עדויות מקוטעות לשימוש בביצי יענים
כמצג עיטורי-סמלי בבתי כנסת

אברהם אופיר שמש

שנה בשנה, תשס"ג

תוכן:
היען - רקע זואולוגי, שימושי והיסטורי
העדויות להנחת ביצי יענים בבתי כנסת
טעמי המנהג לאור סמליות היען וביציו

מילות מפתח: בתי כנסת, יען

במספר מקורות רבניים במאות האחרונות נזכר מנהגן של קהילות יהודיות לתלות ביצי יענים בבתי כנסיות. מאמר זה דן בשורשיו של מנהג זה, תפוצתו והרעיונות המסתתרים מאחוריו.

היען - רקע זואולוגי, שימושי והיסטורי
היען (Struthio camelus) הוא גדול העופות החיים כיום1. במהלך התקופות ההיסטוריות ניצל האדם חלקים שונים מגוף היען או את תוצרתו. במקומות שאינם מקפידים על כשרות בשר יענים משמש למאכל2, ועורם להכנת תיקים וכפפות ונוצותיו לקישוט3. מהביצים התקינו כלים לשימושים יומיומיים וגם כלים מעוטרים בצבעים מרהיבים לשם נוי4.

היען נזכר במקרא פעם אחת בלבד5. בספרות חז"ל הוא קרוי "נעמית" או "נעמיתא"6. חז"ל ציינו פרטים שונים אודות גידול היענים בתקופתם כגון האכלתם בבשר אדם (!)7 או זכוכיות8, ניצולם ל'זיקוק' זהב9 והתקנת כלים מביציהם10. גם בימינו משמשים מוצרי היען למגוון שימושים ולכן מגדלים אותו בחוות מיוחדות11.

העדויות להנחת ביצי יענים בבתי כנסת
כבר בראשית הדיון יש לציין שבמהלך העיסוק בהשתלשלותו של המנהג נתקלנו במספר בעיות מתודיות-עיוניות:
א. הנוהג מתועד במספר מצומצם של מקורות ספרות מסוגים שונים (כגון מדרש מאוחר, ספר הלכה וספר מסעות).
ב. הנוהג נזכר בקיצור נמרץ ובדרך אגב, כך שהדבר מעלה שאלות רבות באשר לקהילות שנהגו כן; מקום הנחת הביצים המדויק - מעל ארון הקודש או על התקרה בחלק הקדמי של בית הכנסת, וכן האם הוא היה נפוץ או מצומצם למקומות מסוימים. שאלה נוספת היא האם ביצי היענים שימשו כמצגים סמליים בבית הכנסת בלבד או שמא הם גם עוטרו ושימשו גם כאלמנטים קישוטיים.

הנוהג להניח ביצי יענים בבתי כנסת מאוחר יחסית. המקורות הראשוניים ביותר המצויים ברשותנו מוסרים על קיום המנהג במאה ה- 17 (ר' להלן), אולם אפשר שהוא קדום יותר.

עדות מאוחרת יחסית למנהג זה אצל יהודי צפת מצויה אצל ר' מנחם מקמיניץ, המתאר את מנהגי העיר במסעו בשנת 1833:
גם מנהגם, כמו שראיתי בספר הגאון ר' יעקב עמדין ז"ל לתלות בכל בכ"נ [בתי כנסת] שלהם קליפת ביצה מבת יענה12.
לפי דבריו משמע שנוהג זה רווח בבתי הכנסת בצפת, ללא הבדל מוצא הקהילה (אירופה או ארצות המזרח)13. הוא מוסר שמנהג זה הוזכר באחד מספריו של ר' יעקב עמדין (ריעב"ץ, אלטונה 1698 - 1776)14, אולם אין לדעת בבירור אם כך נהגו גם בקהילות אירופה, שהיו רחוקות מארצות גידולו של היען. מקור בן ימינו מציין, שביצי יענים עדיין משמשות לקישוט בבתי כנסת בעיר העתיקה בירושלים ובצפת, אולם אין בו מידע ממש לגבי ראשיתו ותכניו של המנהג15.

את הנחת ביצי היענים בבית הכנסת יש לקשור למגמת השימוש האומנותי המקובל במוטיבים פיגוראטיביים של חיות בבתי הכנסת. בתי כנסת קדומים בארץ עוטרו באריות, כבשים, דולפינים, נשרים, עופות דורסים ועוד16. בבתי כנסת באירופה במהלך ימי הביניים, כגון בפולין צוירו על קירות בית הכנסת אריה, נשר, חסידה, חד קרן, פיל ודוב17.

למעשה כל אחד מבעלי החיים סימל רעיונות שונים, שמקורם בתכונותיו הטבעיות או בסמליותו לאור המקורות היהודיים הקדומים. כך, למשל, סימלו הנשר והחסידה חסד, רחמים18. האריה לעומת זאת, מסמל כוחות על טבעיים הנוסכים, בטחון וישועה מחד גיסא, ומאידך גיסא, מענישים את ישראל ואומות העולם19.

ככל הידוע לנו השימוש ביען כמוטיב בפסיפסים או ציורי קיר כמעט ונעדר לחלוטין20, וכפי שנראה להלן אפשר שהדבר נובע מסמליותו השלילית של היען במקורות היהודיים. דומה כי החידוש בשימוש בביצי יענים היה בכך שהשתמשו במוצר מן החי (בדומה למשל לשופר) ולא רק בדמות של בעל חיים בציור או פסיפס. מעניין, שהכנסת הביצים שהם מוצר של עוף טמא למקום קדוש לא עוררה כל הסתייגות אצל הנוהגים כן, על אף שאין איסור בדבר.

טעמי המנהג לאור סמליות היען וביציו
המקור הקדום ביותר הידוע לנו על הנוהג להניח ביצים בבית הכנסת הם דבריו של מחבר פירוש "שפתי כהן" לתורה21. תוכן דבריו צוטט על ידי ר' אליהו הכהן האיתמרי (נולד קודם 1659 - איזמיר 1729), בספרו 'מדרש תלפיות'22, המכיל קובץ מדרשים ואגדות ממקורות הקדומים ומאוחרים הנוגעים למגוון רחב של נושאים יהודיים:
'בענין בת היענה שמטלת בצים ומניחם במקום גבוה ועומדת במקום רחוק כנגדם ומבטת ורואה בהם ואינה מסיחה דעתה מהם ובאותה הבטה היא עושה פירות שיוצאים האפרוחים ואם יזדמן שתבא שום חיה ומפסיקה ראייתה בינה ובין הבצים הורגת אותה חיה לפי שעל ידי אותו הפסק נעשים הבצים מוזרות ואינו נולד אפרוח מהם ולכן נהגו לתלות בצים אלו בבית הכנסת להראות לכל שעיקר התפלה היא שתתקבל ויעשה פירות היא הכוונה שלא יהיה שום דבר מפסיק בינו לבין אבינו שבשמים שהוא עומד כנגדו ומדבר עמו לנוכח ברוך אתה ה'.'
לפי שפתי כהן האפרוחים שבביצי היען מתפתחים כתוצאה מהסתכלות היען על הביצים. תיאורו את אופן הטלת הביצים ושמירתן שונה מזה הידוע במציאות, ואפשר שמחבר הפירוש לא הכיר מקרוב את אופן הדגירה וגידול האפרוחים של היען. בפועל, ביצי היען מוטלות לתוך גומא (ולא מקום גבוה) שאותה מכין הזכר באמצעות אצבעות הרגליים. בהתאם לעקרונות ההסוואה דוגר הזכר השחור בלילה והנקבה החומה בשעות היום. אין כל בסיס לכך שההסתכלות על הביצים מביאה ליצירת האפרוחים, משום שזו מתרחשת באופן של אינקובציה כמו אצל שאר העופות. ככל הנראה, שורשי האמונה אודות דרך הדגירה המיוחדת של הביצים בידיעות או אגדות עממיות23, שרווחו בתקופתו ובאזור מגוריו, ואולי אף קודם לכן24. אפשר מאוד שיחוס ההסתכלות על הביצים קשורה לכמה תכונות מיוחדות הקשורות להתנהגותו של היען; חוש ראייתו הטוב של היען ועיניו הגדולות יחסית. תכונה זו לצד השמיעה הטובה שבה הוא ניחן, וכן גובהו הרב מאפשרים לו לסקור את השטח מפני הסכנות האורבות לו ולצאצאיו. זאת ועוד, הביצים, השייכות לנקבה הבכירה ולשאר הנקבות של הזכר, עשויות להימצא בתוך הקן או מפוזרות בסביבתו. בעת הדגירה הזכר או הנקבה שוכבים על מצבור הביצים שבקן ומביטים על שאר הביצים שבסביבות הקן25.

שפתי כהן מדמה את התרכזותו של היען בביציו לשם בקיעתן, לתפילה בבית הכנסת. התפילה לקב"ה אמורה להניב פירות ולמלא את יעדיה. לשם כך על המתפלל להתרכז בתפילתו ולהימנע מלהסיח את דעתו. הסחת הדעת בתפילה כמוה כיצירת ביצים מוזרות - ביצים שלא יתפתחו לאפרוחים.

שני טעמים נוספים למנהג הנחת הביצים בבית הכנסת מציין ר' אליהו הכהן עצמו:
"יש טעם אחר לתלות ביצי בת היענה בבית הכנסת והוא לרמוז לכל נכנס ויוצא שתמיד עיני ה' על ישראל בלי הפסק רגע ועל ידי השגחתו בנו אנו חיים כביצי היענה שעל ידי התמדת הראיה בהם בלי הפסק הם חיים ונעשים אפרוחים ואם יפסק מהם הראיה רגע הם כלים ונאבדים. ובתתו האדם בדעתו כל זאת מביאו אל הדבקות בהקב"ה בעלות על לבו חיבתו עמנו שתמיד השגחתו עלינו בלי הפסק כדי להגין ולשמור אותנו מכל נזק... גם כיוון שמעולם לא זזה שכינה מארץ-ישראל כתיב בה ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה שתמיד השגחתו בה בלי הפסק כבת היענה זו כמדובר"26.
בניגוד לשפתי כהן, המזהה בהסתכלות היען על ביציו סמל לקשר של הפרט עם יוצרו במהלך התפילה, לטעמו של ר' אליהו הכהן תופעה זו מבטאת את ההשגחה התמידית של הקב"ה על עם ישראל, ובמיוחד בארץ-ישראל. קשר ייחודי זה, בא לידי ביטוי באמצעות מוטיבים נוספים במקורותינו, כגון בתלות של החקלאות הארצישראלית בגשמים27. הפסקת ההשגחה של הקב"ה על עם ישראל לרגע תגרום לפגיעה בו כמו הסחת הדעת של היענים מביציהם.

בהקשר זה מן הראוי להציע את הרקע לצורך בשמירה על הביצים בבית גידולם. היען, כאמור, חי באזורים מדבריים, הקשים במידה רבה לגידול צאצאים מבחינת השרידות (תנאי האקלים, סכנות וטורפים). השמירה על הביצים אפוא מסמלת את הצורך בהשגחה על עם ישראל שאף הוא נתון לסכנות רבות.

הצגת היען כדוגמא להשגחה יוצאת דופן על אפרוחיו אינה עולה בקנה אחד עם דברי המקרא המציין לגנאי את דאגתו של היען הזכר לצאצאיו. ככל הנראה, הפסוק "בת עמי לאכזר כיענים במדבר" (איכה ד, ג) בא לציין את העובדה, שדווקא בשעת סכנה היען אינו מגן על האפרוחים אלא נס על נפשו ופעמים גם דורסם28. אפשר שזאת כוונת הכתוב באיוב המתאר את הזכר כעוף נוקשה לחלק מאפרוחיו ("הקשיח בניה ללא לה")29 וגם חוסר התחשבות בנקבה הטורחת בדגירה על הביצים ("לריק יגיעה בלא פחד")30.

מחבר "מדרש תלפיות" מציין הסבר נוסף למנהגם של ישראל:
ובזה נאמר טעם שני על מה שתולין ביצי בת היענה בב"ה [בבית הכנסת א.ש] דכיון שב"ה [שבית הכנסת] הוא מקדש מעט בראות האדם שם הבצים אלו עולה על זכרונו שעיני הקב"ה תמיד בארץ-ישראל מקום מקדשנו ובזה בא להתפלל על הגלות ועל החורבן. ונלמד מזה שאין ללגלג על שום מנהג של ישראל כי לכלם יש להם שורש על מה שיסמוכו31.
הסבר זה הוא למעשה פיתוח של הטעם הראשון שהביא ר' אליהו הכהן - הקשר בין ישראל לקב"ה. תליית הביצים בבית הכנסת באה להזכיר למתפלל את בית המקדש, המסומל על ידי בית הכנסת ('מקדש מעט')32. ביצי היענים, המסמלות את ההשגחה האלוקית, עשויות לעורר אצל המתפלל את ההכרה בחשיבות המקדש כמקום שבו הייתה שרויה השכינה, וגם להזכיר לו את המצב העכשווי הקשה - הגלות והחורבן. ההסתכלות בביצים עשויה לעודד את המתפלל לערוך תפילה לשם תיקון מצב זה. אפשר מאוד שהיען נקשר לגלות משום היותו גדל במדבריות ומקומות שוממים מישוב אדם.

ר' אליהו הכהן מוצא במנהג סימבולי זה, המצטייר כמנהג מוזר למי שאינו יודע את פשרו, את הראיה לכך, שלכל מנהגי ישראל יש שורש שצריך לעמוד על מהותם.

הערות:



1. היענים חיים במישורים ובערבות עשב לרוחבה של אפריקה - מסהרה המערבית ועד קרן אפריקה, באפריקה המזרחית ובאפריקה הדרומית מערבית. רקע על היען ותפוצתו ראה למשל מ' דור, לקסיקון דביר לזואולוגיה, תל אביב תשמ"ז, א, עמ' 49 [להלן; דור, לקסיקון], א, עמ' 299-301; החי והצומח של ארץ-ישראל אנציקלופדיה שימושית מאוירת (ע' אלון עורך), הוצאת משרד הבטחון, 1990, כרך 6, עופות, עמ' 34-35 [להלן החי וצומח]; נ' לוי, "העוף הגדול ביותר בעולם", מסע אחר 51 (תשנ"ה), עמ' 32-38.
2. היען אינו כשר למאכל לפי ההלכה היהודית. ראה להלן, הערה 6.
3. לזכר נוצות שחורות פרט לאברות הכנף והזנב שהן לבנות ואילו נוצות הנקבה חומות-אפורות. השימוש בנוצות היה מקובל כבר אצל המצרים הקדמונים. בימי הביניים נהגו אבירים לקשט את קסדותיהם בנוצות אלה ואילו במאה ה- 19 שימשו הנוצות לקישוט שמלות נשים. בין הארצות שייצאו נוצות במאות האחרונות היו מצרים ומרוקו. על הסחר בנוצות של יענים במצרים ראה א' בשן, "חיי הכלכלה במאות ה-16-18", בתוך: י' לנדאו עורך, תולדות יהודי מצרים בתקופה העות'מאנית (1517-1914), ירושלים תשמ"ח, עמ' 64, 83, 87. על ציד יענים במדבריות מרוקו ויצוא נוצותיהם ראה מ' אביטבול, תג'אר אל סולטן - עילית כלכלית יהודית במרוקו, מכון בן צבי, עמ' 62, 66; א' בשן, יהדות מרוקו - עברה ותרבותה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תש"ס, עמ' 282.
4. שימושיותה של הביצה נגזר מגודלה וקליפתה הקשה. התקנת כלים מהביצים מקובלת עד היום אצל הבושמנים החיים במדבריות. הם אוגרים בביצים מים ומאחסנים בהן גרגירים ובשמים. מהממצא הארכאולוגי עולה תמונה דומה. בחפירות בכיש ומקומות אחרים בארם נהריים נמצאו גביעים העשויים מביצי יענים ועליהם עיטורים והם היו מוצרי סחר חוץ חשובים של הממלכה האשורית (ש' בודנהיימר, החי בארצות המקרא, א, ירושלים תשט"ז, עמ' 182). במצרים שימשו ביצי יענים ('קישר ביד נעאם') לרפואה (בודנהיימר, שם, ב, עמ' 160).
5. "בת עמי לאכזר כיענים במדבר" (איכה ד, 3). התרגומים זיהו את היען עם "בת היענה" המנויה עם העופות האסורים במאכל (ויקרא יא, טז; דברים יד, טו). ראה למשל תרגום יונתן לויקרא יא, טז; וישעיה לד, יג. אולם מהפסוקים משמע ש"בת היענה" היא אחד מדורסי הלילה. ראה למשל ישעיה, לד, 13; מיכה א, 8. על זיהוייה של בת היענה עם דורסי לילה ראה י' אהרוני, זכרונות זואולוג עברי, ירושלים תשס"א, עמ' 211; י' פליקס, טבע וארץ בתנ"ך, פרקים באקולוגיה מקראית, ירושלים תשנ"ב, עמ' 183 [להלן; פליקס, טבע]. יש המזהים את היען עם "כנף רננים" שבספר איוב, בפרק המתאר אופן צידתו ודרך התנהגותו י' אהרוני, תורת החי, ירושלים תרפ"ג, עמ' 202-204; פליקס, טבע, עמ' 353-355.
6. חז"ל התלבטו בשאלה האם היען נחשב לעוף, משום שהוא יצור גדול שאינו מסוגל לעוף כמו שאר העופות. אולם קבעו: "הנעמיות הן כעופות לכל דבר" ראה תוספתא כלאים, פ"ה, ח.
7. ילקוט שמעוני, פרשת כי-תצא, רמז תתקלח: "וישסף שמואל את אגג וגו' היה מחתך מבשרו זיתים זיתים ומאכיל לנעמיות". והשווה: איכה רבה (מהדורת בובר וילנא תרל"ט) פרשה ג, סד; פסיקתא דרב כהנא (מהדורת מנדלבוים, ניו יורק תשכ"ב) פרשה ג, ו.
8. בראשית רבה לא, יד: ואתה קח לך וגו'... רבי אבא בר כהנא אמר הכניס עמו זמורות לפילים, חצובות לצבאים, זכוכית לנעמיות. והשווה: ילקוט שמעוני תורה פרשת נח רמז נה; וראה עוד בבלי שבת קכח, ע"א: "רשב"ג אומר אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות (ואין בו משום איסור טילטול מוקצה בשבת א.ש). היענים בולעים זכוכיות וחפצים משום שאלה מסייעים להם לטחון את המזון בקיבתם.
9. הירושלמי מוסר כי יענים הואכלו בזהב עטוף בבצק, שלאחר שהייתו בקיבה עם מיצי העיכול הוא הופרש כזהב נקי ומזוקק (יומא פ"ד ה"ד, מא ע"ד).
10. ראה למשל משנה כלים, יז, יד: "ביצת נעמית המצופה". עוד על השימוש בקליפות הביצים ראה פ' בורין, הערות לגבי התיארוך של גבעת הפרסה (אחר 62) ואתר נחל לבן 109 בעזרת פחמן 14 ולגבי השימוש בקליפות עתיקות של ביצי יענים לייצור חרוזים: מתקופת האבן, כב (תשמ"ט), עמ' 50-51. בתוספתא הותר לקדש אישה בביצת היען, ומסתבר, שהביצה נחשבה לבעלת ערך, כנראה משום שימושיותה (תוספתא פרה, פ"ה, ח).
11. כיום מגדלים יענים בחוות שונות במדינות שונות בעולם. כך למשל, מצויה חוות יענים לשם נוצות וביצים בארץ-ישראל בקיבוץ האון במזרח הכינרת. על ענף זה בארץ ראה י"מ מרגלית, "כתבה ציבעונית על ענף היענים בישראל, השדה, עד (תשנ"ד), עמ' 803; על חוות יענים באפריקה ראה Birds - Their Life, Their ways, Their world, The Reader's Digest Association, New York - Montreal 1979, pp. 169-170.
12. מסעות ר' מנחם מקמינץ, בתוך י' יערי מסעות ארץ-ישראל, רמת גן תשל"ו, עמ' 538. בעבר חי תת-מין נוסף (S.c. syriacus) במדבריות המזרח התיכון והוא היה היחיד שחרג מתחומי אפריקה. מין זה היה נפוץ גם במישור החוף של ארץ-ישראל ואפשר שהוא היה המקור לביצים בבית הכנסת בארץ. החי וצומח, כרך 6, עופות, עמ' 34.
13. יצוין שנוהג זה רווח בבתי הכנסת בצפת על אף שהיו קיימים מנהגים שונים בבתי הכנסת בעיר. על בתי הכנסת של הקהלים השונים בצפת במאות 16-17, ראה י' בן צבי, ארץ ישראל וישובה בימי השלטון העות'מאני, ירושלים תשי"ג, 212 הערה 1 ובהרחבה א' בן יוסף, צפת במאה הט"ז על פי השאלות ותשובות של ר' יום טוב צהלון, עבודת דוקטור, אוניברסיטת דרופסי, פילדלפיה תשמ"א, עמ' 203-216.
14. ר' יעקב עמדין, בנו של החכם צבי, ומגדולי רבני אירופה במאה ה-18. הריעב"ץ חיבר ספרים רבים בניהם בית יעקב, מגדל עוז, שאילת יעב"ץ ועוד.
15. חי והצומח, שם, עמ' 35. לפי מקור זה ביצי יענים שימשו לקישוט גם בכנסיות כדוגמת סנטה קתרינה וכנסיית הקבר. אולם הוא לא מוסר על תכנים תיאולוגיים - רעיוניים הקשורים לכך.
16. ראה ש' קרויס, "חלקי בית הכנסת'', בתוך: בית הכנסת בתקופת המשנה והתלמוד (ז' ספראי עורך), ירושלים תשמ"ו, עמ' 49 [להלן; בית הכנסת]. נציין מספר דוגמאות למוטיבים אלה בבתי הכנסיות הקדומים בארץ ישראל. בכפר נחום עוטרו רוב האפריזים של בית הכנסת במקלעות אקנתוס שהכילו בין היתר אריות (ראה ג' פרסטר, 'בתי הכנסת בגליל' בתוך בית הכנסת, עמ' 69. נשרים וחויאים מופיעים בבתי כנסת בגליל ובגולן, לדוגמא בכפר דבורה, אום אל קנאטיר, במע'ר ובאל על (ראה צ' מעוז, הישוב היהודי ובתי הכנסת בגולן, בתוך בית הכנסת, עמ' 144-147; צ' אילן בתי-כנסת בגליל ובגולן, ירושלים 1987, עמ' 41, 110 וראה עוד ר' מלכה, "דורסים בתבליטי בתי-הכנסת העתיקים בגליל ובגולן, העזניה, ט (תשמ"ג), עמ' 90-100). עופות מופיעים בבית הכנסת בעין גדי (ראה צ' אילן, בתי כנסת קדומים בארץ-ישראל, משרד הבטחון 1991, עמ' 321. [להלן; אילן; בתי כנסת]) ובעלי חיים אקזוטיים כגון ג'ירפה וזברה בבית הכנסת בעזה (אילן, בתי כנסת, עמ' 290). בעלי חיים נוספים כגון שור, סרטן, עקרב וטלה מופיעים בפסיפסים של גלגל המזלות, לדוגמא בבית הכנסת בבית אלפא (אילן, בתי כנסת, עמ' 173. על גלגל המזלות בבתי כנסת ראה ג' פרסטר, "גלגל המזלות בבתי הכנסת בעת העתיקה ומקומו במחשבה ובליטורגיה היהודית", ארץ ישראל, יט (תשמ"ז), עמ' 225-234; י' אנגלד, "על משמעותו של גלגל המזלות ברצפות בתי הכנסת הקדומים בארץ-ישראל, קתדרה, 98 (תשס"א), עמ' 33-48.
17. א' הוברמן, תקרות מצוירות בבתי כנסת מעץ בדרום מזרח פולין, עבודת גמר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב תשל"ט, עמ' 52-66.
18. למשל על פי הפסוק המתאר את יחסו החם של הנשר לגוזליו: "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו" (דברים לב, יא). מוטיב החסידה, המופיע תכופות באיקונוגרפיה היהודית, משמש כאילוסטרציה למעשה חסד על פי מאמר התלמוד על החסידה העושה חסד עם חברותיה: "אמר רב יהודה: החסידה - זו דיה לבנה, למה נקרא שמה חסידה - שעושה חסידות עם חברותיה" (חולין כג ע"א).
19. ראה למשל E. Goodenough, Jewish Symbols in the Greco - Roman Period, New York 1965, Vol 7, pp. 78-79; הוברמן, שם.
20. דוגמא בודדת לכך מצאנו בציור המופיע בבית הכנסת בעיירה גבוזדז'יץ בפולין. בציור שבבית הכנסת מופיע נשר ולידו הכתובת "בת יענה". כפי שציין דוידוביץ, ככל הנראה האמן, יצחק בן יהודה ליב הכהן החתום על הציור לא הכיר את בת היענה, ולכן צייר את הנשר המוכר לו. אולם אין לדעת האם ולאיזה תוכן רעיוני התכוון. ראה ד' דוידוביץ, ציורי קיר בבתי כנסת בפולין, מוסד ביאליק, ירושלים 1968, עמ' 34 [להלן, דוידוביץ].
21. מדרש תלפיות, ענף בעלי חיים, צז ע"ב-צח ע"א. בבדיקה שערכנו לא הצלחנו לגלות הקטע המצוטט בספר 'שפתי כהן'. הנראה ביותר מבחינת המקום, הזמן והתכנים הוא הספר 'שפתי כהן' שחובר על ידי ר' מרדכי הכהן, מחכמי צפת במאה ה-17, תלמידו של ר' ישראל די קוריאל ומגורי האר"י ז"ל, אולם בספרו אין כל אזכור למנהג מלבד אכזריותו של היען בטיפול בבניו. ראה שפתי כהן על חמשה חומשי תורה מאת ר' מרדכי הכהן, ח"ב, וורשא תרמ"ד, כ ע"ב (40).
22. ר' אליהו הכהן חיבר כ-30 חיבורים. את עיקר השקפותיו ודעותיו הוא הביע בספרו 'שבט מוסר' (קושטא תע"ב). כדרשן מחונן הצטיינו דרשותיו בהתלהבות ובעושר דמיון, במיוחד בנושאים הקשורים לתיאורי העולם הזה והעולם הבא. על ר' אליהו הכהן וספריו ראה: ש' רוזאניס, קורות היהודים בתורכיה וארצות קדם, ד, סופיא תרצ"ד - תרצ"ה, עמ' 291-293; ש' ורסס, ר' אליהו הכהן מאיזמיר, יבנה, ב (ת"ש), עמ' קנו-קעג; ע' שוחט, ערך אליהן בן אברהם שלמה הכהן, אנציקלופדיה עברית (י' ליבוביץ עורך), ירושלים תשל"א, כרך ג, עמ' 542-543.
23. רקע היסטורי וספרותי על אגדות על בעלי חיים שמקורן בפולקלור של העמים שחדרו לספרות היהודית ראה למשל: I. Low, Die Flora der Juden, Vienna -Leipzig, 1924-1934, 4, pp. 347-349; א' לאוני, פולקלור וחכמה בעולם העתיק, יון ורומא, תל אביב תש"ט, עמ' 11-32; ר' פטאי, אדם ואדמה, ירושלים תש"ב, עמ' 216 ואילך; פליקס, טבע, עמ' 20-23.
24. אפשר שיסוד הידיעה על דגירת היען בפירושו של רש"י לפסוק באיוב (לט, יד): "תעזוב לארץ ביציה" - והולכת ומתחממת למרחוק על עפר". ניתן להבין מדבריו שהיען מתרחק מהביצים ואלה מתחממים ללא כל מגע גופו, אולם רש"י אינו מתייחס במפורש לכך שהחימום נעשה על ידי הבטה. מצודת דוד (שם) פירש אחרת: "כי תעזוב - אשר כ"א מהן עוזבת ביציה על הארץ ולא חשב עליהם לחממם כי תחמם אותם על עפר הארץ ר"ל מאליהם יתחממו באבק הדרכים". כלומר היען מפקיר את ביציו ואלה מתחממים על ידי העפר החם. עוד על משמעות החימום שבפסוק זה ראה י שונרי, "על עפר תחמם (איוב לט:יד), בתוך ד' נוי וי' בן עמי עורכים,
מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, א, ירושלים תשל"ט, עמ' שלט.
25. ראה בתמונות שהובאו בחי וצומח, 6, עמ' 34-35.
26. מדרש תלפיות, ענף בעלי חיים, צז ע"ב-צח ע"א. טעם זה הובא גם אצל ר' אברהם חמוי (נפלאים מעשיך, ח), וככל הנראה, הוא העתיקו מדברי המדרש תלפיות, ענף בעלי חיים צד ע"ב: "בת היענה אינה יושבת על ביציה אלא בראיה בלבד תאסף [=תדגור. על אסיפה במשמעות דגיה ראה בפירוש הרד"ק לשמואל א, כו, כ] בציה ומטעם זה נותנים ביצי בת היענה בבתי כנסיות להורות שעיננו לה' אלקינו עד שיחוננו. והאוכל מביציה ימות במגפה, לפי שהם בעלי חיים ארסיים". אולם אין כל בסיס לארסיות ביצי היענים.
27. ראה למשל פליקס, טבע, עמ' 67-81.
28. השווה לאיוב לט, יד-טו: "כי תעזוב לארץ ביציה ועל עפר תחמם. ותשכח כי רגל תזורה וחית השדה תדושה". וראה עוד בדברי ר' מרדכי הכהן, שפתי כהן, כ' ע"ב:" ואת בת היענה, בא להזהיר על מידת האכזריות שלא יהא כיענה שמתאכזרת על בניה שנאמר בת עמי לאכזר כיענים במדבר, שמתאכזרת עליהם במקום שלא נמצא שום דבר אפילו עשב, זהו במדבר, שמדת האכזריות היא דעה רעה עד מאד". על התאכזרות היען לגוזליו בעולם האגדה ראה: L. Ginnzberg, The Legends of the Jews, Philadelphia 1942, 5, p. 59.
29. שם, טז.
30. שם. הבנת הפסוקים לאור הידע על התנהגות היען ראה פליקס, שם, עמ' 354.
31. מדרש תלפיות, שם, צח ע"א.
32. על היחס שבין בית המקדש ובית הכנסת ראה ש' ספראי, "בית המקדש ובית הכנסת", בתוך: בתי כנסת עתיקים - קובץ מחקרים בעריכת א' אופנהיימר ואחרים, הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 31-51.