פרק ראשון: דין מספר לשון הרע לפי התורה

"המוציא שם רע על בת ישראל ונמצא הדבר שקר - לוקה, שנאמר: 'ויסרו אותו'; ואזהרה שלו מ'לא תלך רכיל בעמיך'. ונותן לאביה משקל מאה סלעים כסף מזוקק, ואם היתה יתומה הרי הם של עצמה". "כיצד הוצאת שם רע? הוא שיבוא לבי"ד ויאמר: נערה זו בעלתי ולא מצאתי לה בתולים, וכשבקשתי על הדבר נודע לי שזינתה תחתי אחר שארסתיה ואלו הם עדי שזינתה בפניהם" (הלכות נערה בתולה ג).

פרק שני: ענישה בתלמוד ובפוסקים

ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: פתח פתוח מצאתי. אמר ליה רב נחמן: אסבוהו כופרי, מברכתא חביטא ליה. והא רב נחמן הוא דאמר מהימן? מהימן ומסבינן ליה כופרי. רב אחאי משני: כאן בבחור כאן בנשוי

"אסבוהו כופרי: הלקוהו מלקיות במקלות חריות של דקל... בחור לא מהימן, ומסבינן ליה כופרי על שמעיז פניו; נשוי מהימן ולא מסבינן ליה כופרי". (כתובות י, א)

"מברכתא חביטא ליה: פירוש הלקוהו, שמוציא שם רע על בת ישראל, שהרי משקר, וכי זונות חבוטות לפניו שיהיה בקי?".

"ובפרק ערבי פסחים אמרו: טוביה חטא וזיגוד אסהיד ביה... אלמא מוציא שם-רע על חברו חייב מכת-מרדות..., קצת מפרשים כתבו בפרק קמא בכתובות גבי ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן ואמר ליה פתח פתוח מצאתי... דהא דהלקהו רב נחמן לאו משום דחשוד על העריות אלא משום דהוי מוציא שם רע על בנות ישראל... על זה מן הדין ומן תקנת הגאונים ז"ל והסכמת האחרונים בר נדוי הוא ואל תתירוהו על שיפייסנה כראוי לה לפי כבודה".

"ואע"ג דהתם (בענין זיגוד) בא להעיד עדות, והכא (בנידון שלפניו) דרך קטטה ומריבה קאמר, וכתב הרשב"א ז"ל: "דבר הנאמר דרך קטטה לא חיישינן ליה דהוי קלא דאפקוה אויבים" (ואם כן לכאורה כיון שאין מתחשבים ב"קול" כזה, אין לענוש את המוציא קול שלא יתחשבו בו), מכל מקום לענין להחמיר ולהעניש אמינא דגרע טפי, דכיוון לבזות ולהוציא שם-רע, לא לאפרושי מאיסורא כמו הבא להעיד דחושב אולי יבוא עד שני עמו, ואפילו הכי נגדיה רב פפא, כי הוציא שם-רע על חברו... א"כ ראוי לייסר למחרף".

"אין ספק שהוא מוציא שם רע על חברו על עון אשר חטא שהוא רשע וגוזל, שהוא עוון פלילי אפילו אצל הדיוט וכל-שכן אצל הגבוה (כספי צדקה - כלומר, שהלה האשים את הגבאי במעילה שהיא עבירה פלילית חמורה) וחייב מלקות על זה, אף-על-פי שרבי שבתי טוען שאמת הדבר, מכל מקום כיון שאינו מברר זה על פי שנים עדים חייב לעונש, כההיא דאמרינן פרק ערבי פסחים זיגוד אסהיד וכו'".

"כתוב בפרשת שופטים 'לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא'; ותניא בספרי..., ולמדנו מכאן שעד אחד שיודע בחברו עוון דבר, שאין ראוי להשביעו שלא יקום להעיד עליו, ואם קם והעיד עליו - לוקה, דשום ביש הוא דקא מפיק עליה, דאמרינן בפסחים (דף קיג) טוביה חטא, אתא זיגוד קמסהיד עליה, נגדיה רבא לזיגוד, פירוש משום לאו ד'לא יקום'. אמנם אותו מלקות מדרבנן היה, שהרי בסנהדרין למדין מכות מדיני נפשות... ודיני נפשות אין דנין אלא בזמן שסנהדרין נוהגת".

ש"טענו עליו שאמר דברים כנגד הזקן וקם והחרים עצמו בבית-הכנסת ונשבע בספר-תורה על-דעת רבים בפני הקהל שלא אמר מעולם אותם הדברים, ולא יצאו מפיו לשום אדם; ובאותה שעה קם שמעון והכחיש בפניו ואמר כי אליו אמר אותם דברים וכי בשקר נשבע".

"אין עדותו של שמעון פוסלת לראובן, דעד אחד אינו קם, אלא לשבועה..., אדרבא, היה מן הדין ללקות במכחישו, מההיא דטוביה חטא וזיגוד מנגיד, אלא שיש ללמד עליו זכות לפי שבמעמד אחד נעשה החרם וההכחשה, ולא בא לבית דין להעיד, וזה הוא אמת".

"אלמלא הטעם דאפרושי מאיסורא (שלא יכשלו באכילת טריפות) היה לו ללקות לאותו עד, בהוציאו שם רע על אותו שוחט, משום 'לא יקום עד אחד באיש' וגו', כדכתיב בסמ"ג אההיא דטוביה חטא וזיגוד מנגיד".

"אין ראוי להענישו... והא דאמרינן בפרק ערבי פסחים דף קיג, מג' שהקב"ה שונאן... היינו דוקא התם שבא להעיד בפני בית-דין, דהיינו רב-פפא, כמ"ש הסמ"ג, לאוין ריג, ובספר המפה לחו"מ רס"י כח, וכמ"ש הרב"י במחודש יא בשם רי"ו בכנסה"ג שם אות קלג; אבל בנידון דידן, שלא בא להעיד לפני שום בית-דין, אלא אומר הדברים כאשר שמע לוי דרך ספור בעלמא - אין לו כלום, כיון דמשום דקנאתו בערה בו גילה הדבר ללוי... אבל ראוי להחרים שלא יוכל אדם להוציא עוד דברים כאלה מפיו".

"דברים הללו טפלים בלי טעם מספיק, ואין דמיונו מההיא, דלא כיוון לביישו ולחרף ולגדף, עולה יפה, ומההוא דקובל על חברו כאשר יראה הרואה, דכל כהאי-גוונא שסיפר לחברו שעשה או שראה בחברו דבר מכוער ויאסור, כנידון דידן, אין לך חירוף וגידוף גדול מזה; וקובל נמי ליכא הכא, ועיין בתשו' ס' שבות יעקב ח"ב, סי' קלו, בדין זה דקובל בחברו דלפעמים חייב, יעוי"ש; ואדרבא אילו היה אומר דברים אלו לבעל הדבר בעצמו: "למה עשית דבר איסור כזה?", אפשר דאינו ראוי לעונש, דלהוכיחו ולהפרישו קמכוין".

"והרב פרשת דרכים (דף סו, ע"ג) תמה על הסמ"ג בזה, דהא קיימא-לן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו... ולא קשיא מידי, דבכלל מוציא שם רע הוא, כמו שכתב (הסמ"ג) דשום ביש מפיק עליה וכו'; ומוציא שם רע לוקה אע"ג דלא עשה מעשה, כמו שפסק הרמב"ם".

"דאף על בושת-דברים - מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו", והוא מוסיף, כי מסתבר הדבר, מאחר ש"יותר בושת בדברים מבושת של חבלה, דאין לך דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חברו".

"חמשה דברים נאמרו בחובל... וכולן על ידי מעשה הם, וכך שנו חז"ל: ביישו בדברים - פטור; אמנם נהגו בכל מקומות מושבות ישראל לעשות תקנה וסייג לדבר להטיל חכה בפי בעלי לשון ולקנוס המבייש, הכל לפי הענין, וכן יעשו בית דין בכל ענין לפי הראוי, הכל לפי המבייש והמתבייש". ובתשובה אחרת (כלל קא, סא) "אם יבררו שיש תקנות קבועות בעיר על דברי חירופין, יש לו לילך אחר התקנה ולא אחר דינא דגמרא".

"אף לפי כבוד הגדולים שבקש לפגום בקבר שפגע ונגע ביקר חקר כבודם כבוד והמחרף יחוש לעצמו ויסגף עצמו בתעניות ובמלקיות, גם ממון יתן ויתכפר לו, אולי יש תקוה, כי מאד יש עון גדול ועונש לשלח-יד בקדושים אשר בארץ".

"על דברי קנטורין שבין לאה לראובן, אלו היו עדים בדבר שקרא אותה "נפקא-ברא" היה לקהל לקנסו, או במלקות או בממון, לפי המבייש והמתבייש לפי ראות עיני הקהל, כי דיני קנסות הם אלו, ואין להם קצבה, אלא הכל לפי מה שהוא אדם, ככל אשר ישיתו עליו עיני העדה".

"ומה שאמרה על אביה של מרת רישקה שהמיר ונקבר בתועבה, הרי יש כתבים מרבותי שעשה תשובה ומת יהודי, לפיכך עברה על 'לא תונו' וכו': "אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים", ודברה על שוכני עפר..., והיתה חייבת מלקות". ובמקום אחר הוא נותן הנמקה להענשה בבושת-דברים: "ולא מבעיא חבלות והכאות, אלא אפילו על אונאת דברים מיחייב לפייסו... והשוו הגאונים נבלות-פה להכאות וחבלות, מן הדא דכתיב: 'לא תתן את פיך לחטיא את בשרך'".

"שאלת, מעשה בא לפניך כי יהודי קלל כהן אחד ואבותיו קללות נמרצות בפני העם, ואמרו לך להענישו יען היה כהן, וחפשת ולא מצאת עונשו על ישראל חברו, ויען בארץ הזאת נוהגים ברוב העניינים כחקות הישמעאלים אשר מכללן שהמקלל קרוב נביאים יענש עונש חזק, יאמרו היהודים כי כן ראוי לעשות למבזה או מקלל הכהן, להיותו זרע אהרן, ואמרת אולי שאיזה סמך להם מדברי הראשונים שלא השגת אותם",

"ומאחר שהיא מצות עשה מן התורה לכבד הכהן ולהדרו על שאר העם, הדבר ברור שהמחרף אותו ראוי לעונש יותר משאם חרף אחד משאר העם, אעפ"י שבשאר העם קיי"ל "ביישו בדברים - פטור", במבייש הכהן בדברים, ראוי לגעור בו ברבים ולהכריחו לבקש ממנו מחילה, ולרצותו עד שימחול לו; ואף בשאר אנשים כתב הרמב"ם ז"ל שיש לבית-דין לעשות גדר בדבר כפי מה שיראו, אין צריך לומר בכהן שראוי לגעור בנזיפה במחרפו ובמגדפו".

"אע"ג דמדינא לא יתחייב שמעון, ... מכל מקום אם רצו הבית-דין לקנסו כדי לעשות גדר וסייג ולסכור פי דוברי שקר ומוציאי שם רע, הרשות בידם, כפי מה שנראה להם צורך לפי הענין, וכן משמע בתשובת הרא"ש, וכן ראוי לעשות".

"וקונסין אותו ומכין אותו מכת-מרדות על לאו ד'לא תונו איש את עמיתו', אעפ"י שהוא לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו, מכל מקום תקנו חז"ל להכותו מכת-מרדות עד שיפדה עצמו בממון לפי ראות עיניהם".

"והגם שמבואר בחו"מ סי' א' שאין רשות ביד בי"ד בחוץ-לארץ לדון על בזיון, רק לנדות עד שיפייסנו, אבל בעניין שם רע על חזן ושו"ב, אשר על-ידי-זה הפסיד על פרנסתו, ודאי יש חיוב על הבית-דין להכניס (עצמם לדיון) בזה". (שו"ת אבני צדק או"ח, ה)

פרק שלישי: עיקרי העבירה והסייגים לה

"יש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה, והוא - לשון הרע, והוא: המספר בגנות חברו אעפ"י שאומר אמת". (דעות ז, ב)

והמספר דברים שגורמים, אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חברו בגופו או בממונו, ואפילו להצר לו או להפחידו - הרי זה לשון הרע. (דעות ז, ה)

"ויש דברים שהם אבק לשון הרע. כיצד? מי יאמר לפלוני שיהיה כמות שהוא עתה; או שיאמר: שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה, וכיוצא בדברים האלו. וכל המספר בטובת חברו בפני שונאיו - הרי זה אבק לשון הרע, שזה גורם להם שיספרו בגנותו, ועל זה הענין אמר שלמה: 'מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם, קללה תחשב לו', שמתוך טובתו בא לידי רעתו"].

"ואם נאמרו דברים אלו בפני שלושה - כבר נשמע הדבר ונודע. ואם ספר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת - אין בו משום לשון הרע", בתנאי "שלא יתכון להעביר בקול ולגלותו יותר".

"איסור זה של לשון הרע הוא בין אם הוא מספר עליו בפיו ממש או שהוא כותב עליו דבר זה במכתבו וגם אין בו חילוק בין אם הוא מספר עליו הלשון הרע שלו בפירוש ובין אם הוא מספר עליו הלשון הרע בדרך רמז, בכל-גווני בכלל לשון הרע הוא".

"ומה שטוען רבי שבתי שלא אמר לו בפירוש שהוא חשוד, אלא שאמר הוא על עצמו שאינו חשוד, ... אפילו היה כדברי רבי שבתי חייב רבי שבתי כאלו אמר לו בפירוש שהוא חשוד, וכבר הוזכרה הוראה זו בדברי הראשונים במי שאומר לחברו: "איני מלשין", "איני גנב", ופסקו דהוי כאילו אומר לו בפירוש: "אתה מלשין"...".

"לענין לשון הרע אין צורך שתהא מובעת במישרין ובשלמות; דיה שהיא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה יהיו משתמעות מתוכה או מתוך נסיבות חיצוניות שנוצרו בכוונת לשון הרע".

"אם אחד ראה לאדם שעשה עולה לחברו, כגון שגזלו או עשקו או הזיקו, בין אם הנגזל והניזק יודעים מזה או לא, או שביישו או שציערו והונה אותו בדברים, ונודע לו בבירור שלא השיב את הגזילה ולא שילם לו את נזקו ולא ביקש פניו להעביר לו על עונו, אפילו ראה דבר זה ביחידי, יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות; אך יזהר שלא יחסרו אלו השבעה פרטים שנבארם בסמוך. ואלו הן:
א. שיראה זה הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים, אם לא שנתברר לו אח"כ שהדבר אמת.
ב. שיזהר מאוד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לגזל ועושק או להזיק וכי"ב, רק יתבונן היטב את עצם הענין אם הוא ע"פ דין בכלל גזל או היזק.
ג. שיוכיח את החוטא מתחילה ובלשון רכה אולי יכול להועיל לו וייטיב עי"ז את דבריו, ואם לא ישמע לו אז יודיע לרבים את אשמת האיש הזה מה שהזיד על רעהו (ואם יודע בו שלא יקבל תוכחתו, יבואר לקמן אי"ה בסעיף ז).
ד. שלא יגדיל העולה יותר ממה שהיא.
ה. שיכוין לתועלת וכמו שנבאר לקמן בסעיף ד, ולא להנות ח"ו מהפגם ההוא שהוא נותן בחברו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו מכבר.
ו. אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת גופא בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו, אזי בכל גווני אסור לספר.
ז. שלא יסובב ע"י הסיפור היזק להנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בב"ד וביאור דבר זה עיין לקמן בהלכות רכילות בכלל ט, כי שם מקומו".

"אם רואה אדם באחד מידה מגונה, כגון גאווה או כעס או שארי מדות רעות, או שהוא בטלן מתורה וכיו"ב, נכון לו לספר דבר זה לבנו או לתלמידיו, ולהזהירם שלא יתחברו עמו כדי שלא ילמדו ממעשיו, כי העיקר מה שהזהירה התורה בלשון הרע, אפילו על אמת, הוא אם כוונתו לבזות את חברו לשמוח לקלונו, אבל אם כוונתו לשמור את חברו שלא ילמד ממעשיו, פשוט דמותר, ומצוה נמי איכא".

"אם אחד רואה שחברו רוצה להשתתף באיזה דבר עם אחר והוא משער שבודאי יסובב לו עי"ז ענין רע, צריך להגיד לו, כדי להצילו מן הענין הרע ההוא: אך צריך לזה ה' פרטים... ואלו הן:
א. יזהר מאד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לענין רע, רק יתבונן היטב מתחילה אם הוא בעצם רע.
ב. שלא יגדיל בסיפורו את הענין לרע יותר ממה שהוא.
ג. שיכוין רק לתועלת, דהיינו לסלק הנזקים ולא מצד שנאה על השכנגדו.
ד. אם הוא יכול לסבב את התועלת הזו מבלי שיצטרך לגלות לפניו עניניו לרע - אין לספר עליו.
ה. כל זה אינו מותר רק אם לא יסובב ע"י הספור רעה ממש להנידון, דהיינו שלא יריעו עמו ממש רק שיוסר ממנו עי"ז הטובה שהיה עושה עמו השכנגדו, אף דממילא דבר זה הוא רעה לו, מ"מ מותר, אבל אם יגיע לו ע"י סיפורו רעה ממש, אסור לספר עליו, כי יצטרך לזה עוד פרטים ויבוארו לקמן".

"אבל אם הוא רואה שהחוטא הוא מהאוילים הלצים השונאים למוכיחם... ובודאי לא יתקבלו דבריו באזניו (של העבריין) ואנשים כאלו בנקל להם לשנות באולתם, ואם-כן יוכל להיות שיבוא עוד הפעם לידי חטא: על כן טוב להם שיגידו לדייני העיר, כדי שהם ייסרוהו על עונו ויפרישוהו מהאיסור על להבא. ונראה דהוא-הדין לקרוביו של החוטא. אם דבריהם יהיו מתקבלים לו... וכל כונת המספר תהיה לשם שמים ובקנאת השם, לא בשנאתו לו על דבר אחר... וכל זה אם ראוהו בשנים, אבל אם הוא עד אחד לא יעיד על חברו, כי עדותו חנם לפי שאין סומכין עליה".

"ראובן שהחלון שלו סמוך לכותל שמעון שכינו; ויהי היום שראובן יושב בביתו והוא נשען בצד החלון הסמוכה לכותל שמעון שכנו ושמע ראובן את שמעון שכינו שהיה מדבר עם כלתו, והטה את אזנו היטב לשמוע את דבריהם, ושמע שהיו מדברים דברים מכוערים, ומתוך שהיו מדברים שמעון עם כלתו שמע ראובן שהיה שמעון מנשק את כלתו בשמיעה בעלמא, והרע לו הדבר לראובן שלא היה יכול לפרסם הדבר הרע הזה לפני בי"ד, משום שלא ראה ראובן אלא שמועה שמע, וראובן קנאתו בערה בו וגילה הדבר עם חברו לוי ובא לוי וגילה הדבר לאחרים עד שנתגלה הדבר לרבים ונעשה 'קלא דלא פסיק'. והקול נשמע לב"ד ועשו ב"ד דרישה וחקירה מהיכן יצא השמועה הזאת, ויודע הדבר לב"ד שיצא מפי ראובן, והיום מבקשים ב"ד לענוש את ראובן, כי הוציא שם רע על אשת-איש בשמיעה בעלמא... אם ראובן חייב קנס על הדבר הזה או לא?".

"כיון שלא כיון ראובן לבייש, אלא אמר לחברו מה ששמע, אין ראוי להענישו, אם האמת אתו שלא דבר עם לוי אלא מה ששמע לבד לא פחות ולא יותר.. בנידון דידן, שלא בא להעיד לפני שום ב"ד אלא אמר הדברים כאשר שמע ללוי דרך סיפור בעלמא, אין לו כלום, כיון דמשום דקנאתו בערה בו גילה הדבר ללוי, דאפילו באומר לחברו דברי חירופין וגידופין אם מצי לתרץ דיבוריה דלא כיוון לחרף ולגדף, פטור וכמ"ש הרב כנסת הגדולה ז"ל בסימן ת"ך בהגהות בית יוסף אות נ"ח וכ"כ בחו"מ ז"ל, דאפילו הקובל על חברו שמסרו או גנב לו וכיוצא בזה, אף על פי שלא יוכל לברר עליו, פטור, כיון שלא כיון לביישו... אבל ראוי להחרים, שלא יוכל אדם להוציא עוד דברים כאלה מפיו".

"וכל אלו הדינין שכתבנו הוא דוקא באיש אשר מנהגו ודרכו להתחרט על חטאיו, אבל אם בחנת את דרכו כי אין פחד אלהים לנגד עיניו ותמיד יתיצב על דרך לא טוב, כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים או שאינו נזהר מעבירה אחת אשר כל שאר עמו יודעים שהיא עבירה, דהיינו בין שאותה העבירה שהוא רוצה לגלות עשה החוטא כמה פעמים במזיד, או שעבר במזיד כמה פעמים עבירה אחרת המפורסמת לכל שהיא עבירה, אם כן מוכח מינה שלא מחמת שגבר יצרו עליו עבר על דברי ד', כי אם בשרירות לבו הוא הולך, ואין פחד אלהים לנגד עיניו, לכן מותר להכלימו ולספר בגנותו בין בפניו ובין שלא בפניו... וכל-שכן אם הוכיח אותו בזה ולא חזר, דמותר לפרסמו ולגלות על חטאיו בשער בת רבים ולשפוך בוז עליו עד שיחזור למוטב... אך יש ליזהר שלא לשכוח פרטים אחדים המצטרף לזה, וכתבתים בבאר מים חיים".

"ודע, דאין שום חילוק בכל זה הכלל שכתבנו, בין אם חברו שואל ודורש מאתו שיאמר לו ובין לומר לו מעצמו; שאם ישלמו כל הפרטים שבכלל זה, אפילו אם אין דורש מאתו דבר, גם כן צריך להגיד לו; ואם לא ישלמו הפרטים - אסור בכל גווני".

"ואפילו אביו או רבו, שמחוייב בכבודם ובמוראם שלא לסתור דבריהם, אם הם בקשו ממנו שיספר להם ענין פלוני ופלוני, והוא יודע שבתוך הספור יוכרח לבוא לידי לשון-הרע, או אפילו רק לאבק של לשון הרע, אסור לו לשמוע להם".

"היו בין המפרסם ובין האדם אשר לו או אודותיו נעשה הפרסום יחסים המטילים על המפרסם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם את הדבר כפי שפרסמו, או אם נעשה הפרסום כפי שנעשה לשם שמירה או הגנה על ענין אישי מוצדק של המפרסם או של אדם אחר, פטור המפרסם, כאמור בסעיף 61".

"המפרסם דבר בתום לב באחת הנסיבות המתוארות בסעיפים 18 עד 23 והפרסום אינו יוצא מגדר הדרוש והסביר באותה נסיבה, פטור מאחריות פלילית או אזרחית לפי חוק זה בשל אותו פרסום".

"החובה המוסרית או החברתית היא להפנות את הדברים בדרך הודעה או תלונה לשלטונות המבצעים של המדינה, המשטרה או היועץ המשפטי ונציגיו, על מנת שינקטו באמצעים הנאותים, או לפנות ישרות לבית המשפט בתביעה או תלונה. אין כל חובה להפיץ דברים מסוג זה בקהל. נהפוך הוא: אין אנו יכולים לראות כל מעלה מוסרית במעשה שתועלתו ספק ונזקו ודאי. העמדת עבריין לדין היא מטרה חשובה כשלעצמה, אך הדין ייחד לה דרכים משלה ואין לסטות מהן. פרסום ברבים של דברי האשמה איננו בין הדרכים האלו. הנזק שבו ודאי - הלבנת פני אדם ברבים. במקרה שמתברר כי האשמה היתה בלתי מבוססת, אין תקון של ממש לעול שנעשה. ובמקרה שאמנם חטא האיש, יש להשאיר את הטלת העונש לגוף מוסמך ולא לדונו מראש לשלילת שמו הטוב".

"אמנם את גוף חוק הנזיקין קבלנו מאנגליה. אך יש מקומות שמצווים אנו להפיח בו רוח משלנו. כשפקודת הנזיקין מדברת בס' 20 (1) הנ"ל על "חובה חוקית, מוסרית או חברתית", הרי ברור לכולנו מה פירושה של "חובה חוקית", דהיינו חובה אשר הדין הישראלי מטילה. חובה מוסרית או חברתית מהי? אף כאן אין אלא תשובה אחת: חובה שהמוסר הישראלי ומושגי ההליכות בין הבריות במקומנו מחייבים אותנו. עקרונות המוסר שלנו שונים, אם בהרבה, אם במעט, מעקרונות המוסר של עמים אחרים בהיות המוסר נכס רוחני לאומי השונה לפחות בגינוניו מאומה לאומה. לנו גנזי מוסר עשירים במורשת ראשונים ואחרונים. אין אנו מתכוונים למצותם כאן, אך אולי מן המועיל להפנות את אנשי שורת המתנדבים אשר טהר המידות והמוסר הוא בראש מעיניהם, לדברי קדמונים כפי שניסח אותם הרמב"ם (בספר המדע, הלכות דעות, פ"ו, ה"ז ואילך):

"ז. הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר: 'הוכח תוכיח את עמיתך'. המוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא...".

"ח. המוכיח את חברו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: 'ולא תשא עליו חטא'. כך אמרו חכמים: יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: 'ולא תשא עליו חטא', מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים. אעפ"י שהמכלים את חברו אינו לוקה עליו, חטא גדול הוא. כך אמרו חכמים: המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להיזהר שלא לבייש חברו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו".

פרק רביעי: סאנקציות וסעדים אחרים

"התנצל הנאשם או הנתבע לפני הגשת התובענה, הרי זו עילה להמתקת הדין בתובענה פלילית ולהפחתת הפיצויים בתובענה אזרחית, ובלבד שההתנצלות פורסמה בדרך ובמדה שבהן פורסמה לשון הרע ולא היתה מותנית בשום תנאי".

"זה תלוי לפי ראות עיני בית-דין את האיש, אם תוכחתם תהיה מועלת לו על להבא, שלא יעשה עוד את העבירה, דכמה פעמים 'בדברים לא יוסר עבד', וגם לפי הענין שעשה, אם ידעו בו רבים, שעל ידי זה נתחלל כבוד השם ח"ו אם לא יגדרו הפרצה על להבא, בודאי מוטל על הבית-דין לעשות כל מה שהם יכולין, כדי שרבים יראו ויקחו מוסר, וכמ"ש בסנהדרין: אמר רבי אליעזר ברבי יוסי: שמעתי שבי"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, והובא בחו"מ בסי' ב'". ולכן, במקום שאדם ממרה צו של בית המשפט ללא כל הצדקה "מותר לספר בגנותו ואף לרשום את גנותו בספר הזכרונות לדור דורים".

פרק חמישי: שיקולים להחמרה בעונש

"כל-שכן אם מבזה עבור זה סתם לכל העיר, בודאי עון פלילי הוא, כי איסור לשון-הרע... הוא אפילו אם מספר על איש פרטי, וכל-שכן על עיר שלמה שבישראל".

"המבייש את חברו בדברים... פטור מן התשלומין, ויש לבית-דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כפי שיראו. ואם בייש תלמיד-חכם חייב לשלם לו בושת שלימה; אף על פי שלא ביישו אלא בדברים. כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכם אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל שלושים וחמשה דינר מן הזהב... וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ. מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד, ויש תלמידי-חכמים שהיו מוחלין על זה וכך נאה להם; ויש שתובע ועושין פשרה ביניהן; אבל הדיינים היו אומרים למבייש: חייב אתה ליתן לו ליטרא זהב".

"אין ספק שהאיש או האנשים אשר דברו סרה על חברה קדושה ההולכים בדרכי ה' גדול עוונם מנשוא, וחייבים עונש גדול... כי גדול הכבוד אשר ראוי לחלוק לעוסקים במצוה, ובפרט במצוה כזאת - גמילות חסדים, דשנינו פרק ג' דבכורים: וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם... מכאן אתה למד שחייבים בכבוד העוסק במצוה יותר מכבוד תלמיד-חכם... ואף על גב דהיינו בשעת עסקם במצוה, מכל-מקום איכא למילף משם גודל שכר הרגילים במצוה, ובפרט כי אנשים כאלו המיוחדים ומוכנים תמיד לעשות מצוה כזאת, היה אפשר לומר אפילו בשעה שהם בטלים ממנה חייבים בכבודם כתלמיד-חכם".

"כי עם היות כי חק הגבאים לשמוע בקול מחרף ומגדף... ומכל מקום כל זה איננו שוה לפטור המחרף ככל מחרף את חברו, ואדרבה, יש להחמיר בו יותר, אחר היותו ממונה לרבים ועוסק במלאכת-שמים ושליחותייהו קעביד, וכל-שכן אם היה החורף בדבר השייך בעסק הגבאות שנתמנה עליו".

"ועוד, שנראה שאפילו רבי מרדכי ימחול התביעה הנזכרת, אם באנו לומר שיש לרבי שבתי דין מבזה שליח הקהל, חייב להענש מצד כבוד הקהל, שבזיון שליח הקהל הוי בזיון הקהל עצמו, ולאו כל כמיניה למחול; וזה דבר מבואר בעצמו, שלא החמירו על המבזה שליח בית דין אלא מפני שהם מחשיבים אותו בזיון לבית-דין עצמו" (שו"ת הראנ"ח קיא).

"האחד: שהוגד אלינו שרבי מרדכי הנזכר לא היה ממונה על בקשת המעות הנזכרים, אלא על החובות שהתחייבו הקהל בזמן ממונותו (כלומר, שהלה בזמן גביית כספים אלו לא פעל בגדר תפקידו הציבורי), וכיון שכן, אין דינו בזה דין שליח הקהל".

"פורסמה לשון הרע בעתון, ותוך השנתיים שלפני הפרסום הורשע אדם בשל לשון הרע אחרת שפורסמה באותו עתון, רשאי בית המשפט, בנוסף על העונש האמור בסעיף 7, לאסור הוצאת העתון לתקופה שיקבע".