חיטה הוא אחד מזיהויי חז"ל הידועים של עץ הדעת. הזיהוי מובא בגמרא בדיון על ברכות הנהנין: בירך על פירות האילן "בורא פרי האדמה" - יצא, ועל פירות הארץ "בורא פרי העץ" - לא יצא (משנה, ברכות ו, ב). על הסיפא שואלת הגמרא:

פשיטא (שהרי אין פירות הארץ קרויים פרי העץ). ומתרצים: אמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לרבי יהודה שאמר "חיטה מין אילן היא", דתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר "וישת מן היין וישכר"; רבי נחמיה אומר תאנה היתה , שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר ויתפרו עלה תאנה ר' יהודה אומר חיטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. (ברכות מ, א; מקבילות: סנהדרין ע, א; בראשית רבה טו, ז בשינויים).

בעוד שהצעותיהם של רבי מאיר ורבי נחמיה - גפן ותאנה - מובנות ומתקבלות על הדעת, הרי הזיהוי עץ הדעת - חיטה תמוה לכאורה ומעורר את השאלה: מדוע רבי יהודה דורש כך, הרי לכל הדעות הצמח אינו עץ ואינו נראה כעץ. אכן התשובה לכך מתבארת מהפסוקים המתארים את גן עדן ועץ הדעת שבתוכו ולאחר מכן את העבירה והעונש.

ראשית נביא את הפסוק המתאר את המעשה:

"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל" (בראשית ג, ו).

נראה לפרש בדעתו של רבי יהודה, שלאחר עצת הנחש ראתה חוה את צמח החיטה עם שיבוליה המלאים בגרגירים באופן אחר. חוה הבינה בחושה שאפשר להכין מגרגירים אלה לחם, התאוותה ורצתה להטביע את חותמה האישי על המאכלים, ובאותה שעה הזדרזה ועברה למעשים: כתשה את השיבולים, זרתה את המוץ לרוח, טחנה את הגרגירים לקמח, לשה ואפתה לחם לה ולאישה. זאת אנו לומדים מהפסוק המזכיר את העונש שקיבל האדם: "בזעת אפיך תאכל לחם" (ג, יט), וכן מלשון הברייתא (ברכות נח, א):

כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועימר, ודש, וזרה, ובירר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה ואחר כך אכל.

ואין העונש אלא מידה כנגד מידה. כעת מובן יותר הפסוק: "וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך לרוח היום" (ג, ח), ופירש רש"י: רוח מערבית של לפנות ערב. אכן, זוהי הרוח שלה מחכים זורי התבואה, כדי שתעיף את המוצים שהופרדו בדיש.

מעניין שבתיאור גן עדן מוזכרים רק עצים ולא עשבים:

"ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם, וישם שם את האדם אשר יצר. ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" (ב, ח-ט).

נראה שהסיבה לכך היא שפירות האילן נאכלים בדרך כלל חיים - כמות שהם, ואין צורך להמתיק אותם ע"י האור או לבשלם, כדי להכשיר אותם לאכילה. לא כך הדבר בירקות ודגנים, שכרגיל יש לבשל אותם לפני כן.

ראיה לכך שהיו מבשלים את רוב הירקות (שלא כבימינו) באה מהדיון בגמרא על הקשר בין ברכת "המוציא" לבין ברכת "בורא פרי האדמה" במשנה (ברכות לח, ב):

ועל פירות הארץ הוא אומר: "בורא פרי האדמה", חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר: "המוציא לחם מן הארץ"; ועל הירקות הוא אומר: "בורא פרי האדמה". קתני ירקות דומיא דפת - מה פת שנשתנה ע"י האור, אף ירקות נמי שהשתנו ע"י האור (עיין גם טשו"ע אורח חיים רה, ב).

חוה שינתה ממה שהיה נכון לעשות בגן עדן - לאכול פירות כמות שהם, ללא טרחה. היא חמדה לעשות דבר מיוחד במינו, ולשם כך הכינה לחם בסדרת פעולות מייגעות. על זה שואל אותה הקב"ה: "מה זאת עשית?" (ג, יג). והעונש על כך הוא: "הרבה ארבה עצבונך" (ג ,טז) - יהיה עלייך להכין כך לחם בכל יום לפנות בוקר. ברוח זו מפרש רד"ק: עצבונך והרנך, מן: בעצבון תאכלנה (ג, יז) שהוא עמל ויגיעה (וכן בספר השורשים, עצב). בדומה לכך מפרש חזקוני: הרבה ארבה: שתחיה בעיצבון ובטורח כל ימיך.

פירושים אלה מאירים בזווית מסוימת את מה שמביא רש"י מהגמרא: עצבונך - זה צער גידול בנים. יש לפרש בדעת רבי יהודה את המילה "עץ" כמו שמבינים אותה חז"ל: לא - אילן, אלא החומר הקשה שממנו עשוי האילן. זאת, בניגוד למשמעות הכפולה של "עץ" בתנ"ך - אילן, וגם החומר ממנו עשוי הגזע והענפים הקשים. כך גם בגמרא, בסוגיה העוסקת בדחיית האפשרות שחיטה היא מין אילן, יוצאים מתוך הנחה שקנה החיטה קשה ואפשר להחשיב אותו כעץ (ברכות מ, א):

סלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר רבי יהודה חיטה מין אילן היא, לברך עליה בורא פרי העץ - קא משמע לן היכא מברכינן "בורא פרי העץ" - היכא דכי שקלת ליה, לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק (כאשר אתה קוטף את הפרי, חוזר הענף ומוציא פירות), אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא דהדר מפיק - לא מברכינן עליה "בורא פרי העץ" אלא "בורא פרי האדמה".

נראה שקש היה נחשב לחומר קשה כדי לכנות אותו "עץ" ראיה לכך מהפשתים שבהם טמנה רחב את שני המרגלים, המכונים בפסוק: (יהושע ב, ו) "פשתי העץ": כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן (אף-על-פי שנקרא עץ) (שבת ב, ג).

אם כן, לדעת רבי יהודה לא היה עץ הדעת - הגדול או הנאה מכל העצים, אלא אולי - השפל ודל המראה שבכולם. אף על פי כן, דווקא החיטה נבחרה להיות העץ שבמרכז הגן משום תכונותיה המיוחדות. אולי רמז לצדיקים, שאין מעריכים אותם על פי מראם החיצוני אלא על פי סגולותיהם ומעשיהם הטובים.

קישור למאמר: החיטה כעץ הדעת - הגיונו של זיהוי / עמר זהר