לא רחוק לומר, שכוונת הפסוק שלא לגלות מסתורין של מלחמה, ושלא לספר ארחם ורבעם לשום איש. ומזה יאות שלא להניח לשום אדם לצאת מן המחנה שמא ישיגוהו שונאיהם וימלטו [=ויוציאו] מפיו תחנותם [=מקום חנייתם]. וכמו שהגיד המצרי לדוד, בסוף שמואל א' ל, יג-טו. וזה בכלל 'דבר רע' שאמרו בספרי: אפילו דיבור רע, וזה לשון הרע, וכיוונו למה שכתבתי³.

בשלושה דברים אוהב אני את המדיים: כשחותכין את הבשר, אין חותכין אלא על גבי השולחן; כשנושקין - אין נושקין אלא על גב היד; וכשיועצין - אין יועצין אלא בשדה.

גדול כסוי הסוד, שכל המגלה סוד חברו, כאילו שופך דמים, שנאמר (ויקרא יט, טז): 'לא תלך רכיל וגו' [לא תעמוד על דם רעך]'. גדול המכסה סוד חברו, שהוא מקיים מחשבות חברו. ואם אינו מכסהו, הוא מפר מחשבתו, ולא יתקיים הדבר מפני שהוא מגלהו.

כל המגלה לאדם דברים שדבר עליו אחר בסתר נקרא רכיל... ולא עוד אלא שיוכל להיות סבה לשפוך דם, לכך כתב סמוך לו 'לא תעמוד על דם רעך'. וכתיב (יחזקאל כב, ט): '(אנשי)[הולכי] רכיל היו בך למען שפך דם', אולי יהרוג זה לזה בסבת הרכילות.

סוד אחר אל תגל, גם אל הדברים אשר ידברו לפניך שלא על דרך סוד טמנהו בקירות לבך, גם אם תשמענו מאחר אל תאמר דבר זה שמעתי, ושמור מאתה מושל בו פן ימשל בך, ומשוכבת חיקך שמור פתחי פיך.

'אם¹³ תדע בסוד רע וחבר, יהיה לך בטנך מטמון וקבר';
'סודך¹⁴ אסירך, ואם תגלהו תהיה אסירו'¹⁵.

גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן. הגדול שבדיינים אומר: איש פלוני, אתה זכאי; איש פלוני, אתה חיב. ומנין, לכשיצא אחד מן הדיינים, לא יאמר: אני מזכה וחברי מחייבין, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי? על זה נאמר: 'לא תלך רכיל בעמיך', ואומר: 'הולך רכיל 'מגלה סוד'.

ההוא תלמידא דנפיק עליה קלא דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין. אפקיה רב אמי מבי מדרשא. אמר: דין גלי רזיא.

איזהו רכיל? המגלה לחבירו דברים שדיבר ממנו אדם בסתר. ותניא במסכת סנהדרין, מניין לדיין... ואם האומר הדבר הזהיר שלא לאומרו, אפילו אמרו בפני רבים יש בו לשון הרע, כדאמר בפרק "זה בורר" בסנהדרין, דההוא תלמידא דגלי מילתא וכו'.

ועל ראובן דנן, ששגג בזה שגילה סוד הקהל לאחד מקרוביו הבא לחלוק על הקהל, לא טוב עשה בעמיו. ואם יוסיף לעשות כן, יש לסלקו מן הפרנסוּת, כדאמ' בפרק זה בורר, ההוא תלמידא דנפקא ליה מפומיה מילתא דאיתמר בי מדרשא בתר עשרים ותרתין שנין, אפקיה ר' מאיר מבי מדרשא, אמר, דין גלי רזיא. ועל מה שעשה לא רציתי לקנסו, כי לא ענש אלא אם כן הזהיר, ומכאן והלאה כו'.

'ג' קהלות [בקהלות] יעשו כל קהלה בפני עצמו תיקון נכון לפניהם, שלא לגלות מועצות וסודי הקהל, ושלא להרגיל עסקי הקהל בין יושבי הקהלה, ולעשות עונשים גדולים על זאת'.

כשראשים וטובים מתכנסים לישיבה או שהקהל יצ"ו מתכנס ודן בעניינים, מן המוסכמות הוא שאין מגלים את תוכנם לאלה שלא נמנים עם הנהגת הקהילה. ואם אחד עובר על כך ומגלה למישהו אחר את העניין הנדון, מרחיקים את המדליף במשך שנה תמימה מישיבות הקהל ועל כך מכריזים בבתי כנסיות: דֵין גַלֵי רַזיָא. אף על פי כן, יש לחקור ולהגיע לראיות ברורות ובאמצעות עדים כשרים. וכל שכן היושב במשפט, הן רו"ט [=ראשים וטובים] הן דיינים או בוררים ואומר: 'מה אעשה - רבו רבו עלי?' כבר מושבע ועומד: הולך רכיל מגלה סוד, ועונשו כמבואר לעיל ויותר כפי ראות רו"ט.

'מנין לאומר דבר לחבירו שהוא 'בבל³⁹ יאמר', עד שיאמר לו: 'לך אמור'? שנאמר: 'וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור'. אף שהפסוק מדבר באמירה של ה' למשה, שנזקק משה להיתר מאת ה', לומר לישראל את הדברים שאמר לו ה', לומד התלמוד, שכך הוא בכל אדם, שאל לו לומר דברים שנאמרו לו, אלא אם כן קיבל היתר לכך. ואם לאו, הריהו ב'בל יאמר'.

וממה שנאמר שם 'לאמר', כלומר, שאמר לו דברים אלו על מנת שיאמרם, למדנו דרך ארץ, למי שאומר דבר לחברו, אף על פי שלא מסרה לו בסוד, שהוא ב'בל יאמר', אלא אם כן אמר לו בעל דבר שהוא אומר לו אותן הדברים ב'לך אמור'. והוא ענין אמרו: 'נאמן רוח מכסה דבר', כלומר, 'דבר', אף על פי שאינו סוד, ו'הולך רכיל' - מגלה 'סוד' אף על פי שנאמר לו בסוד.

וחייב אדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר, אף על פי שאין בגלוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגלוי הסוד נזק לבעליו וסבה להפר מחשבתו, כמו שנאמר (משלי טו, כב): 'הפר מחשבות באין סוד'. והשנית - כי מגלה הסוד אך יצא מדרך הצניעות והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד; ואמר שלמה עליו השלום (משלי כ, יט): 'גולה סוד הולך רכיל', רצונו לומר, אם תראה איש שאיננו מושל ברוחו לשמור לשונו מגלוי הסוד, אף על פי שאין במחשוף הסוד ההוא ענין רכילות בין אדם לחברו, תביאהו המדה הזאת להיות הולך רכיל, שהוא מארבע כתות הרעות, אחרי אשר אין שפתיו ברשותו לשמרן'.

עוד אמר (שם יא, יג): 'הולך רכיל מגלה סוד', רצונו לומר: אל תפקיד סודך למי שהולך רכיל, כי אחרי אשר איננו שומר שפתיו מן הרכילות אל תבטח עליו בהסתר סודך, אף על פי שמסרת דבריך בידו דרך סוד וסתר.

ועוד נראה לעניות דעתי לומר, דאפילו בשולח אדם אגרת לחבירו, אסור לחבירו, שבא לו האגרת, לגלות דברי האגרת לאחרים. דאפילו בסתם, דליכא שום סוד ודבר מגונה ונזק להכותב האגרת, איכא איסור לגלות, כמו שאמרו בגמרא, דכל האומר דבר לחבירו הרי הוא ב'בל תאמר' עד שיאמר לו בפירוש שיאמר. וכל שכן, בדאיכא גנאי או סוד ויוצא נזק כשמגלהו. ועיין לרז"ל ז"ל ורש"י במלכים א', סימן ב, על פסוק 'וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה', בשם מדרש תנחומא, שהראה הספר ששלח דוד ביד אוריה, כו'.

ברם צריך, אילו היכא דאמרה למילתא קמי בי תלתא, מהו למיזל למימרא ליה למריה או לאחריני, כיון דאמר מר 'עד שיאמר לו לך ואמור', בי תלתא נמי, כיון דלא אמר להו 'לך ואמור' לא. או דילמא, הני מילי, כי צריך למימר ליה 'לך ואמור', היכא דלא אמר קמי בי תלתא ואמרה בצינעא, אבל היכא דקא אמר קמי בי תלתא, הויא כי פרהסיא וכמאן דאמר ליה 'לך ואמור' דמי.

דמיתאמרה באפי תלתא. שהבעלים אמרוה בפני ג', המגלה אותה אינו לשון הרע, שזה גילה תחלה דעתו, שאם מגלה אותו אינו חושש, דמידע ידע דסופה להגלות, דחברך חברא אית ליה, וזה מגלה לחבירו וזה לחבירו עד שיודע.

אם אחד גלה לחברו באפי תלתא ענין עסקו ומסחרו, וכיוצא בזה דברים אשר בסתמא אסור אחר כך לגלות לאחר פן יוכל להגיע לו על ידי זה הזק או צער, אך עתה שגלה לו דבר זה באפי תלתא, אם כן ראינו שאינו חושש לזה אף אם יתגלה לבסוף, ולכן מותר לזה, השומע ממנו, לכתחילה לגלות לאחרים כל כמה שלא גילה דעתו שהוא מקפיד על זה, אך שלא יחסרו לזה הפרטים המבוארים לעיל בענינא דאפי תלתא, ועין בבאר מים חיים⁸².

כל שנסתלק היזק ראיה, הולכין אחר המנהג, ואף במחיצה קלה שבקלות, ואין חוששין להיזק שמיעה כלל, רוצה לומר, שהקול נכנס משם לכאן להדיא מתוך דקות המחיצה⁹⁴, שסתם בני אדם נזהרים בדיבורם הם.