זיהויים אחדים הוצעו לעץ הדעת בספרות חז"ל ובספרות החיצונית¹. רוב הזיהויים מתייחסים לגידולים חקלאיים, מאבות המזון של האדם בתקופה הקדומה: חיטה, גפן ותאנה².

כסלו במאמרו ביקש להסביר את הגיונו של רבי יהודה, שזיהה את עץ הדעת עם החיטה, שהרי לכל הדעות הצמח אינו עץ ואינו נראה כעץ. נקודת ההנחה היא שהמונח "עץ" אצל חז"ל הוא לא האילן, אלא החומר הקשה שממנו עשוי האילן. הוא הסיק, שבמקרה דנן, קנה החיטה קשה ואפשר להחשיבו כעץ³. גם הקש נחשב לחומר קשה ונכלל בגדר עץ וראיה לדבריו הוא מביא מהפשתן שנחשב לעץ (משנה, שבת ב, ג).

דומה, שההגדרה (לא ההלכתית) המדויקת והכוללת ביותר למונח "עץ" במקרא, בספרות חז"ל ובספרות הקדומה בכלל היא: כל צמח מעוצה, בלי קשר לגובהו, צורת גזעו, והתפרשות ענפיו. כך למשל, נאמר על הסירה הקוצנית, שהוא מוגדר כיום כבן-שיח: 'הסירים כשהם דולקים קולם הולך, לאמור: 'אף אנו מן העצים'. (קהלת רבה ז, ו). חז"ל, אכן תמהו על הגדרתה של הפשתה כעץ ואת בעיה זו יישבו בתלמוד (בבלי, שבת כז, ב) בעצם הייחוס לכתוב ביהושע (ב, ו), מבלי לתת הסבר הגיוני. ודומה, שהפשתה היא יוצאת דופן ואין ללמוד ממנה על הכלל⁴.

נראה, שהזיהוי חיטה עם עץ הדעת ניתן להסבר פשוט יותר וביסודו ההנחה שהחיטה היא אכן עץ! לפני שנבאר את דברינו, נקדים ונאמר שמטרת חז"ל בהבאת הזיהויים השונים לעץ הדעת, לא באה לברר את מין הצמח המדויק. יתרה מזאת, בקרב חז"ל קיימת גם דעה המבקשת למנוע את העיסוק בזיהוי עץ הדעת: "חס ושלום, לא גילה הקב"ה אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו". והסיבה היא כדי שלא יהיו הבריות מבזים את אותו העץ, שבעטיו לכאורה, בא החטא הקדמון לעולם⁵. גישה זו, מסתמכת על העובדה הפשוטה שהמקרא סתם ולא פירש את טיבו של העץ. לפי גישה זו, ניתן להסביר שאין זה רלוונטי כלל לדעת מהו עץ הדעת. אולם היו מחז"ל שביקשו לנצל את עמימות הפסוקים לצורך העברת רעיון או מסר מסוים.

הזיהויים השונים שהוצעו לעץ הדעת: חיטה, גפן ותאנה הם בבואה לקשת דעות ותפיסות שונות באשר לאופיו של גן העדן, מהות החטא ועונשו וכו'.

הדעה המזהה את החיטה עם עץ הדעת, מייצגת כנראה את התפיסה, שקיים הבדל בין החיטה בגן העדן, לפני החטא ובין החיטה לאחר החטא, כפי שאנו מכירים אותה בימינו. במדרש עצמו, דנים חז"ל כיצד ניתן להסביר את האפשרות שהחיטה היא עץ. התשובה היא "מתמרות היו כארזי הלבנון". כלומר, המציאות בגן העדן היתה שונה מהמציאות העכשווית. בגן העדן היתה החיטה עץ גדול, והדימוי לארזי הלבנון אינו מיקרי, שהרי בקרב הקדמונים ארז הלבנון ייצג את הגדול שבעצים (השווה: מל"א ה, יג). ברור לגמרי, שגישה זו לא באה לעסוק בשינויים המורפולגים והבוטנים שחלו בחיטה, אלא היא באה לבאר באופן סמלי את המשמעות הרעיונית של "עץ הדעת טוב ורע". (בראשית ב, יז).

החיטה מסמלת את המזון היסודי של האדם והיא יונקת את חיוניותה מהאדמה. וכפי שנראה בהמשך, קיים קשר בין החיטה לאדם והאדמה, שהיא יסוד האדם (בראשית ג, יט). החיטה בגן העדן כעץ, כצמח קשיח, רב שנתי - מסמלת את השפע האלוקי התמידי, הסדיר הקבוע והאיתן, הנמשך לאורך זמן. במצב זה החיטה היתה במצב מושלם ותמים. לעומת זאת החיטה כצמח עשבוני, חד שנתי, משקפת את המציאות הפגומה והרעועה, שנובעת מהחטא ועונשו והיא מסמלת מצב תלותי וזמני של חוסר יציבות, ויש צורך לטרוח ולחדש כל הזמן בכדי לזכות בשפע האלוקי.

לפי השקפה זו, קיים קשר בין צמד המילים "חטא - חיטה" ובין "אדם - אדמה". כלומר, קיימת זיקה ברורה בין חטאו של האדם ובין העונש שבא לידי ביטוי בגידול החיטה על האדמה. את מהות האיסור של האכילה מ"עץ הדעת טוב ורע" ועונשו ניתן לבאר בשני מישורים: באופן הממשי ובמישור הרוחני והמוסרי.

במישור הריאלי מבטא ה"דעת" את אחד התהליכים החשובים בהתפתחות האנושית, אשר יש המכנים אותה היום בשם "המהפכה החקלאית". לצד הצדדים החיוביים שבהתפתחות הטכנולוגית, שהביאה לביות החיטה ולהמצאת הלחם (טוב), יש גם פן שלילי (רע). לשדות התבואה ושאר צמחי התרבות של האדם פלשו צמחים רעים המכונים "צמחים סגטלים". צמחים אלה פוגעים בגידולים החקלאים, כתוצאה מתחרות עם צמחי התרבות ומסבים נזק רב לחקלאי. הצמחים הרעים מתפשטים לרוב רק בשטחים חקלאיים, דהיינו בבתי גידול שיצר האדם, בעוד שבמקום שמעורבותו של האדם יורדת, הם נעלמים או שתפוצתם מצטמצמת. לפי השקפה זו, הופעת הצמחים הסגטלים בעולם חלה עם גירוש האדם מגן העדן וההתמודדת שלו עם המציאות הארצית. בעוד שבעבר הוא ניזון מהחיטה והלחם מבלי לטרוח, עתה משלקה, נענש מידה כנגד מידה: "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך; וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב האדמה; בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה, כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יז-יט). בשל החטא נפגם יסודו של האדם (עפר, ארורה האדמה) וגם מזונו הבסיסי, שעתה עליו להשיגו ביזע ולהתמודד עם הצמחים הרעים שהוא בעצמו הביאם6. את העמל הרב הכרוך בהכנת הלחם מתארת הברייתא:

"כמה יגיעות יגע האדם הראשון עד שמצא פת לאכול; חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש ואפה ואח"כ אכל" (בבלי, ברכות נח, א).

גם במישור הרוחני והמוסרי, יש ב"דעת - טוב ורע". בגן העדן היו "טוב ורע" כוח מאוחד, מושלם ואידיאלי. ואולם עם אכילת עץ הדעת ידע האדם להבחין בין טוב ורע. תהליך הבירור השכלי בין טוב לרע, הביא להפרדת שני כוחות, המנוגדים זה לזה. זהו יסוד הפירוד וההרס בעולם. בגן העדן לא נחשב ה"רע" כגורם שלילי ופסול, כפי שהוא היום. בעקבות החטא, ה"דעת" הביאה לא רק הכרה בטוב, אלא נלווים אליה גם צדדים שליליים פסולים⁷.

כיצד אפוא מסומלת ה"דעת" בחיטה, מה הגיונו של זיהוי זה? על כך משיב ר' יהודה:

"חיטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" (ברכות מ, א).

במדרש מובא בשם רבי מאיר המשל העממי הבא:

"כד לא הוי בבר נשא דיעה אינון אמרי: לא אכל ההוא גברא פיתה דחיטין מן יומי" (כאשר אין לבן האדם דיעה, הם אומרים: לא אכל אותו איש פת חיטים מימיו, ב"ר טו).

הנמשל הוא ברור: האדם בשלב הראשון של חייו יונק את כל מזונו מאמו וזוכה לשפע קבוע ויציב מבלי שהוא מודע לכל מעשיו. כך היה מצבו של האדם בגן העדן. ה"דעת" באה לידי ביטוי בהתפתחות הפסיולוגית והרוחנית של האדם, אשר אחד מביטויה הוא המעבר למאכל חיטה (וכביכול החיטה היא המביאה לידי דעת). ב"דעת" מגולם הטוב וגם יצר הרע שמעתה ואילך מתגבר אצל האדם בשלב ⁸ותורגב ועל בסיס זה ניתן להסביר את הפסוק: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא) מ'נעוריו' כתיב, ולא משלב היווצרותו. ואגב כך, יש לציין שדברים אלו נאמרו כהסבר מדוע הקב"ה מבטיח: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם".

על משמעותה הסמלית של החיטה כתב הרב קוק במאמרו לחג השבועות. שם הוא מצביע על ההתפתחות הרוחנית והשכלית שחלה בעם ישראל במעבר בין יציאת מצרים לזמן תורה; בין חג הפסח המסומל בקרבן ה"עומר" שנעשה משעורה הנחשבת למאכל בהמות, ועד לחג שבועות המסומל בקרבן שתי הלחם שנעשו מחיטים:

"מאכל אדם, מאכל הנותן דעת. גם התינוק אינו יודע לקרא אבא ואמא עד שיטעום טעם של דגן, אבל הדעה המובלטת בבירורה בחיטה היא, שכוללת כ"ב אותיות הדיבור במספרה" ]ר"ל חטה בגימטרייה 22, ז. ע.[9.

כלומר, התפתחות האדם באה לידי ביטוי בכושר הדיבור, המגולם כביכול בחיטה.

לרעיון שה"דעת" המסומלת בחיטה מבטאת שלב התפתחות פיסית ושכלית של האדם יש גם השלכה הלכתית. בהלכה נקבע שתינוק שיכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו ומימי רגליו ארבע אמות, ואין מחוייבין לעשות כן בתינוק שאינו יכול לאכול כזית דגן¹⁰. מעבר להסבר הפיסיולוגי, לפיו תינוק שאוכל דגן צואתו מסרחת, יש כאן גם פן רעיוני וחז"ל (בבלי, סוכה מב, ב) רמזו על כך בפסוק: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א, יח). הרעיון הוא, שתינוק שלא אכל חיטה נחשב לחסר דעת, בדומה למצבו של האדם לפני שחטא כאשר אכל את עץ הדעת. במצב זה אין בו כל רע, ואף בצואתו אין פסול. לעומת זאת, בתינוק בר-דעת שאכל חיטה, אנו מוצאים ביטוי גם לרוע ולדברים פסולים המסומלים בצואה ועל-כן יש להרחיקם מדברי קדושה.

לפי הגיונו של זיהוי עץ הדעת עם החיטה, המציאות העכשווית בה החיטה היא צמח חד-שנתי, משקפת מצב אנומלי פגום. לעתיד לבוא, יחזור המצב לקדמותו, כפי שהיה בגן העדן, ושוב יזכה האדם לאכול מפירות החיטה - כעץ11, מבלי כל צער ויגיעה. בתלמוד נמשל הפעם עץ החיטה לתמר, שהרי הוא כמו הארז, מסמלים את הצדיק (תהילים צב, יג).

"אמרו: עתידה חיטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים, ושמא תאמר יש צער לקוצרה, תלמוד לומר: 'ירעש כלבנון פריו' (תהילים עב, טז) מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשרה את סלתה ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת ידו וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. 'עם חלב כליות חטה' (דברים לב, יד) אמרו: "עתידה חטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול" (בבלי, כתובות קיא, ב).

הערות:

1. סיכום המקורות, ראה: ל' גינצבורג, אגדות היהודים, (הרב מ' הכהן, מתרגם), א, רמת-גן תשכ"ו, עמ' 781- 881, הערה 07.
2. למשל בבלי, ברכות מ, א, סנהדרין ע, א - ב.
3. מ' כסלו, "עץ הדעת חיטה היה". סיני, קיט (תשנ"ז), עמ' עד - עה. לעניות דעתי אין הגמרא יוצאת מנקודת הנחה שקנה החיטה קשה ואפשר להחשיבו כעץ. ההפך הוא הנכון, התלמוד מקשה ודוחה (סלקא דעתך אמינא) את מי שמבקש להסיק מסקנות הלכתיות לעניין דין ברכה, על סמך זיהויו של ר' יהודה שהחיטה היא עץ.
4. עוד ראה: ז' עמר, "לזהותו של הבוץ", סיני, קיד (תשנ"ד), עמ' רנח - רנט, הגדרת ה"עץ" מבחינה הלכתית הוא עניין מורכב יותר, ראה: הרב י' פרידמן, "הגדרת אילן וירק בהלכה", התורה והארץ, ג (תשנ"ז), עמ' 398 - 824.
5. ראה מדרש בראשית רבה, פרק טו, מהדורת י' תיאודור וח' אלבק, א, ירושלים תשכ"ה, עמ' 141 - 241.
6. השווה: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות הקודש, ירושלים תשכ"ד, עמ' תקסג.
7. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עולת ראיה, ב, ירושלים תש"ט, עמ' רה - רו.
8. ר' צדוק מלובלין, ספר צדקת צדיק, ירושלים תשנ"ה, סימן ריט. הרב קוק מבחין בין 'חכמה' ל'דעת' אשר יש בה סכנת ההדבקות ברע ויסוד הקלקול.
9. עולת ראיה, ב, עמ' שה.
10. תוספתא, חגיגה פ"א ה"ב; בבלי, סוכה מב, ב; הרמב"ם, הלכות קריית שמע פ"ג ה"ו; שו"ע, או"ח סימן פא, סעיף א.
11. השווה לפירוש רד"ק להושע יד, ח: "ויש מפרשים 'יחיו דגן', שיהיה שנוי טבע בדגן לעתיד בבא הגואל, שיחיו אותו כמו הגפן, ולא יצטרכו לזרוע הדגן אלא פעם אחת כמו הגפן. וכיוצא בזה זכרו רבותינו ז"ל בשנוי טבע שיהיה לעתיד בחיטה".

קישור למאמר: עץ הדעת חיטה היה / מרדכי כסלו