תמצית: המאמר עוסק בפעליו של הרב שמשון רפאל הירש. במאמר שני חלקים: א' הרקע ההיסטורי בתקופתו, והשפעת האמנציפציה על חיי היהודים, אשר הוו את הסיבה להתפתחות שיטתו החינוכית "תורה עם דרך ארץ". הסבר שיטה זו מובא בחלק ב'. המחבר מציג את השקפת עולמו של הרב הירש ואת ההשפעה הניכרת משיטתו לדורות הבאים. מילות מפתח: הרב שמשון רפאל הירש; תורה עם דרך ארץ; אגרות צפון. |
"עד אשר יבוא יום וה' יאחד את בני ישראל גם איחוד חיצוני בארץ והתורה תהיה להם שוב ליסוד מוסד של מדינתם, להיות להם לדוגמא ולמופת ולהתגלות ה' ותעודת האדם - עתיד, שנועד כתכלית וקץ לגלות, עתיד מקווה, אך אין בכוחנו להגשימו למעשה בעצם ידינו; לקראת עתיד זה שומה עלינו להתחנך, שנוכל לייצג את "ישראל" בימי אושרנו באורח מעולה יותר משעשינו זאת בפעם הראשונה; והרי עתיד זה כרוכה בו התעלותה של האנושות כולה, אחוות הכל בהשגחתו של ה', האחד המיוחד!"די לקורא להיתקל בקטע כמו זה בכדי להרגיש עד כמה רחוק הירש, לפחות בנקודה זו, מעולמנו הרוחני.
"הרב הירש שבמרכז השקפתו הדתית הועמד עם ישראל כציר התיכוני שעליו סובבים דברי ימי עולם, ושעל כן יש לחשבו ללאומי קיצוני בנפש וברוח לאומי דתי-מוסרי ולא לאומי חילוני".יתכן מאוד, שעקב עמדתו זו זוכים גם ילדי ישראל בבתיה"ס החילוניים ללמוד במסגרת ההיסטוריה הישראלית, משהו על הירש ועל מלחמתו האמיצה נגד ההתבוללות ודלדול היסוד הלאומי שבדת ישראל.
"התורה עובדה היא לגבינו כשמים וארץ; חוקיה נגלים כעובדות; בתורה - כמו בטבע - סיבת כל הסיבות הוא ה'; כבטבע כן גם בתורה אי אפשר לנו לכפור בדבר שהוא עובדה, אם כי לא נוכל לגלות את הסיבה והצירוף; אך כמו בטבע כן בתורה חייבים אנו גם לחקור אחרי חכמת ה'. על כן צריך לתפוס תחילה את חוקיה על כל היקפם כתופעה, ולפיהם עלינו להשתדל למצוא את צירופם ההדדי ואת קשרם אל העניין הנדון בהם. ושוב עליך לבחון את הנחותיך לפי חוקי התורה, והדרגה העליונה שלוודאותך אף כאן היא: הכל הוא כך, כאילו היתה הנחתך אמת. אולם כשם שבטבע נמצאת התופעה לפניך, אף כי לא הכרת אותה עדיין מבחינת סיבתה וצירופה, ומציאותה אינה מותנית ע"י חקירתך, אלא להפך; כך גם מצוות התורה חוק הן לגביך, אם כי אף אחת מהן לא נחקרה על ידך מבחינת הסיבה והצירוף, ודבר קיימך את המצווה אינו מותנה ע"י חקירתך".לאנלוגיה זו בין הטבע ובין התורה יש להוסיף נקודה שניה, שהיא חיונית להבהרת יסודות השקפתו, הוי אומר, היחס, כפי שהוא ראה אותו, בין היהדות ובין ההיסטוריה. הזכרנו, שמתקני הדת בני זמנו של הירש, כמו גייגר, פרנקל והולדהיים, השתמשו בשיטה ההיסטורית במאמציהם להתאים את הדת היהודית לתנאי החיים שאחרי האמנציפאציה. הירש התנגד להיסטוריזציה של היהדות בהוציאו את מהותה מתוך התהליך ההיסטורי. אביא כאן את ניסוחו של נתן רוטנשטרייך:
"הירש סבר, כי אפשר להציל מציפורני התהליך הזמני את הסדר החוקי, שהוא לפי טבעו סטאטי-יציב ואינו נוח לשינוי. תחום החוק הוא אותו התחום, שבו הקיים עדיף מן החולף ושבו המתמיד גובר על המשתנה. העדפת הגורם של החוק על פני הגורם של העיון והאמונה, מעידה על תפישה מסוימת במהותה של דת ישראל. ההתנגדות לסוביקטיביזציה של הדת מתנסחת כהעדפת הגורם של המערכת האובייקטיבית של הדין, והעדפת הדין באה להוציא את מהותה האמיתית של היהדות מתוך התהליך ההיסטורי ולהעמידה כגילוי מוחלט, בחינת חוקת-עולם".בסקירתו המקיפה את "אגרות צפון" של ר' שמשון רפאל הירש, דוחה גייגר באופן נמרץ את האנאלוגיה בין התורה ובין הטבע. הירש לא יכול להאמין ברצינות - אומר גייגר - שמשפט האפודיקטי שהתורה היא עובדה ממש כמו שמים וארץ, מהווה תחליף להוכחה היסטורית. בדרך זו יכולות כל הדתות ליחס תוקף אבסולוטי לאותם הספרים שעליהם הן מבוססות, כמו 'הקוראן' ו'הברית החדשה'. איך אפשר להשוות את התורה עם הטבע, שהוא בריאה נשגבה שאיננה ניתנת לחקר ממצה, שקשה לחשוב על תחילתו וסופו והעומד מעל לכוחות אנוש? לעומת זאת התורה היא ספר המכוון אך ורק לנו והעומד בתהליך ההיסטוריה ואשר את גילו נוכל לקבוע. גייגר מסיים את הקטע, שבו הוא משיב על תפישתו של הירש, במילים הבאות: "למען השם, איזה משגה יש כאן? ישמור אלוקים את עם ישראל מפני רוח זו!".
"איש זה עצמו - אף הוא לא שאב את התפתחות רוחו ממקור היהדות, אלא גדולתו בעיקר במקצועות הפילוסופיים של המטאפיזיקה והאסתטיקה, באר את התנ"ך בדרך פילוסופית-אסתיטית בלבד, לא בנה את היהדות בחזקת מדע מתוך עצמה, אלא להגן עליה בלבד מפני בורות פוליטית וטענותיהם של נוצרים אדוקים. עם זה היה מבחינה אישית, יהודי דתי למעשה וע"י כך הראה לאחיו ולעולם, כי אפשר להיות יהוד אדוק-בדתו ועם זה להתנוסס בכבוד רב כאפלטון אשכנזי. הביטוי 'עם זה' הוא שהכריע. הבאים אחריו הסתפקו בפיתוח ביאור התנ"ך בדרך פילולוגית-אסתיטית, בלימוד ה"מורה" ועם זה לשקוד על למודים הומאניסטיים ולהפיץ אותם; אך היהדות, תנ"ך וש"ס כמדע, עמדה בהזנחתה התמידה... והנה, מתוך שהוזנח לימוד התלמוד, מתוך שלא הובנה היהדות המעשית מן ההכרח היה, שאותה ההשקפה, שקודם לכן נפסקה במהלכה ואילו עכשיו נשתחררה לחלוטין, תביא לידי קיצוניות גמורה, לידי ביטול היהדות כולה".קטע זה מ"אגרות צפון" דורש הבהרה. ברור מדבריו:
"מנדלסון ומשכילים אחרים כמותו שמרו על זיקתם לחיים ולעקרונות של מוצאם, וחילקו את חייהם והוויתם בין שני העולמות, שהיו שרויים בהם חליפות. אולם עמדה זו של שניות לא היה ניתן להחזיק בה על נקלה. רבים מבין היהודים, המגע הניטראלי עם החברה הלא-יהודית, היה להם לעילה להיעקר מן היהדות עקירה גמורה. חובות המשכילים, שהיו ניטראליות לכאורה, שימשו לעתים למשכילים היהודיים מעין תחנת ביניים ומעבר לנצרות".תיארנו באריכות מה את השגותיו של הירש על מנדלסון, מפני שבעיית היחס בין היהדות לבין תרבות האומות כה מרכזית אצל הירש. יתר על כן: הגדרת עמדתו של הירש בעקרונות תיאולוגיים באופן ברור וחד משמעי היתה הכרחית. הוא היה זקוק לבסיס דוגמאטי איתן, שנתן לו עמדת כוח, שממנה יכול לחדש את חידושו העיקרי במחשבה היהודית; כוונתי ליחסו האוהד לגבי תרבות אירופה ואמונתו האפשרית של סינתזה בין שני העולמות. חידוש זה היה הכרחי בשביל קיומה של היהדות הדתית בתקופה שאחרי האמנציפאציה. עם פתיחת שערי הגטאות היה צורך לפרוץ גם את הגטו האינטלקטואלי, שבתוכו הסתגרה היהדות של ימי הביניים.
"אם היה משהו שהאומות כפו על היהודי, הרי לא היתה זו דבקותו בתרבות כללית, אלא התרחקותו ממנה. כאשר שבו היהודים בתחילת המאה התשע-עשרה ומצאו את דרכם לתוך עולם המדע והתרבות הכללית, הם חזרו אל משהו שהיה, למעשה, שלהם; כי ההתנכרות לא היתה אורגאנית אלא כפויה. היא לא היתה תוצאה מהאופי היסודי של היהדות. ההפך היה הנכון, כפי שהוכיחו תקופות הפריחה של ההיסטוריה היהודית בבבל ובספרד. בתקופות ההן התמזגה הבקיאות בתלמוד עם חקר המדעים. מחוץ לתמיכה העצומה אשר התורה, המשנה והתלמוד מקבלים מן הלימודים החיצוניים, הרי תפקיד היהודי כעבד ה' בעולם הזה תלוי בהכרתו הנכונה בתהליכים ההיסטוריים והחברתיים הסובבים אותו".אותה נימה מתגלה במאמרו של הרב ויינברג, שהזכרנו לעיל: לפי דעתו היתה היהדות מקיפה את כל שטחי החיים כולל חיי הרוח ומדע בזמן התנאים והאמוראים וגאוני בבל וגם בספרד ב"תקופת הזהב" של ההיסטוריה היהודית. המפנה בא בימי מסעי הצלב. כתוצאה מהרדיפות הנוראות ושלילת האוויר לנשימה והגבלת חופש התנועה, באו ההסתגרות וההתבדלות הרוחנית. גם ויינברג אינו רואה בהירש מחדש מהפכני, אלא כממשיך את היהדות השלמה מתקופות שלפני ימי הביניים.
"כלום אפשר, שתורה זו תהא משמשת מעצור לשמחת החיים, ותהא אוסרת כל הנאה? - קרא נא בתורה זו וראה, מה הנאה טבעית אומרת היא לבער, ואם שואלת היא מאתנו להמית בקרבנו כל נטייה טבעית? מה הנאה טבעית אין היא מזככת, מה נטייה טבעית אין היא מקדשת להשתמש בה בהשכל ודעת לתכלית היעודה מאת הבורא? ... מלחמה לה לתורה רק בהאלהת הקניין וההנאה, אם רואים בהם תכלית חיינו; אבל את השאיפה להשיגם כאמצעים ובגבולות שגבלה החכמה העליונה, לא זה בלבד שהיא מתירה, אלא שלפיה חובה קדושה היא כשאר החובות שעלינו למלא ביעוד האדם; וחטא יחשב לאיש לחסר את נפשו מן ההנאות המותרות ללא כל מטרה ומתוך שרירות לב. וכיצד יוכל להיות אחרת! אלהים ייטע בקרבנו חושים וישימם אחר כך לאל, בתוקף החוק עד השמדם! עבודת ה' הנעלה ביותר לפי תורה זו היא 'ושמחת לפני ה' אלהיך!' חדוות החיים וששונם מתוך תודעה, שאנו חיים, חושבים, מרגישים, מדברים ופועלים, נהנים וסובלים כשעין ה' פקוחה עלינו! ובמילוי חובתנו זו בשלמות - עצב ושמחה יחד נשתוו. הכל משימה, ותכלית החיים הנצחית והיחידה היא: לבצע אותה ברוח עליזה".כדאי להביא בקשר עם זה את אימרתו של הירש, המעידה על פשטות נוגעת ללב ואשר הוזכרה ע"י הד"ר ג. י. וולגמוט במאמרו על הירש כמחנך: הירש לא היה רגיל לקחת חופשה שנתית בקיץ ולנסוע למעונות קיט מפורסמים בחוץ לארץ, כי התעסקותו הספרותית וכן פעילותו הרבנית מנעו זאת ממנו. פעם אחת שידל אותו חותנו לנסוע לבלות את חופשתו בשוויץ. וכאשר חזר אמר: כל ימי חששתי, שלא אדע לענות על שאלתו של הרבונו של עולם כשיהיה עלי להופיע לפני כסא כבודו: בראתי עולם כה נהדר, ומה אתה הספקת לראות ממנו? עכשיו התשובה בפי: הייתי בשוויץ וראיתי את חלק עולמו הנהדר והנפלא ביותר.
"אולי אין שפה אחרת המראה בבהירות שווה כמו העברית את המחשבה היוצרת בפעלה ביצירת המלים. המלים העבריות אינן תוצאה של רשמים מקריים, חד צדדיים, המתבטאים באופן אונומטופאי בעזרת החושים. הם מקבלים את חותמם מרעיונות ברורים הגלומים בתוך המלים... מכל מלה בעברית בוקע רעיון ברור או תפיסה ברורה על האובייקט שלה".הוא מרבה לדבר בשבחה של הלשון העברית העולה בערכה כמכשיר חינוכי על כל שפה אחרת. הוא גם נותן דוגמאות רבות של מלים עבריות הנגזרות מאותו השורש או בעלות צליל דומה, המעידות על הקשר הפנימי ביניהן ( אדם-אדמה, ישר-קשר-קצר, סוס-זוז-שוש-צוף, היה-חיה, צמח-שמח, נבל-נבל-נפל, ועוד).