עושה שלום במרומיו
על נסיונות להשוות שיטת רבנו תם עם זו של הגאונים

יהודה לוי
בי"ס גבוה לטכנולוגיה, ירושלים

שנה בשנה, תשס"ג


מילות מפתח: זמני היום בהלכה


לפחות מאז ימי בעלי התוספות, זמני בין השמשות וצאת הכוכבים שנויים במחלוקת. עיקר מקור המחלוקת נמצא בשתי סוגיות בגמרא הנראות סותרות זו את זו. במס' שבת (לד:) הגמרא מסיקה שבין השמשות מתחיל עם שקיעת החמה (או כשלוש דקות אחר כך) ומסתיים מהלך שלוש רבעי מיל (כ"ד דקות לכל היותר) אחרי כן (או פחות מדקה אח"כ). מיד עם סיום בין השמשות יוצאים הכוכבים, והיינו לילה. נמצא, שעשרים וחמש דקות אחר שקיעת החמה ודאי לילה.

מאידך, במסכת פסחים (צג:-צד.) הגמרא מסיקה כי משקיעת החמה עד צאת הכוכבים אדם מהלך ארבע מילים - בערך שעה וחצי.
ניתן ליישב את הסתירה בשתי דרכים.
(א) שתי הסוגיות מדברות על שתי שקיעות החמה השונות זו מזו.
(ב) שתי הסוגיות מדברות על שני זמני צאת הכוכבים השונים זה מזה.

ואמנם כך מצאנו:
(א) רבנו תם מתרץ את הסתירה בהנחה שהסוגיא בפסחים מדברת בתחילת שקיעה, והסוגיא בשבת מדברת בסוף שקיעה. השקיעה מסתיימת בערך שעה אחרי תחילתה, ואז מתחיל בין השמשות.
(ב) מהר"ל (גור אריה שבת, שם) והגר"א מתרצים, שצאת הכוכבים שמדובר בם בסוגיא בפסחים, הכוונה היא לצאת כל הכוכבים. ואילו הסוגיא בשבת מתכוונת לצאת שלושת הכוכבים הראשונים - כמפורש שם ("ובלבד שיהיו כוכבים בינוניים"). ההפרש ביניהם הוא בערך שעה. דרך זו מכונה "שיטת הגאונים".

ההבדל בין שתי הגישות משמעותי ביותר: לפי שיטת הגאונים, איסור מלאכה מתחיל בערב שבת לפני שקיעת החמה, ולפי שיטת רבנו תם מתחיל איסור המלאכה בערך שעה אחר כך. ובמוצאי שבת איסור מלאכה מתחלף בהתאם.

איך התהווה שוני כה גדול בדבר המתעורר בכל שבוע - זו תעלומה שיש לפותרה.
היו חכמים שניסו לפרש את דברי רבנו תם באופן שיסכימו עם שיטת הגאונים. לפני למעלה מששים שנה פרסם הרב דוד שפירא תשובה ברוח זו. הוא טוען שתחילת השקיעה שרבנו תם התכוון לה, היא בערך שעה לפני השקיעה הנראית.

להסבר זה קושי גדול: הדין של פסול דם הקרבנות בבית המקדש (מנחות כ: תד"ה נפסל) ודינו של אדם הנמצא בדרך רחוקה - שני אלה תלויים ברגע תחילת השקיעה. מדברי הרב דוד שפירא עולה, שהתורה תלתה את קיום ההלכות האלה ברגע מסוים, שאי אפשר לדעת אותו אלא במכשור מתוחכם ביותר.

דבר זה קשה היה לי לקבל. אבל ראיתי שבזמן האחרון כמה מחברים הציעו הצעות דומות, כך שהדבר אפשרי.

כאשר התבקשתי לתרום מאמר בעניין זמני היום, חשבתי שכדאי יהיה לפרסם מחדש את הקושיות שהעליתי על דברי בעל שו"ת בני ציון בקונטרס שפרסמתי בקובץ נועם ה' (תשכ"ב), וכן בספרי "זמנים כהלכה" (מהדורה ג', הוצאת ראובן מס, תש"ס). הדברים מובאים כאן בשינויים קלים.

הרב דוד שפירא בשו"ת בני ציון ח"ב סי' י' רוצה לחדש שהגאונים ורבנו תם לא נחלקו כלל. הוא כתב שם כי מה שקרא רבנו תם בשם "תחילת שקיעה", כוונתו לנקודת הזמן כשהחמה י"ח מעלות למעלה מן האופק המערבי. הוא קרא לנקודה זו בשם "שקיעה", מפני הטעם הזה: בבוקר עולה השחר ע"ב דקות קודם הנץ החמה. מוכח מזה שהחמה משלחת קרניה מהלך ארבע מילין לפני שגוף החמה עולה. ואותם הקרניים שעלו באופק בעמוד השמש מהלך ארבע מילין תחת האופק, אותן הקרניים מתחילות לשקוע בעמוד החמה מהלך ארבע מילין למעלה מן האופק המערבי. ואם נאמר כן הרי נמצא שמה שקרא רבנו תם בשם "סוף שקיעה" הוא שקיעת גוף החמה, וזמן זה תחילת בין השמשות בין לגאונים בין לרבנו תם.

חידוש זה הוא המצאה מחודדת ונחמדה מאוד, והרב אף יישב בו כמה קושיות היסטוריות. עם כל זה יש על חידוש זה כמה קושיות, כמו שאבאר בע"ה.
א. לפי דברי עולא על המשנה במי שהיה (צ"ג:) מהלך אדם ביום מהנץ החמה עד שקיעתה ל' מילין, ט"ו מן הבוקר עד חצי היום וט"ו מן חצי היום עד הערב. השקיעה שנאמרה כאן, היא מהלך ארבע מילין לפני צאת הכוכבים, היינו "תחילת שקיעה". חצי היום שנאמר כאן הוא תחילת זמן הקרבת הפסח לכל המפרשים. לפי חידושו של "בני ציון", השקיעה שנאמרה כאן היא שעה וחומש קודם שקיעת גוף החמה. נמצא שחצי היום יותר מחצי שעה קודם זמן עמידת החמה למעלה מראשינו בדיוק, שהוא התחלת זמן הקרבת הפסח מדאורייתא - ולא כדברי חז"ל "חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם" (פסחים שם).
ב. אם נאמר שהחמה משלחת קרניה ע"ב דקות לפניה, דהיינו לפני צד מערב שלה, אם כן ע"ב דקות אחר תחילת השקיעה לא הגיע לאופק רק הצד המערבי, דהיינו הצד התחתון של החמה, וכל גוף החמה הוא עוד למעלה מן האופק, ויש עוד בערך ג' דקות עד גמר שקיעת גוף החמה. (ובאמת לפי דברי ה"בני ציון" הרי זה הטעם לשעה ורביע של פלג המנחה). ואם כן "צאת הכוכבים" שאמרו בפסחים, הוא קצת קודם התחלת בין השמשות, וזה ודאי קשה מאוד לקבל.
ג. מלשון רבנו תם בספר הישר משמע שהוא מפרש סוף השקיעה בעניין חדש. ולפי חידושו של ה"בני ציון", הגדרת תחילת השקיעה היא מחודשת. וז"ל רבנו תם: "ע"כ צריכא לפרש משתשקע כמו שפירשתי, שכבר נכנס ברקיע. דאי תימא משעה שהתחיל לכנס..."
ד. והנה עיקר הראיה לחידוש הנ"ל הוא, שלא כתב אף אחד מן הראשונים במשך ארבע מאות שנה אחר רבנו תם בעניין מחלוקת הגאונים ורבנו תם בדבר הנוגע להלכה כל כך (סי' י"ט). ואף המחבר לא הזכיר שיטת הגאונים, ולו בשם יש אומרים (סי' כ"ג). אלא ודאי סברו שאין כאן מחלוקת כלל. ובודאי הטענה הזאת חזקה מאוד. אבל לענ"ד לא הצליח ה"בני ציון" כלל בהוכחותיו שהראשונים מסכימים עם חידושו, כמו שאבאר אי"ה עכשיו.
(א) וז"ל הרמב"ן (תורת האדם, אבלות ישנה ד"ה ובכאן): "משעה שהתחיל השמש להשתקע עד זמן ביאת השמשות... מהלך שלושת מילין ורביע מיל". ולפי חידוש הנ"ל היה אז ג' רבעי מיל קודם תחילת בין השמשות. וכתב ה"בני ציון" (שם סי' י"ד) שהרמב"ן קרא תחילת שקיעה לזמן ג' רבעי מיל אחר תחילת השקיעה (דהיינו כשהחמה י"ד מעלות וחמשה חלקי שמונה מן המעלה למעלה מן האופק). ולכאורה אין אלו אלא דברי נביאות.
(ב) מה שאמר המאירי "מי"א שעות פחות רביע [=פלג מנחה] ולמעלה חמה מתחלת להשתקע ואינה נראית לרוב בני אדם". ולפי פירוש ה"בני ציון" זה שעה לפני השקיעה, ואיך אמר שאז החמה אינה נראית לרוב בני אדם? אלא ברור הוא שסבר כהרמב"ן והרשב"א שפלג המנחה הוא שתות מיל קודם שקיעת גוף החמה, וזו היא הנקודה שבה מתחיל גוף החמה לשקוע, ועוד אפשר לראות חלק מן החמה באופק ממש. אבל רוב בני אדם שאילנות ובתים מעכבים ראייתם לא יוכלו לראותה כלל.
ועוד קשים דברי ה"בני ציון": "ופשוט דמ"ש המאירי ז"ל בלשונו "חמה מתחלת להשתקע" אין כוונתו חמה ממש, דא"כ נמצא דהמאירי ז"ל סותר חו"ש א"ע בתוך כדי דיבור, שכותב "ואינה נראית לרוב בני אדם" ואם נימא דכוונתו על עצם גוף החמה, א"כ מאי קאמר דאינה נראית לרוב בני אדם, דמשמע דלמיעוט בני אדם שפיר נראית. הא אם עצם החמה שוקעת תחת האופק, ע"כ אינה נראית לכל בני אדם" (שם סי' ט').
(ג) גם מה שכתב בעל "בני ציון" (סי' י"ח) "ומפורש יוצא גם מדברי הרשב"א (ברכות ב':) כפי"מ שהעלינו בפירוש דברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל". לא מצאתי כן מפורש כלל בדברי הרשב"א. אדרבה, מה שכתב הרשב"א שם על תחילת פלג המנחה "... ועדיין השמש על הארץ כדי מהלך שתות מיל", אין לזה הבנה כלל לפי חידושו של בני ציון.
(ד) ומה שהקשינו מדברי הרמב"ן שיש ג' מילין ורביע מתחילת השקיעה עד סוף השקיעה, דהיינו תחילת בין השמשות - שזה סותר החידוש הנ"ל, הקושיא הזאת קשה גם על הפוסקים שהלכו בזה בשיטת הרמב"ן, והמחבר בכלל (או"ח רס"א ס"ב), וכ"כ הריטב"א והר"ן.