מן הספר "לקט יושר" לר' יוסף בר' משה, תלמידו של ר' ישראל איסרלין, שרשם את הנהגותיו וארחות חייו של רבו, עולה לפנינו דמותו של רא"י והיא דמות נעלה של חסיד מחסידי אשכנז, בעל נטיות אסקטיות ומיסטיות, המחונן ברגש פיוטי ובזיקה עמוקה לקבלה ולדרוש, לתפלה ולניגון.

[מהרא"י בדורו כמהרי"ל בדורו. מתוך עיון בספר מנהגי- מהרי"ל, שהוציא תלמידו ר' זלמן משוטיגווערא, מצטיירת לפנינו דמות בעלת תכונות דומות. בכלל טעות היא להניח שגדולי הדור ההוא והדור שקדם לו היו שקועים בדל"ת אמות של הלכה בלבד. די אם נזכיר את שמות ר' שלום מנוישטאט, ר' אהרן פלומל, ר' יעקב מאיגרא ר' נתן מאיגרא, מהרי"ל ואף על מהר"י ברונא, מהר"י קולון ומהר"ם מינץ מצינו שלא היו רחוקים מתורת הסוד ואפילו מן המחקר ואכמ"ל.]

לא נדון כאן בחומר ההיסטורי המרובה לתולדות מהרא"י ולתולדות יהודי אשכנז במאה הט"ו, המשוקע ב"לקט יושר" ובשו"ת תרומת הדשן ופסקים וכתבים אלא נשתדל לצייר את דמותו הרוחנית והמוסרית של מהרא"י.

מהרא"י חי בדור של מקדשי השם. עלילות וגזירות, גרושי קהילות שלמות ומיתות על קידוש השם היו אז מן הדברים המצויים. בהיותו כבן שלושים, בש' 1421, אירע המעשה הנורא הידוע בתולדות המרטירולוגיה היהודית בשם "גזרת ווינה" (י' סיון ק"ף - ט ניסן קפ"א), שבה נשחטו ונשרפו על קידוש השם כארבע מאות יהודים ובתוכם אמו ואחי-אמו ר' אהרן פלומל (בלומלין) מאורע שנחרת עמוק בנפשו של מהרא"י ושהיה נוהג לספר עליו לתלמידיו. בזקנותו אירע המעשה הנורא בברסלאו, שבשל עלילת חילול לחם-הקודש, בהשפעת הטפותיו ועלילותיו של יוהן קפיסטראנו, נשרפו חיים על קידוש 41 יהודים (בכ"ז תמוז רי"ג - 4 ליולי 1453).

חסידותו הנעלה של מהרא"י באה לו כנראה בירושה מאמו ומדודו הקדוש ר' אהרן, שהיה רבו המובהק והשפיע עליו השפעה מכרעת. בכלל דומה ר' אהרון למהרא"י בתכונות-רוחו: ידע להתפלל ולנגן והיה נאה דורש. ר' אהרן היה תלמידו של ר' שלום מנוישטאט, שיש סבורים שחיבר ספר בקבלה בשם "סוד ארחי".

מכמה מקומות ב"לקט יושר" למדים אנו שמהרא"י היה עוסק בקבלה, בייחוד "מר"ח אלול עד אחר יוה"כ לומד לפעמים קבלה וסגר הדלת בעדו" (א, 128). כמה ממנהגיו היה נוהג משום שיש טעם בקבלה (א' 14, 20) ואף מנהגים שהם בניגוד להלכה המקובלת (א' 18). הכיר את קבלת ספרד. מפרש את התפלה "האדרת והאמונה לחי העולמים" לפי תורת הספירות (א, 134). כן עיין בפי' רקנאטי לתורה (א' 103, 140). ואף התפילה שערכה היה גדול בעיניו, כפי שנראה מיד בסמוך, עיקרה היתה לפי דעתו התפילה המתוקנת על-פי סוד: "ומאן דהוא שהוא מקובל יכוין תפלתו לשמות היוצאים מן התפלה ולאיזה מדה היא רמוזה, זהו עיקר התפלה; אבל שאר העם שאינם מקובלים ובעלי הסוד יוצאים ג"כ בכוונתם בפשט התפלה, אבל העיקר כוונה שבתפלה עשוייה ומתוקנת. עפ"י הסוד כמו שנאמר לעיל הביאנו אל בית היין כמו שנאמר נכנס יין יצא סוד - רומז לסוד התפלה, וע"ז אמרו רז"ל שאין אומרים שירה אלא על היין ז"ל עפ"י הסוד בכוונתם" (א' 121). "גפן מלשון הביאני אל בית היין והוא בית תפלה, כי ביתי בית תפלה. עיקר תפלה על דרך הסוד ליודעים וגם יכוין בעיקר בשבחות ובשירות של מקום ב"ה, יין רומז לזה נכנס יין יצא סוד ואין אומרים שירה אלא על היין" (א' 120), "והתפלה כל אחד יכוון בהשמות" (א, 119), "זכורני שאמר שביקש מוהר"ר מיישטרלין יצ"ו לאמר בג' ברכות ראשונות כמו שכתוב בקבלה בימים נוראים ולא רצה הגאון ז"ל ואמר אם תרצה לאומרו אמור כשאתה מתפלל בלחש ואל תאמר ברבים בקול רם" (א, 20). מהרא"י, כפי שכבר הזכרנו, היה מייחס ערך לתפילה ולניגון והיה "נראה לו מי שיש לו קול נעים שחייב לנגן בנעימות, כי גם זה הכבוד" (א, 138). ואף הוא היה נוהג לעבור לפני התיבה, בעיקר בחודש אלול ובימים נוראים. "הגאון ז"ל הוי מנגן מר"ח אלול בחול עד אחר יוהכ"פ בברוך שאמר כמעט שעה אחת" (א, 16) והיה אוהב להרבות בזמירות בלילי שבת (א' 36).

היה נוהג לומר תהלים בכל יום (א, 43, 129, 141, ב, 93) והיה הוגה כנראה הרבה במקרא, היה הוגה ומעיין הרבה בספר חסידים בספר הרקח וסומך עליהם בפסקיו.

אף על פי שכאמור היה בעל נפש פיוטית, לפי התפילה שבידינו ממהרא"י ולפי מה שהגיע אלינו מסדר של פסח שייסד על-פי חרוזות (א, 86), איננו רשאים להסיק שהיה בעל כשרון פיוטי.

בחייו היה נוהג בחסידות ובסגפנות יתרה. "היה עומד להבדלה אע"פ שהיה לו צער גדול לעמוד" (א, 114). "ואינו אוכל ברצון [כל ימי התשובה] זהרן ולא אכל בשר פרד ועגלים בר"ה משום מעשה העגל והיה מהדר אחר דגים שקו' בל"א ברבן כיון שיש להם שם מרחמים" (א, 129), "וזכורני שלא היה לובש בגופו ברצון ביוהכ"פ דבר שהיה בו מעשה עור, ומסתמא טעמא משום מעשה העגל" (א, 140). "וזכורני שאמר שצריך ליתן לבהמתו לאכול ביוהכ"פ כל צורכה, דצריך לרחם על בהמתו כדי שמרחמין עליו" (שם). "וזכורני כשהיה חלש ל"ע כשהיה מיטתו בזה המקום נתן אמתלא וא"ל עשה מיטתי במקום אחר, וכן לפעמים נסע מניאושטט למרפורק שאינו ידוע לעולם למה, וכן לפעמים היה קובע דירתו לבית אחר שנה או יותר ואח"כ היה קובע לבית ראשון ועדיין אינו ידוע לי טעמו, רק מה"ר קלמן יצ"ו א"ל פ"א, כמדומה לי שכל כוונותיו לצער את עצמו בשביל תשובה (ב, 50). לא רצה לשמוע שום שבועה (ב, 36) ולא היה "מכריז חרם בשבת" (ב, 82) ובכלל היה מרחיק עצמו מנידויים וחרמות. "פ"א מקלל המסורים בר"ה ובין ר"ה ליוהכ"פ בא נחש לביתו ואמר, ש"מ אין לאדכורי ריתחא בר"ה" (שם).

מהרא"י היה חולה ברגליו במחלת הפודגרא, כפי שמזכיר בעל "לקט יושר" כמה פעמים, ופעם אחת כשלמדו במס' סנהדרין (מח' ב), שהפודגרא קשה לחי כמחט בבשר החי "ואמר הגאון ז"ל כמדומה לי שאין כ"כ קשה, וקודם שגמרנו אותו מסכת היה צועק בכל כוחו מחמת צער אותו חולי ממה שצעק בו כל ימיו מקדם, וגם לאחריו לא שמעתי ולא ראיתי ממנו שהיה בצער באותו חולי כמו באותו פעם, וא' הגאון זצ"ל שפעם אחרת אשמרה לפי מחסום" (ב, 83).

לעת זקנתו מתה עליו בתו בקטנותה "ואין לו עוד בת ואין אנו יכולים לאמור לו דברי תנחומים", והיה מצדיק על עצמו את הדין ו"מנחם את עצמו כמו שארז"ל בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה בתו של ר' אם כשרה היא, ופירש"י שם בתו של ר' אם ראויה לזרע כשר על אחת כמה וכמה שתחי' ע"ש" (ב, 97). מהרא"י ידע כמובן להעריך את תלמידי החכמים והגדולים בתורה, אבל הוא ידע גם לומר את הדברים הנעלים: "כשיש בחור שהוא נאה במעשיו וחסיד ואין לו מעלה בלימודו לפי דעתו ראוי ליתן לו החבר יותר מאחר שאין הגון במעשיו ואף על פי שיש לו מעלה גדולה בלימודו" (ב, 39).

היתה בו ענוה יתירוה על תשובותיו חתם תדיר, כידוע, הקטן והצעיר שבישראל. לא נתן רשות לקראו לתורה בשם מורנו אלא רק בשם ר' ישראל בר' פתחיה "כסתם, בן אדם" (א, 30) ולא נתן לקהל להמתין לו בתפילה בערב שבת עם ברכו (א' 49). ובליל כל נדרי היה השמש מכריז מעל הבימה "שמעו כל הקהל הק', מורנו הרב ר' איסרלין יבקש מאתכם מחילה, וכל מי שיש לו עליו תביעת ממון משום דסבר בדעתו שאינו פוסק לו כראוי, ימתין לו עד אחר יוהכ"פ ורוצה לציית לו דין, אבל לא ראיתי שבא אחד" (א, 141).

מהרא"י החסיד לא ניקה מאמונה בכוכבים ובמזלות.

"וזכורני שפ"א עמד כוכב בקיץ בתחלת הלילה ויש לו זנב כמראה אש ונמשך זנבו כנגד ד' אמות ועמד כמה ימים שלא רוצה [הגאון ז"ל] לראות אותו, לסוף הולך הגאון ז"ל על המגדל העומד ברחוב יהודים בניאושטט לראות בככב כי הככב עמד בצד -צפון בשפולי רקיע, אע"ג דכת' סמ"ק דמצוה להיות תמים שלא ישאל בכלדיים וכו' ואמר הגאון הזנב פנה לוינא, ובאותו שנה ניתן סם המות למלך מוינא" (ב' 17).

כן האמין בחלומות:

"וזכורני שבא לו חלום על מהר"ר דוד שוויידניץ יצ"ו בליל ו' ואמר למה"ר . דוד התענה היום כי ראיתי חלום עליך. ביום ו' הלכו למרחץ, כי כן [ה]דרך בניאושטט, ובמרחץ באה מחלקה בין שנים בשביל כלי שיש בו מים שקו' קוביל, והאחד חטף הכלי מיד חברו בכח ועם החטיפה בא הכלי לעין מה"ר דוד וכמעט קלקל העין שלו, וכן ידעתי שאר חלומות שבאו לו שהיו אמת" (א' 41).

אף לא ראה איסור מפורש לדרוש במכשפים ובקוסמים:

"דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם נראה דוקא אוב וידעוני דאינון חמירי טפי ואין שאר מכשפין בכלל לחומרא - - - א"כ אין כאן רק איסור [עשה] דתמים תהיה עם וגו' - - - נראה מדבריו דלאו איסור ממש קא [אמר]" (ב, 17).

כידוע שלטו כבר בקהילה היהודית באשכנז במאה הט"ו סדרי תשובה וכפרה לפי הספר "יורה חטאים" לר' אליעזר בר' יהודה בעל הרקח. ואף-על-פי שמהרא"י היה מרחיק עצמו מכך, כפי שהוא מעיד על עצמו: "ואני איני רגיל כ"כ להעריך כפרה במשקל", מצינו גם אצלו שהיה מורה דרכי תשובה, אמנם קלים לערך, למחללי שבתות ולכופרים. בעיקר.

"הכופר בעיקר יגלח שערו ויטבול במעמד ב' או ג' אנשים וצריך להתוודות ג"פ אשמנו וכו' בעוד שהוא עומד במים עד לבו וצריך להתענות ג' ימים רצופים יום ולילה ועוד מ' יום יתענה רצופים קודם כלות שנה, וזולתי אלו תעניות יתענה ב' וה' כל השנה ואל יאכל בשר ולא ישתה יין שנה ראשונה לבד שבתות ויו"ט ור"ח וחנוכה ופורים, ואל יעשה לו תוך שנה בגדים חדשים אם לא לצורך גדול ולא ילך לדבר שמחה לבד לברכת נישואים יעמוד מרחוק, ואל ישכב על נוצה לבד כר יכול לעלות תחת ראשו, ואל ישחוק שום שחוק, וכ"ז יעשה עד כלות לו שנה ראשונה, בשנה שנייה יתענה כל השנה בה"ב ויכול לאכול בשר ולשתות יין, ובשנה שלישית יום אחד בשבוע, ואחר [שנה] שלישי' [יתענה] כל ימיו יום אחד בחדש, וירחיק עצמו מכומרים, ואל ישמע שום דבר תפלות מהם ואל יתווכח בשום גוי ויתחרט בלבו בכל עת ובכל רגע על שכפר וחילל שבת ואכל כל דבר איסור ובעל נוכרית, ואם ישמע שמחרפין אותו לקרא כופר אל ישיב" (ב, 49).

דרך תשובה קלה בהרבה. הורה מהרא"י במקרה של מחללי שבת בשוגג, ומעשה שהיה כך היה: בקהילה אחת פרצה דליקה ביום השבת וכדי להציל את רכושם נזדרזו בני הקהילה ושמו במרתף כל אשר להם

"ופתחו של מרתף היה למעלה כמו חור מרובע והדלת היתה למטה יותר מאמה והצרכנו למלאות עפר עד שיהא שוה לארץ שלא יזיק הדליקה להדלת של עץ - - - וחפרנו גומא וגם השוינו גומות, אבל משום הבהלות שכחנו שאסור לעשות ככה ביום השבת - - - לכן יורנו מה התשובה". ופתחיה בנו של מהרא"י משיב בשם אביו "ע"כ נראה לא"א צ"ו אותם בני עונשים אשר חללו השבת בחפירת גומא ובהשואת הגומא ובדריסת האבנים והעפר שהוא כמו בנין, יצטרכו להתענות מ' יום תוך זמן מן י' אייר עד ר"ה, [ושלא] לאכול בשר ולשתות יין, כמו שכתוב בתשובת מור"ם ז"ל גבי בועל נדה בשוגג, ואע"ג דאיכא דעות דמחמיר טובא, עכשיו דהדור תש הולכים אחר המיקל - - - ואם ירצה אדם לפדות מקצות התעניות יתן עבור כל יום יב"פ (= י"ב פשיטין) כאשר כתב מורם ג"כ בתשו' דלעילע ואשר נסתפקת אם יש לדחות התעניות עד לימי החרף, נראה לא"א פשיטא דהיתר הוא, דהא אפילו נדר הוא מותר לדחותו" (א, 64--62).

בהשקפותיו וביחסו כלפי הגויים התרומם לגובה מוסרי בלתי רגיל. הרי דרשתו הנעלה: "למה אנו אומרים בברכה ראשונה וזוכר חסדי אבות ולא אבותינו, ואמר שאבות קאי נמי אשאר אומות משום דזה הברכה שבח היא" (א' 121). והרי דבריו שחילול השם הוא המשקר לגוי שסופו נודע לגוי "ואע"פ שלא נודע לגוי מ"מ שקר הוא" (א, 37-36) והשווה לכך דברי החסיד: "וכשם שאתה צריך להתנהג בנאמנות עם ישראל כך עם הגוים, ואם יטעה הגוי את עצמו תיזהר שלא ידע אחר כך ויתחלל שם שמים על ידך". השקפתו המוסרית עולה איפוא על זו של ס' חסידים.

אבל מצד שני נקט בחומרה יתירה כלפי מומרים ופסק "שהמשומדים בזמן הזה שבקו היתר' ואכלו איסורא מותר להלוותן בריבית ואסור להשיב אבידתם" (ב' 15). וכן התיר לאחד שנדר שלא לשחק עם שום יהודי, לשחק עם ישראל מומר "דמשומד לא איקרי יודי, אע"פ שחטא ישראל הוא מ"מ לא איקרי יודי ולא חל עליו הנדר".

בספרות המוסר של ימי הביניים מצינו את הדעה, שמקורה בתלמוד ובמדרשים, שהמסים שהמלכות גוזרת על ישראל באים בעוון ביטול תורה או בעוון זה שלא נתנו צדקה לעניים כראוי. כך למשל בס' חסידים: "אם ראית מלך או שלטון שלוקח הרבה לפי שהיה לצדיקים לרחם על עניים שלא יתרחקו מנשותיהם ומזרעם ולא נתנו הקהל לעניים כראוי, או מחלוקת ביניהם או ביטול תפילות או ביטול תורה" וכך אמר מהרא"י "שיתפלל כל אדם שיבאו אליו עניים הגונים ואם לא באו אליו עניים באו אליו מסים ודברים אחרים" (א, 118).

כן מצינו את ההשקפה, שהמשתמטים מלפרוע את המס המוטל עליהם, באים על ענשם בעולם הזה בכילוי ממונם. כך למשל בס' חסידים:

"אחד רע לא היו יכולין לדחוק אותו ליתן מס כי היה אלם ולבסוף לקחו כל אשר לו: הוא גזל את הקהל והקב"ה עשה שלקחו ממנו כל אשר לו".

והשווה דבריו של מהרא"י:

"וזכורני שאמר במילי דבדיחותא (? ד.ת.), כל הבורח מן המס שלא ליתן עם חבירו ואח"כ חזר למדינה או כה"ג אינו רואה סימן ברכה לסוף, כי ראה כמה אנשים שהקרה להם כן" (א, 139).

רק דוגמאות מעטות מדרשותיו נשארו לנו ב"לקט יושר"' ומהן רשאים אנו להניח שהיה דרשן מחונן. בצד דרשות קלושות הבנויות על משחק-מלים וגימטריאות מצוייות פניני דרוש, שרב בהן היופי הפיוטי למשל:

"ודרש זה הקרא: מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו, היינו מי שנותן צדקה לעני כאלו [נתן] להקב"ה, ומאחר שאנו המלוים והקב"ה הלוה ואמר בפ' זה בורר מלוה אמר ללוה נלך לב"ד הגדול כופין הלוה לילך אחר המלוה דעבד לוה לאיש מלוה, והיינו נמי כן כביכול על הקב"ה, ומעתה ביום הדין כשרוצה לדון אותנו אומ' לו לילך לב"ד הגדול והיינו ב"ד של מידת הרחמים, ולכן כל אדם יתן צדקה שיהיה המלוה" (א, 122):

או:

"ואמר בסוף הדרשה למה אנו מחמירים כל כך הרבה בהלכות פסח יותר משאר איסורים, וי"ל כיון שראינו שהקב"ה מחמיר וכתב בו בל יראה ובל ימצא ומנ"מ להקב"ה אם אנו אוכלין חמץ או מצה, אלא כמלך שצוה לעבדיו לעשות דבר וכיון שראינו שהמלך מחמיר, אנו עבדיו נמי מחמרינן בזה המצוה" (א, 80).

או:

"גם זה דרש, אתם נצבים - - - כנגד שלש שערים שנפתחים בראש השנה, אבל אין שערים בשמים אלא לסבר את האזן, האחד לצדיקים והאחד לבינונים והאחד לרשעים, האל"ף מאתם כנגד רשעים, כלומר עדיין לא קיים מצוה אחת, מ"ם כנגד בינונים משום דמ"ם באמצע אלפא-ביתא, כשתחשוב גם האותיות כפולות תמצא י"ג לפני המ"ם וי"ג לאחר המ"ם, ותי"ו כנגד צדיקים, כלומר שמקיימין כל התורה מאל"ף עד תיו" (א, 122).

או:

"ואתחנן, פירש"י אין חנון בכ"מ אלא לשון מתנת חנם וכו' ולכך מבקשים הצדיקים בלשון חנם מרוב ישרונות שבהם שאינ' נחש' בעיניהם מעשיהם הטובים לכלום נגד הבהמות שבהם - - - ד"א לכך אמר הלשון אתחנן, אמר מרע"ה, גבי העני אמרת כי חנן אני מחמת שאינו שוכב לילה אחת במצעו ואני צריך לשכב כמה לילות בחו"ל, לכך אמר ואתחנן; שכחתי מה שדרש אחר זאת ההקדמה" (א, 113-112).

נעיר, שאפשר להסיק מדרשותיו כמה מסקנות היסטוריות על מצבה הדתי והמוסרי-חברותי של הקהילה היהודית. למשל:

"שעורה רמוז (צ"ל רומז) לגיהנום שהוא מלשון שעירים ושדים, שנאמר ושעירים ירקדו שם - - - והרוצה להיות נשמר מן הגיהנם יהא נזהר מלטמא עצמו ולזנות עם הגויות הטמאות, כי מאד קשה שיהא ניצל מן הגיהנם המטמא עצמו עם הגויות וע"כ רומז הוא מן השעורה לפי שהוא מאכל בהמה, והשוכב עם הגויה כאילו שוכב עם החמור שהם נדמו לבהמה שנא' שבו לכם פה עם החמור - עם הדומה לחמור" (א, 121).

וכן:

"[זכורני שדרש תשובה הבא כגון שבאה עבירה לידו כגון גויה ועשה העבירה ואח"כ באה אותה העבירה לידו באותו מקום ובאותו זמן ויצרו תקפו עליו כבתחילה והוא מרוצה לו ופירש מאהבת השם ולא מיראת אדם זהו נקרא בעל תשובה] (א, 136).

או:

"והרביעי ממירים בשעת שמד ומה שהולכים לניבוע של כומר גם זה חלול השם - - - ועוד ראיה שאסור לדבר עם המינים, ואם אתה רוצה לדבר עמהם לא יהא מודה להם אפילו דבר מועט, לסוף אתה צריך להודה להם יותר" (א, 137).

בסיום ראוי להביא את הדברים שב"לקט יושר" בסופו, שמהם למדים אנו על ציפייתו הגדולה של מהרא"י למשיח:

"וזכורני שאמרתי להגאון ר"ג מוהר"ר איסרלן [נקרא לס"ת] ישראל בר' פתחיה זצ"ל - - - זקן כמותך מה הנאה יש לך במשיח, והשיב לי, מי יתן שאראה משיח רק חצי שעה ואח"כ אמות ברצון, ולא היה בי זריזות לשאול לו הטעם" (ב, 100).

נספח

זמן מרובה לאחר שנכתבו דברים אלה נודע לי מפי אבי מורי הרב ישכר תמר שליט"א על הקונטרס "מקור ישראל - תולדות וקורות נזר משפחתי בעל תה"ד זצלה"ה" - מיוצא חלציו ישראל איסרל טויבער, מונקאטש סתר"ו. ברם דבריו רובם ככולם, שהם לעניין ולנושא, באו לו מידי ברלינר, כמו שמעיד המחבר גופו בכמה מקומות. ונראה שכתב-היד של "לקט ישר" לא היה לנגד עיניו. סיפוריו, שלא מצאנו להם מקור, יש לבדוק אחר אמיתותם, כגון סיפורו:

"בסוכות הי' נזהר והי' מהדר לקנות אתרוג יפה ע"פ מעשה, פעם אחת הי' בבית הסוהר ע"פ בלבול שקר אשר היה אז מעשה בכל יום, בליל ליום א' של סוכות ראה כנגדו איש עומד ובידו אתרוג ולולב ועשה הנענועים ואמר לו כי הוא זקנו הגאון בעל הגהת אשרי, ובשר אותו בזכות מצות אתרוג ולולב יצא לחפשי וכן הי' כי בו ביום יצא חפשי".