג של פקוח נפש עדיף על אינטרסים מדינים, כי אם להיפך, כמו שנוכחנו לראות ממצות הלחימה במלחמת הרשות הדוחה פקוח נפש הוי אומר שעדיפה היא ממנו. שיטת גאונים: היתר הלחימה בשבת מבוסס על פקוח נפש |
ועוד אתה למד (מן יהושע) שהקיף את יריחו שבעת ימים, ואין שבעת (ימים אלא) ששבת בתוכן, ואילו שבת יהושע וישראל ושמרו שבת בזמן שהקיף את יריחו ולא עמדו בכלי זיין בשבת, היו אנשי יריחו יוצאין והורגין את שונאיהן (של) ישראל בשעה אחת. ועוד אתה למד מן התורה (וכל) ישראל ושאול ודוד וכל מלכי ישראל שהיו עושין מלחמה עם פלשתים, ועם אדום, ובני עמון ומואב, היו עומדים עמהם במלחמה כמה ימים וכמה חדשים שכך כתי' ויגש הפלשתי השכם והערב ויתייצב ארבעים יום, וכתי' כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל הצבא, והיו אויביהם מקיפים אותם מכל סביבות והיו ישראל מזוינין בכלי זיין ועושין מלחמה בין בחול ובין בשבת, ולמה לפי שאם אין עושין מלחמה בשבת היו אומות העולם באין והורגין אותם בשעה אחת וכו'.
|
|
משמע מכל זה שהיתר הלחימה בשבת מבוסס, לפי דברי בן באבוי על פקוח נפש, ואינו היתר מיוחד מטעם עד רדתה. אבל יתכן לומר שאינו חולק על הדרשה המיוחדת ללחימה מעד רדתה, אלא שנותן טעם להיתר זה וסובר שבאופן כללי גם ההיתר להלחם בשבת נובע מטעמי פקוח נפש בממדים מדיניים ולטווח רחוק ולא משום סיבות אחרות. ראיה לכך, שבן באבוי בעצמו, באותו מאמר מביא ראיה לפקוח נפש הדוחה שבת מקורבנות חובה שהיו מקריבין בשבת, ולא היו מביאין אותו אלא לכפר על ישראל כדי שלא יבוא לידי סכנה. ובזמן שישראל עומדים בסכנה על אחת כמה וכמה שתדחה שבת על ספק נפשות. וקורבנות הקרבין בשבת בודאי שנלמד "ממועדו אפילו בשבת", ואינם נשענים על היתר פקוח נפש, אלא שלפי דעת בן באבוי הסבה העליונה והמקיפה גם להיתר זה הנו פקוח נפש והצלת ישראל. כמו כן אפשר לומר ביחס ללחימה בשבת, שהטעם הישיר הנלמד מן התורה הוא מעד רדתה, והוא היתר מיוחד למלחמת מצווה ורשות גם יחד, אבל כנימוק כולל ומקיף להיתר זה של התורה משמשת מצות פקוח נפש של כלל ישראל, הדוחה של היחיד כי בסופו של דבר כל מלחמה ואפילו רשות, מטרתה הצלת העם, ולפי"ז מה שאנו מקילים יותר בהיתר של לחימה בשבת מאשר בפקוח נפש לפי הנ"ל, למרות שיוצא שגם היתר הלחימה נשען בעיקרו על פקוח נפש, משום שפקוח נפש הנזכר בכל מקום שהשבת דחויה בפניו המדובר בהצלת יחידים, אבל לחימה מטרתה הצלת העם, ולטווח רחוק, לכן יש להקל עליו יותר. דעת הירושלמי: פעולה אזרחית לגאולת שטח דינה כלחימה |
ר' יהושע בן לוי שאל לרשב"ל מהו ליקח בתים מן העכו"ם? א"ל אימת ר' שאל בשבת? ותני בשבת מותר. כיצד הוא עושה מראה לו כיסין של דינרין והעכו"ם חותם ומעלה לארכיים, שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב כה תעשה ששת ימים, וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים, וכתיב עד רדתה אפילו בשבת.
|
|
למדים אנו מכאן שההיתר של עד רדתה, אינו מוסב רק על כבוש הארץ בדרכי לחימה וכי הגורם להיתר זה אינה מצות הלחימה, או פקוח נפש כל שהוא במלחמה, אלא כבוש הארץ והשתלטותנו עליה הוא הדוחה שבת, ולכן לא רק כבוש בדרכי לחימה דוחה שבת, אלא גם גאולת הארץ בדרכים אזרחיות ותפיסת הקרקע שמטרתה מניעת אפשרות להשתלטות הגויים עליה, גם היא דוחה שבת מטעם עד רדתה אפילו בשבת. אמנם אין הירושלמי מתיר שם לעבור על איסור תורה בשבת לשם קנית הבית מן הגוי, אלא מראה לו כיסין של דינרין וכו', כלומר שהתירו רק איסור שבות של מקח וממכר בשבת, או אמירה לעכו"ם שבות, וכן מבואר בבלי גיטין ח ב: |
שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת, ושואלת הגמ': בשבת ס"ד ומתרצת: כדאמר רבא אומר לעכו"ם ועושה, ואע"ג דאמירה לעכו"ם שבות, משום ישוב א"י לא גזור רבנן.
|
|
מכל מקום מאחר והירושלמי מביא על כך ראיה מכיבוש יריחו, ומעד רדתה, כמו במס' שבת פ"א לעניין מצור על עיירות של גויים, שמע מינה שגם גאולת הארץ בצורה אזרחית, דינה כדין מלחמת מצווה הדוחה שבת מבחינה עקרונית. ולמעשה התירו לעבור למטרה זו על שבות מדרבנן. דבר זה מפורש יותר במדרש בר"ר הנ"ל, שם נאמר: |
"ריב"ל בעי קומוי דריש לקיש, א"ל מהו ליקח עבדים מן העכו"ם? א"ל אימתי את שואלני ביום טוב. תנא אפילו בשבת. וכן הקונה חצר בא"י, א"ל הרי למחר בכך וכך, משום דחביבה א"י יש רשות לומר כך. תני חזקיה עד רדתה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת".
|
|
הרי המדרש נותן טעם להיתר זה משום דחביבה א"י, ומביא ראיה מעד רדתה ומיריחו כמו הירושלמי, משמע שהיתר זה מבוסס על מצות כיבוש הארץ, ולא על מצות לחימה כמבואר לעיל. לכן כל אמצעי כיבוש או גאולת הארץ משטחי א"י מידי הגויים, דינה כדין מלחמת מצווה ודוחה שבת. אלא שבמקרים כאלה של היאחזות בדרכים אזרחיות, לא התירו כנראה חכמים לעבור על איסורי תורה בשבת, מאחר וישנן דרכים אחרות לבצע את הפעולה שלא באמצעות חלולי שבת מן התורה. אבל באופן עקרוני, ההיתר של עד רדתה מקיף וכולל לא רק לחימה בשבת, אלא כל אמצעי התבססות על הקרקע המכוונת להפקעתה מידי הנכרים, ודינה כלחימה בשבת לפי הירושלמי והמדרש. אבל כנראה שהתלמוד בבלי חולק על כך ואינו מכליל פעולה מעין זו בהיתר של עד רדתה, המוסב אך ורק על פעולת לחימה ומצור, ולכל אמצעי הגנה בקנה מידה ממלכתי כפי שנתבאר במאמר זה.
סוף דבר ובסיכום מסתמנות לפנינו שלש נקודות השקפה בנושא זה. א) שיטת המדרשים שאין היתר להלחם בשבת לא מלחמת התקפה וכיבוש, ואף לא מלחמת מצווה. ויהושע שנלחם ביריחו בשבת, הוראת שעה הייתה, אבל מלחמת מגן מותרת. ב) ההשקפה ההיסטורית של ספרי החשמונאים וספרי יוסף בן מתתיהו ב"מלחמת היהודים נגד הרומאים", "נגד אפיון", "חיי יוסף" וב"קדמוניות היהודים", מהם אנו למדים שגם מלחמת מגן אינה מותרת בשבת, אלא רק כאשר נשקפת סכנה מידית לחיי אדם מותר להגן על עצמם, ולא הותרו כל פעולות מנע ע"מ להפריע לכיבוש המקום או לניצחונו של האויב לטווח רחוק יותר, כפי שזה קרה בימי פומפיוס. אלא שההיסטוריה מלמדת אותנו שבנדון זה היו סטיות מעשיות מפסק זה, והתירו לעצמם, גם במקרה של עמידה במלחמת מגן, להמשיך בפעולות המלחמה הנגדיות גם בשבת, כפי שזה קרה בימי הבית השני ובבבל במלחמת האחים. ג) השקפת התלמוד וההלכה הנקוטה בידינו כיום, שכל סוגי מלחמה גם מלחמת הרשות שנפתחה ביזמתנו, מותרת בשבת, כאשר החלו בה עכ"פ שלשה ימים לפני השבת. וישנן דעות שמלחמת מצווה גם אם היא יזומה על ידינו מותר לפתוח בה ביום השבת. על אחת כמה וכמה מלחמת מגן, שפרצה עקב התגרות האויב בנו, שמתחילין בה כל אימת שאפשר ושנוח לנו, אפילו ביום השבת. עקרון נוסף שהשגנו במאמר זה, היא ההבחנה ביסוד ההיתר של לחימה בשבת. שאם המדובר במלחמה בקנה מידה מדיני ולא בהתגרות מקומית, מבוסס הוא על קטגוריה מיוחדת של דרשת שמאי הזקן עד רדתה - אפילו בשבת, ולא על פקוח נפש הדוחה שבת. אבל כל שלא קיים מצב של מלחמה באופן ארצי על פני גיזרה רחבה, אלא פעולה מקומית של חבורות מסתננים ושודדים, אז ההיתר מתבסס על מצות פקוח נפש. ונוכחנו לראות שההיתר של "עד רדתה" עדיף מכמה בחינות על ההיתר של פקוח נפש המבוסס על המקרא "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". ולהלכה לדעת הרמב"ם וסיעתו אין הבדל בין מלחמת מצווה למלחמת הרשות לעניין לחימה בשבת, שבשניהם כל שהיזמה בידינו, אין להתחיל לכתחילה פחות מג' ימים, וכל שיש צורך לבוא ולהציל, מתחילין אפילו בשבת עצמה, ואפילו פתיחת מערכה יזומה על ידינו כל שמכוונת לעזרת ישראל מיד צר. והחובה של שלשה ימים לפני השבת אם היא מן התורה או מדרבנן שנויה במחלוקת, כי לדעת הרי"ף והרמב"ם אינה אלא מדרבנן מאחר וחובת עונג שבת עצמה אינה מן התורה אלא מדברי קבלה. וכן לדעת בעל המאור שהטעם שלא יכניס עצמו לפני שבת למצב של סכנה, מסתבר שאין זה אלא חישוב מדרבנן. אבל מן התורה מותר להתחיל כל מלחמה אפי' בשבת עצמה מטעם ההיתר של עד רדתה. אבל לפי הספרי הלומד חובת הפתיחה של שלשה ימים לפני השבת מהמקרא "ימים רבים", יתכן שהיא מן התורה, ויתכן שאינה אלא אסמכתא בעלמא. שכפי שנתברר מהווה היא הגורם לדחיית השבת. ובודאי כן יצטרף הרי"ף והרמב"ם לפרש את דברי הספרי. ובאשר למצות הלחימה אין הבדל בין מלחמת מצווה לרשות אלא כלפי המלך בעת ההכרזה, שאין עליו חובה ומיצוה לצאת למלחמת רשות וכן על הסנהדרין הנותנים את הרשות לצאת. אבל כלפי הלוחם לאחר שהוכרזה המלחמה גם של רשות חלה עליו מצווה מטעם הצו של המלך שהעניקה לו התורה זכות להוציא העם למלחמה, ונהפך צו זה כצו מן התורה, מטעם כל איש אשר ימרה את פיך וגו', ומצווה זו של לחימה היא הדוחה שבת. |
חזרה לתוכן
