מבוא ל"יראים השלם"
ספרו של רבינו אליעזר ממיץ ז"ל
פרק ראשון

משה רייך

סיני, ספר היובל
ירושלים תשי"ח
הודפס ללא ההערות



תוכן המאמר:
א. שינויי שיטה וגורמיהם
ב. מתולדותיו של רבינו אליעזר ממיץ
ג. הרא"ם כתלמיד וכרב
ד. ספר יראים

תקציר: המחבר מתאר את דמותו של הרא"ם, רבי אליעזר ממיץ, שהיה מגדולי תלמידיו של רבינו תם, גדולתו בתורה ויראת שמים, אופיו ותכונותיו. כמו כן, סוקר את ספרו "היראים": מגמתו, מבנהו, חלוקת התוכן לסימנים וכו'.

מילות מפתח:
יראים השלם (ספר); רבי אליעזר ממיץ, ספר יראים.

א. שינויי שיטה וגורמיהם

עם שקיעתה של הגאונות בבבל וחורבן שתי הישיבות המפוארות, סורא ופומבדיתא, שמהן יצאה תורה לכל תפוצות ישראל, עבר מרכז התורה לארצות אירופה. למרום התפתחותו הגיע מרכז זה בתקופת בעלי התוספות בצרפת ואשכנז. אולם, אף על פי שמבחינה היסטורית יש לראות בבית המדרש הצרפתי-אשכנזי המשך המרכז הבבלי, מכל מקום ניכרים לעין כל מעיין הבדלי יסוד בולטים בין שיטות הלימוד אשר בשני המרכזים הללו וכן גם ביחסים שבין התלמידים ורבותיהם, ומבלי התעמקות יתירה אפשר לקבוע, אחרי עיון קל, את הקשר הפנימי שבין הבדלי שיטה והבדלי יחסים האמורים למעלה. בתקופת הגאונים נדחקה קמעא השקלא וטריא שתפסה את המקום הנכבד ביותר בגמרא הבבלית והצטמצם המשא ומתן בהלכה בין הרב והתלמיד. תלמידי ישיבות גאוני בבל קיבלו את דעתם של רבותיהם בלי כל ניסיון של התנגדות. בזמנים קבועים נשאו ונתנו אמנם התלמידים בפני ראשי הישיבות בהלכה ובשיטות התלמוד, אבל כאשר השמיע הגאון את דעתו נשתתקו כולם וקיבלו הכרעתו בהכנעה ובביטול דעת עצמם. לא העז איש להפריך את דבריו. שונה לחלוטין הייתה שיטת הלימוד וכן היחסים בין רב לתלמיד בישיבות מרכז התורה באירופה, שתים הן הסיבות העיקריות שגרמו להקמת מרכז התורה הצרפתי-אשכנזי ולשגשוגו וגם לשינויי שיטה: האירועים ההיסטוריים הכלליים, הקמת ממלכות אדירות באירופה המרכזית ובהן יישובים מאוכלסים יהודים רבים שהתארגנו לקהילות חשובות, ובאותה תקופה התחילה שקיעת שמשן של שתי ישיבות בבל ועם פטירתו של אחרון גאוני פומבדיתא - רב האי גאון - ניטל זוהרן ונתערערה סמכותן. גם היחסים המדיניים בין הממלכות הכבידו על הקשר בין אירופה לבבל. כל זה הביא לניתוקם של יהודי אירופה ממרכזי התורה לפנים ומתוך כך נוצרו מאליהם התנאים להקמת מרכז תורני חדש בתפוצה רבת האוכלוסים שבאירופה המרכזית. וקורות הימים ההם הביאו שינויים מרחיקי לכת בחיים הכלכליים והמדיניים של העמים ביניהם ישבה גולת אירופה המרכזית, ומובן שגם חיי היהודים שחדרו לכמה מענפי הכלכלה החדשים הושפעו משינויים אלה. והתנאים החדשים יצרו גם בעיות הלכתיות חדשות שבירורן דרש התבוננות מעמיקה בתלמוד, ניתוח דק כדי לדמות מילתא למילתא או למצוא את המפריד ביניהן לפי מיטב ההגיון וכללי התלמוד, שהכול כפופים להם. חכמי הדור שהיו גם מנהיגיו לא יכלו להסתפק אז במסירת ההלכות שקיבלו מרבותיהם לתלמידים. מקומה של מסירת הלכות נטלו אפוא בירור הסוגיות וליבונן. המטרה האחרונה הייתה אמנם, כמקדם, ההלכה למעשה, אבל לא נמסרה לתלמידים בצורת הלכה שאין להרהר אחריה אלא כמסקנות מתוך השקלא וטריא שגם הם השתתפו בהן. שיטה חדשה זו פתחה את הדלת בפני התלמידים לשיתוף פעולה עם רבותיהם בלימוד התורה. הם לא רק שאלו אלא גם הקשו והתפלפלו עם רבותיהם ומתוך כך "רווחא שמעתתא". ולפעמים אפילו הפריכו לחלוטין דבריהם וחלקו עליהם. שיטה זו אפשר להגדיר כמאמץ משותף של המורים והתלמידים בשחיה בים התלמוד לחתור לחוף מבטחים. ושיתופם של התלמידים בליבון סוגיות התלמוד ובירור ההלכות הביא בעקבותיו את שינוי היחס בין רב לתלמיד. המורים גילו רגשי חיבה וגם הוקרה לתלמידיהם שעמלו אתם יחס בתורה תחת הנהגתם, הדרכתם והשגחתם המליאה.

שינוי השיטה מובלט גם בספרות התורתית של אותם הדורות. ספרות הגאונים בעיקרה פסקי הלכות אמורים בסגנון תקיף, כך הלכה! אין לערער ואין להרהר אחרי פסק דינו של הגאון. ובכן הלכות גדולות, הלכות פסוקות, הלכות קצובות וכו' ואילו ספריהם של בעלי התוספות בעיקרם עוסקים בפירוש דברי התלמוד וביישור ההדורים בדרכי הניתוח ההגיוני. ואפילו כשהם עוסקים בהלכה הם מבררים אותה מתוך התלמוד ודברי רבותיהם ובאותם הדרכים עצמם.

ומכאן יישוב לתמיהה למה השאיר דור דעה זה - בעלי התוספות - ובפרט הצרפתים רק קומץ ספרים שעיקרם הלכות. בתוספות שלנו (תוספות טוך) נמסרו דברים בשם קרוב לחמישים בעלי תוספות ומספרם עולה למאות. כמאה וחמישים שנה נמשכה תקופת בעלי התוספות. לפני רבינו תם ישבו שמונים תלמידים וכולם הגיעו להוראה. וששים תלמידים גדולי תורה שמעו לקח מפי הר"י הזקן בן אחותו של ר"ת. צא וחשוב, אם רק שני אלה העמידו 140 תלמיד גדולי תורה הרי לא נפריז אם נאמר שמספרם עלה להרבה מאות. ומדוע מעטים כל כך כותבי ספרי הלכה מקיפים. ההסבר שניתן למעלה לשיטת הלימוד הצרפתית-אשכנזית מסביר גם את זאת. חכמי תקופה זו ריכזו כל מאמציהם בטיפוח שיטתם החדשה מפני שהיא סוללת את הדרך לפתרון בעיות הלכתיות חדשות שנוצרו ושיווצרו בדורות הבאים.

ואחד המעטים מבין גדולי התקופה הזו שהוציא מתחת ידו ספר שכולו הלכות, מתובלות אמנם לפעמים גם באמרי מוסר ומדות, ומקיף את כל מצוות התורה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם היה רבינו אליעזר ממיץ (מדינת לותר) וקרא שם ספרו "יראים".


ב. מתולדותיו של רבינו אליעזר ממיץ


חכמי ישראל בתקופה שאנו דנים בה לא הקפידו ביותר על ידיעת תולדותיהם וייחוסם של גדולי הדור. לא שמו לב בדרך כלל לתולדותיהם, מקומות מגוריהם וחייהם הפרטיים של גדולי התורה ולא טרחו לרשום אותם לזיכרון בשביל הדורות הבאים. ראו בפרטים אלה דברים של מה בכך, כי ערכו של אדם קובעת אך ורק גדולתו בתורה ויראת שמים, ואילו קורותיו אינם לא מעלים ולא מורידים. ומשום כך לא מצאו חוקרי התקופה בדורות האחרונים חומר מספיק כדי לקבוע מתי חיו ופעלו גדולי הרוח האלה, ומה היו המניעים לפעולותיהם התורתיות והציבוריות. וחסרון ידיעה זה גרם לפעמים לחלופי גברי ולבלבול חשבונות בתולדותיהם ומתוך כך, לפעמים, גם לאי הבנה במשנתם. עבודת נמלים השקיעו חוקרי חכמת ישראל ועלה בידיהם ברוב המקרים, אחרי חיטוט ממושך בכתבי יד עתיקים ואיסוף פירורים מבין השיטין של ספרי פרשנות ושו"ת, למצוא את זמנם ומקומם, תנאי חייהם וסביבתם של רבותינו הגדולים. וכשאנו באים לקבוע את תולדותיו של רבינו אליעזר ממיץ אנו נפגשים בחלוקי דעות אפילו בנוגע לשם אביו. א. ה. ויס בדדו"ד כותב ששם אביו היה רבי שלמה. כנראה נגרר בזה אחרי שד"ל שכתב כן ב"כרם חמד" בפראג תר"ג עמוד 34. ההיסטוריונים שלאחריהם מצאו חומר רב המעיד וקובע, למעלה מכל ספק, ששם אביו היה רבי שמואל. בתשובתו של הרא"ם לתלמידו הראבי"ה בעניין כבוד המת סימן שצ"ד חתום שמו אליעזר ברי שמואל וכן הוא חותם תשובה שצ"ה בעניין פסול שנים בלוים וכן סימן שצ"ו. ובספר התרומה סי' קלח: "וכן פירש הר' אליעזר ברבי שמואל ממיץ בפירושו לנדרים". וכן הכריע גם בובר בקובץ תלפיות תרנ"ה וגם הרב רוזנטל בהגהותיו לספר הישר לרבינו תם סימן נ"ז (הוצאת מקימי נרדמים) הכריע כבובר. נוכל אפוא כיום לקבוע בלי כל היסוס ששם אביו היה רבינו שמואל.

על שנת הולדתו לא נמסרה לנו כל ידיעה ואפשר לעמוד על כך רק מתוך השואה עם שנותיהם של רבותיו חבריו ותלמידיו. נעלה מכל ספק הוא שהרא"ם היה מגדולי תלמידיו של רבינו תם ושאל ממנו. בספר הישר לרבינו תם נשארו שתי תשובות אליו, סימן נ"ז וסימן נ"ט ושאלה אחת ממנו לר"ת סי' נח, ובתשובות הראבי"ה סימן תתרפ"ט ככתוב: וכך שמעתי ממורי ממיץ שאמר לו ר"ת פה אל פה. ובספר יראים השלם כתב הרא"ם עצמו בסוף סימן נ"ב: ומפי רבינו יעקב ז"ל שמעתי. ובסימן ס"ג וסימן ע' הוא כותב ורבינו יעקב ז"ל לימדני, ומורי תם אמר לי, פירש לי ר"ת וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ז מהלכות איסורי ביאה. ובספר יוחסין השלם כתב: והוא הרא"ם אמר משם ר"ת. שנת פטירתו של ר"ת ידועה לנו. הוא נפטר בשנת ד' אלפים תתקל"א, כשבועיים אחרי שנפצע בידי נוסעי הצלב. יש לנו אפוא נקודת אחיזה בטוחה נוגעת לתקופה שבה חי רבינו ולא נשגה אם נניח שרבינו היה לכל הפחות בן שלושים כשנפטר רבינו תם, שהרי היה כבר מפורסם כאחד מגדולי הדור. וכאשר נביא בחשבון שרבינו השתתף באספות שו"ם בשנת ד"א תתק"פ וחתם על תקנות שו"ם שנתקבלו אז, יצא מזה שבהיותו בן שמונים היה עוד מלא מרץ עלומים ופעיל למען תיקון העולם.

גם על שנת פטירתו של רבינו לא הגיעה אלינו כל ידיעה שהיא וחוקרי התקופה מגששים באפילה ויוצרים השערות סותרות אלו את אלו. בעל סדר הדורות ואחריו הרב חיד"א מסתמכים על דברי שלשלת הקבלה האומר שנפטר בשנת תתקצ"ח ז. א. ששים ושבע שנים אחרי פטירת רבו הר"ת וא"כ היה כבן מאה. אולם הרב חיד"א מגדיר כמה פעמים את ספר שהק"ב כמקור שאין לסמוך עליו כלל. ויש לתמוה למה כאן הוא סומך על דבריו.

ובנוגע למצבו החומרי מותר להניח שפרנסתו הייתה מצויה, כי עסק בהלואות כסף לגויים בריבית, מלאכה המפרנסת את בעליה באותה תקופה. דבר זה אנו למדים מדבריו בספר יראים השלם סימן ש"ד. כותב הוא: וראיתי בני אדם שפורשים מלהלוות (בחוה"מ) ואני פרשתי כמה שנים ואף על פי כן נראה לי מותר. והיתר זה מתאים לדעת רבו ר"ת. אולם חיי המשפחה שלו היו עצובים. בנים לא היו לו רק בנות וכולן מתו עליו בחייו ונשאר בודד. ונראה מדבריו בסיום ספרו שגם אשתו מתה עליו, ויש להניח שגם שלושת אחיו נפטרו בחייו. הוא מספר את זאת דרך אגב בסוף ספר יראים:
"וברוך צורנו, אשר עזרני והצליח את לבבי עד כה לסיים אשר על לבבי ספר זה. ספר יראים יהיה לי לזיכרון, כי גדול חרון, ומתו בנותי, ואספו וכלו טובתי ונשארתי לבדי ואין מחזיק בידי".
והוא מסיים ואומר: "יהי רצון ואמר השם לצרותינו די".


ג. הרא"ם כתלמיד וכרב


כיום אין אדם מטיל ספק בדבר שרבינו אליעזר ממיץ היה מגדולי תלמידיו של רבינו תם ושמע תורה מפיו בישיבתו ברמרוג בצרפת. ושמונים תלמידים היו באותו פרק לר"ת וכל אחד מהם הגיע להוראה והגדולים שבהם היו רבינו חיים כהן, הרא"ם, ורבינו שמשון משאנץ. יחסי הערצה עמוקה וחיבה נקשרו בין הרב ענק הרוח ובין תלמידו הגדול הרא"ם, וגם אחרי שהרא"ם נפרד מרבו ותפס ישיבה במיץ לא הופסק הקשר ביניהם ולא נחלשו היחסים הנפשיים ההדדיים. הפתיחות לשאלות ותשובות שביניהם שנדפסו בספר הישר לר"ת מגילות הערצה אין קץ לרב וחיבה עזה לתלמיד. תשובה נ"ז מתחילה:
"תשובה להרב ר' אליעזר. אץ ברגלים רהיטין נלאה, גם אני מטורח הדרך אצתי להשיב להרב ר' אליעזר על קצת דרכיו אבינה לאשוריו".
ובכן, רבינו תם בא מן הדרך עייף (נלאה) ואף על פי כן הוא ממהר לענות לתלמידיו החביב, ורגשות אלו באים לידי ביטוי חזק בשאלתו של הרא"ם בסי' נ"ח בספר הישר ובתשובת ר"ת בסי' נ"ט. השאלה מתחילה בשיר נמלץ לפי מיטב הטעם של אותה תקופה:
סימן נ"ח. שאל הרב ר' אליעזר מר"ת.
הלכם משלום ארץ גשומה
ואם נודעו אליכם עקבות אור
ואם צפון ותימן גן יפיחון
כמו עשו ימי חרפי ואפלי
ועתה יבשה נפשי ואין כל
וכל היום אני חורש בתלם
ועד ערב אני נדכה וכואב
כל כחי אבל לריק והבל
ומה חבל ונחלה לי נתונה
ואי משקה לשוקק העיפה
ואם אורו מאורות תעלומה?
וטל אורות לחיי הנשמה?
יניפון בלי בשם וקמה?
דבש ארדה וממתקי טעימה
והייתי כיונה נאלמה
אפתח אשדד לי אדמה
יגיע וחיתי הלומה
ואי חבל ומשכרת שלמה?
צפונה לי לנפשי העגומה?
עטופה מבלי אונים ועצמה?
והוא ממשיך בפרוזה ואומר:
"כי לא מצאה נפשי מנוח אשר ייטיב לי מיום צאתי מבית אבי רכב ישראל ואחלי אליעזר לפני הנביא אשר ברמרוג רבינו יעקב אביר הרועים. מי יתנני לו לעבד ונפשי לשפחה לרחוץ רגליו כאשר הייתי באמנה אתו. והנני היום באין חזון נפרץ ותאבתי לשתות מים מבור בית לחם בשעריו".
שלוש שאלות כלולות באיגרת זו. בדבר מקום הנחת תפילין של יד, בעניין נדה בימי ליבונה ובדבר נגיעת נכרי ביין על ידי כוחו של יהודי. ור"ת עונה ברורות רק על שתים הראשונות. והנה הפתיחה:
"למי חמדת ישורון והדרם, הלא לך הם עטרת הוד פארם, ישועה ישאבון ובך בארם, לרגלם נר דבריך ואורם, גדול עמו אשר הונף והורם, דברי לך בפעם זאת אקצרם".
ומסיים תשובתו ואומר: "ושלמך אדני יגדל נצח ואהבתך בלבי יתד לא תמוט". אין לך ביטוי יותר חזק ובולט לקשר נפשי אמיץ מאשר הדברים שנאמרו כאן. אמנם מוצאים אנו בסי' נ"ז גם דברי תוכחה להרא"ם על שרצה להגיה גירסה, וכותב לו: "אין לך תינוק שונה תלמוד שלא הגיה" ומוסיף ואומר: "שכל המגיה ידו על התחתונה". אבל אין ביטויים אלה אלא ליטופים ביחס לדברי הזעם שהטיח ר"ת בפני רבינו משולם בעוון זה עצמו. ר"ת הקפיד ביותר על שני דברים, על הגהת ספרים, שרבינו גרשון מאור הגולה ובית דינו גזר עליה ועל זלזול במנהגים. ומי שנכשל באחד משני אלה נכווה ברותחין מפי ר"ת. על רבינו משולם בן רבינו נתן אחד מגדולי הדור שפך את מרי זעמו והטיח בפניו דברים קשים כגידים על שהגיה גרסאות. בספר הישר סימן מ"ד א כותב הוא לרבינו משולם:
"ומגיהי חנם בעיני דינם למדורי גיהנום... ואפילו הייתה גירסת מלכותך (פירוש: בני מדינתך) כן, ליסטים שכמותך כבשוה... ועוד שגיונות בטעות הגהותיך וכל רואי פירשך ילעיגו לו".
ובסימן מ"ד ב:
"וכמו שאתה מחסר זה יכול אתה לומר על כל הלכה - אין הלכה איתמר. ולולא (צ"ל אלמלי) אחר אמרו הייתי גוזר עליו נדוי".
ובסימן מ"ה ה בתשובה ערוכה לשואל אלמוני כותב ר"ת על רבינו משולם: וגם מבני עירו קובלים על הגהותיו. ועל הדבר הזה לא אשא פני איש. שכן אמר רבנא גרשון: "כל מגיהי ספרים הכי והכי תהוי". ובסימן מ"ו א: "ובורות ושטות היא לשנות גרסאות כי גם על טמא טהור ועל אסור מותר נגיה". כך הגיב ר"ת על שינויי גרסאות ולא נשא פנים אפילו לאדם גדול כרבינו משולם. ואם דברי התוכחות לתלמידו הרא"ם על אותו עוון עצמו נאמרו בסגנון רך המובא למעלה, כאב המוכיח את בנו האהוב, יש ללמוד מכאן עד כמה גדלה חיבתו לתלמידו הגדול הזה. "ועל כל פשעים תכסה אהבה".

הרא"ם ור"ת התבלטו בחריפותם בין בעלי התוספות והרבו להקשות ובעקבות הקושיות התפתחה שיטת ניתוח הסוגיות ולבונן על ידי פלפול הגיוני. אני מדגיש את המילה "הגיוני", כי שניהם הרב והתלמיד החריפים הציבו גבולות לפלפול שלא יגדל גדולי פרא. ר"ת כותב:
"אלה המפלפלים משנים פרושי רבותינו ואילו יהיו מדקדקים בפרושם בהלכה לא יתכונו דבריהם וכו'. ואם יוסיפו לפלפל ימצאו תשובות חבילות חבילות על הכל".
ועל מאמרו של רב אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה, מקשה ר"ת "דמה לנו בחריפות של הבל לטהר שרץ שהתורה טמאתו". ודברים דומים שומעים אנו מפי הרא"ם בהקדמתו לספר יראים:
"גם מחשבותי ושעיפי ישיבוני קשה בראותי כי ענייני תורה עמלם בפלפול הקושיות על סוגיות התלמוד, והלוכי ושרשי המצוות לא ישימו על לבם".
ובכן שניהם, ר"ת והרא"ם, דבר אחד אמרו נגד הפלפול המופרז בעוד ששניהם קבלו את שיטות הלמוד של התבוננות עמוקה וניתוח העניינים שהם הם יסודות הפלפול, ואין בזה כל סתירה.

בהלכות דרכו של הרא"ם לפסוק כר"ת ואף על פי כן הראה לפעמים די אומץ שלא להודות לדבריו וללכת בדרכו הוא. ואפילו בדברים עקרוניים חלק לפעמים על רבו. ר"ת הקפיד מאוד במנהגי ישראל והטיל מרה בכל אלה שהראו אפילו אבק זלזול בהם. בדברים חריפים מאוד גינה את רבינו משולם בן נתן על יחסו השלילי למנהגים שלא מצא להם מקורות בהלכה. והאגור דיני תשעה באב מביא דברי הרא"ם המובאים בספר התרומה:
"ראיתי מנהגים לא ישרו בעיני ואומר אני חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיהם רבותינו הראשונים אשר מימיהם אנו שותים".
נטה אפוא מדעת ר"ת בהערכת המנהגים.

רבינו כתב תוספות למסכת זבחים. תלמידו הראבי"ה אומר: "וכן כתוב נמי בתוספות זבחים שהוסיף מורי הרב רבי אליעזר לפני הרב רבי חיים כהן".

והעיד הרב חיד"א ב"שם הגדולים" מערכת הרא"ם שראה את תוספותיו לחולין כתב יד, ולפי דבריו חבר תוספות על הש"ס. בתוספות שלנו (תוספות טוך) נזכר הרא"ם במסכת שבת דף ל"ו ע"א, ס"ד ע"א, ס"ו ע"א, וע"ב ע"א (בתוספות ישנים). במס' יומא דף ע' ע"א, פ"ב ע"א, במס' פסחים כ"ד ע"א, ביצה ג' ע"א, מגילה ל"א ע"ב, חגיגה י"א, נדרים כא: מ"ג. נ"ז., פ. מנחות ק"א:, חולין כ"ו: פה. צ"ב: צ"ו: ק. קי:. יש לשים לב לזה שדברי הרא"ם נמצאים י"א פעמים בסדר מועד ובסדר נשים ארבע פעמים ובמסכת חולין מצאנו את שמו שש פעמים ואילו בכל סדר נזיקין אינו נזכר אף פעם אחת. לא מצאתי הסבר לדבר זה.

רשמתי רק את המקומות שנאמר בפירוש ר"א "ממיץ" אבל לא את המקומות הרבים שנאמר "רבי אליעזר" סתם בלי שם עירו, כי יש להניח שהכוונה לאדם אחר.

דברי רבינו להלכה נזכרים בספר העיטור, בשבלי הלקט, במהר"ם מרוטנבורג, בספר התרומה, באור זרוע, ברא"ש ובמרדכי, ורבינו מנחם רקנטי בפסקיו מביא דבריו כמעט בכל דף ושלוש הלכותיו הראשונות נאמרו בשם הרא"ם.

חוץ לשלוש התשובות שבספר הישר אחת מהרא"ם לר"ת ושנים מר"ת אליו הגיעו לידינו עוד ארבע תשובות שנדפסו בתשובות הראבי"ה. תשובה אחת שהאריך בה הרא"ם עוררה מחלוקת גדולה בינו ובין כמה מגדולי הדור, וגם תלמידו הראבי"ה ואביו הצטרפו לחולקים עליו.

נעתיק כאן קטעים מאותה השאלה שהקימה בזמנה רעש גדול בין גדולי אשכנז וצרפת, ומתשובותיו של הרא"ם. הרא"ם מתחיל תשובתו:
"מעשה שאירע שנפטר טוב בן טובים בר אורין ובר אבהן... והובא במגנ[צא] בספינה בשבת בבוקר... ושאלו לנו מה יעשה בו אם להביאו מן הספינה לבית בנו על ידי הגויים... ואומר אני מותר לומר לגוים להביאו שאיסור אמירה לגוי אינו במקום כבוד המת".
ומביא ראיה מחולה שאין בו סכנה ומההוא שכבא דהוה בדרוקרא שרי רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית ומאריך בראיות לסתור את דברי מתנגדיו ומחדש, שלא אסרו אמירה לגוי במקום מצוה, ולא אסרו אלא כשישראל נהנה ממעשה הגוי ואם אינו נהנה הרי זה כאומר לגוי "עשה מלאכתך". ובסיום התשובה שופך הרא"ם זעמו על אחד ממתנגדיו, שאינו מזכיר את שמו ואומר:
"והחולק על האמת כי מבין הדברים אמיתים, ובזדון מתכוין להרבות כבודו ולהתכבד בקלון חבירו, יש לו לירא שלא תעשה תורתו לו סם המות ושלא יהא נידון באש כפולה ששים".
דבריו הקשים האלה אינם מכוונים כלפי תלמידו הראבי"ה ואביו רבינו יואל ומדגיש זאת הרא"ם עצמו וכותב:
"וידעו אוהביי ורבותיי הרב רבי יואל ובנו החבר חבריי ואוהביי קרוביי ונדיביי כי כמה הדברים שכתבתי לא עליהם פתחתי פי, כי חלילה לי לגנות דבריהם, כי כדבש ימתקו לפי, אך על בני אדם שסבורים למלוך בלי עטרה ולא אזכירם כי שלום אהבתי".
שמו של בר פלוגתיה שעליו יצא הקצף לא נודע, גם דברי השגתו לא הגיעו לידינו. נראים הדברים שכתב בסגנון הפוגע בכבודו של הרא"ם ולכן הגיב בחריפות. בין החולקים על הרא"ם בדין זה נמנה גם רבינו ברוך ממגנצא והובא במרדכי וז"ל:
"וכן קבלתי מעשה שהיה בימי רבי אליעזר ממיץ שהביאו מת מתחום לתחום בשבת בספינה... ובא הדבר לפני הגדולים וצווה רבי אליעזר להוציא המת מהספינה ולהביאו על ידי נכרי בבית קרוביו ביום השבת מפני כבודו... ורבינו ברוך ממגנצא דן לפניו עד שאתה מדמהו להא מעשה דפרק המצניע (האי שכבא דהוי בדרוקרת) תדמהו אדרבה להאי מעשה דפרק כירה דאיתמר מת המוטל בחמה וכו'".
אפטוביצר במבוא לראבי"ה ע' 314 משער שר"ב זה הוא האלמוני אבל מתקבלות על הדעת הוכחותיו של אורבך ב"בעלי התוספות" ע' 135 שאין להניח שרבינו ברוך ממגנצא הוא הוא החולק האלמוני שהתגרה ברא"ם. ועל דבריו אני מוסיף עוד הוכחה:
א) הסגנון "דן לפניו" שבמרדכי מורה שהר"ב נהג כבוד ברא"ם כאלו הוא רבו.
ב) רבינו ברוך שואל מראבי"ה בגט שהביאו גוי מקולוניה וכותב: "דע לך אדוני מורי רב אליעזר בר יואל".
ואם לראבי"ה, תלמידו המובהק של הרא"ם חולק הר"ב כבוד כזה על אחת כמה וכמה שאין להניח שיפגע בכבוד רבו של הראבי"ה. שם המתנגד החריף נשאר אפוא נעלם.

ארבעה מתלמידיו נמנו בין ראשי גדולי הדור והם: רבי אליעזר ב"ר יואל הלוי (הראבי"ה), רבינו שמחה מאשפירא, רבינו אלעזר בעל הרוקח ורבינו שמואל ב"ר ברוך ממגנצא. ביותר היה חביב על רבינו תלמידו הראבי"ה וגם הוקיר אותו מאוד. חיבתו והוקרתו באות לידי ביטוי בתשובות הרא"ם אליו. בפתיחת תשובתו לראבי"ה הוא כותב: "לאחי, איש מחי הרב רבי אליעזר ב"ר יואל הלוי, תורה חמדתך לאכסניא אוהבת אוהביה". ובתשובה אחרת הוא פותח ואומר: "ברחת מן הכבוד שלא להתגאות ולא ליהנות בתורה, והכבוד ירדפך וכו' תצדק לכסא רם גפי מרומים אחי חברי רבי אליעזר הלוי". ובתשובה סימן שצ"א שהבאתי למעלה קורא הרא"ם לראבי"ה ולאביו: "חבריי ואוהביי קרוביי ונדיביי וכו'", ואומר "חלילה לי לגנות דבריהם, כי כדבש ימתקו לפי". אפשר לומר שהיחסים בין הרא"ם וראבי"ה מזכירים לנו את היחסים שבין הר"ת והרא"ם.

את שיטתו היסודית בקביעת הלכה מביע רבינו בתשובה הנ"ל בדבר כבוד המת באומרו: "ושיטתי, כל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא, לקולא מקשינן".

רבינו היה גם פייטן וחבר זולת לשבת לפני שבועות וידע גם לחבר שירים בסגנון המשוררים הספרדיים ובמשקל המקובל אצלם ביתדות ותנועות. ראה למעלה שירו בפתיחת שאלתו לר"ת בספר הישר סי' נח.

אינני מתיימר להגיד ששרטטתי בשורותי אלו דמות דיוקנו הרוחנית המליאה של רבינו כתלמיד וכרב, אבל רשמתי הקווים הבולטים של דמות עילאית זו ומהם אפשר להכיר במקצת את גדלו בתורה ויראת שמים, אפיו ותכונתו, ואת המקום שתפס בשורות גדולי הדור בתקופה שבה חי ופעל.


ד. ספר יראים


אני מקדים ואומר, שסימן זה, האחרון בפרק הראשון של המבוא יכיל רק סקר כללי שאינו נכנס לתוכנו ההלכי של הספר אלא מסביב לו וידון במגמתו, במבנהו, חלוקת התוכן לסימניו, קורותיו וכדומה.

לדיון בתוכן הספר מוקדש כל הפרק השני של המבוא.

בסימן א' הגדרנו את ספר היראים כיוצא מן הכלל בספרות התורתית של בעלי התוספות, בהיקפו, בסידורו, בתוכנו ובסגנונו הקצר והברור. בהקדמתו מבהיר הרא"ם את יסודות הספר ואת המטרה שאליה שאף בכתיבתו:
"ויעצונו כליותי ורוח ה' הצליחה עם לבבי להודיע מצות אלהי שרשים וענפים. וקראתי בשם למצוות הכתובות "אבות" ולתוספת חכמים אשר הוסיפו על הכתב למען לא יעקר קראתי "תולדות". ויתבררו גזירות החכמים על מה הן תלויות. ומהם האבות המולידים התולדות. ולא יצאו הדברים מעורבים כי אם כל דבר אל עבר פניו ילך. ואמנם עסק הפלפול והקשיות מידה גדולה היא ומקבלים עליה שכר, אך כי לא ישכחו יסודי עליונים ותחתונים. ולא בסדר המקראות, כי כל מצוות הנכללות בדמיון אחד אייחד לבד בכלל אחד. וחפץ ה' בידי יצליח. ודרך קצרה אלך למען ירוץ קורא בו ומבקשי ה' ימצא נכון. וקראתי זה ספר "יראים" כי ממנו ילמדו ליראה את ה', ובניתי בו תורת אלהים והצבתי על ז' עמודים. ובעמודים הכינותי יש מהם מרובה ויש מהם ממעט, וכולם צנויים [בנויים] ועשויים לשים [לשם] חלק יעקב יוצר הכל אל אלים".
הספר מיוסד על תרי"ג המצוות לפי שיטת רב יהודאי גאון כפי דבריו בסיום ספרו:
"סיימתי מצוות ותולדותיהם כאשר השגתי בעצת דעתי וחשבתים כאשר מצאתים בספר רב יהודאי גאון ז"ל וכללתים בארבע מאות ששים וארבעה [סימנים]. כי בכמה מקומות כללתי שתים כאחת".
רבינו חילק את ספרו לשבעה עמודים ברמזו על הפסוק "חצבה עמודיה שבעה" וכל עמוד חילק לווים וקרא שמות לעמודים: עמוד א' עריות, מכיל ששים ווים, והם מ"ה סימנים; עמוד ב' אכילות, ד' ווים, סימנים נ"ג; עמוד ג' איסורי הנאה ט"ו ווים, ט"ו סימנים; עמוד ד' איסורי ממון, ב' ווים, וו א כולל רק מצוות לא תעשה ומכיל את הסימנים קטו-קלט. וו ב' מצוות עשה, כולל את הסימנים קמ-קעג; עמוד ה' איסורים שאדם עושה רע לשמים ולבריות ואינו גוזל ונהנה ממון, חמשה ווים, סימנים קעד-רלה; עמוד ו' איסורים הנעשים ואדם נעשה רע לשמים ולא לבריות, ד' ווים, סימנים רלו-רסט; עמוד ז' איסורים שאינו נעשה רע לבריות כי אם לשמים ואינם תלויות (תלוים) בדבר [בדבור], סימנים ש עד תסד.

המחבר נתן סימנים למספר המצוות שבכל עמוד ועמוד עפ"י גימטריות מפסוקי תנ"ך מתאימים למצוות שבעמוד:
עמוד עריות הוא מסיים: "ומספר עריות קלות וחמורות מ"ה וכל העובר עליהן מרבה להביא חרון אף בעולם וזכר לדבר: "מה" חרי האף הגדול הזה. עמוד ב. מסתיים: "חשבון איסורי אכילות בין כולם נ"א וסימן וזכר לדבר אל תאכלו ממנו "נא", נא בגימטרייא הכי הוי". עמוד ג. גומר: "אלו ט"ו איסורים וסימן לדבר ושכר האדם לא נהיה "הי" בגימטרייא הכי הוי". בסיום עמוד ד. כותב המחבר: "ומצינו מהם חמישים וארבע, סימן וזכר לדבר נע ונד תהיה בארץ, "נד" בגימטרייא הכי הוי". עמוד חמישי מסתיים: "ואדם העושה אלו ס"ב עבירות מבלבל שלומו ושלום שכינה ומגלגל על עצמו בלבולים קשים. וסימן וזכר "כי שם בלל ה' את שפת כל הארץ". "בלל" בגימטרייא ס"ב הוי". עמוד ו. גומר: "הרי אלו ל"ו מצוות התלויות בדבור וסימן לדבר כאשר דבר ה' ביד משה לו. "לו" בגימטרייא הכי הוי". ובסיומו של עמוד ז. הגדול שבכולם, הוא מכיל רכ"ח מצוות, אומר המחבר: "הרי אלו רכ"ח מצוות שהעושה אותם אינו נעשה רע לבריות ואשרי השומרם ומקיימם ויוצא מן העולם בנקיות ובטהרה לעומת שבא בטהרה כן ילך. ועליו נאמר ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך, שתהיה יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך בעולם. "ברוך" בגימטרייא הכי הוי". ראוי לציין שהווים בעמודים א, ב, ה, ו, מסויגים לפי העונשים, היינו חייבי סקילה לחוד, שריפה לחוד, הרג לחוד, חנק לחוד, חייבי כרת, חייבי לאוין, וחייבי עשה. וזה מתאים לסיוג של בעל הלכות גדולות שלפי מניינו סדר הרא"ם את ספר יראים, כדבריו שהובאו למעלה.
חלו בספרו ידי זר ששינה את הסדר, קיצר את התוכן והעמידו על שליש בערך וגם את מספר העמודים שינה, במקום שבעה עשה י"ב עמודים, וגם שניה את שמותם. השמות שנתן לעמודים מזכירים את שמות ההלכות של "יד החזקה" ומרגישים בזה את השפעת הרמב"ם על מסדר הספר המקוצר:
לעמוד ראשון קרא היראה. ב. עבודה זרה, ג. זמנים, ד. מאכלות, ה. זרעים, ו. ביאה, ז. דינים, ח. מלכים, ט. טהרה, י. נדרים, יא. מקדש כליו ועובדיו, יב. קורבנות.
י"ב העמודים מחולקים לתי"ז סימנים במקום התס"ד שבספר המקורי. הספר המקוצר הזה נדפס בראשונה בוינציה שנת שכ"ו עם הקדמה מאת המסדר. הקדמה זו נדפסה רק בדפוס ראשון והשמיטוה בכל המהדורות שלאחיה ולכן אני מביא כאן קטעים ממנה:
"זה ספר יראים וכו' אשר חיבר וכו' מרנא ורבנא רבי אליעזר ממיץ וכו' אך אמנם כי כל המצוות והעניינים מבוארים על אופנם ככתבם וכלשונה אבל נמצא בו במקומות אחדים דיי המצוות מפורדים בין העמודים עד ילאה לב איש למצוא שם את חפצו וכו' לכן קמתי אני צעיר הצעירים הדל אלפי בחבירי בנימין צעיר ברבי אברהם הרופא יצ"ו ואתור עם לבבי ללקט בשבלים אחרי מורה הצדק מחזיק בדק להכין כל מצווה ומצווה על תלה ולבארה אל מכונתה ואייסד כל המצוות על יסודתם איש איש על שמו לתולדותם שנים עשר עמודים לאומותם בחצריהם ובטירותם, ואם הרב האיר שבעה כוכבים בשבעת עמודיו החצובים אני עמיד לידידים שנים עשר עמודים אכן בכל שמועה אתן חלק לשבעה, מגבולה לא אצא וחוקם לא אמירה רק אין מוקדם ומאוחר בתורה. ומאת אחרון וראשון אשאל מענה לשון להעמיד העמודים על אדני הלימודים לדגליהם באותותם, ואלה שמותם לבית אבותם".
מהדורה שניה - ז'ולקבה תקס"ד, שלישית - ליוורנו תקצ"ז עם פירוש "ווי העמודים", רביעית ירושלים תר"ח עם פירוש שם חדש על ג' עמודים, ובשנת תרי"ג הופיעו עוד שני עמודים. חמישית וילנא תרנ"א, ששית וילנא תרס"ד. שביעית פינסק תרס"ה עם פירוש "סביב ליראיו". מהדורת פינסק נדפסה עכשיו מחדש בארצות הברית בצילום.

לעומת זאת נשאר הספר השלם כפי שיצא מתחת ידי מחברו, בכתב יד למעלה משבע מאות שנה. זכה הרב אברהם אבא שיף ממינסק ז"ל והגיע לידו העתק כתב היד מספריה הלאומית בפריס והדפיס בשנת תרנ"ב את העמוד הראשון ועשר שנים לאחר מכן הדפיס את ששת העמודים הנותרים. הקדים לספר מחקר מעניין וגם הוסיף פירוש מקיף בשם "תועפות ראם". להקדמתו לששת העמודים הוסיף גיליון בשם "ברכות בחשבון" בו הוא משתדל לכוון את חשבון תרי"ג מצוות ע"פ ספר יראים.

בספר יראים עצמו לא מצאנו כל רמז שהוא מתי חובר. אולם יש בידינו מקור חשוב מאוד שממנו אפשר לשער מתי בערך חיבר הרא"ם את ספרו. בעל העיטור מביא כמה פעמים את דברי הרא"ם בספר יראים. ובריש שער זמן כותב העיטור:
"והיום אנו מונים ד' תתקל"ט לבריאת העולם שהיא למלכות יון אלף תצ"א, שהיא לבנין הבית אלף תקל"א, ואלף וקי"א לחורבן שיבנה במהרה בימינו".
ערך מיוחד למספרים האלה מפני שאין מקום לחשוש שנפלה טעות בהם. שלושת המספרים דהיינו השנה שבה כותב רבי יצחק ב"ר אבא מארי את הדברים האלה ושנות בנין הבית וחורבנו מתאימים בדיוק נמרץ לפי דעת רש"י במסכת עבודה זרה דף ט' שבשנת ג' אלפים תתכ"ח חרב הבית ובהסתמך על דברי חז"ל שבית שני עמד 420 שנה. וגם שנת מנין שטרות (מלכות יון) מתאימה לחשבון המקובל, לפי דעת כמה היסטוריונים. יוצא מזה, שספר "יראים" חובר זמן מסוים לפי תאריך זה.

'סדר הדורות' בחלק 'שמות הספרים' אות ב כותב: ביאור ארוך על ספר יראים מר' שמואל בר יצחק אלגזי. והרחיד"א ב"שם הגדולים" אומר ששם הביאור הזה הוא "תנחומת אל", אולם בסה"ד כתוב שספר זה הוא על תהלים. כנראה גם ביאור ארוך זה נוסד על היראים המקוצר.

מיחסים לרבינו את הספר "שערי תשובה" כת"י ליוורנו רשימת בודנהימר ע' 2. שמו מעיד על תוכנו.