חלוקת התורה לפרקים

שמואל הכהן וינגרטן

סיני מב תשי"ח
הודפס ללא ההערות



תוכן המאמר:

א. חלוקת התנ"ך לפרקים
הקונקורדנציה לתנ"ך בשפה רומית
הקונקורדאנציה העברית "מאיר נתיב"
הקונקורדנציה של רבי אליהו בחור
"סימני" הפרקים
ב. החלוקה הנוצרית מגמתית
ר' מאיר איש-שלום על חלוקת הפרקים
חלוקת הספרים
ג. חוסר תגובה לחלוקה הנוצרית
הרב פסח פינפר על החלוקה הנוצרית
ד. חידושים על סמך החלוקה לפרקים

תמצית: במאמר מתואר תהליך כיצד חדרה חלוקת התנ"ך (לספרים ופרקים) אל הדפוסים היהודיים. מובאות דוגמאות כיצד החלוקה הנוצרית לפרקים, לא פעם היא חלוקה שעניינה לשרת השקפות נוצריות. מובאות אף דוגמאות המראות שבמקרים רבים זוהי חלוקה לא עניינית ולא הגיונית. בעל המאמר תמה שרק מעטים מחכמי ישראל הביעו התנגדות לחדירת החלוקה הנוצרית אל ספרי התנ"ך היהודיים.

מילות מפתח: חלוקת התנ"ך לפרקים; קונקורדנציה; סימני המסורה. קפיטול

א. חלוקת התנ"ך לפרקים

בין כמה דברים נוצריים ש"הסתננו" אלינו ומעטים מגדולי ישראל התריעו נגדם ומשום כך נשתקעו בקרבנו וקנו זכות אזרח בחיינו, נמצא אחד הפוגע גם בקודש הקודשים שלנו, בספר הספרים, והוא - חלוקת התנ"ך לפרקים.

בראשית האלף השישי (היינו, בהתחלת המאה השלוש עשרה למספרם) הנהיגה הכנסייה וויכוחים פומביים בין כמריה - על פי רוב מומרים - לבין גדולי ישראל שבדורות ההם. כוונת הכנסייה הייתה להוכיח על ידי פסוקי התנ"ך נבואות על משיחם. וכדי שידעו הכמרים למצוא את הפסוק הדרוש לדרשותיהם, חילקו את הוולגאטה (התרגום הרומי של התנ"ך) לספרים ולפרקים. חלוקה זו נעשתה על ידי הקרדינאל הספרדי הוגו די ס"ט קארי (4421) ולדעת אחרים הייתה חלוקה זו מעשה ידי הבישוף מקנטבורי, סטיפן לאנגטון.

הקונקורדנציה לתנ"ך בשפה רומית
על יסוד חלוקה זו חיבר הכומר פרא ארלוטי את הקונקורדנציה לתנ"ך בשפה רומית.

כבר בראשית הופעתה של קונקורדאנציה זו התחילו גם היהודים להשתמש בה ובויכוחיהם עם הנוצרים נסתייעו גם הם בספר-עזר זה כדי לסתור את טענותיהם. יהודים העתיקו את הפרקים לתוך ספריהם ועל רשימה כזאת המכילה את הפרקים רשם סופר אחד בשם שלמה בן ישמעאל:
"אלה הם פרקי הגויים הנקראים קאפיטולש של כ"ד ספרים ושמות כל ספר וספר בלשוננו והעתקתים מן שלהם, שיוכל אדם להשיב להם תשובה מהירה על שאלותיהם, שהם שואלים לנו בכל יום, על עניין אמונתנו ותורתנו הקדושה ומביאים ראיות מפסוקי התורה הן מנביאים או מספרים אחרים ואומרים לנו ראה וקרא בספר פלוני, בפסוק פלוני בקאפיטל פלוני מהם ואין אנו יודעים מה הוא הקאפיטולש ולהשיב להם מהרה תשובה, לכן העתקתים".
העתיק את החלוקה לפרקים והשתמש בה כבר ברפ"ג (3251) המדקדק אברהם די באלמוס בספרו "מקנה אברהם" ואציג רק עמוד אחד לדוגמה: ואלה הדברים סימן ח; בהושע סימן ח; בחגי סימן ז; בזכרי' סימן א. ואולם בשם הספר הוא עדיין מביא את שם הספר לפי המסורת היהודית אך כתוספת, הוא גם מציין את שמו החדש. כך לדוגמה: ובשמואל, שני של מלכים, מלכים ספר שלישי, בשמואל סימן יב מהשני ממלכים כפי הרומים, עזרא סימן י שהרומים קוראים אותו ספר נחמיה, בשמואל שהוא לפי הרומיים ראשון מלכים.

הקונקורדאנציה העברית "מאיר נתיב"
בשנת רפ"ד יצאה בדפוס הקונקורדאנציה העברית בשם "מאיר נתיב", שהוא עיבוד הקונקורדאנציה הרומית, מאת רבי יצחק בן נתן. בהקדמתו לספרו כתב רבי יצחק:
"ויום יום הייתי יוצא ובא בין חכמי הנוצרים ועם היותי בורח מהויכוח בדת ובענייני אמונתנו הכוני פצעוני בשוט לשון הלציות דרכיהם ומקומותיהם... הם הרהיבוני להשיב עליהם. ומצאתי בספריהם ספר אחד, יקראו בלשונם קונקורדאנשיאש מהביבליאה ודרכו דרך השורשים הרחבים ומקבץ כל פסוקי המכתב הקדוש כולו בלוח אחד, איש לא נעדר ויהי לי לצור מעוז ולחימה בצורה דוחה כל אבן משלך עליה. ועם הספר ההוא לא הייתה טענה אשר שגבה ממני לנטוש ולנתוץ ולכן חמדתיו, אהבתיו, אחזתיו, עד שהבאתיו אל חדר בית מדרשי וגמרתי אומר להעתיקו כי אז שיערתי להיות רב ממני הדרך להמציא כמוהו, בלשוננו... ולמען לא אצא מדרכו ויקל למצוא כל פסוק נדרשהו בשתי הלשונות, רשמתי כל עשרים וארבעה למספר פרשיות הנוצרים למען לא ניגע למצוא מה שנרצהו מהם."
הקונקורדנציה של רבי אליהו בחור
גם רבי אליהו בחור חיבר בשנת רצ"ו קונקורדאנציא (הספר לא נדפס). גם הוא מזכיר את עניין הוויכוחים עם הנוצרים וגם הוא השתמש בחלוקה הנוצרית כיסוד לעבודתו. והרי הוא אומר:
"והיה הספר הזה טוב... ויועיל מאוד להתווכח עם המתנגדים אלינו באמונתנו, שהם... מביאים ראיה מן הפסוקים על פי הסימנים שעשו בכל העשרים וארבעה וקראו בלשונם קאפיטולי ואומרים: הלא כתוב בספר פלוני ופלוני בכך וכך קאפיטולי. ומי שירגיל את עצמו בספר הזה, ידע ויבין לעשות כך גם הוא".
כאשר בשנת רפ"ו הוציא המדפיס דניאל בומבירגו את התנ"ך (מקראות גדולות, ויניציאה) העסיק הוא כמגיה בבית דפוסו את החכם יעקב בן חיים מתוניסיה. בהקדמתו למקראות גדולות אלה מתנצל הוא גם על כך, שהשתמש בחלוקת הפרקים שהונהגה על ידי רבי יצחק בן נתן בקונקורנציה וכך הוא כותב:
"ובהגהת הפסוקים לא היה אפשר שהייתי יכול להגיה, אלא אם כן, שהייתי יודע כל הכ"ד על פה, וזה נעלם ממני. ואילולי ספר אחד הנקרא שמו קונקורדנסייא, חיברו חכם אחד, קרוב לזמננו זה בכמו מ' שנה, שמו רבי יצחק נתן זצ"ל, שכבר נדפס פה ויניציא בבית דפוסנו, לא היה באפשר שהייתי יכול להגיה והוא כלי יקר מקיף... כל שם ופועל... ובציינו אותם הציונים בחלוקת כל פרשה ופרשה וכל נביא ונביא ולכך וכך פרשיות ובכל תיבה רושם: זאת תמצא: מסימן פלוני בפסוק ד או כ או ל, שמסיבת זה תכף בנקלה ימצא המבוקש. ובנביאים בהיות שהם גדולים וכל נביא יש בו בכמותו בכמו כ"ה פעם שיש בכל פרשה ופרשה, אם הייתי כותב: נמסר בנביא פלוני לבד, היה יוצא שכרו בהפסדו, שלא היה באפשרות למצוא, כי אם בקושי גדול והיה המעיין קץ בו והיה מניחו מלבקשו, לכן הוצרכתי להשתמש בחלוקת הפרשיות שהביא בספרו רבי יצחק נתן בספר הקונקורדנסייא... למען ירוץ קורא בו. ואילו הייתי מוצא חלוקת הפרשיות, שחילקו בעלי המסורה בכל המקרא, הייתי יותר חפץ להשתמש ממנה מזולתה. ואח"כ הגיעה לידי, לאחר שכבר כמעט השלמתי, אמרתי להדפיסה גם היא לבל תשתכח ותאבד מישראל".
על ידי יעקב בן חיים זה, חדרה חלוקה נוצרית זו לבית ישראל גם בספרי התנ"ך עצמם. מדפיסי התנ"ך ומגיהיו גם לא ציינו כלל שהם הולכים בעקבותיו, הם השתמשו בחלוקה זו כדבר המובן מאליו.

רבי אליהו בחור מדבר גם בשבח חלוקה זאת, מבחינה טכנית. בספרו "הבחור" כתב:
"אחר כל פסוק ופסוק ארשום שם הספר אשר הפסוק ההוא בא בו ולא זו בלבד אעשה לך, כי אף מספר הפרק אשר יבוא בו הפסוק ההוא ארשום על סדר הפסוקים, כי ראיתי בהם צורך ותועלת גדולה למעיין בכל ספר אשר ימצא שם ראיית פסוק. כי לפעמים אף אם ידע האדם באיזה ספר מכ"ד ספרים בא הפסוק ההוא הנה יום או יומיים יעמוד הלאה למצוא פתח שער מקומו איו".
הוא חוזר על דבריו אלה גם בספרו "מסורת המסורת" כ"אזהרה למעיין" בספרו:
"זאת לדעת לכל המעויין בספרי זה, כי כאשר הסכים ראש המדפיסים השר דניאל במבירגו הנוצרי להדפיס העשרים וארבעה בדפוס גדול וקטן, הדפיסם עם הסימנים הנקראים בלשונם קאפיטוליש על סדר ספרי הנוצרים. ובהיות שתועלת גדולה יש בדבר, כאשר כבר הארכתי בזה בהקדמת ספר ה"בחור"... הוצרכתי ללכת בדרך הזו גם אני".
מימי יעקב בן חיים נוספו בתנ"ך אחר כל ספר גם סימני המסורה. תיבה או תיבות אשר הגימטרייה של אותיותיהן התאימו למספר הסדרים, למספר הפרשיות הסתומות והפתוחות, לסכום הפסוקים אשר בכל ספר וספר מספרי התנ"ך, כגון ספר בראשית:
"סכום פסוקי ספר בראשית אלף וחמש מאות ושלושים וארבעה וסימן א"ך ל"ד... ופרשיותיו י"ב אחא"ב סימן וסדריו מ"ג ידידי"ה סימן".
"סימני" הפרקים
לאט לאט התחילו ליתן סימנים גם לפרקים. בחומשים שיצאו על ידי הרב שלמה נעטטער (וינה תרי"ט) כבר מוצאים אנו בין סימני המסורה בספר בראשית גם "ופרקיו נ, ד' חנני ל"ך קוינו סימן" ובספר שמות: "ופרקיו מ, תורת אלוקינו בלב"ו סימן.

כנגד החלוקה לפרקים בכלל ובייחוד נגד מתן סימנים לפרקים, התריע ר' וואלף היידנהיים בחומש שהוצא על ידו, חומש "עין הסופר" (רדלהיים תקע"ח). בסוף בראשית, אחר סימני המסורה הוסיף הרוו"ה:
"או"ה: רבים וכן שלמים נתקשו בביאור הסימנים האלה ובפרט במאמר "וסדריו מ"ג", כי לא ידעו הנרצה בסדרים האלה, שלא מצאנום בשום ספר. וככה בסוף כל ספר וספר מצאנו נרשם מספר סדריו ואין אחד מהם שנסדר עפ"י סימניו. לכן ראיתי כי טוב להודיע אל המעיין מה זה ועל מה זה. כבר כתב המדקדק ר' אליה הלוי בהקדמת ספרו "הבחור", כי חלוקת הקאפיטולי הנמצאת היום במקראות הדפוס והנרצה כאן במילת "ופרקיו" איננה מקובלת אצלנו מבעלי המסורה, אבל היא מהמצאת המעתיק הראשון אשר העתיק תנ"ך מלשון עברי אל לשון רומי וראה מן הצורך לחלק הספרים לפסקא פסקא וחלקם לפני סברתו וקראם בשם קאפיטולא. וכאשר בא החכם ר' יצחק נתן בשנת קצ"ח לאלף השישי לחבר ספרו הנכבד מאיר נתיב הנקרא בלע"ז קאנקארדאנץ, הוכרח להשתמש בחלוקת הקאפיטולי אשר כבר נתפשטה בימיו. גם לא מצא חלוקה אחרת טובה הימנה, לפי שחלוקת בעלי המסורה נתעלמה ממנו. וכאשר נתגלתה מלאכת הדפוס והתחילו להדפיס ספרי קודש, אחזו גם הם בחלוקה הנזכרת המפורסמת. והתנצל בזה המגיה החכם ר' יעקב בן חיים בהקדמתו למקראות גדולות דפוס ראשון של וויניציא משנת רפ"ו באמרו ז"ל: ואילולי ספר אחד הנקרא קונקורדנסייא, חברו חכם אחד קרוב לזמננו זה בכמו מ' שנה ר' יצחק נתן זצ"ל שכבר נדפס פה וויניציא בבית דפוסנו, לא היה באפשר שהייתי יכול להגיה והוא כלי יקר וכו'. והוצרכתי להשתמש בחלוקת הפרשיות שהביא בספרו ר' יצחק נתן זצ"ל ואילו הייתי מוצא חלוקת הפרשיות שחילוקו בעלי המסורה בכל המקרא... ואח"כ הגיעה לידי (חלוקת בעלי המסורה) לאחר שכבר כמעט השלמתי, אמרתי להדפיסה גם היא... גם שילם אשר נדר לרשום שם "אלין סדרי התורה על פי המסורה"... וזהו הנרצה כאן באומר: וסדריו מ"ג וכן ביתר הספרים. לכן מה שאומר כאן "ופרקיו נ' " שהרצון בו על מספר הקאפיטולי איננו בשום דפוס קדמון, גם לא במקראות כתב יד, כי החלוקה הזאת בלתי מקובלת אצלנו ולא יפה עשו המדפיסים האחרונים להכניס חולין בקודש".

ב. החלוקה הנוצרית מגמתית

ואומנם חלוקה זאת הייתה צריכה להיות "בלתי מקובלת אצלנו" ולא רק להלכה אלא גם למעשה. היא לא רק חלוקה טכנית שידי זרים שלטו בה, אלא, ידי זרים אלה הכניסו על ידה גם את השקפתם, השקפה שאינה עולה קנה אחד עם התפיסה היהודית בעייני התנ"ך וגם בענייני אמונות ודעות.

השפעת ההשקפה הנוצרית בולטת כבר בחלוקת הפרקים הראשונים בתורה.


הפרק הראשון של ספר בראשית מסתיים בגמר מלאכת הבריאה בששת הימים ומפריד מן הפרק הראשון את החתימה "ויכולו השמים" השייכת לפי חלוקה זאת לפרק השני. ראוי היה, שהסיום של הפרק הראשון יהיה בפסוק ד אשר בפרק ב, היינו, לפני "אלה תולדות השמים", הרי השבת מכלל הבריאה היא. כך נהגו גם אנשי המעמד בזמן שבית המקדש היה קיים, שקראו בתורה במעשה בראשית וקראו ביום השישי: "ותוצא הארץ - ויכולו השמים" (תענית פרק ד, משנה א) וכך נוהגים האשכנזים לקרוא בשמחת תורה לחתן בראשית.

פרק ג של ספר בראשית מתחיל עם הפסוק "והנחש היה ערום". והנה בבראשית רבא בסוף פרק יח וכן בפרשת וישב פרק פה נאמר בפירוש: "א"ר יעקב דכפר חנין שלא להפסיק בפרשתו של נחש". וידוע שכפר חנין היה מהמקומות שהמינים, היינו הנוצרים הראשונים, ישבו בו ולהם הרי עניין הנחש, היה יסוד גדול בשיטתם ועשו מפרשה זאת מטעמים להשקפתם הדתית. וכדי להוציא מלבם של הנוצרים אמר ר' יעקב שלא להפסיק בה.

בולטת ביותר השפעת ההשקפה הנוצרית בחלוקת הפרקים בספרי הנביאים המדברים על משיח. רק כך מוסבר שהפרק השלישי בירמי' מתחיל בפסוק "לאמר הן ישלח איש את אשתו" וכו' בשעה שבחלוקה היהודית העתיקה מתחילה פיסקה חדשה רק עם פסוק ו "ויאמר ד' אלי".


כמובן לא בכל פרק אפשר היה להבליט סממנים נוצריים. אולם גם אז לא חילקו לפי העניין. לשווא יתאמץ חוקר למצוא איזה הגיון לסיום פרק והפרדתו של פסוק או מספר פסוקים הקשורים לנושא הקודם. מלבד בערות ושרירות לב וחוסר כל טעם לא תמצא שום סיבה אחרת.

לסוג זה של החלוקה שייכת פרשת "שובה ישראל" שאנו נוהגים לקראה בשבת שובה. עניינה מתחיל באמת עם הפסוק "שובה ישראל" שהוא הפסוק ב בפרק יד בהושע. לפי החלוקה מתחיל פרק זה עם הפסוק "תאשם שומרון" השייך לפי העניין לפרק הקודם.

בעלי החלוקה האלה או שלא ידעו כלל על הסדרות שלנו, היינו הסדרה - הפרשה השבועית, או שלא התחשבו בה והתעלמו ממנה בכוונה. כך מוצאים אנו כבר בספר בראשית ערבוביה שלמה בקירוב רחוקים.

פרשת בראשית נגמרת בפסוק ח של פרק ו ופרשת נח מתחילה אפוא באמצע הפרק בפסוק ט. פרשת חיי שרה מסתיימת בפסוק יח של פרק כה ותולדות מתחילה באותו פרק, פסוק יט. וכן מתחילה פרשת ויצא בפסוק י של הפרק פרשת וישלח בפסוק ד, ויגש בפסוק יח, ויחי בפסוק כח של הפרק. הפסוק האחרון בפרשת שמות הוא פסוק א לפרק ו. הפסוק הראשון של פרשת וארא הוא אפוא פסוק ב לפרק הקודם וכן מתחילות באמצע הפרק פרשת בשלח, תצוה, כי תישא, פקודי, ובורות זו עוברת כבריח תיכון גם ביתר הספרים.

ר' מאיר איש-שלום על חלוקת הפרקים
ר' מאיר איש-שלום במאמרו "מאמר על חלוקת התורה" מבאר את הפרשיות במשנה תורה, מהפרשה "אלה החוקים והמשפטים (דברים יב) עד ולתתך עליון... ולהיותך עם קדוש לה' אלוקיך כאשר דבר" (שם, סוף כו), שהוא "מטבעות מטבעות מסודרות על סדר עשרת הדברים". לפי ביאורו מכוונות הפרשיות מהפסוק "כי יכרית ד' אלקיך את הגויים אשר אתה בא שמה לרשת אותם" (שם יב, כט) עד הפסוק "כי תשמע בקול ד' אלקיך - לעשות הישר בעיני ד' אלקיך" (שם יג, יט), לדבור השני לא יהיה לך. בעלי החלוקה הפסיקו אפוא באמצע הדבור בקבעם פרק לפני הפסוק "את כל הדבר". ר' מאיר א"ש מתבטא בחריפות נגד הפרדה זאת: "ומה שהפסיקו בפסוק "את כל הדבר", הוא בורות ודבר מגונה ופלסתר".

אם נניח אומנם, שגם בעלי החלוקה הנוצרים עמדו על ההתאמה של הפרשיות במשנה תורה לעשרת הדברות, יתכן מאוד, שההפרדה הונחתה על ידי ההשקפה הנוצרית על חלוקת עשרת הדברות. כידוע שלפי החלוקה הנוצרית את עשרת הדברות, מהוות שתי הדברות הראשונות אנוכי, ולא יהי' לך, דברו אחד. יתכן אפוא, שחשבו ופירשו מהפסוק "כל הדבר" כשייך לדבור לא תשא והבליטו עי"כ את דעתם כמקובל אצלם, שאנכי ולא יהי' לך הם דבור אחד ואחדו את כל הפסוקים המכוונים לדברות אלה בפרק אחד.


מחקרו של ר' מאיר איש שלום אינו מכוון למתוח ביקורת על החלוקה לפרקים. את המלאכה הזאת הוא עושה דרך אגב. מחקרו דן בכלל על חלוקת התורה לפי העניינים ובאופן אובייקטיבי יש שהוא מוצא גם את חלוקת המסורה לתמוהה: "אומנם דעת בעלי המסורה נשגבה מדעתנו", ויש שהוא מוצא טעם גם בחלוקת הפרקים: "וחלוקה זו מקבלת על הלב" או "וכבר היה מקום להפסיקה... כמו שהפסיקו בעלי הקפיטולי". "ויפה חילקו כאן בעלי הקפיטולי". אולם ברוב המקומות הערותיו על חלוקת הקפיטלים חריפות, כגון: "בעלי הקפיטולי קרבו את הרחוקים" "ומה שהפסיקו בעלי הקפיטולי... אין לו טעם וכן מה שחברו... לשלפניו אינו נכון". "אין להפסקה זו שום טעם", "בעלי הקפיטולי הפסיקו... והפסק בורות הוא".

וכמו שעשו בתורה ובנביאים המשיכו לעשות גם בכתובים. ולדוגמה: מגילת אסתר היא לפי החלוקה שלנו בת ה' סדרים והסימן לכך הוא ג"ב המזבח. הסדרים הם:
א. ויהי בימי אחשורוש;
ב. איש יהודי;
ג. ויאמר המלך להמן;
ד. ויקח המן את הלבוש;
ה. ליהודים היתה אורה.
החלוקה הנוצרית עשוה י' פרקים. הקורא את המגילה נח עפי"ר אצל כל פרק ופרק וכך מפסיק במקום שאין הפסקה ומחבר במקום שיש להפסיק.

וכך הוא גם חלוקת ספר תהילים לק"ן פרקים. לפי דברי הירושלמי (שבת פרק כל כתבי) וכן במסכת סופרים ה' יא', סך מזמורי התהילים הוא קמז, כמספר שנות חיי יעקב אבינו. ו"אשרי האיש" ו"למה רגשו" הם מזמור אחד (ברכות ט ב) ומתוך כך נחשב המזמור "למה ד'" לא לפרק י' אלא למזמור ט' (ועיין רש"י מגילה יז ב). לפי גירסא אחת גם "למנצח על מות" ו"למה ד'" (ט וי) חדא הוא. וכן חושבים גם את המזמור של שני הפסוקים היינו פרק יז, כשייך למזמור הקודם (תוספות פסחים קיז).

ר' פסח פינפר מצא גם בחלוקת תהילים לק"נ מזמורים טנדנציה נוצרית. לדעתו חילקו בכוונה לק"נ מזמורים כדי להקל על מסדר מסוים של נזירים שלא יטעו. על נזירי מסדר זה לאמור תפילה מסוימת ק"נ פעמים ביום. מהם משתמשים במחרוזת פנינים ומהם שאומרים תהילים ומשבצים את תפילת אחר כל מזמור.

חלוקת הספרים
גם בחלוקת הספרים ידו שלח צר וגוים באו מקדשה, היינו בחלוקת כמה ספרי נ"ך לשניים. לפי מסורת היהודית יש רק ספר שמואל אחד, ספר מלכים אחד וספר דברי הימים אחד. גם נחמיה לא נמנה לספר בפני עצמו. ואמרו בסנהדרין (צג ע"ב) ונחמיה בן חכליה מ"ט לא איקרי ספרא על שמי'? וכו' משום שהחזיק טובה לעצמו שנאמר זכרה לי אלקים לטובה", דיבור שיש בו משום גינוי כלפי מעשי הראשונים שקדמוהו. חכמי ישראל הראשונים גם הביאו את פסוקי נחמיה על שם ספר עזרא. גם המסורה, הרגילה לציין בסוף כל ספר הערות סיום וסכומי הפסקים אשר בספר, מביאה את הערותיה באותם הספרים המחולקים עתה לשנים בסוף הספר השני בשביל שני הספרים יחדיו, וכן מביאה היא את סכומי הפסוקים לשני החלקים ביחד.

כדי לתת גושפנקא נוצרית בייחוד לספר דניאל, שינו גם את סימני המסורה לז' סדריו של הספר. בעלי המסורה נתנו סימן "ג"ד ב"ה" והמדפיסים הנוצרים שינוהו על הפסוק: "ועיני רשעים תכלינה ומנוס אב"ד מנהם ותקותם מפח נפש". כיוונו בזה, כמובן להכחיש את תקוות ישראל למשיחו אשר בא יבוא.

ג. חוסר תגובה לחלוקה הנוצרית

לאחר שר' יצחק בן נתן עשה את הקונקורדנציא לפי החלוקה הנוצרית ואחרי שעל פיה חילק יעקב בן חיים את ה"מקראות הגדולות" בהתאמה לחלוקת הקונקורדנציה וכתב בהקדמתו על כך, ואפילו אחרי המהדורה של ה"מקראות הגדולות" של "קהילות משה" (תפ"ד) שגם בה הועתקה הקדמת יעקב בן חיים, עדיין לא יכלה לבוא תגובה על הכנסת החול אל הקודש. יקרות היו מהדורות אלה ולידי תלמידי חכמים מבינים, לא הגיעו. ואם הגיעו, לא קראו את ההקדמה של יעקב בן חיים המודיע על החלוקה הנוצרית. החידוש של הדפוס, ההידור וההנאה שבו, חיפו על המעשה הזה. ואף אחרי שר' אליהו בחור הוציא בשנת רפ"ה את "הבחור" שלו, ובשנת רצ"ח את חיבורו "מסורת המסורת", יש להניח שספרים אלה נפוצו יותר בין תלמידיו הגויים, מאשר בין ת"ח מישראל, שגם התייחסו בחשדנות לר' אליהו בחור בגלל תלמידיו הכומרים.

אבל תמוה הדבר, שאחרי שר' וואלף היידנהיים הוציא בשנת תקע"ח את החומשים במהדורה עממית בפורמט קטן, מהדורה שחדרה לכל בית, ובסוף בראשית הודיע על שהכניסו את "החולין לקודש", גם אז לא נתעוררו גדולי ישראל להגיב על כך! וכיון שגדולי ישראל לא הגיבו ולא דברו כלל על "הסתננות" זאת, העתיק מדפיס אחד את מהדורת מדפיס רעהו וגם אלו של מו"לים יהודים יצאו בחלוקה הנוצרית. בשנת תרי"ט הוציא הרב שלמה נעטטער חומשים במהדורה חדשה עם פירושים אבן עזרא ורמב"ן וכו' ובדברו בשבח הוצאתו הוא מציין: "הרמב"ן אשר הדפיסו עד עתה בלא סימני הפסוקים... ואני גם בזה הקלתי על הקורא כי הדפסתי הפירוש מצוין עפ"י פסוקים".

המגיבים היחידים, היו תלמידי החכמים מהמשכילים. המה מדברים על החלוקה הזאת כדבר ידוע ואינם מתעכבים הרבה על כך.

ר' יעקב בכרך מדבר על כך בספרו "המסע לארץ הקדושה" דרך אגב:
"אבל החלוקה הזאת באה לנו מידי מניח חלוקת הפרשיות (הקפיטלין) לתנ"ך... והיא מהמצאת המעתיק הראשון אשר העתיק תנ"ך מלשון עברי אל לשון רומי".
הוא מביא את ר"א בחור והרוו"ה וממשיך:
"וכן בחלוקת הקפיטלין תחתיהם מסרה לנו המסורה חלוקה אחרת ונקראה בשם סדרים... ובאמת יש להתפלא עלינו כי גם ספר הספרים גם חלוקתם המסורים לנו מחכמי התלמוד, גם הסדרים (שהם במקום הקפיטלין) המסורים לנו מחכמי המסורה, את כולם עזבנו וניקח לנו את אתה אשר לא לנו הם תחתיהם, ואין מעורר להשיב נדחים".
ר' מאיר איש שלום מקדיש לעניין זה במאמרו הגדול רק שורות מספר ובהבלעה ממש. הוא כותב:
"ומוכרח אני להעיר כאן שהחלוקה שנתפשטה בספרים והוקבעה בישראל שהיא חלוקת הקפיטולי שמרמזין עליה בספרים אם במילת קפיטולי או במילת סמן או במילה פרק, מוצאה מאיש אשר לא מבני ישראל היה אלא עשאה המעתיק אל לשון רומי לנוצרים והראשון שנשתמש בחלוקה זו היה ר' יצחק בר נתן בחיבורו הקונקורדנציא "מאיר נתיב" ובא אחריו ר' יעקב בן חיים והשתמש בה בהוצאת המקראות הגדולות בדפוס בומבירגו כאשר התנצל על זה בהקדמתו למסורה הגדולה וכאשר העיר על זה ר' וואלף היידנהיים בחומש עין הסופר והנה קיימו וקבלו היהודים חלוקה זו בכל ספריהם ובאמת זמורת זר היא ובהרבה מקומות מרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים והיא מפסקת אפילו במקום שאמרו בפירוש שלא להפסיק וגורמת בלבול פירוש העניינים - והיא נתעה בשווא ומתעה את הקורא".
ושוב עוברות שנים ואין תגובה כלל והדבר נשתקע. וממש "קיימו וקיבלו היהודים" חלוקה זאת, הכניסוה גם למסורת הש"ס כמראי מקומות לפסוקים שבתנ"ך המובאים בגמרא.

מזמן לזמן נתחמץ לבו של קנאי, שהתריע על חילול הקודש, אך אין איש שם אל לב.

בתרנ"ד פרסם ר' אברהם ברלינר מחקר גדול על "השפעת ספרי הדפוס על התרבות היהודית" ובו קטע ממצה גם על החלוקה הנוצרית, אך המחקר נכתב ונתפרסם בגרמנית ולא הגיע לידיעת גדולי ישראל שלא נזקקו ללעז.

בשנת תרנ"ט פרסם ר' מאיר איש שלום מאמר מיוחד בשם "זמורת זר" על סילופי החלוקה הנוצרית. כנראה האכסניה "השלוח", בה הופיע המאמר גרם גם הוא, שרבני ישראל לא שמו לו לב.

הרב פסח פינפר על החלוקה הנוצרית
בשנת תרס"ג יצא חוצץ הרב פסח פינפר, דיין ומו"צ בווילנה, נגד חלוקה זו. הוא פרסם את מאמרו בעיתונות התורנית, ב"הפלס" ברוסיה וגם ב"תל תלפיות" שבהונגריה. ב"הפלס" נושא המאמר את הכותרת "שאלת המסורה" וב"תל תלפיות" שמו לו ככותרת "כרוזא קרא בחיל". למעשה השוני הוא רק בכותרת ותוכן המאמר אחד הוא בשני העיתונים.

הרב פינפר חוזר במאמרו על קודמיו "שהחלוקה הזאת הוא מעשה ידי כהן נוצרי בור וסכל... שהוא נגד המסורת והתלמוד ונגד המפרשים וההגיון".

ירחוני תורה אלה היו נפוצים בין גדולי ישראל ורבניו במספר ניכר והפלא הוא שהפעם יצא אחד מהם "דיין ומו"צ בוילנה", ובכל זאת לא שעו גם אל מאמריו.

הרב פינפר לא שח ולא שקט. בתרס"ו פרסם ספר שלם על בעיה זו בשם: "מסורת התורה והנביאים". גורלו של ספר זה היה כגורלו של מאמריו, מלבד רבנים מתי מספר שעודדוהו, רובם הגדול נשאר אדיש לגבי הפרובלמה הזאת ולא התעניינו בה.

בתרצ"ה התעורר שוב קנאי, מר צבי הר זהב הבלשן, במאמר: "יוצא המקרא בידי ישראל", גם הוא כמובן חוזר על קודמיו, על ההיסטוריה של החלוקה הזאת. גם הוא מתאונן "שסוף סוף כבשה החלוקה הזרה... של הנוצרים... את החלוקה העתיקה היפה שהייתה לנו והשכיחוה כל כך עד שכמעט אין איש בנו שידע שהייתה חלוקה אחרת בכתבי קדשינו והכל רואים את החלוקה לקפיטלים כאילו מעולם היו וכאילו כך נתחלקו הספרים בידיהם של סופריהם ואסור להרהר ולערער אחריהם".

ואומנם על כך קובל כבר ר' מאיר איש שלום במאמרו "זמורת זר" הנזכר:
"כי אפילו גדולי בעלי תריסין הבקיאים בהלכות שבת ונזיקין וטומאות וטהרות לכל מחלקותיהם כאבות ותולדות תולדותיהן ואשר לא נעלם מעינם סכומי הסרכות על כל תרתי לריעותא, יחשבו שהפרקים האלה הן מסיני ואולי יחשבו גם כן לכופר בעיקר מי שיפרש הכתובים בסתירת אלה ההפסקות".
גם הרב פינפר מתבטא במרירות:
"חי נפשי, כי דברתי מזה והצעתי לפני מופלגים בגמרא ולפני רבנים ודרשנים ולא האמינו כלל שהקפיטלים מעשה נוצרים, ורוב רבנים לא ידעו כלל כי הקפיטל יליד זר ובילדי זר ישפיקו".
הגאון אדר"ת (רבי אליהו דוד רבינוביץ זצ"ל) ראב"ד בירושלים באותה תקופה (תרס"ג) גם הוא קובע: "שהדבר מבהיל מאוד שלא נתעוררו אדירי התורה בדורות שלפנינו, אוי לנו שנשתכחה התורה מאתנו" וכו' והוא גם מציע: "בדבר רשימת הקפיטלן... מאד דאוה לבי על זה ובודאי היה מצווה גדולה לשנות לעשות ציונים במקומות הראויים באמת". "ודבר זה ראוי ונחוץ להשמיע בקהל ישראל".

בסגנון דומה כותב הרב אייזיק ליב בר' שרגא עזריאל, הרב בראצקי:
"שמחתי מאוד... כי נמצא גואל לתוה"ק לגאלה מידי זרים שהכניסו עבודה זרה במקדש. וכבר שמעתי זאת מדו"ז הגאון ר' יהושע העליר ז"ל שחלוקת הקפיטלן עשה בעל הקונקורדנציה לתועלתו ועד כמה נתאזרח הדבר, שכמעט איש לא ידע מזה" וכו'.

ד. חידושים על סמך החלוקה לפרקים

אי ידיעה זאת גרמה שרבנים וביניהם גם גדולי ישראל חידשו חידושים שנונים ובנו מגדלים פורחים באוויר ממש על בסיס הפרקים ומנין הפסוקים הנמשך מהם.

גם גאון תלמודי כמו רבי צבי הירש חיות, שיחד עם גדלותו בתורה היה גם חוקר ומבקר חריף, גם הוא נתפס להביא - אומנם בשם אומרו - דבר שנון וחריף הבנוי על יסוד הפרקים. אפשר שכוונתו הייתה בהבאתו זאת להסביר פנים לקיצוניים מתנגדיו ואפשר יותר, ששנינותו של החידוש, קסמה לו והעבירתו על הידוע לו.

ואלה דבריו של רצ"ה חיות באיגרת ביקורת שלו:
"וכן למדו התוס' (מנחות מד ע"א) ד"ה כל כהן ור"ן פ"ג דמגילה, על מה דמתרגם פ' נשא "אמור להם יברכך ד' וישמרך", "כד תמרון להון" ולמדו מכאן שצריכים להקרות לפני הכוהנים טרם שמברכין את העם. והוא מוסיף בהערה: "ומפי מורי הגאון מופת הדור מהרא"ז מרגליות זצ"ל שמעתי כי לדעתו טעות סופר נפל כאן בתרגום, שפסוק זה לפי מנין הפסוקים בפרשה הוא פסוק כ"ד והיה מספר הפסוק מסומן בצדו על הגיליון והדפיסו המדפיסים את כ"ד אשר הוא מנין הפסוקים בתוך התרגום, אבל בתרגום עצמו לא היה כתוב רק "תמרון להון", העתקה מילה עברית".
אומנם רצ"ה חיות מסתייג קצת מחידוש זה בהוסיפו: "ואם נחליט שעוד בזמן התוספות כבר היו הפסוקים בכתבי הקודש נחלקים לפי סדר א ב, אפשר שהאמת אתו".

גם בעל "נתינה לגר" (נשא ו, כג) מביא חידוש זה סתם בשם רא"ז מרגליות ואינו מציין איגרת הביקורת שכנראה העתיק ממנה. וגם הוא מקבלו בלא הסתייגות.

רק שי"ר (הרב שלמה יהודה רפאפורט) יוצא חוצץ נגד השערה זו, וביותר נגד מביאה, רצ"ה חיות. כיריבו באותה שעה הוא מטיח בפניו גם כמה דברים שאין להם שייכות ישרה לעניין. הוא מתעכב על ציונו את רא"ז מרגליות כמורו ועוד דברים צדדיים ולעצם העניין הוא נאחז בדברי הסתייגותו של רצ"ה חיות "ואם נחליט" וכותב:
"הנה אין פה מה להחליט, שאין ספק בדבר אשר לא לבד מספר הפסוקים, אך גם כל עיקר חלוקת הקפיטולי אשר לפיהן נמנו הפסוקים אח"כ, חדשה היא ולא ידעו ממנה בעלי התוספות כלל, אשר הביאו כבר נוסחה זו של "כד תמרון להון" (מנחות מד ע"א). ובספרים עבריים החלה להתוודע ולהתגלות רק מדפוס מקראות גדולות אצל דניאל בומבירגו ואילך, וחלוקה אחרת של הפרשיות הייתה מקודם עפ"י המסורה... וכפי החלוקה ההיא היה פסוק כה תברכו שני לפרשה השישית. וא"כ כל השערה זו... המס תמס כשלג לפני חום השמש".
ואומנם רא"ז מרגליות לשיטתו אזיל. גם במקום אחר יסד את דבריו על הפרקים ב"מטה אפרים" (ס' תקפא ח), הנהגות חודש אלול, הוא מביא:
"נוהגין בכל יום של ימי החול מר"ח אלול ואילך אחר התפילה שאומרים בציבור עשרה מזמורים תהילים ומתכוונים לגמור כל התהילים שתי פעמים קודם ראש השנה והוא עולה כמניין כפ"ר".
גם ספרי המוסר המתקוממים נגד השגרתיות באמירת תהילים, שכאילו מוטל עליהם בכל יום לסיים כל ספר תהילים, ומזהירים שטוב מעט בכוונה מאשר הרבה בלי כוונה, משתמשים גם הם במליצה: "אל תסתכל בק"נק"ן, היינו אל תהא להוט לסיים תהילים על ק"ן פרקיו".

בתרכ"א יצא לאור ספר "עוטה אור" על מגילת שיר השירים ובדברי הפתיחה לספר במבוא השיר כותב מחברו:
"ולפי שלדעתו העניה בביאורי באו הדברים והפרשיות מסודרים היטב, ראיתי להקדים כאן ראשי דברים כוללים על עניין הפרשה אשר כוננתי יסודתו בדבחז"ל: הפרשה הראשונה תדבר על כלל הדבוק שבינו ית' לכנס"י. הפרשה השניה תדבר בפרטות על עניין התורה וכו' וכו' עד הפרשה השמינית היינו פרק ח' ".
כאילו החלוקה המקרית של שיר השירים קובעת גם נושא מיוחד לכל פרק.

רבה של הקהילה החרדית בסאטמר, רבי יהודא גרינוואלד, נפטר חשוך בנים ל"ע. תלמידיו, חבריו עשו מאמצים להוציא את תשובותיו, כתביו והקפידו על כל תשובה ילדי רוחו שלא תאבד. בשנת תרפ"ג מסרו את כתבי היד של תשובותיו לדפוס האחים קצבורג בבודפשט ואבי המדפיסים, הרב דוד צבי קצבורג, עורך העיתון התורני "תל תלפיות", קיבל עליו את העריכה. והנה נתקל, תוך העריכה בתשובה אחת, עליה הוא כותב:
"לא רציתי ליתנה בדפוס וזו תוארה": "ומה שהעיר כהדר"ג על הא שמסומן בפ' פקודי תחילת פרק לט מפסוק ומן התכלת שהוא פסוק קודם פ' "שני", וכתב שבעל מחלק הפרשיות טעה כי לפי פירוש רש"י ז"ל כאן יש בגדי שרד... הבגדים שמכסים בהם כלי הקודש בשעת סילוק מסעות ואין לזה שייכות לבגדי כהונה הנזכרים אח"כ ומזה שאנו מפסיקים לעשות פרשה "שני" אחר פסוק זה, יש ראיה לפירוש רש"י ז"ל עכת"ד הדרת גאונו נ"י. פליאה נשגבה בעיני היאך פלטה קולמוסו לומר שבעל המחלק עשה כן מדעתו וגם שטעה. חס לנו מלהרהר כן בדבר שמסור לרבבות אלפי ישראל זה כמה אלפים שנה, כי אפילו הנקודה היותר קטנה מסורה לנו בסתרי תורה, דברים שהם כבשונו של עולם... ובלי שום ספק שבעולם שמסורים הפסק הפרשיות הללו מסיני... ולדעתי ברור... שכל מין פיסוק ופיסוק שבתורה ובכלל זה הפסק פרשיות בין פתוחות... בין מה שאנו מכנים אותם בשם קפיטל, סימן, הכל בכלל מה שאמר אלה הפסוקים ר"ל הפיסוקים... ושרי ליה מרי' ".
ורד"צ קצבורג מוסיף וכותב:
"וכנגד זה הנני מראה באצבע על מאמר אחד... הנדפס בתל תלפיות" בשנת תרס"ג מהגאון העצום ר' פסח פינפר דומ"ץ דק"ק וילנה, בו מרעיש עולמות אודות הקאפיטלען שהמה מעשי הכומרים והמה נגד ההלכה... והנה ה"תל תלפיות" היו לו אז מהלכים בין קוראים נכבדים וגאוני הדור בכל מושבות ואין אחד סותר דבריו ושתיקה כהודאה דמי'... והגאון דסטמר ז"ל הולך בתומו צדיק, לא הייתה לו ידיעה מכל אלה ולכן כתב מה שכתב בתשובה הנ"ל והייתה לי צער מזה... וכתבתי לשני גאוני הדור, דראדמישלא (הוא הגאון ר' שמואל ענגל ז"ל) ומאד שליט"א (הוא הגאון ר' מרדכי ליב ווינקלר ז"ל) והנני מעתיק בזה תשובתם:

הגאון מרדאמישלא כתב: "הנני להשיב מפני הכבוד אודות הקאפיטליך. אנוכי באמת אינני בקיא בעניינים האלה... אך בעיקר גם מדעתי נוטה לדברי הגה"צ מסאטמר זלה"ה. כי על כל פנים כבר נתפשטו הקאפיטלען... עוד קודם הזמן של מרן הבית יוסף והרמ"א זלה"ה אשר מפיהם אנו חיים. ולא ערערו על זה... על כן לדעתי יוכל להדפיס גם התשובה מהגאון דסאטמר. והגם שכתב שם שהם הלכה למשה מסיני, יוכל היות שאינו כן, על כל פנים כבר נתפשט המנהג".

הגאון ממאד כתב: "והנה על דבר מה שכתב בתשובה הגה"צ ז"ל בהנמכר בכל החומשים סדר קאפיטל, הוא גם כן הלכה למשה מסיני... כיוון דלא הוזכר בש"ס שום רמז מזה... ואם כן אפשר כי הקאפיטלען אינן רק למניין הפסוקים... ועכ"פ אינן בכלל מה שכתוב במס' נדרים פסוקים הלכה למשה מסיני, דאינן נקראים פסוקים, אלא פרקים שכוללים כמה וכמה פסוקים... לענ"ד לא ידפיס תשובה הנ"ל עד אשר תמצא... איזה הכרעה, והלא יש מקום להדפיס בהשמטות ואם לא ימצא דבר מכריע לענ"ד ידפיסה עם מה שכתבתי ב"תל תלפיות".
שתי התשובות האלה נדפסו אפוא כעצת הגאון ממאד ב"תל תלפיות" שנת תרפ"ג.

משימה לא קלה קיבל עליו הרב מ"י תחכמוני אשר במאמרו "על הפרקים והפרשיות" בירחון "ההד" בירושלים. הוא רוצה להוכיח, ש"חלוקה זו לפרקים עוד בימי חכמי המשנה" נעשתה. אין הוא יכול להסכים -
"שרבותינו הקדמונים שהייתה אוזנם ערה ועינם פקוחה שלא לתת לשום זמורת זר להישתל בתוך היהדות המסורתית, לא חלו ולא הרגישו כלל בזעזוע שכזה שחלתה בחלוקת המקרא ע"י ידים זרות". אם "חלתה כל המהפכה שבחלוקת התנ"ך לפרקים "קפיטלים" בלע"ז בין לילה על ידי איזה כומר או שני כומרים קתוליים וכבר התחילו בני ישראל להשתמש בחלוקתם ולהזניח את כל המסורת העתיקה שנמשכה לכה"פ מימות עזרא ואילך, דבר זה אין הדעת סובלתו, שחכמי ישראל שבאותו הדור, יעברו על עניין חשוב שכזה בשתיקה ולא ימצא אף אחד בדור שישמיע מחאה חריפה כנגד מהפכה שכזאת בכה"ק".
ואומנם אין כל תמיהה על דברי תמימות אלה. כפי שראינו לא הרגישו בידים הזרות שבחלוקת התנ"ך גם גדולי תורה מפורסמים.