שכם לאור מכתבי אל עמארנה

דפנה שלזינגר

בראשית י"ב, בראשית ל"ג

"טללי אורות" י', תשס"ב
מכללת אורות ישראל, אלקנה

(הודפס ללא ההערות)




תוכן המאמר:

א. מכתבי אל עמארנה
ב. הסביבה הגיאוגרפית של שכם
ג. אזכוריה של שכם בתקופת המקרא
    1. במקורות המקראיים
    2. במקורות החיצוניים
ד. שכם בתקופת אל עמארנה
    1. תיאור היסטורי
    2. ממצאים ארכיאולוגיים
    3. הקבלה למקרא
ה. סיכום
    לוח כרונולוגי

תקציר:
סקירת קורות שכם, מעמדה והיקף שלטונה במאה ה- 14 לפסה"נ, "תקופת אל עמארנה".

מילות מפתח:
שכם; אל-עמארנה; ארכיאולוגיה.

א. מכתבי אל עמארנה
בשנת 1887 נמצאו בחורבות תל אל עמארנה שבמצרים התיכונה לוחות טין חרותים בכתב יתדות אכדי. לוחות אלו נמצאו במקרה על-ידי אישה מקומית, והתגלו כחלק מארכיון מלכותי. ארכיון זה כונה על שם האתר הארכיאולוגי שבו נתגלה: "ארכיון אל עמארנה". חפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקום גילו כי באתר זה שכנה אַחֶ'ת-אַתון העתיקה, עיר הבירה החדשה שהקים פרעה אַמֶנְחתֶפ ד' (1364 - 1346 לפסה"נ). פרעה זה החליף את הפולחן המסורתי של מצרים מפולחן האל "אמון" לפולחן האל "אתן", ושינה שמו לאַחֶ'נאַתּון. מסיבה זו ביקש לעבור מנוא-אמון לבירה חדשה, שתהיה מוקדשת כולה לפולחן של אתן. עיר זו הוקמה בשנה השישית למלכותו של אח'נאתון, והקמתה נמשכה שנתיים. העיר נעזבה בבת אחת זמן קצר לאחר מותו של אח'נאתון, בראשית ימי שלטונו של תות-ענח'-אתן (שנקרא אחר-כך תות-ענח'-אמון).

מהתעודות שנמצאו באל-עמארנה עולה כי אח'נאתון העביר לבירתו החדשה גם חלק מהארכיון המלכותי של אביו, אמנחתפ ג'. הארכיון פעל באל-עמארנה זמן קצר בלבד, 25-20 שנה בסך הכל (1364/8 - 1342/3 לפנה"ס בקירוב).

קורפוס התעודות שבידינו כולל 382 תעודות; אולם אין ספק שבידינו רק שאריתו של הארכיון המקורי. חלק הארי של תעודות הארכיון כולל מכתבים המכונים "מכתבי אל-עמארנה". מכתבים אלה הנם חלק מההתכתבות המלכותית בין שליטי מצרים לבין מלכי המדינות האחרות באזור, באמצע המאה ה- 14 לפסה"נ. רוב המכתבים נשלחו אל הפרעונים אמנחתפ ג' ואמנחתפ ד' (אח'נאתון), ומעט אל תות-ענח'-אמון ואחרים. את המכתבים ניתן לחלק. באופן גס לשתי קבוצות:

[א] התכתבות בינלאומית מחצר מלוכה אחד למשנהו;

[ב] התכתבות עם ואסלים, בעיקר שליטים מקומיים בכנען.

ארץ כנען נשלטה באותה תקופה על ידי מצרים, ולמכתבי אל-עמארנה נודעה חשיבות רבה לחקר תולדותיה. מהמכתבים עולה שמלכי מצרים הסתפקו באותה תקופה בפיקוח מנהלי בלבד: איסוף מסים, הבטחת דרכי המסחר ושליטה במרכזי המנהל. הם לא ערכו מסעות צבאיים כפי שנהגו קודמיהם. מלכי מצרים הסתפקו בהבעת הנאמנות של הואסלים, החוזרת ונשנית במכתבים. השליטים המקומיים ניצלו את מעמדם ואת שאננותה של מצרים כדי לחדש בריתות בין שכנים, להגביר את עוצמתם הכלכלית, ולהרחיב את תחומי שלטונם על חשבון שכניהם. בין השליטים הללו בולט לבאיה שליט שכם, אשר פעל בניגוד לאינטרס המצרי, למרות שלהלכה היה כפוף לשלטון המצרי.

ב. הסביבה הגיאוגרפית של שכם
העיר שכם שוכנת במרכז הרי השומרון, חלק מרכס ההר הנמשך לאורך מרכזה של ארץ-ישראל. הרכס ההררי בנוי ממספר קמרים וקערים מקבילים, שכיוונם צפון-צפון מזרח - דרום-דרום מערב. מערכת זו מבותרת על-ידי העתקים שכיוונם צפון מערב - דרום מזרח. לאורך קווי העתק אלה התפתחו בקעות מוארכות (כגון: עמק המכמתת) וכן בקעות נרחבות המתפשטות לצדדים (כגון: בקעת בית-דגון). מכאן אופיים המיוחד של הרי שומרון שבמרכזם שורה של בקעות אורך. קווי ההעתק והבקעות יוצרים פרוזדורים נוחים לתנועה, בעיקר בכיוון מזרח - מערב. פרוזדורים אלו ידועים ומפורסמים, ובכל התקופות שימשו כדרכי מעבר מרכזיות.

דרך הרוחב החשובה ביותר באזור עוברת בעמק נחל פרעה, העולה בשיפוע נוח מבקעת הירדן עד למורדות הר עיבל. משם ניתן להמשיך בשתי דרכים מערבה: האחת, עוקפת את הר עיבל מצפון ומגיעה לבקעת סנור, משם קיים קשר נוח אל עמק דותן ולצפון מישור החוף. והשניה, ממשיכה לאורך מדרונות הר עיבל, דרך הקצה הצפוני של בקעת סוכר, ומשם לאורך עמקו הרחב והנוח של נחל שכם אל השרון.

דרך האורך הראשית באזור עוברת אף היא לאורך השוליים המזרחיים של גוש עיבל-גריזים, כשהיא עוברת בקטעים נוחים בתוך עמקי האורך של השומרון, וממשיכה דרומה ליהודה. דרך זו שמשה בכל תקופות ההיסטוריה כציר ראשי לכל התנועה שלאורך גב ההר של ארץ-ישראל. דרכי התחבורה המצומצמות והמרכזיות בשומרון הן שקבעו את מיקומן של הערים האסטרטגיות באזור. בצומת הדרכים המרכזית של האזור כולו נמצאת העיר שכם.

ג"א רייט, מראשי חופריה וחוקריה של שכם, טען בספרו כי החפץ לאתר את בירתה הטבעית של ארץ-ישראל יכול למצוא אותה רק במקום אחד העונה על כל הדרישות - בשכם העתיקה. רייט מצטט את דבריו של החוקר הגרמני א' אלט, המכנה את שכם: " The Uncrowned Queen of Palestine ". שכם שוכנת אם כן במרכזה של ארץ-ישראל המערבית. העיר יושבת על צומת דרכים חשוב ביותר, בו עוברות דרכי-מעבר לכל חלקי הארץ; ושוכנת בצמוד לקו פרשת המים הארצי.

הגיאולוגיה הקדומה והארוזיה של סלעי הגיר יצרו את המישור הנרחב ממזרח לשכם, אשר שימש כ"סל המזון" לעיר הקדומה. התלים החשובים של ארץ-ישראל בהם ישבו הערים הגדולות של ימי קדם, מוקפים כולם בשטחים מישוריים נרחבים, שכן שטחי עיבוד מצומצמים מגבילים את מלאי המזון ומשפיעים על כוחה של העיר ועל אפשרות ריכוז האוכלוסייה בה.

גם טיב האדמה החקלאית והספקת המים הסדירה קובעים את שגשוגו של מקום. אדמת הסחף של מישור שכם עשירה ופורייה מאוד - מדובר בקרקע המורכבת בעיקר מטרה-רוסה ורנדזינה. קרקע כזו הנה בדרך-כלל קרקע עמוקה, פורייה ומנוקזת, ומתאימה לרוב הגידולים החקלאיים. לגבי מקורות המים - יש מספר מעיינות חשובים במדרונות הר גריזים, זאת למרות העומק הניכר של מפלס מי התהום בסביבת שכם.


תל בלאטה, המזוהה עם שכם הקדומה, נמצא בפתחו המזרחי של מעבר שכם. על מורדותיו הדרומיים שוכן כפר בלאטה של ימינו, אך רוב שטח העיר הקדומה, שהיה מוקף בחומה והנאמד ב- 40 - 50 דונם, נמצא פנוי מבנייה. בשיאו מתנשא התל עד לרום של 521 מ'. למעשה שוכנת שכם בתוך העמק, בין הר גריזים והר עיבל, ויש הסבורים כי זהו המקור לשמה: שֶכֶם - שְכֵם. מסיבה זו חסרה העיר נתונים טבעיים להגנתה. לצורך כך נבנו במשך התקופות השונות ביצורי העיר החזקים, על מנת להתגבר על חוסר ההגנה הטבעית של המדרונות המתונים.

לסיכום: נתוניה הטבעיים של שכם אפשרו קיומה של עיר גדולה ומרכזית, אשר שמשה כעיר ראשית לאזור כולו. כפי שצוין לעיל, יושבת העיר שכם בעמק שבו מעיינות שופעים וקרקע פורייה, המספקת עורף חקלאי לתושבים. על המחסור בנתונים אסטרטגיים טבעיים מתגברת שכם באמצעות בניית ביצורים. המבנה הטופוגרפי של אזור השומרון מכתיב דרכי תחבורה מרכזיות מצומצמות בפרוזדורים שנוצרו בבקעות ההעתקים. בצומת הדרכים המרכזית של האזור, בו נפגשת דרך האורך הראשית עם דרכי רוחב חשובות - שוכנת העיר שכם.


מכל הסיבות הנזכרות לעיל שמשה שכם במשך תקופות ארוכות כעיר מרכזית באזורה, וכפי שנראה להלן גם בתקופה הנידונה בחיבור זה.

ג. אזכוריה של שכם בתקופת המקרא

1. במקורות המקראיים
שכם היא תחנתם הראשונה של אברהם ויעקב בכניסתם לארץ כנען. אברהם בבואו מארם נהריים התחיל את דרכו בארץ באזור זה: "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה..." (בראשית יב,ו). נכדו יעקב נכנס לארץ בשובו מחרן דרך מפתח היבוק, הגיע לשכם הסמוכה וקנה שם את חלקת השדה (שם לג,יח-כ). שניהם הקימו במקום מזבח לה' (שם יב,ז; שם לג,כ). בזמן ישיבתו של יעקב בשכם נתפסה דינה ועונתה על-ידי שכם בן חמור נשיא הארץ. כנקמה הרגו אחיה שמעון ולוי באנשי שכם. יעקב צווה לעזוב את המקום, ולפני עזיבתו טמן את אלוהי הנכר שאסף מבני ביתו "תחת האלה אשר עם שכם" (שם לה,ד). לאחר זמן הלכו אחי יוסף לרעות את צאנם בשכם. יעקב שלח את בנו יוסף לחפש אחר אחיו; בדרכו עבר יוסף בשכם (שם לז,יג-יז), אך את אחיו מצא לבסוף בדותן. לפני מותו ציווה יעקב לבנו יוסף: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (שם מח,כב). מאות שנים אחר-כך שב יוסף להיקבר במקום: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני-ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב" (יהושע כד,לב).

בספר יהושע נזכרת שכם מספר פעמים. בסוף פרק ח' נזכר מעמד חידוש הברית של עם ישראל, הידוע בכינוי "מעמד הברכה והקללה". על מעמד זה צוו בני-ישראל בפרשת ראה (דברים יא,כט): "ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל"; ובפרשת כי-תבוא (דברים כז). שכם לא נזכרת במעמד זה, אולם מיקום המעמד הוא בהרי גריזים ועיבל, אותם הרים המקיפים את עמק שכם משני צדדיו. בהמשך נזכרת שכם בגבול שבין נחלות אפרים ומנשה בני יוסף (יהושע יז,ז). שכם היא אחת משלוש ערי-המקלט בעבר הירדן המערבי (שם כ,ז). העיר נמסרה משבט אפרים למשפחת קהת מבני לוי (שם כא,כא). בסוף ימיו כינס יהושע את העם בשכם (שם כד), וכרת עמם ברית מחודשת:
"ויכרת יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם, ויכתב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלהים ויקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש ה' " (שם כה-כו).

מכל שצוין לעיל נראה ששכם שמשה בתפקיד מרכזי למדי אצל בני ישראל בתקופת ההתנחלות; אולם יש לציין כי במקרא לא נזכר כלל כיבושה של העיר שכם בתקופה זו על ידי בני-ישראל.


בתקופת השופטים נזכרת שכם בימי השופט אבימלך בן גדעון. אבימלך החפץ למלוך על ישראל נעזר במשפחת אמו, שמוצאה משכם, כדי להטות את לב בעלי שכם לבחור בו. לאחר שדאג אבימלך להריגת שבעים אחיו, בני ירובעל הוא גדעון, הוא השיג את מבוקשו.

מסיפור זה עולה ששכם הנה עיר ראשית ומרכזית באותה התקופה, שכן בעלי שכם הם הממליכים את אבימלך בעירם:

"ויאספו כל בעלי שכם וכל בית מלוא וילכו וימליכו את אבימלך למלך עם אלון מצב אשר בשכם" (שופטים ט,ו).

לא לחינם השתמש המקרא בביטוי "מלך", כיון שלא מדובר במושל עיר מקומי, אלא בתפקיד הנהגה נרחב, כפי שעולה גם משאר האזכורים בפרק: "וישר אבימלך על ישראל שלש שנים" (שם כב). עוד עולה מסיפור זה שהעיר שכם הנה עיר בצורה, שכן מספר פעמים במהלך האירועים נזכר "פתח שער העיר". כן נזכר מקדש בשכם, הוא "בית בעל ברית" (שם ד), ו"בית אל ברית" (שם מו). הסיפור מסתיים בבגידת בעלי-שכם באבימלך, ובחורבן העיר על ידי אבימלך ואנשיו: "וילכד את העיר ואת העם אשר בה הרג, ויתץ את העיר ויזרעה מלח" (שם מה).

במשך תקופה ארוכה לא נזכרת העיר שכם במקרא. באזכור הבא שלה בסוף תקופת הממלכה המאוחדת מופיעה שכם שוב כעיר מרכזית, בה התכנס העם לצורך המלכת רחבעם (מל"א יב,י). רחבעם סירב להיענות לבקשת העם להפחתת העול, וישראל מרדו בו והמליכו עליהם את ירבעם בן נבט. כל האירועים הללו התרחשו בשכם. בשלב זה שימשה שכם, לפרק זמן קצר, בירת ממלכת ישראל. אחת מפעולותיו הראשונות של ירבעם כשליט הייתה בניית העיר שכם: "ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים וישב בה ויצא משם ויבן את פנואל" (שם כה). לאחר פרק זמן קצר עזב ירבעם את שכם, והקים את בירתו בפנואל, שנעזבה אף היא במהרה. אזכורה של שכם כעיר הבירה הראשונה של ממלכת ישראל מסיים את יריעת תולדותיה במקרא.

2. במקורות החיצוניים
מהתעודות המעטות המצויות בידינו עולה ששכם הייתה אחת הערים החשובות בחבל ההר של ארץ כנען באלף הב' והא' לפסה"נ. בתעודות הקדומות התייחס השם "שכם" לחבל ארץ רחב ידיים, שכלל את אזור ההר המרכזי של ארץ ישראל המערבית.

אזכורה הראשון של העיר במקור הניתן לתארוך, מופיע בכתובת ח'וּ-סֶבֶכּ על גבי אסטלה מאבידוס, המיוחסת לימי פרעה שֶנוּסרֶת הג' (1878-1843 לפסה"נ בקירוב). בכתובת זו מסופר על מסעו של פרעה שנוסרת ג' נגד תושבי אסיה, ושם נאמר שהמלך הגיע לארץ זרה ששמה SKmm... ואז נפלה SKmm יחד עם רת'נו העלובה. בקבוצה מאוחרת של כתבי המארות ממצרים (כנראה מן המאה הי"ח לפסה"נ) נמנית SKmm בין החטיבות המדיניות שבמרחב א"י-סוריה.

בפרק הזמן שלמן סוף ימי שושלת י"ב (או ראשית ימי שושלת י"ג של מצרים ועד לתקופת אל-עמארנה, במאה הי"ד לפסה"נ, לא הוזכרה שכם בתעודות. במכתבי אל-עמארנה הוזכרה שכם (mat-Sakmi) רק פעם אחת (א"ע 289), אבל מצויות עוד תעודות מאל-עמארנה הנוגעות ללבאיה מושל שכם ובניו - בתעודות אלו אעסוק להלן.

גם בפפירוס אנסטאזי א', שמימי השושלת הי"ט במצרים, נרמזת מרכזיותה של שכם. בתעודה זו מוזכר הר שכם (סכם), והכוונה להר אפרים.

ד. שכם בתקופת אל עמארנה

1. תיאור היסטורי
המאה הי"ד לפסה"נ עמדה בסימן ערעור השלטון המצרי בכנען. בתקופה זו נכרת עלייתם של מושלים מקומיים, שניצלו את שעת הכושר להרחבת תחום שלטונם והשפעתם המדינית. אחד ממוקדי המרי נמצא בארץ שכם, בה שלט בית לבאיה (Lab ayu).

העיר שכם (Sakmi) נזכרת פעם אחת בלבד במכתבי אל-עמארנה (א"ע 289); אולם תעודות שונות מארכיון אל-עמארנה מזכירות את לבאיה מושל שכם ובניו בהקשרים שונים. מתעודות אלו ניתן לנסות ולשרטט את קורותיה של שכם ומעמדה באותה התקופה. עובדת היותו של לבאיה שליטה של שכם נלמדת ממכתב א"ע 289, בו נזכרת ארץ שכם בצמוד ללבאיה. במכתב זה האשים עבד-ח'בה מלך ירושלים את לבאיה בכך שמסר את ארץ שכם לע'פרו. מכאן הסיקו החוקרים ששכם שימשה כבירתו של לבאיה. בשום מכתב אחר לא מוגדר לבאיה כמושלה של שכם.

הניסיון לשחזר את מהלך שלטונו של לבאיה מושל שכם מתוך מכתבי אל-עמארנה נתקל במספר בעיות:

I. המידע שעומד לרשותנו הנו חלקי.

II. על המכתבים שבידינו אין ציון תאריך, לכן זמנם המדויק וסידורם הכרונולוגי של האירועים המתוארים אינו ידוע בוודאות.

III. כל מושל הציג במכתבו את המתרחש על פי האינטרסים שלו, לכן יש סתירות בדיווחים.
אע"פ כן ניתן לשחזר מהמכתבים תמונה מסוימת של התפשטות שלטון לבאיה ובניו על פני מרכזה של ארץ ישראל, ושל קשריו ומאבקיו של לבאיה עם שכניו.

מקור נוסף בן התקופה המסייע לנו בחקר שלטונו של לבאיה, הנו חותם גליל שהתגלה בשנת 1993 בחפירות בית שאן. על החותם חרותה הכתובת: "ללבאיה אדוני אמור, מסר מתאגי: למלך, אדוני: שמעתי את המסר שלך אלי...". חותם זה מעיד על השפעתו של לבאיה באזור בית שאן, ואולי גם על שליטה בגת-כרמל (Ginti-Kirmil), שתאגי הוא מושלה.

ארץ שכם הייתה הממלכה החשובה ביותר בשומרון בתקופת אל-עמארנה. מהמכתבים עולה שלבאיה מלך שכם כונן קשרים מדיניים עם מספר ממלכות במרכז הארץ ובדרומה, ובהן גזר, גת-כרמל וממלכתו של שוורדתה.


לפי מכתבי אל-עמארנה קיימת עוינות מתמדת בין לבאיה מושל שכם ובין עבד-ח'בה מלך ירושלים. עוינות זו מעידה על מאבק שליטה בין שכם וירושלים, שתי הערים הראשיות באזור ההר המרכזי של ארץ ישראל. מאבק זה נמשך לאורך כל התקופה הכנענית, וחזר מאוחר יותר בתולדות ישראל.

בימי שלטונו של לבאיה עלה בידי ממלכת שכם להרחיב את שלטונה עד עמק יזרעאל בצפון ועד לשרון במערב (א"ע 244, 246, 250). מכתב א"ע 250, שנשלח למלך מצרים מבעל-ארסג (בעל-מהר), כנראה שליט גת-פדלה, מלמד על היקף פעילותו של לבאיה. ממכתב זה עולה שלבאיה כבש חמש ערים: גת-פדלה, גת-רימון, שונם, בֻּרְקֻנָה וחַ'רַבּוּ. כיבושה של שונם, היא סולם שליד גבעת המורה, השוכנת למעלה מ- 40 ק"מ צפונית לשכם, מלמד על כוחו ותעוזתו של לבאיה. אולם כיבוש זה אינו יכול לשמש ראיה לשליטתו בכל המרחב שבין שכם לגבעת המורה.

עיר צפונית נוספת אשר נקשרה לשמו של לבאיה היא בית-שאן, שבחפירותיה נמצא חותם גליל ועליו מכתב מתאגי שליט גת-כרמל ללבאיה. גליל זה קושר את לבאיה לבית-שאן שהייתה עיירה מצרית מבוצרת ובה ישב חיל מצב מצרי. במכתב א"ע 289 נזכרים חיילים של תאגי היושבים כחיל מצב בבית-שאן ("ראה ארץ גת כרמל שייכת לתאגי, ואנשי גת הנם חיל מצב בבית שאן"). אולם אין אזכור נוסף של קשר בין בית-שאן ובין לבאיה, וממכתב קצר זה שעל חותם הגליל לא ניתן להסיק רבות. סיבת הימצאותו של החותם בבית-שאן אינה ברורה, וניתן למצוא לכך הסברים שונים ומגוונים.

במכתבים א"ע 244, 246, אנו מוצאים עדות לפעילות של בית לבאיה נגד מגידו. לבאיה ניצל כנראה את צאתה של יחידה מצרית ממגידו לצורך הטלת סגר על העיר. ממכתבים אלו, שנשלחו לפרעה על ידי בירידיה (Biridiya) מלך מגידו, עולה כי לבאיה אמנם הטיל סגר על העיר, אך לא נקט בפעולות מצור אקטיביות נגדה. שכם לא כבשה את מגידו לבסוף, ובירידיה היה מעורב מאוחר יותר בלכידתו של לבאיה לצורך הסגרתו למצרים (א"ע 245). שני בני לבאיה הוסיפו לפעול נגד מגידו, כפי שעולה ממכתבו של בירידיה לפרעה (א"ע 246), שבו התלונן שבני לבאיה שלמו לע'פרו ולנוודים (S[u-ti]) על מנת שילחמו נגד מגידו.

עלייתה המדינית של ארץ שכם בראשות בית לבאיה מוצאת את ביטויה במכתביו של לבאיה אל פרעה אמנחתפ ג' - א"ע 253-254. מכתבים אלו שוגרו לחצר פרעה כתשובה להאשמות מצריות חמורות כלפי מושל שכם. לבאיה נדרש להסביר את מעשיו שגרמו מורת-רוח במצרים, ובמיוחד את כניסתו לעיר גזר. נראה שלמכתבים אלו קדם ניסיון מצרי לסכסך בין שכם לבין גזר בעלת בריתה, זאת לנוכח התעצמותה של ממלכת שכם ובעלות בריתה. נראה שהמצרים הקלו את נטל המסים שנגבו מגזר, על מנת להפלות בינה לבין שכם ולקעקע את הברית בין השתיים. זהו מן הסתם הרקע לבואו של לבאיה לגזר, כפי שציין לבאיה במכתב א"ע 254:
"... כי נכנסתי לגזר ואמרתי: המלך מחרים לגמרי את רכושי; אבל היכן הרכוש של מילכילו (Milkilu)?".

טענתו הקשה של לבאיה כלפי מלך מצרים אשר החרים את רכושו נקשרה על-ידי חלק מחוקרי התעודות למעשה חמור המתואר במכתב א"ע 252. שם מובאת תלונה של לבאיה על כיבוש שתיים מעריו על-ידי אויבים ("ושתי ערי נכבשו..."). אחת מהערים הללו הייתה עיר מגוריו של אבי לבאיה ("האנשים אשר כבשו את העיר [ואת] אלי, הם שוסי אבי..."). מהמכתב נראה שאויבי שכם נהנו מאהדת המצרים. מדבריו של לבאיה במכתב א"ע 254 נראה שהוא ציפה לכך שממלכת גזר תפגע כממלכתו, אולם גזר לא נפגעה על ידי מצרים. יש להניח שמילכילו, מלך גזר, שיתף פעולה עם לבאיה בתקופה שקדמה לכתיבת מכתב א"ע 252, והפסיק את שיתוף הפעולה עמו על מנת להינצל מתגובה מצרית.

ניסיון זה של מלך מצרים לסכסך בין שכם וגזר לא עלה יפה. לבאיה הדף את אויביו ונכנס לגזר. ברית שכם-גזר אף המשיכה להתקיים בימי בניו של לבאיה, אשר כרתו ברית עם מילכילו מלך גזר (א"ע 250).

ניסיונו של מלך מצרים למיגור לבאיה לא צלח, ומדיניותו של לבאיה לא השתנתה. לכן נקרא לבאיה להתייצב לפני פרעה במצרים. במכתב א"ע 245 טוען בירידיה מלך מגידו שהוא לכד את לבאיה על מנת לשולחו לפרעה במצרים. בירידיה העביר את לבאיה לידי שוּרַתֻה מלך עכו, שאמר לו: "באניה אשלחהו למלך". אולם בדרך לעכו שחרר שורתה את לבאיה, ליד העיר חנתון שבמערב בקעת בית נטופה, לאחר שקיבל מידיו כופר נפש. בדרך מנוסתו לשכם נרצח כנראה לבאיה על-ידי אנשי ארץ גינה, היא ג'נין (א"ע 250).

לאחר רצח לבאיה ירשו שני בניו את כס מלכותו בשכם. באותה עת עלה כנראה בידי אחד מבניו, מוּת-בעל, להשתלט על פחל שבעבר-הירדן המזרחי (א"ע 250, 255). אולם נראה שחלה ירידה במעמדה של שכם ובהיקף תחום שלטונה לאחר מותו של לבאיה. שליט גת-פדלה ניצל את מותו של לבאיה לפריקת עולה של שכם (א"ע 250), וייתכן שנעשו ניסיונות דומים גם בערים אחרות שהיו תחת שליטתה של שכם. בני לבאיה המשיכו במדיניותו של אביהם: הם ניסו לחדש את שלטונם בגת פדלה, ואף נערכו לתקוף את אנשי גינה רוצחי אביהם (א"ע 250). כאביהם לפניהם הם פעלו כנגד מגידו (א"ע 246); והעוינות הגלויה בין שכם ובין ירושלים אף החריפה בימיהם (א"ע 287, 289).

ג' גליל סבור שלאחר רצח לבאיה הפך מילכילו שליט גזר למנהיגה של הברית, כששותפים לו בני לבאיה, ותאגי שליט גת-כרמל. לדעת ח' רביב ירידתה של שכם ושל גזר עמה נגרמה כתוצאה מפעילות צבאית מוגברת במרכז ארץ כנען ובדרומה מצד מצרים בימי אמנחתפ ד'. פעילות זו היא שהביאה לכניעתם של שכם וגזר לשלטון המצרי לאחר תקופה ארוכה של מרי וכמעט עצמאות מדינית.

לסיכום, יש לנסות ולקבוע את היקפה של ממלכת שכם בתקופת אל-עמארנה. פעילותם של לבאיה ובניו הגיעה בצפון עד שונם שבאזור גבעת המורה, עד מגידו, ואולי אף עד בית-שאן. במערב הגיעה פעילותם עד גת-פדלה ועד גת-כרמל; בדרום - עד גזר, ובמזרח עד פחל שבצפון הגלעד. אולם נראה שתחום פעילותם הצבאית והמדינית של לבאיה ובניו לא חפף לתחום השטחים שעליהם שלטו בפועל. נראה שבפועל שלטה שכם רק במקצת מהשטחים הנרחבים הללו.


פעולותיהם וכיבושיהם של לבאיה ובניו מבהירים את קווי המדיניות של בית לבאיה בתקופת אל-עמארנה. הכיבושים מעידים על רצון לקיים שליטה רצופה לאורך קטע מהדרך הבינלאומית העוברת בעמקים, ולהבטיח קרקע חקלאית לקידום כלכלתה של שכם. מכאן נובע חפצם העז של לבאיה ובניו להשתלט על מגידו, היושבת בפתחו של נחל עירון; ולכך נועדה אף השתלטותם על פחל, שהיא נקודת מפתח בדרך המקשרת את הר אפרים עם עבר הירדן המזרחי.

2. ממצאים ארכיאולוגיים
בראשית המאה העשרים החלו חפירות מסודרות בתל בלאטה, הוא שכם. לראשונה חפר במקום א' זלין בחסות הממשלה האוסטרית בשנים 1913 - 1914. ארבע עונות חפירה נוספות נערכו במקום בשנים 1926 - 1927 בחסות ממשלות גרמניה והולנד. זלין הוסיף לנהל את החפירה והוחלף בשלב כלשהו על ידי עוזרו ולטר. רוב רשימותיו של זלין, ובכללן דו"ח החפירה הסופי נשמדו בהפצצות ברלין בשנת 1943. בשנת 1956 החלה לחפור בשכם משלחת דרו-מקורמיק, ועמה משלחת אמריקאית בראשות ג"א רייט. בשנים 1956 - 1964 נערכו במקום חמש עונות חפירה, שאותם פרסם רייט בספרו שיצא לאור בשנת 1965. חפירות נוספות נערכו באתר בשנים 1966 - 1973. החפירות הארכיאולוגיות שנערכו בתל בלאטה מלמדות ששכם הייתה עיר מבוצרת ומשגשגת במחצית הראשונה של המאה הי"ד לפסה"נ, היא תקופת אל-עמארנה.


שטחי החפירה ותוכנית השרידים העיקריים בתל בלאטה

העיר של תקופת אל-עמארנה נתגלתה בשכבה XIII. בתקופה זו הגיעה התפתחותה של שכם לשיאה. ביצורי העיר הוקמו מחדש. השער המזרחי שוקם ונוספו לו חדרי משמר חדשים. גם השער הצפוני-מערבי נבנה מחדש. המקדש נבנה אף הוא מחדש (מקדש 2) ובחצרו נתגלה בסיס של מזבח אבן. סמוך לו, בזיקה למקדש מן התקופה הכנענית המאוחרת, נמצא עמוד אבן גדול (אבן מצבה) שפניו מוחלקות וראשו שבור באלכסון. העמוד נמצא באתרו מוטל על גבי בסיס של אבן גדולה.


השרידים בתל בלאטה מתקופת אל עמראנה

בשכבה זו נחשפו גם חלקים של שני מבנים לפחות, וכן התגלתה פינתו של מבנה מרשים, כנראה ארמון המושל. לשכבה זו שייך גם מכלול עשיר ומגוון של כלי חרס תמימים שנתגלו בחדר תת קרקעי באחד המבנים. לימיה של שכבה זו שייכים אף הממצאים הרבים מהקבר שנתגלה בהר עיבל, ובהם נטיפת אלקטרום ופריפת זהב, צלמית ברונזה של אלוהות, שני לוחות בכתב יתדות ושבר קטן של לוח אחר. שכבה זו מתקשרת היטב למסופר במכתבי אל-עמארנה על עוצמתה ועצמאותה של שכם ועל שליטיה מבית לבאיה.

במחצית השניה של המאה הי"ד לפסה"נ חרבה העיר של שכבה XIII. נסיבותיו של חורבן זה אינן ברורות, ולא ניתן לקבוע האם חרבה העיר בידי המצרים או בידי שכניה, או שמא נהרסה עקב מאבק פנימי. בסוף המאה הי"ד לפסה"נ התאושש הישוב במקום (שכבה XII) וההתאוששות נמשכה עד לתקופה הישראלית א' (שכבה XI). אולם מספר התושבים היה מצומצם והשגשוג לא הגיע לממדיו הקודמים.

3. הקבלה למקרא
בסעיף ג1 צוינו אזכוריה השונים של שכם במקרא; אף לא אחד מביניהם מתקשר ישירות לתקופת אל-עמארנה. אולם נדמה שניתן להקביל בין צורת השלטון שמצאנו אצל לבאיה בשכם בתקופת אל-עמארנה, לבין סיפורו של אבימלך אשר התרחש מאוחר יותר בתקופה הישראלית א', בימי השופטים.

אבימלך בן גדעון, שמוצאו ממשפחת אביעזר משבט מנשה, לא נמנה עם תושביה המקוריים של שכם. גם לבאיה לא היה תושב העיר מלידה. כך עולה ממכתב א"ע 252, שבו ציין לבאיה שאויביו כבשו שתיים מעריו, ובהם עיר משכן אביו. מכאן, שמוצאו של לבאיה מאחת ערי הפריפריה של שכם.

כוחו הצבאי של לבאיה נשען על חבורות של ע'פרו (א"ע 289). הע'פרו/ח'ברו הנם חבורות של אנשי שוליים נודדים או מהגרים שהועסקו לעתים כשכירי חרב. לבאיה שכר את שירותיהם בכדי שיסייעו בידו להרחיב את גבולותיה של ארץ שכם. גם בני לבאיה נסתייעו בשכירים מקרב הע'פרו ובאלמנטים נוספים כנגד מגידו (א"ע 246, 287).

אצל אבימלך אנו מוצאים תופעה דומה, בדמות "ריקים ופוחזים" הנשכרים על ידו לצורך הריגת אחיו. אבימלך שוכר אותם באמצעים הכספיים שהועמדו לרשותו על ידי בעלי שכם (שופטים ט). גם הללו, כמו הע'פרו, לא היו מתושבי שכם, כי אם שכירי חרב משולי החברה הישראלית.

שכם קבלה אפוא על עצמה את מרותם של מושלים שלא מקרב בניה, אשר נשענו על כוח צבאי שגויס מבין יסודות שאינם מתושבי העיר.


מהמקורות השונים עולה ששיטת ממשל זו רווחה כנראה בשכם בזמן של תמורות מדיניות ומשברים באזור. אנו מוצאים בשכם מושלים שאינם מבני המקום בשעה שיסודות זרים השתמשו בסביבות שכם כאזור מעבר וכבסיס לפעולותיהם (הע'פרו בימי לבאיה) או כנחלה (בתקופת השופטים). סכנת ההתנגשות עם יסודות אלה היא שאילצה את בעלי העיר לחפש את חסותם של אנשים מהימנים עליהם, שהודות לקשריהם עם האוכלוסייה הזרה יכלו להסיר את האיום מעל שכם. בידי שליטים ממונים אלו נתנו אמצעים כספיים לשכירת גייסות, אשר נשכרו במכוון מקרב אותם היסודות שהיו עלולים להתנכל לשכם. צעד זה הביא לתלותם הכלכלית של יסודות אלה בעיר, ועל ידי כך להקטנת סכנת פגיעתם בה.

שיטת הממשל בשכם נתגבשה תוך זיקה לגורמים גיאופוליטיים. העיר שימשה צומת דרכים חשוב, כפי שצוין לעיל, ומשום כך רווחה סביב שכם בעיית היסודות הזרים והנודדים. ח' רביב משער שגם בימי ראשית ההתנחלות הישראלית זכתה שכם בחסותם של אישים מקרב בני-ישראל, בהתאם לשיטת השלטון שהייתה נקוטה במקום. באופן זה הוסיפה שכם להתקיים כמובלעת נוכרית בלב הישוב היהודי.

אימותה של השערה זו יוכל להסביר את הקושי המתגלע מסיפור ההתנחלות בספר יהושע. בספר זה נזכרת שכם כמקום כינוס של בני-ישראל ומקום כריתת ברית של העם (יהושע ח,ל-לה; שם כג; שם כד), בעוד שהיא אינה נזכרת כלל במסגרת כיבושיהם של בני-ישראל. אף מהחפירות שנערכו בשכם לא נמצאה עדות לכיבוש ישראלי בראשית תקופת ההתנחלות.

תירוץ אחר לקושי זה מביא י' קיל במבוא לפירושו לספר בראשית (פירוש "דעת-מקרא"). לטענתו, נכבשה שכם בידי בני יעקב בעקבות מעשה דינה (בראשית לד,כה-כט). יעקב אמנם עוזב את המקום לפי הוראת הקב"ה (שם לה,א-ג), אולם גם בשבתו בעמק חברון מוסיפים בניו לרעות את צאן אביהם בשכם (שם לז,יב). את "שכם" זו מעניק יעקב ליוסף, כפי שפרשו רוב המפרשים את הכתוב: "ואני נתתי לך שכם אחד" (שם מח,כב). עיון ביוחסין של בני יוסף (דה"א ז,יד-כט) מעלה שבני יוסף ממשו זכותם זו עוד בימי שבת ישראל במצרים. בני אפרים, שנולדו במצרים, ירדו לקחת את מקניהם מארץ ישראל: "והרגום אנשי-גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת את מקניהם" (שם כא); ובת אפרים, שֶאֱרָה, בונה שלוש ערים בכנען (שם כד).

מהכתובים עולה שהרשות לרדת למצרים נתנה אך ורק ליעקב, לבניו ולבני בניו (בראשית מה,י-יא; מו,ה-ז), ויעקב אכן יורד למצרים עם בני משפחתו בלבד: "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים" (שם מו,כז). עבדיהם, חניכיהם ונעריהם של בית יעקב נותרים כנראה בארץ כנען. הקשר שבין בני ישראל לבין נחלותיהם בכנען נותק קרוב לוודאי, ועבדיהם, שנותרו בארץ לעבד את נחלותיהם מטעמם, נהרגו כנראה, או נטמעו בין יושבי הארץ. אולם זכר הבעלות של בני-ישראל על נחלות אלה לא נשתכח. י' קיל מציע שזו הסיבה לכך שספר יהושע לא מציין את כיבוש שכם (וכן באר-שבע), שכן יושבי אזור זה, שחלקם אולי מצאצאי עבדיו של יעקב, הקדימו והשלימו עם ישראל.

ישנה דרך נוספת לתרץ את שאלת כיבושה של שכם בראשית תקופת ההתנחלות, אולם דרך זו אינה פשוטה כלל וכלל. לצורך תירוץ זה נזדקק לשיטת התיארוך של י' אליצור ואחרים, אשר טענו שבני ישראל יצאו ממצרים בימי אמנחתפ ב' ונדדו במדבר בימי תחותמס ד' (סוף מאה ט"ו-ראשית מאה י"ד לפסה"נ). משיטת תיארוך זו, המבוססת על נתונים כרונולוגיים במקרא, עולה שראשית כיבושה של ארץ כנען בימי יהושע התרחשה בימיהם של אמנחתפ ג' ואמנחתפ ד', בתקופת אל-עמארנה. מן המכתבים עולה ששליטי כנען בקשו את עזרת פרעה כדי להדוף את הע'פרו הפולשים לארץ כנען. אליצור סבור שהע'פרו הנם העברים אשר נכנסים וכובשים את הארץ באותה התקופה.

אם נקבל את שיטתו של אליצור, נוכל למצוא את הפתרון לבעיית אי כיבושה של שכם בימי יהושע. במכתב א"ע 289, אשר נשלח מעבד-ח'בה מלך ירושלים אל אמנחתפ ג', מתלונן עבד-חיבה ושואל: "הנעשה גם אנו כמו לבאיה אשר נתן את ארץ שכם לע'פרו?". לפי תעודה זו ארץ שכם לא נכבשה על-ידי הע'פרו, הם העברים לשיטת אליצור, אלא ניתנה להם. לבאיה הגיע כנראה להסדר שלום עמם, אולי כפי שעשו הגבעונים בני החווי יושבי הארץ (יהושע ט).

אולם פתרון זה אינו מתיישב עם סיפורה הכולל של שכם בתקופת אל-עמארנה, כפי שהוצג לעיל.
ראשית, יש לציין ששיטת התיארוך של אליצור ואחרים, המתארכים את יציאת מצרים למאה הט"ו לפסה"נ, אינה פשוטה כלל ומעוררת קשיים לא מעטים. רוב החוקרים מתארכים את יציאת מצרים למאה הי"ג לפסה"נ, לימי השושלת הי"ט במצרים, ובעיקר לימי רעמסס ב'.

שנית, לדעת רוב החוקרים הע'פרו אינם בני-ישראל (העברים) אלא קבוצות שוליים נודדות; מדובר בביטוי המציין מעמד חברתי ולא יסוד אתני.

במכתבי אל-עמארנה משתקף רפיון מסוים של השלטונות המצריים בכנען, אולם כל המכתבים מעידים ששלטונה העליון של מצרים נותר בארץ. המצרים לא הרבו להתעניין בתככים הפנימיים שבין מלכי כנען כל עוד לא נפגעו אינטרסים מצריים. ברגע שנפגעו אינטרסים אלה התערבו המצרים ושמו קץ למרידות. ארץ כנען בתקופת אל-עמארנה מצויה אם כן תחת חסותה של מצרים. את רוב ענייני הארץ מנהלים הואסאלים של מלך מצרים, המושלים המקומיים, שתופסים בחלקם עמדת השפעה נרחבת. בארץ כולה אנו שומעים על מלכים מקומיים חזקים שמנהלים ביניהם בריתות שונות ועוסקים בהרחבת תחום שלטונם על חשבון ערים קטנות. בין שליטים, אנו מוצאים שליטי ערים הנזכרות בין כיבושי יהושע.

לשיטתו של אליצור הגיעו בני-ישראל לארץ כנען בימי אמנחתפ ג'. בשנים הראשונות לאחר הכניסה נערכו מלחמות הכיבוש הגדולות של יהושע (יהושע ו-יב), לכן נצפה למצוא בימי אמנחתפ ד', בשיאה של תקופת אל-עמארנה, נוכחות משמעותית של בני-ישראל בארץ. אולם מכתבי אל-עמארנה, שמזכירים כל התרחשות קלה וכל אירוע פנימי בארץ, לא מציינים ולו פעם אחת את דבר כניסתם של בני-ישראל לארץ. מדובר אמנם בארכיון חסר וחלקי בלבד, אולם לא סביר שבין עשרות המכתבים שנשלחו מכנען לא נמצא אף אזכור של גורם אתני כה משמעותי באזור.


יתרה מזו, תיאור כיבוש הארץ בספר יהושע אינו עולה בקנה מידה אחד עם תמונת המצב המצטיירת ממכתבי אל-עמארנה. על-פי התיאור בספר יהושע עורכים בני-ישראל כיבושים נרחבים, ואף לוכדים מספר ערים מרכזיות בארץ. מצרים לא נזכרת כלל כגורם משפיע בכנען בכל אותה תקופה. במכתבי אל-עמארנה, לעומת זאת, מופיעה מצרים כגורם שולט ומשפיע, כפי שצוין לעיל. בנוסף, אותן ערים מרכזיות, שמסופר על החרבתן והריגת מלכן בספר יהושע, נזכרות בחלקן במכתבים כערי ממלכה גדולות שבראשן מלכים חזקים. בין ערים אלו אנו שומעים על: לכיש, גזר, חצור, אכשף ושמרון/שמעון. ערים אלו נמצאות בשיא כוחן בתקופת אל-עמארנה; מלכיהן (ששמותיהם הנזכרים במכתבים שונים משמות המלכים הנזכרים בספר יהושע) אף מרחיבים את תחום שלטונם בימי אמנחתפ ד', בניגוד גמור לתיאור העולה מספר יהושע.

גם תיאורה של ארץ שכם בתקופת אל-עמארנה לא מסייע לרעיון זה של הסדר כניעה לבני-ישראל. לבאיה ואף בניו אחריו מתוארים ככובשים וכשליטי אזור נרחב, ולא כשליטי עיר בודדת אשר נכנעו וויתרו עליה בקלות. מסירת ארץ שכם לע'פרו, הנזכרת במכתב א"ע 289, אין משמעותה כניעה, אלא שכירתם של הע'פרו כלוחמים בשירות לבאיה. כך עולה ממכתב א"ע 246, בו מתלונן בירידיה מלך מגידו וטוען: "שני בניו של לבאיה נתנו את כספם לע'פרו ולנוודים (S[u-ti]) בכדי שיערכו מלחמה נגדי".

לאור כל הנזכר לעיל יש לענ"ד לדחות את גישתו של אליצור בעניין זה.

ה. סיכום
במאמר זה סקרנו את קורותיה של ארץ שכם, מעמדה והיקף שלטונה במאה הי"ד לפסה"נ. תקופה זו מכונה בתולדות כנען 'תקופת אל-עמארנה' על שם המקורות המרכזיים ללימודה, שנמצאו בארכיון מלכותי באל-עמארנה שבמצרים. המכתבים שנמצאו באל-עמארנה הנם חסרים ומקוטעים, וחרף זאת משמשים כמקור היסטורי ראשון במעלה. בתקופה זו נשלטת כנען על-ידי מצרים, ומהמכתבים שנשלחו ממושלי כנען למלכי מצרים ניתן לנסות ולשרטט את קורותיהם של שכם ושל שאר ממלכות כנען בתקופה הנידונה.

מהסקירה שנערכה לעיל עולה ששכם שימשה בתקופה זו כעיר הממלכה הראשית בחלקו הצפוני של גב ההר. תקופת אל-עמארנה בכללה מאופיינת בערעור השלטון המצרי בכנען ובעליית קרנם של שליטים מקומיים. מושלה של שכם, לבאיה, ובניו אחריו, ניצלו מצב זה והרחיבו את תחום שלטונה של העיר עד לעמק יזרעאל ולצפון הגלעד. תעודות אל-עמארנה מלמדות אותנו על בני הברית שסייעו ללבאיה בהרחבת ממלכתו, כגון: מילכילו מלך גזר; ולמולם אנו למדים על אויביו המושבעים של לבאיה, כגון: עבד-ח'בה מלך ירושלים.


נראה ששכם, בירת השומרון, הגיעה בתקופת אל-עמארנה לשיא פריחתה ועוצמתה. כך עולה גם מהממצאים הארכיאולוגיים של התקופה בתל בלאטה, הוא שכם (שכבה XIII), המעידים על פריחה כלכלית, ביצור ובניה.

בתקופת אל-עמארנה שימשה אפוא העיר שכם בתפקידה הטבעי כעיר ראשית באזורה. תפקיד זה הועידו לה הנתונים הגיאופיסיים של מיקומה, ובהם ישיבתה בעמק, בצומת דרכים מרכזית. ניתן לומר שהעיר שכם דאז הצדיקה את הביטוי שטבע עבורה א' אלט: "שכם - מלכתה הבלתי מוכתרת של ארץ ישראל".


לוח כרונולוגי


התאריך
(לפסה"נ)
ארץ ישראל מצרים
חלוקה ארכיאולוגית חלוקה היסטורית
1550








תקופת הברונזה
המאוחרת I







תקופת שלטון מצרי







יצ"מ ע"פ אליצור
השושלת הי"ח
יַעחְמֶס
אַמֶנְחתפּ א
תְחוּתִימֵס א'
תחותימס ב'
חַתְשֶפְּסוּת
תחותימס ג'
אמנחתפ ב'
1570
1545
1525
1508
1486
1469
1436
1400









תקופת הברונזה
המאוחרת IIא








תקופת אל-עמארנה









תחותימס ד'
אמנחתפ ג'
אמנחתפ ד'
(אחנאתון)
תותענחאמן
אַיי
חַרֶמְחֵב
1410
1402

1364
1346
1337
1333
השושלת הי"ט
רַעַמְסֵס א' 1304
1300 תקופת הברונזה
המאוחרת IIב
יצ"מ ע"פ המקובל
במחקר
סֵתִי א'
רעמסס ב'
מַרנֶפְתַח
1303
1290
1223