יסוד מוסד הוא ביהדות, כי התורה היא: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי, ג). כמה הלכות גדולות שנקבעו בתלמוד ובשולחן ערוך, הן על יסוד של דרכי נועם או דרכי שלום. לדוגמא: כשחקרו בגמרא (סוכה ל"ב) מה זה כפות תמרים שנצטוו ישראל לקחת בחג הסוכות, ושאלו שם: ואימא כופרא? אמר אביי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" כתיב, ופרש"י: ואילו עשויין כקוצים ומסרטין את הידיים. הרי שנקבע הלכה לדורות לקיום מצוות עשה בחג הסוכות, על יסוד הכלל הזה של "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". וכך מפוזרים בתלמוד ובפוסקים כמה תקנות גדולות שתקנו חכמים משום דרכי שלום. בבית הכנסת ובציבור, והם מפורטים במסכת גיטין פרק חמישי ובעוד מקומות.

הבעיה הזאת, יחס הדתיים לחילוניים, ימיה כמעט כימי האומה הישראלית. אנו מוצאים במקורות הקדומים שלנו דברים הקשורים ביחסים שבין תלמיד חכם לעם הארץ, או בין "חבר" לעם הארץ, אשר לפי מונחים של היום, תלמיד חכם או החבר, פירושו יהודי שומר מצוות, ועם הארץ זה יהודי שאינו שומר מצוות.

המצב נעשה יותר מתוח בזמן האחרון, והרבה גורמים לדבר: מורגשת בציבור התעוררות מוגברת לתורה ולדת, התחזקות בלימוד התורה בישיבות הקדושות והתרחבות החינוך הדתי על כל אגפיו. נראים ניצני געגועים וכיסופים למסורת האבות גם אצל נידחי ישראל ששקעו בתהום החילוניות; ההידרדרות התהומית לזוהמת הפשע של חלק מהנוער החילוני הביאה גם להזדעזעות אצל מעצבי החינוך החילוני ולהרהורי חרטה ותשובה בחוגים רחבים. כל אלה שחוברו יחד והביאו להתחזקות בשטח התורה והדת, הולידו אצל אבירי החילוניות איזו הרגשת פחד שנקראה אצלם "השתלטות הדתיים". ההתנגשויות בשטח שמירת המצווה נעשו תכופים יותר, ומסוכנים ביותר.

על שטח ההתנגשויות הללו בין הדתיים ללא דתיים, נתעוררו כמה בעיות, ונשאלה שאלה בבית המדרש ובציבור הרחב, מהי עמדת ההלכה בנידון זה? איזה יחס צריך להיות בין הדתיים לחילוניים?

הד ראשון לעניין זה אנו מוצאים בסימן הראשון ובסעיף הראשון של שולחן ערוך אורח חיים. כותב המחבר: יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר. והוסיף שם הרמ"א: ואל יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הי"ת.

והמגן אברהם מציין על זה: ועל כל פנים לא יתקוטט עימהם. ומביא דבר זה בשם הבית יוסף, מפני שמידת העזות מגונה מאוד, ואין ראוי להשתמש בה כלל, אפילו בעבודת השם יתברך, כי על ידי כן יקנה קניין בנפשו להיות עז פנים אפילו שלא במקום עבודתו יתברך... ולכאורה נראה כי הדין הזה של המגן אברהם שלא יתקוטט עימהם, מקורו בנימוק מוסרי, גזירה שיתרגל למידת העזות להשתמש בה שלא במקום מצווה.

אכן נראה כי נוסף לנקודה המוסרית יש גם מקור הלכתי לדין זה. כי בסימן נ"ג העיר המגן אברהם על מה שכתב הרמ"א, "ואין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל", שאין להתקוטט עבור שום מצווה, שהרי שנינו (יומא ל"ט): כל ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק נשתלחה ברכה בלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר. לאחר מיתתו נשתלחה מארה בלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כפול, הצנועים מושכים את ידיהם, והגרגרנים נוטלים ואוכלים. הרי כאן, שמדובר על אכילת לחם הפנים, שהיא מצווה מדאורייתא של אכילת קדשים, והצנועין מושכים את ידיהם. מזה ראיה שאין להתקוטט בשביל מצווה.

וכבר עמדו על דברי המגן אברהם אלה, החתם סופר (בהגהותיו על השולחן ערוך, ובתשובותיו, אורח חיים סימן מ' וק"מ), וכן המחצית השקל שם, שהרי בתוספות ישנים שם כתבו בשם רבי, דדווקא במגיעו כפול היו מושכים ידיהם, אבל בכזית לא היו מושכים ידיהם, כי דימו לקיים מצוות אכילה, אבל כאן לא היה מצוות אכילה לגמרי, כיוון שאין שם אלא כפול ולא היו שבעים. וכך מפורש שם ברש"י במקומו, דכיון שלא הגיע אליהם כזית, וראו שאינו משביע, לכן הצנועין מושכים ידיהם.

והחתם סופר שם הוכיח דאין מצווה בקדשים בפחות מכזית. והביא ראיות לזה מזבחים (דף צ"ז) בסוגיא דיקדש, דפריך ליתי עשה דאכילת קדשים ולדחי לא תעשה דפסולי המוקדשין? ואי ס"ד דיש מצווה באכילה קדשים בפחות מכזית, אם כן לא שייך עשה דוחה לא תעשה, דהרי אפשר לקיים שניהם, לאכול פחות מכזית, דמקיים מצוות עשה ואינו עובר על לא תעשה. רק החתם סופר מחדש שם, דלכאורה איך חילקו הלחם הפנים לכל אחד כפול, ולא נתקיים מצוות אכילת קדשים? וסובר החתם סופר, דהמצווה היא על גוף הקרבן שיאכלו ממנו כזית, ואז נתקיימה המצווה. ועיין במנחת חינוך (מצווה קל"ד) מה שהאריך שם בזה, וכן בשאגת אריה (סימן צ"ו) ובשאר אחרונים שהאריכו למעניתם בדין מצוות אכילת קדשים.

בכל אופן אין להביא ראיה מגמרא זו שאין להתקוטט בשביל מצווה, דשאני התם שלא הגיע כזית לכל כהן, ולא נתקיימה המצווה על ידו, ולכן שם הצנועין מושכין ידיהם, אבל במקום שאפשר על ידי הקטטה לקיים המצווה, אין ראיה משם שצריך להימנע מזה, ובזה דחו האחרונים ראיית המגן אברהם לדינו שלפנינו.

ויתכן שראיית המגן אברהם היא כך, דאף אם נאמר כדברי רבי שבתוספות ישנים, דכיון שלא הגיע לכהן כזית אין כאן קיום מצווה של ואכלו אותם אשר כופר בהם, דסתם אכילה בכזית, היינו שאינו מקיים מצווה גמורה, אבל קצת מצווה יש גם בפחות מכזית, כמו דקיי"ל סתם אכילה בכזית, ואין מלקות על אכילת איסור רק בכזית, אבל גם חצי שיעור אסור, אי לרבי יוחנן דקיי"ל כוותיה, חצי שיעור אסור מן התורה, או לריש לקיש החולק עליו, חצי שיעור אסור מדרבנן, (עיין כל הסוגיא ביומא דף ע"ד), וכמו כן לגבי מצווה, בשיעור כזית יש מצווה גמורה מן התורה, ובפחות מכזית יש מצווה חלקית, אי מדאורייתא או מדרבנן, עיין בברכי יוסף (אורח חיים סימן תפ"ב). וכיון שהמגן אברהם דן מענייני תפילה בציבור בבית הכנסת, ואמירת קדיש וכדומה, שהם לא בגדר מצוות עשה דאורייתא, רק מצווה חלקית, שפיר הביא המגן אברהם ראייה דאין להתקוטט בשביל מצווה, מדין לחם הפנים, דהכוונה לא למצווה גמורה דאורייתא. אכן, מלשון המגן אברהם האומר בסתמא "אין להתקוטט בשביל מצווה", מוכח, שכאן מדובר על דין כללי השייך לכל מצווה, שעל קיומה אין ליכנס לריב, והדרא קושיא לדוכתא, מה הראיה משם שהצנועין מושכין ידיהם, הלא שם מדובר על כהן שהגיעו כפול, ואין כאן מצווה גמורה באכילתו, ועל כן משכו ידיהם ולא רבו בשבילו, ומה הראיה לגבי מצווה גמורה, שאין להתקוטט עבורה?

על כן יש לומר, שראיית המגן אברהם היא מהמשך דברי הגמרא שם, שאמרו: מעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו, והיו קוראין אותו בן חמצן עד יום מותו. גינו אותו בתור גזלן בשביל החטיפה הזאת, ואי ס"ד שהצנועין משכו ידיהם רק מפני שלא הגיעו לידם כזית, אבל אם היה מגיע להם כזית היו חוטפים כדי לקיים המצווה, כמו שכתבו שם התוספות ישנים בשם רבי, אם כן למה קראו וגינו לזה שנטל חלקו וחלק חבירו, הלא הוא רצה לחטוף, כדי לקיים מצווה של אכילת כזית? אלא מוכח בוודאי מכאן שאין להתקוטט בשביל שום מצווה, גם מצווה גמורה, ולכן אותו שחטף גינו אותו, כי אין לחטוף ואין להתקוטט בשביל שום מצווה, גם בשביל קיום מצווה של אכילת כזית. ושפיר דברי מגן אברהם קיימים, דאין להתקוטט בשביל מצווה.

ברם, כאן מדובר על קטטה עבור מצווה במתקיימת על ידי אחרים, והוא רוצה לזכות בעצמו במצווה זו ולקיימה בעצמו, כנידון של אכילת קדשים, לחטוף לעצמו, או כדינא של המגן- אברהם, לעבור לפני התיבה להיות הש"ץ, או לקרא בתורה, וכן להגיד קדיש, דשם המצווה מתקיימת בין כה וכה על ידי אחרים, וכבוד שמים מתרבה על ידי קיום המצווה, והריב והקטטה היא האם הוא יקיים המצווה בעצמו או שישאיר המצווה לאחרים. על זה אנו מוכיחים בראיות מן הגמרא דאין להתקוטט בשביל מצווה. והטעם בזה, דכיון דבין כך וכך המצווה מתקיימת, וישנו כבוד שמים, למה ליכנס לריב, המביא לידי חילול ה'? הלא מכיון שלמעשה מתקיימת המצווה על ידי אחרים, נחשב הדבר למצווה גם בשבילו.

ודבר זה יוצא מפורש מדברי הגמרא (סוטה י"ד):

דרש רבי שמלאי, מפני מה נתאווה משה ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ ישראל כדי שיתקיימו כולן על ידי. אמר הקדוש ברוך הוא: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם.

הכי נמי כאן, כיון שהמצווה מתקיימת בין כך, לא רצוי שיכנס לריב כדי שהן יתקיימו דווקא על ידו.

אבל בזמן שעצם קיומה של מצווה תלוי בנסיבות כאלו, שמביאות לידי התנגשות עם הסביבה, דהיינו שנמצא בחברה ובסביבה העוינת לקיום המצווה ולמקיימיה, והורה לנו השולחן ערוך "ואל יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הי"ת" ועל האדם להתלבש במידת העזות כדי לקיים המצווה, ולא יניח להיבטל מן המצווה - על זה מציין המגן אברהם: ועכ"פ לא יתקוטט עימהם, שגם בנדון זה אין ליכנס לריב בשביל עצם קיום המצווה.

ויש לחשוף את המקור לדברי המגן אברהם אלה. הנה במקור דברי הרמ"א, שעליו סומכים דברי המגן אברהם, הוא ב"טור", הפותח את ספרו במשנה (אבות פ"ה) של יהודה בן תימא, האומר: הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. ומסביר הטור: פרט ארבעה דברים בעבודת השם יתברך, והתחיל בעז כנמר, לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך, שלפעמים אדם חפץ לעשות מצווה ונמנע מלעשות מפני בני אדם שמלעיגין עליו, ועל כן הזהיר שהעיז פניך כנגד המלעיגין ולא תבוש, כי אמר דוד ע"ה ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש, אף כי היה נרדף ובורח מן העו"ג, היה מחזיק בתורתו ולומד, אף כי היו מלעיגים עליו.

והנה שם (אבות פרק ה') אחר המשנה הזאת של יהודה בן תימא, במשנה הבאה, כתוב: הוא היה אומר, עז פנים לגיהנם, ובושת פנים לגן עדן. ויש כאן לכאורה סתירה מרישא לסיפא, כי בתחילה הוא אומר, הוי עז כנמר, ואחר כך הוא מזהיר, עז פנים לגיהנם, הא כיצד? וכבר הסביר שם הרמב"ם בפיהמ"ש, כי כוונתו לומר כי מידת העזות היא מידה מגונה ביותר, ובושת הפנים היא סגולה מיוחדת שבה מחוננים בני ישראל שהם ביישנים, כדכתיב, לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, זו מעלת הבושה, ובכל זאת יש לפעמים צורך להשתמש במידה פחותה זו של עזות, לצורך עבודת הי"ת, כמש"כ עם עקש תתפתל, ורק ובתנאי שיהיה כוונתו האמיתית לעבודת הי"ת.

ואם כך, היה צריך להיות סדר המשנה שם, להדגיש מקודם גנות המידה הזאת, עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן, ואחר כך להמשיך, הוי עז כנמר, לצורך עבודת ה', שהרי ההוראה העיקרית בזה היא גנות מידת העזות, ורק במקרים יוצאים מן הכלל אפשר להשתמש במידה זו, בתנאי מוחלט שכל כוונתו לשמים.

ומצאתי פירוש נפלא בספר רוח חיים על אבות (להגאון רבי חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א) שכתב: כי לפעמים מידת העזות טובה לעבודת ה', אבל הוא רק אבירות הלב, ושתהיה העזות צפונה בלבו, ולא לעורר אותה, רק כפי המצטרך לעבודת הי"ת, אבל בפנים לא יראה עזות, וז"ש: אבל הוא היה אומר עז פנים לגיהנם, כמ"ש העז איש רשע בפניו, אבל בושת הפנים, היינו שעל הפנים מונח בושה, והעזות טמון רק לעבודת השם, הוא לגן עדן.

וכיון בזה לפירוש הגאון יעב"ץ בספרו לחם שמים (אבות פ"ה) שהקדימו בפירוש נפלא זה, שהוא כותב שם: אחר ששבח העז כנמר לעשות רצון אביו שבשמים, חזר לגנות מידת העזות, שלא תהא ניכרת בפניו לגמרי, שאפילו לעבודת הי"ת, הענווה משובחת, והצנע לכת, ולא אמר הוי עז אלא לעניין אומץ הלב בלבד, תדע, שישראל נקראין עזין, עם היותם ידועים שהם ביישנים, אלא עזות לחוד ועז פנים לחוד, לכן לא הזכיר למעלה עז פנים, אלא עז בלבד, וכאן זכר עז פנים.

מתוך דברי שניהם יוצא רעיון נשגב: עז פירושו אביר ואמיץ הלב, המוכן לקיים דרכו ללא התבטלות של הסביבה העוינת, וללא התחשבות עם דברת בני האדם המלעיגין עליו, אבל זאת היא תכונה שבלב, אומץ רוח, שאינו בא לידי גלוי חיצוני בדבור או במעשה. ואילו עזות פנים פירושה עזות המתגלית לעין כל, כמו הפנים הגלויים לכל, שהוא עושה מעשים בפעולה או בדבור נגד האחרים. וזאת היא מידה מגונה: עז פנים לגיהנם. ואילו לעניין עבודת הי"ת, הוי עז כנמר, עז ולא עז פנים, אבירות הלב ואומץ רוח לעמוד בגאווה וגאון מול המלעיגים עליו, לעשות רצון אביו שבשמים. כי דרכם של בני אדם להיות מושפעים מהסביבה. ומתביישים לעשות בגלוי דבר שאינו מקובל בחברה, וכשבא הדבר לידי עשיית המצווה בסביבה של עוזבי תורה, על האדם להתאזר באומץ לב ובאבירות רוח לעשות המצווה כתקנה, מבלי להתחשב בבני אדם המלעיגים עליו, אבל על פניו ועל חיצוניותו לא יהא שום סימן של עזות. אדם כזה אינו רב ואינו מתקוטט. על פניו נשארת מידת הבושה, אבל בלבו מקננת האבירות ואומץ הלב, ועושה מצוות ה' ללא חת וללא רתיעה, וללא התחשבות עם מישהו אחר.

וכשהוא אמר קודם: הוי עז כנמר, לא יחשוב האדם כי כאן מדובר על איזו פעולה חיצונית של ריב וקטטה, אלא הוא ממשיך ואומר: הוא היה אומר, עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן. דהיינו, אם העזות הפנימית ניכרת גם מחוץ, על פניו, זה לא טוב, זה גיהנם, אבל בושת הפנים לגן עדן, אם על פניו נשארת מידת הבושה, ובלבו פנימה מתעוררת אבירות ואמיצות לעשות רצון אביו שבשמים, זה גן עדן.

וכאן נמצא מקור דברי הרמ"א שאמר, ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגין עליו בעבודת השם, ופסקו של המגן אברהם, ועל כל פנים לא יתקוטט עימהם. שני דינים יסודיים אלה, הקבועים בהתחלת ספר השולחן ערוך, בתור אבני יסוד להתנהגות האדם מישראל, מקורם מפורש במשנה ההיא של יהודה בן תימא שהזכרנו לעיל. הוי עז כנמר, בא ללמד שעל האדם לא להתבייש ולא להתבטל ולא להימנע מלקיים מצווה מפני סביבה עוינת או מלגלגת, אלא להתאמץ לעשות המצווה מתוך גאון ותפארת לעושיה, וגם נלמד מכאן שלא להתקוטט עימהם, ולא לתת ביטוי לאמיצות הלב על ידי מעשים או דיבורים נגד הזולת, כי מידת העזות שמדובר בה בכאן היא עניין פנימי רגשי, שאינו בא לידי ביטוי של ריב או קטטה, בהתאם לכלל יסודי שבתורה, אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

וכבר המליץ הצדיק רבי זושא זצ"ל על המשנה, עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן, כי ידוע שהגיהנם הוא מקום שבו נמצאים הרשעים וגן עדן הוא מקום הצדיקים, ומדגישה המשנה כי מי שהוא מחונן במידת עזות, הוא יכול לשבת גם בתוך סביבה של רשעים ולהחזיק מעמד בגבורת רוח לא להיסחף עם הסביבה העוינת, אבל בושת פנים, מי שיש לו מידת הבושה, הוא נאלץ לגור בין צדיקים, כי אם יהיה בין רשעים לא יעמוד לו עוז הרוח נגד המלעיגים עליו.

ישנה עוד תועלת נוספת בקיום מצוות בנוכחות אנשי עוזבי תורה, כי על ידי זה שיראו קיום המצווה, יתכן שיתעורר לבם לקיום מצוות, שהרי חייבים אנו מצד דין תורה להוכיח את כל אחד מישראל להחזירו למוטב, כמו שכתב הרמב"ם (ה' דיעות פ"ו): הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצווה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך. המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבין אדם לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב, ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפש בעוון אלו, כיון שאפשר לו למחות.

והניסיון מוכיח, כי נוסף להוכחה בפה, ישנה אפשרות גדולה של הוכחה על ידי מעשים. טוב מראה עיניים, אומר שלמה המלך. לפעמים כשרואים קבוצה או יחיד העוסקים בקיום המצווה, מתעורר הלב, מתעורר הרגש, מתעוררים זיכרונות קדומים של בית אבא, של בית המדרש, אשר פעם היה קשור בהם העוזב תורה, והולך ומתגעגע לחזור ולעשות מעשים הטובים ההם.

ואין לזלזל בפעולה זאת ולהחשיב כל דבר מצווה, תהא הקלה שבקלות, מצד אלה השקועים גם בתהומות של פשעים חמורים ביותר, כי מצווה גוררת מצווה, ועל ידי שרשרת של מצוות, יכול אדם כזה לבא לידי תשובה שלימה. ואילו כשדוחים הזדמנות כזאת, לקיים מצווה על ידי עוזב תורה, הנה הוא ימשיך לטבוע במצולות העוונות ללא תקנה.

וזה מפורש בגמרא (שבת לא): דרש רב עולא, מאי דכתיב (קהלת ז) אל תרשע הרבה, הרבה הוא דלא לירשע, הא מעט לירשע? אלא מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר, ויהא ריחו נודף יותר?!

ויש לנו עוד מקור קדום לזה, במשנה (אבות פ"ב), במשנתו של רבי שמעון, ואל תהי רשע בפני עצמך. מפרש הרמב"ם שם: כשיחשוב אדם עמו חסר ופחות לא יגדל בעיניו חסרון שיעשה. דהיינו שאם יחשוב אדם עצמו בתור רשע שכבר עשה הרבה חטאים שאין לו תקנה, וכל חטא ועוון אשר עשה יגדלו בעיניו, מתוך כך יצא לתרבות רעה, שיחשוב שאי לו תקנה בחזרה. וקדמו בפירוש זה רבינו יונה שם, שאומר, כי אין לאדם להחזיק עצמו לרשע, כי אז יתייאש נפשו מלעשות תשובה, יזלזל לקיים מצוות וישקע בתהומות עבירות ללא תקנה.

כי הרי אנו מוצאים שגם בעלי עבירות הכי גדולים, נלקח בחשבון גם עשיית מצווה שלהם שעשו לטובה. והביא הרמב"ם דוגמא (באגרת קדוש השם) מאחאב בן עמרי, הכופר בה' ועובד עבודה זרה, עד שהעיד הכתוב עליו (מלכים א, כא) רק לא היה כאחאב, ובכל זאת בזכות צום של כמה שעות שנתבטלה גזרה חמורה מעליו, שנאמר (מלכים, שם) ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמור, הראית כי נכנע אחאב מלפני, יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו. למרות גודל רשעו, נתן לו הקב"ה שכר תעניתו.

כי גם עוצם רשעו וריבוי עוונותיו של האדם אינו משחררים אותו מלמלא חובותיו המוטלים עליו ללא שיעור. ובעל חטא הכי גדול אינו פטור מלקיים המצווה הכי קלה. וזה על יסוד הסברא שהדגישו בגמרא (שבת לא) שהזכרנו למעלה: וכי מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום ויהא ריחו נודף יותר?!

הגדרה מעניינת על זה ישנה ברמב"ם במאמר קדוש השם, שהוא מאריך בזה, כי גם אדם שעבר עבירות החמורות ביותר, אינו פטור מלקיים גם המצווה הקלה ביותר:

"תדע שצריך האדם לידע עיקר מעיקרי הדת, והוא שירבעם בן נבט והדומין לו, נפרעין ממנו על עשיית עגלים לעבודה זרה, ועל ביטול עירובי תבשילין והדומה לו, שלא יאמר אדם, קם ליה בדרבה מניה, לא יאמר זה אלא בדיני העולם הזה, אבל השם יתברך נפרע מבני אדם על החמורות ועל הקלות, ונותן שכר על כל דבר שעושים. על כן צריך האדם לידע שכל עבירה שיעשה נפרעים ממנו עליה, וכל מצווה שיעשה מקבל עליה שכר".

ובאמת מה מקור דברי הרמב"ם בהגדרה נפלאה זו, כי בעניינים אלה לא שייך קם ליה בדרבה מניה, ואפילו בעל חטא הכי גדול אינו משוחרר מקיום מצווה הכי קטנה, ומקבל שכר על כל דבר מצווה שהוא עושה, מאיפה שאב הרמב"ם דבר זה?

הנה מצינו בתורה (דברים י): כי ה' אלקיכם הוא... הא-ל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד. וחזרו על זה במשנה (אבות פ"ד): ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מיקח שוחד. מה זה משוא פנים ומיקח שוחד לפני ה'? רש"י על התורה מפרש: ולא יקח שוחד לפייסו בממון. וכתב הרמב"ם שם על משנה זו:

ואין עניינו שלא יקח שוחד להטות הדין, כי זה מן השטות שירחק מן ה' מה שלא יצויר ואף לא ידומה, כי איך יצויר לו שוחד, ומה יהיה השוחד? אבל עניינו אשר ביארו שהוא לא ייקח שוחד המצוות והטובות, שיעשה האדם אלף טובות ורעה אחת, לא ימחל ה' העבירה ההיא לרוב טובותיו ויחסר לו מאלף טובותיו טובה אחת או יותר, אבל ייענש על זאת הרעה האחת, ויגמלהו על כל הטובות ההן כולן, וזה עניין ולא ייקח שוחד. וזה כמו לא ישא פנים, שיענוש הגדול במעלות על דבר מועט, כמו שנענש משה רבינו על חטא הכעס, ומשלם שכר לעשיו הרשע על מצוות כיבוד אב. וזהו לא ישא פנים ולא יקח שוחד, אין עושים חילופין ותמורה, לא זכות בחובה ולא חובה בזכות, אין מעלימים על העבירה בזכות המצווה, ואין מקפחים המצווה בשביל העבירה, אלא משלמים טוב עבור המצווה, ומקבל עונשו על העבירה.

זה מקור דברי הרמב"ם.

ועל יסוד זה עלינו לקבל בזרועות פתוחות כל אדם שבא לקיים מצווה קטנה או גדולה, לקרבו ולזרזו, ולא להרחיק גם מחללי שבתות ושקועים בעבירות החמורות ביותר, אם באים הם לבית הכנסת, עלינו לעודדם ולחזקם כדי שיזכו במצווה. וכמו שכתב הרמב"ם במאמר קדוש השם:

וכבר פירשו רבותינו זיכרונם לברכה, שהפושע אם פשע ברצונו, כשיבוא לבית הכנסת להתפלל, מקבלים אותו ואין נוהגים בו מנהג בזיון, וסמכו על זה מדברי שלמה המלך עליו השלום שאמר (משלי ו) לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו', אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות. כי כל מצווה גוררת מצווה, ועל כל מצווה יש שכר, ושכר מצווה הוא גם כן מצווה, והמצווה מזככת את הלב, מצרפת את הנפש, מרחקת מן החטא, ומעלה את האדם ומרוממתו לקדושה עילאית.

סיכום

היוצא לנו מדברינו אלה:
א. יש להשתדל לקיים מצוות גם בסביבה עוינת של עוזבי תורה, מתוך אומץ לב. להתאזר בגבורה נפשית של גאון ותפארת.
ב. להימנע בהחלט מריב ומדון למען קיום מצווה, כי כבוד שמים הוא.
ג. להוכיח אדם העוזב תורה ומצווה, בנחת ובלשון רכה.
ד. גם האדם המלא עבירות כרימון, יש לקרבו לקיום מצוות, אפילו מצווה קלה ביותר.
ה. אסור להרחיק אדם מישראל שבא לבית כנסת כדי לזכות במצווה. יש לקרבו בדרכי נועם ובנתיבות השלום.