תוכן המאמר: רקע התקופה מנהיגות עלי הכהן, אופייה וחולשותיה אחריות הסנהדרין שמואל כתב ספרו הוריו של שמואל חנה אלקנה שמואל שמואל הצעיר עלייתו של שמואל שמואל, משה ואהרן במדרש שמואל והעם פרשת המלך מהות המלכות בישראל מלכות שאול - מלכות שעה בגרות העם למלוכה מלכות דוד תקציר: אישיותו של שמואל הנביא, פעולותיו למען העם ופרשת המלכת שאול למלך. מילות מפתח: שמואל הנביא; מלכות ישראל. |
|
תהליך התיישבות בני-ישראל בארץ היה גם תהליך של רכישת עצמאות - מהמדבר, בהנהגת משה ואהרון ובנוכחות מורגשת ביותר של ההשגחה העליונה, לחיים עצמאיים של עם בארצו. בדורו של משה רבנו ידע העם את הנהגת ה', ונוכחותו הניסית של משה קרנה על פניו. ההתמודדות של עם-ישראל כעם בין העמים, וכעם העובד להוציא לחמו בעצמו מן הארץ, שמה דגשים אחרים בחייו ובחיי מנהיגיו. שמואל הנביא היה האיש, אשר העביר את העם מהנהגת שופט להנהגת מלך - אישיות מיוחדת לתפקיד כה קשה וכה מורכב. מה הן התכונות המייחדות את שמואל, אשר מכשירות אותו למלא משימה חשובה זו? הגעתו של שמואל הנביא להנהגת ישראל היא מופלאה כמו כל מסכת חייו. אי-אפשר למצוא שום דבר שגרתי באישיות ענקית זו - מהמשפחה בה צמח, בתקופה בה פעל (בין תקופת השופטים לזו של המלכים) ובעובדה, שבחמישים ושתיים שנותיו המעטות הספיק לעשות מעשים של דורות. נעמוד להלן על הדרגתיות המעבר בהנהגה - מהנהגה רוחנית של שופט עד להנהגת דוד הנבחר ונמשח למלך, המגשימה את השלמת ההתבססות בארץ. שמואל הנביא, בנם של אלקנה וחנה, מגלם שילוב של שתי דמויות חשובות אלו. אנסה להראות, כי התכונות הדומיננטיות של אלקנה וחנה, כפי שבאות לידי ביטוי במקרא, מתגלמות באישיותו של שמואל ודרושות לו למשבצת ההיסטורית המיוחדת אותה הוא תופס. לצורך זה נתייחס: א. לתקופה שלתוכה נולד שמואל. ב. לאישיותם של אלקנה וחנה וביטויים בשמואל. ג. לשינוי המנהיגות משופט לנביא. ד. לשינוי מערכת היחסים בין מנהיג לעם, משופט היושב על כיסא לנביא הסובב את היישוב. ה. להמלכת שאול כתקופת ביניים לקראת מלכות דוד. ו. למלכות דוד כמלכות האולטימטיבית. מסקנות המאמר מתבססות על האמונה, כי כתיבת התנ"ך הינה כתיבה מגמתית, ועל כן לשון הכתוב, ומה שאין בו, הם בסיס לגיטימי למסר הטמון בפסוקים. להשלמת התמונה נתבסס, בנוסף על המתואר במקרא, גם, על דברי חז"ל המופיעים בתלמוד ובמדרש. רקע התקופה מנהיגות עלי הכהן, אופייה וחולשותיה ריכוזיות הכוח הרוחני, שהופקד בידי חופני ופנחס יצר אפשרויות של שחיתות. הפסוק (שם יג) "ומשפט הכהנים את העם כל איש זובח זבח" מראה שלעם לא נותרה כל ברירה אחרת. הזדקקותם של עולי-הרגל לשירותם הבלעדי היוותה קרקע פורייה להסתאבות. נוצרה תחושה של שררה וכוח (ראה שם טז: "ואמר לו כי עתה תתן, ואם לא ולקחתי בחזקה"). במקום שהכוהנים יהיו משרתי העם ומדריכיו, הפך העם להיות משרתם של הכהנים. מנהיגי הדור לא לימדו את "דרך הארץ" הדרושה כל-כך לתכנית יישוב עם-ישראל בארצו. אחריות הסנהדרין |
ושמא תאמר, אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? היה להם, סנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע פנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במותניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית-אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתיים בשלוש, עד שיתיישבו ישראל בארצם. יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו, הן לא עשו כן. אלא כשנכנסו לארצם, כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר: 'שלום עליך נפשי', כדי שלא להרבות את הטורח. ושנו חכמים במשנה: "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל ארח בפני כל אדם; ואם בטלת מן התורה, יש לך הרבה בטלים כנגדך" (אבות ב"י). וכשעשו בגבעת בני בנימין דברים מכוערים ודברים שאינן ראויין, באותה שעה ביקש הקב"ה להחריב את כל העולם כולו, אמר: לא נתתי תורתי אלא מדרך ארץ "ורדפו מכם חמישה מאה" (ויקרא כה,ח); אבל אם תעשו את התורה ותעדיפו עליה, "אחד מכם ירדף אלף ושנים יניסו רבבה" (דברים לב,ל). לפיכך נתקבצו ויצאו למלחמה, ונהרג מהן שבעים אלף. ומי הרג את כל אלו? אמרו: לא הרג אותן אלא סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר הכהן.
|
|
אנו רואים, א"כ, שמנהיגותו הרוחנית של העם אחראית על יחסיו עם ה' ועל תוצאותיהם. המנהיגות הנכונה והאידיאלית יוצאת אל העם, ומשמשת מורה ומדריכה לעם. בו בזמן, מקבלת מושג מדויק על צרכי העם. אולם אז, המנהיגים התרכזו בעצמם. שמואל כתב ספרו הוריו של שמואל |
ויהי איש אחד מן הרמתיים צופים ושמו אלקנה... אפרתי. ולו שתי נשים, שם אחת חנה ושם השנית פנינה, ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים. ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה... (שמו"א א, א-ב).
|
|
התייחסות להורים ולמנהיגים בעתיד אינו דבר שבשגרה בתנ"ך. במקרה של הוריו של שמואל, נכנס הכתוב לתיאור מפורט למדי. אין דבר שכזה בא במקרא, אלא להעביר מסר מסוים. התעסקות הפסוקים בבית הורי שמואל קוראת אלינו לתת לב ולעיין בפרטים המובאים ובמה שאנו יכולים לשאוב מהם. אצל שמשון (שופטים יג, ב-טו), למשל, אנו מוצאים התייחסות להורים רק בקשר להולדת שמשון, אך לא לגבי אישיותם שלהם ומעשיהם. במגילת רות, כאשר הפסוק מתאר באריכות את אשר עבר על משפחת אלימלך (א, א-ז) הרי זה לצורך בירור הקשר לגאולת בועז את רות ושדה אלימלך. חשיבות האישים הממלאים תפקיד בשושלת חשובה זו משמשת גם כרקע ראוי למעשיה של רות. גיורת צדקת זו, עושה הכל כדי להקים שם המת על נחלתו (רות ד,י), ואכן היא זוכה ומצאצאיה נולד דוד המלך! בעניינו של שמואל, האם היא המבקשת ילד, והיא זו המקדישה את בנה לעבודת ה': "ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו" (שמו"א א,יא). חלקה של חנה, מסתבר, משמעותי מאוד במקומו ובתפקידיו של שמואל (בנושא זה עסק בהרחבה הרב יהושע בכרך, בספרו "מה בין שאול לדוד"). חנה |
"וחנה היא מדברת על ליבה" - אמר רבי אלעזר משום יוסי בן זמרא: על עסקי ליבה. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת אחד לבטלה - עיניים לראות, ואזניים לשמוע, חוטם להריח, פה, לדבר, ידיים לעשות בהם מלאכה, רגליים להלך בהן, דדים להניק בהן. דדים הללו שנתת על לבי למה? לא להניק להן?! תן לי בן ואניק בהן.
|
|
אם נעקוב אחר אישיותה, כפי שמתבטאת בתיאורי הכתוב, נראה שזוהי אישיות חזקה מאד. אהבת בעלה אליה אינה מהווה פיצוי מספיק לשאיפתה לאמהות. מתוך תפילתה אפשר ללמוד על אמונתה החזקה ועל תעצומות נפשה. חנה מגלמת דמות מיוסרת ונחושה. יודעת את אשר רוצה ופועלת להשגתו, ויחד עם זאת מפנימה כאב עצור וכאב רב. שלא כנעמי, במגילת רות, החושפת כאבה בפני אנשים, שיחתה של חנה בפני המקום היא אישית ופרטית - "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (שמו"א א,יג). בימינו היינו אולי אומרים: אישה גדולה ומכונסת ומרוחקת קמעה. אלקנה אלקנה מוצג בכתוב כאיש משפחה, ירא-שמים, הרואה בעליה לרגל מצוה חשובה, ומתמיד בה - "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בשילה" (שמו"א א,ג). הדגשת עלייתו של אלקנה וביתו מדי שנה בשנה מעידה כי הדבר ראוי לתשומת-לב, ואולי לא היה כל-כך נפוץ, בחינת "ובמקום שאין איש השתדל להיות איש" (אבות ב,ו). פעילותו של אלקנה מקבלת משמעות מיוחדת, כאשר מבינים את הרקע. נראה, שהבנה זו של אלקנה בהפצת תורה ובחינוך למצוות בולטת עוד יותר על רקע המתואר במדרש הנ"ל. יחסו המבין והאוהב למשפחתו מתבטא ביחסו לחנה העקרה - |
ויהי איש אחד... ולחנה יתן מנה אחת אפיים, כי את חנה אהב. ויאמר לה אלקנה אישה: חנה למה תבכי, ולמה לא תאכלי, ולמה ירע לבבך, הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים (א,ח).
|
|
במקום שנתן אלקנה לפנינה ולילדיה מנות - שזו היא חובתו, נתן לחנה מנה אחת אפיים ע"מ לאזן, "כי את חנה אהב". בעיני אלקנה - "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים" לא בא לבטא את אשר מרגישה חנה, כי ברור מהמשך הכתובים, שחנה לא הסתפקה באהבת אלקנה. אבל דבריו מבטאים בהחלט את אשר הרגיש הוא עצמו. ראיית צורך הזולת לא נסתיימה אצל אלקנה בין כותלי ביתו (אם כי ברור, שהתנהגותו בביתו משקפת את אופיו). אלקנה ראה את הדוגמא האישית ככלי הבדוק והטוב ביותר לעורר אצל העם את המוטיבציה לעליה רוחנית. לא עמד ונאם לאחרים את שהם צריכים לעשות, אלא הדגים. כתיאור המדרש (ילקוט שמעוני, שמואל, עז): |
אלקנה ואשתו בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל, ובאים ולנין ברחובה של עיר. והייתה המדינה מרגשת, והיו שואלין אותן: "להיכן תלכו?" ואומרין: "לבית ה' שבשילה, שמשם תצא תורה ומצוות. ואתם, למה לא תבואו עמנו ונלך יחדו" מיד עיניהם משגרות דמעות, אומרים להם: "נלך עמכם." ואומרים להם: "הן." עד לשנה הבאה חמישה בתין, ולשנה אחרת עשרה בתין, עד שהיו כולם עולין. ובדרך שהיה עולה שנה זו, לא היה עולה שנה אחרת, עד שהיו כולם עולים. אמר לו הקב"ה: "אלקנה, אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחינכתם במצוות וזכו רבים על ידך, אני אוציא בן ממך יכריע את ישראל לכף זכות, ויחנך אותם במצוות". הא למדת שבשכר אלקנה, שמואל.
|
|
ראינו את התכונות המייחדות את אלקנה ואת חנה, ראינו גם את הנסיבות אליהן נולד שמואל. שמואל שמואל הנביא, איש שכל חייו הוקדשו לה', היה לוי, ואכן שרת את העם ושרת את ה'. איש, שזקנתו לא התבטאה בשנים, השכיל לשפוט את העם, וללמדו במקום מגוריו. לא חיכה, שהעם יגיע אליו, אלא הלך הוא אל העם. הבין אותו במקום בו היה, ושם נתן לו את ברכתו. שמואל נתייחד בזאת שכונה "הרואה" (שמו"א ט,ט), כמי שמראה לאנשים את דרכם המיוחדת להם בעבודת ה'. שמואל הצעיר עלייתו של שמואל כלל ישראל זוכה להשראת השכינה בזכותו כהמשך הפסוק: "ויוסף ה' להראה בשילה כי נגלה ה' אל שמואל בשלו בדבר ה'." שמואל, משה ואהרן |
רבי יוחנן אמר: זרע ששקול כשני אנשים, ומאן אינון? - משה ואהרן, שנאמר: "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו".
|
|
וממשיכה הגמרא לדבר על מידותיו המיוחדות של שמואל באותו קטע: |
כי אתא רב דימי, אמר: זרע שמובלע בין אנשים - לא ארוך ולא גוץ, ולא קטן ולא אלם, ולא צחור ולא גיחור, ולא חכם ולא טיפש.
|
|
המדרש בשמות רבה (פרש' טז) מפרט ממידותיו של שמואל: |
בא וראה מה בין משה לשמואל. משה היה נכנס ובא אצל הקב"ה לשמוע הדיבור, ואצל שמואל היה הקב"ה בא, שנאמר (שמו"א ג,י): "ויבא ה' ויתיצב". למה? - אמר הקב"ה: בדין ובצדקה אני בא עם האדם - משה היה יושב, ומי שהיה לו דין בא אצלו ונידון, שנאמר "וישב משה לשפוט את העם", אבל שמואל היה טורח בכל מדינה ומדינה ושופט, כדי שלא יצטערו לבוא אצלו, שנאמר (שם ז,טז) "והלך מדי שנה בשנה". אמר הקב"ה: משה, שהיה יושב במקום אחד לדון את העם, יבא אצלי לאהל מועד לשמוע הדיבור; אבל שמואל, שהלך אצל ישראל בעיירות ודן אותם, אני הולך ומדבר עימו, לקיים מה שנאמר (משלי ט,ז יא) "פלס ומאזני משפט".
|
|
חשוב לשים-לב, כי תכונות אלו מתארות את חנה ואלקנה מצויות להפליא בתכונותיהם של משה ואהרן. משה רבינו, שאף אדם לא השיג רמה רוחנית גבוהה כמוהו (ראה בס' הכוזרי א,רלא), יש בו איזה ריחוק מן העם. * משה מיועד להנהגה וגדל בין מנהיגים מגיל רך - "ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן" (שמות ב,י). הוא מובא מיד לאחר שנגמל לבית פרעה, ושם הוא גדל. ושמואל - "עד יגמל הנער והבאתיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם" (שמו"א א,כב). * ה' קורא ומתגלה אל משה בסנה - "ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה, ויאמר: משה משה, ויאמר הנני" (שמות ג,ד). אצל שמואל - ה' מתגלה לשמואל כאשר שוכב בהיכל ה' - "ויקרא ה' אל שמואל ויאמר הנני, וירץ אל עלי ויאמר הנני" (שמו"א ג,ד). * המצרים מציקים לישראל, ומשה מביא להם מסר המקרב אותם אל ה', וכתוצאה מכך: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את עניים ויקדו וישתחוו" (שמות ד,לא). אצל שמואל - כאשר סובלים את מצוקות פלישתים ומפלתם: "ויאמר שמואל אל כל בית ישראל: אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה' הסירו את אלהי הנכר מתוככם והעשתרות, והכינו לבבכם אל ה' ועבדוהו, ויצל אתכם מיד פלישתים" (שמו"א ז,ג). * ישראל זועקים מפני מצרים הסוגרים עליהם על הים, ומשה צועק - "ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יא,א). אצל שמואל - "ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל, ויענהו ה'" (שמו"א ז,ט). במדרש המדרש בתנחומא (הוספה לפר' חוקת סי' ד): |
והיו ישראל אוהבין יותר אהרן ממשה, לפי שהיה משה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרון היה משים שלום בין אדם לחברו ובין איש לאישתו. ואם היה שומע על אדם בעולם שרוצה לילך לדבר עבירה בלילה, היה יוצא בדרך, וכשהיה מוצאו אומר לו: בני, מפני מה אתה מהלך בדרך, שמא יחשדוך בני אדם בדברים רעים, ואתה, בני, איש טוב וממשפחה מיוחסת וטובה אתה. ומזהירו ומשיבו מדרך רעה. והיו כל ישראל אוהבים את אהרן, אנשים ונשים.
|
|
המדרש המופיע בפסיקתא רבתי (פיס' יד): |
"קוראים אל ה' והוא יענם" - זה קורא ונענה, וזה קורא ונענה. "בעמוד ענן ידבר אליהם" - שמענו במשה שנדבר עימו בעמוד ענן, דכתיב "וירד ה' בענן" (שמות לד, ה), ובאהרון שנדבר עימו בעמוד הענן, דכתיב "וירד בעמוד ענן" (במדבר יב,ה). אבל בשמואל לא שמענו. והיכן שמענו? מן הדין קרא, "ותענינה אותם ותאמרנה יש הנה לפניך" (שמו"א ט,יב). רבי יודן בשם מארי יעקב: אמרו להם הנשים: אין אתם רואין ענן שהוא קשור למעלה? ואין יש אלא ענן, דכתיב: "ויש אשר יהיה הענן וגו'."
|
|
וכן בהמשך אותו מדרש: |
שמענו במשה, שנכתבה תורה לשמו - "זכרו תורת משה עבדי" ( (מלאכי ג,כב); ובשמואל נכתב לו ספר - "ויכתב בספר וינח לפני ה'" (שמו"א י,כה). אבל באהרן לא שמענו. אלא מלמד שנתנה לו פרשה זו ("שמרו עדותיו וחוק נתן למו" - תהילים צט,ז) שלא תזוז ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות.
|
|
במדרש תנחומא (צו,יג) עה"פ "קח את אהרן ואת בניו" (ויקרא ח,ב): |
זה שאומר הכתוב "מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו" (משלי כ, ז) - זה אהרן ובניו. אם מן הדבר הזה, אף משה היה צדיק, ולא היו בניו כמותו. ואף עלי היה צדיק ולא היו בניו כמותו, ושמואל צדיק [היה] ולא היו בניו כמותו - "ולא הלכו בניו בדרכיו" (שמו"א ח,ג), למה אתה אומר "מתהלך בתומו צדיק"? שראה בניו אחריו בחייו משמשים בכהונה גדולה, לפיכך: "קח את אהרון ואת בניו אתו".
|
|
שמואל והעם בפרשת בהעלותך מתארת התורה, איך הונהג העם במדבר, וכיצד התקבלו החלטות: |
"ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי-כן יסעו בני-ישראל. ובמקום אשר ישכן שם הענן על המשכן יחנו" (במדבר ט,יז).
|
|
התורה מפליגה בתיאור תלות העם בהתנהגות הענן בקביעת חנייתם ומסעם. אם נמשיך, הרי גם המזון שקיבלו היה מן שמים - לא ניתן לבני-ישראל את ה"זכות" לדאוג למחר, הכל נקבע בידי שמים, גם בגלוי. בדורו של יהושע, אף במלחמות שבני-ישראל ניהלו, כביכול, בעצמם, היה קשר ברור והנהגה משמים. בתקופת השופטים אין אנו שומעים על הנחייה ברורה מה' דרך אמירה נבואית, רק איש מורם מעם נהיה שופט והוא, בסייעתא דשמיא, גואל את העם מצרותיו ושופט אותו. הפסוק עצמו מעיד: שאין חזון נפרץ". מבט העם הוא אל מנהיגו. עבודת האלקים היא דבר אישי ופרטי, גם אם יש משכן. שמואל ניצב מול עם, אשר הורגל בהדרכה רוחנית ב"שלט רחוק" (ראה המדרש לעיל). אירועים מסוימים גרמו לו לעלות ולרדת מבחינה רוחנית. נראה, ששמואל עובר עם העם תהליכים, שדורשים הבשלה ומוכנות. שמואל, בא מבית-מדרשו של אביו, אלקנה, אשר ידע לעורר את ליבות ישראל לעלות לבית ה', ישן ברחובה של עיר; ושל אמו, חנה, הדומה לצוק קשה ואיתן, המנהלת דין-ודברים עם ה' צבאות. בתחושות של מה רצוי להיעשות עם העם הזה, פונה שמואל אל העם ואומר: |
אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה', הסירו את אלהי הנכר מתוככם והעשתרות, והכינו לבבכם אל ה' ועבדוהו לבדו, ויצל אתכם מיד פלישתים.
|
|
בשלב זה, בני-ישראל מודרכים ומושפעים ממצוקותיהם, הבאים עליהם מן האויב, פלישתים. זו המוטיבציה שמשתמש בה שמואל, ועדיין מזכירה את ימי השופטים (שופטים ב,יח): |
וכי הקים להם ה' שופטים, והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט, כי ינחם ה' מנאקתם מפני לוחציהם ודוחקיהם. והיה במות השופט, ישובו והשחיתו מאבותם.
|
|
סגנון זה של מצוקה (הבאה מחטא), צעקה וישועה, היה בשלבי ההתפתחות והגדילה של העם מבחינה רוחנית ולאומית של המיועדים להנהגת מלכות. באמת, בסוף אותו קטע הפסוק: "וישפוט שמואל את בני ישראל במצפה" - עדיין במסגרת השופט. שמואל איננו עוד לוחם גיבור, שהאויבים שמעו את שמעו, וע"כ לא יטרידו את ישראל. הראיה לכך, שמיד ששמעו פלישתים כי נתקבצו ישראל במצפה - יצאו למלחמה. עם-ישראל האמין בשמואל כנביא, ומקרבתו לה' שאב העם את בטחונו. גם שמואל הוא אמנם שופט, אך שואב הוא כוחו מהיותו נביא לה'. העם מחזיר לעצמו את בטחונו בה' כמי שמושיעו, וכזה פונה אל שמואל ומבקש מלך. בקשתו של העם למלך מציינת פרשת-דרכים במערכת היחסים בין העם לה', ולאו-דווקא בין ישראל לשמואל. פרשת המלך |
כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך, וירשתה וישבת בה, ואמרת: אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו, מקרב אחיך תשים עליך מלך (דברים יז,יד-טו).
|
|
פרשת המלך, כפי המוזכר בדברים, מציינת את אחת התחנות החשובות בהשלמת יישוב העם על אדמתו. הגמרא, במסכת סנהדרין כ,ב: |
בשלושה דברים נצטוו ישראל בכניסתן לארץ - להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה.
|
|
כבר נתחבטו הראשונים מדוע "וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו" (שמו"א ח,י). בגמרא מובאת דעה, שהיה הבדל בין שאלת הזקנים לבין שאלת עמי-הארץ - |
ומהם אמרו - זקנים שבהם כהוגן שאלו, שנאמר "שימה עלינו מלך לשפטנו"; ועמי הארץ שבהם קלקלו, שנאמר "והיינו גם אנחנו ככל הגויים".
|
|
נראה, שנקודת השקפת העם על חלוקת הייצוג והסמכות, היא העושה את הבקשה למצוה (כלשון הרמב"ן על הפסוק בדברים), או חלילה לחטא. "ואמרת אשימה עלי מלך" - יש בו דגש על "עלי", והם אמרו "תנה לנו". הזקנים חיפשו שופט, מנהיג רוחני; עמי-הארץ ביקשו כוח של שליט, ככל הגויים, וכתיאורי המפרשים (ראה רלב"ג ורד"ק). הרמב"ן, בפירושו לתורה מציין, שכבר בציווי הראשוני הייתה הכנה לאותו פרק זמן היסטורי של ימי שמואל - |
ולפי דעתי עוד, שגם זה מרמיזותיו על העתידות. שכן היה כששאלו להם את שאול, אמרו לשמואל: "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים." וכן כתוב שם: "והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו וגו'." כי מה טעם שתאמר התורה במצוה "ככל הגויים אשר סביבותינו", ואין ישראל ראויים ללמוד מהם, ולא לקנא בעושי עולה? אבל זה רמז לעניין שיהיה. ולכך באה הפרשה בלשון הבינוני, כאשר פירשתי כבר.
|
|
הרמב"ן מעלה נושא חשוב והוא, שמצות המלך מתאימה מלכתחילה לאותו זמן בו בני-ישראל יעלו בדעתם לבקש את המלך. אבל מהגמרא בסנהדרין אנו למדים, שיש בקשה שנחשבת "כהוגן", ויש בקשה שנחשבת "שלא כהוגן". מאחורי הגינות הבקשה עומדת התפיסה וההבנה של מהות המלכות בישראל. אצל גדעון (שופטים ה, כב-כג) בקשת איש ישראל "משול בנו גם אתה, גם בנך גם בן בנך" מעידה, כי ביקשו עבורו את שושלת המלכות. ותשובתו של גדעון "ה' ימשול בכם" מלמדת, שלא חל שינוי רב מתקופתו לזו של שמואל. מהות המלכות בישראל * האם המלך הוא המנהיג את עמו? * האם המלך הוא מייצג את הקב"ה בפני העם? * האם המלך מייצג את העם בפני הקב"ה? נראה, כי התשובה היא יותר כוללת: המלך חייב להיות מרגיש את העם שנאמר, "ולא ירום לבבו מאחיו", כלומר: כיהודי, אתה אחינו! אבל ה' הוא המנהיג האמיתי של עם-ישראל, וגם כאשר יש מלך. בכל אופן אין סתירה, כי הרי התורה מצווה "שום תשים עליך מלך" - "שתהא אימתו עליך". כאשר ה' אומר לשמואל "לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם" אנו מבינים, שעד עתה ה' שימש בתפקיד המלך, ואותו מעבירים, כשהשעה ראויה, למי שנבחר לשאת בתפקיד. המעבר מעם המונהג ע"י שופטים, הפוטרים בעיות מזדמנות ולא מתחילים את המהלך ההיסטורי של עם היושב על אדמתו, לעם המונהג ע"י מלך, בדרך להקמת המקדש. הרב קוק בספרו אורות-הקדש (ח"ג, מוסר הקדש, סעיף עט) מביא את דברי הזוהר על ספירת המלכות: |
"מלכותא דלית לה מגרמא כלום" - מלך בישראל אינו מייצג בתפקידו את עצמיותו, אלא את התפקיד שהוא ממלא. הוא מייצג את השכינה כלפי העם, ואת העם כלפי שמיא. כאשר שמואל שומע את העם המבקש לעצמו מלך, הוא שואל את עצמו איזה סוג מלך העם מבקש? האם זה "תנה לנו מלך", או האם זה "שימה עלינו מלך"?
|
|
מלכות שאול - מלכות שעה א. ההיסטוריה מראה, שדוד הועדף על פניו, שנאמר "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך" (שמו"א טו,כח). ב. כבר בברכת יעקב לבניו נאמר: "לא יסור שבט יהודה ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים" (בראשית מט,יא). ג. בהמלכתו של שאול, אומר שמואל לעם: |
"ועתה הנה המלך אשר בחרתם אשר שאלתם והנה נתן ה' עליכם מלך. אם תראו את ה' ועבדתם אתו ושמעתם בקולו ולא תמרו את פי ה' והייתם גם אתם וגם המלך אשר מלך אחר ה' אלקיכם" (שם יב,י-יד) -
|
|
אין כל זיכרון לאורך ימי המלכות, ואילו לדוד נאמר ע"י ה': "ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך, כסאך יהיה נכון עד עולם" (שמו"ב ז,טז). לא זה המקום לשקול ולהשוות את מעשי האישים השונים (בזאת עסק רבות הרב בכרך, בספרו "מה בין שאול לדוד"). כאן ננסה להציג את הנהגת העם ע"י אדם כשאול, שמלכותו, היא זו של בוסר, אל מול מלכות דוד, המיועדת מראש ל"עד עולם". העם ננזף על בקשתו את המלך, אשר מלכותו עומדת ותלויה. מצב רוחו של שאול הוא דוגמה לחוסר היציבות המאפיינת את מלכותו. במלכות דוד, העם מתאר את המלך, כמי שהיה כבר, המוציא ומביא בימיו של שאול. דוד סימל עבור העם יציבות. כל צעד בתחילת פעולתו של דוד מתואר בכתוב שבא לאחר "וישאל דוד בה' וכו"'. בגרות העם למלוכה מלכות דוד בימים בהם היה שאול לה', העביר שמואל את שלטון השחיתות של משפחת עלי, וקבע סטנדרטים מוסריים בהנהגת מלך ועם. הוא העמיד את שאול (בעל החמלה) על הנחישות בה יש להשמיד את העמלקים, ועל הישרות שיש ללכת בה עם בני-האדם. בכך המליך שמואל שני מלכים - אחד שמלכותו היא הפרוזדור, והשני שהוא הטרקלין. עצמאותו של דוד משמואל, לעומת תלותו של שאול באחרון, מדגישה יותר את המוכנות והטבעיות שבמלכות דוד. שאול, שימש בתפקיד חשוב ביותר בתכנית האלוקית, הוא סלל את דרך העם למלכות האידיאלית: "מלכותא דלית לה מגרמא כלום". כל זה נעשה ע"י אדם כשמואל, הנחוש ומורם מעם, כמשה וכחנה ופתוח לעם ולהגיגיו כאהרן וכאביו אלקנה. רק אדם עם תכונות כאלו יכול להכשיר מלך, אשר יהיה מורם מעם וגם מרגיש אותו. |
