א. הצגת הסוגיה
המשנה אומרת (כתובות א, ד) שמי שנושא בתולה, אלמנה, גרושה וחלוצה מן הנישואין כתובתן מנה, "ואין להן טענת בתולים", כלומר, הוא אינו יכול לטעון שמקחו היה מקח טעות כיוון שנשאה על דעת שהיא בתולה ונמצאת בעולה, ולכן יכול לגרשה ללא כתובה כלל. הגמרא (כתובות יא, ב) מביאה ברייתא שאומרת, שאפילו במקרה שיש עדים שהאישה לא נבעלה לראשון, יש לה כתובה מנה, ולא ניתן לטעון שזה מקח טעות. הגמרא (שם יב, א) מביאה מחלוקת רבה ורב אשי, באשר לכל מקרה שבו מישהו נושא אישה על דעת שהיא בתולה ונמצאת בעולה. רבה סובר שכל מי שנושא אישה על דעת שהיא בתולה ונמצאת בעולה, אינו יכול לטעון שמקחו היה מקח טעות, ואפילו במקרה שזוהי בתולה שמעולם לא נִשאה שכתובתה מאתיים, ואילו רב אשי סובר שרק במקרה שהיתה נשואה אינו יכול לטעון טענת בתולים, משום ש"שאני הכא שהרי כנסה ראשון" או "נכנסה לחופה", אולם בכל מקרה אחר הוא יכול לטעון שמקחו היה מקח טעות, ולגרשה ללא כתובה. לפי לישנא אחת בגמרא מחלוקת רבה ורב אשי מוסבת על הברייתא, ולפי לישנא אחרת מחלוקתם מוסבת על המשנה. הגמרא מסיקה כי "מאן דמתני לה אברייתא כל שכן אמתניתין, ומאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא לא, משום דמצי אמר לה אנא אעדים סמכי".

את דברי רב אשי "ושאני הכא שהרי כנסה ראשון" או "נכנסה לחופה", ניתן להבין באחת משתי דרכים:
1. מכיוון שכנסה ראשון היא בחזקת בעולה! נמצא שנושא אותה על דעת שהיא בעולה, ולכן כתובתה מנה ואין כאן מקח טעות.
2. בכך שכבר כנסה הראשון לשם נישואין בטל חינה, כבעולה, ולכן כתובתה מנה, למרות שהיא בחזקת בתולה. העובדה שהבעל הסכים בכל זאת לשאת אותה, למרות שבטל חינה, מוכיחה שאין כאן מקח טעות, שהרי אין היא שונה מבעולה שבטל חינה וכתובתה מנה, ואם כן מסתבר שגם אם היה יודע שהיא בעולה היה נושא אותה.

שיטת רש"י, תוספות והרא"ש
רש"י, תוספות והרא"ש פירשו כדרך הראשונה. אשר לברייתא, תוספות והרא"ש (בתוספותיו) פירשו שמניחים שהבעל, מבחינה סובייקטיבית, אינו סומך על העדים, משום שאומר לעצמו שהם רוצים לשבח בפניו את האישה, ונמצא שהוא נושא אותה על דעת שהיא בעולה.

רש"י בפירושו על המשנה (ד"ה כתובתה מנה) כותב: "דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה", ובגמרא על דברי הברייתא, הוא אומר (ד"ה שהרי כנסה ראשון) ש"עליו לדעת שנבעלה". נראה שמתכוון לומר, שאובייקטיבית כלל לא ניתן לסמוך על העדים, ולכן צריך
הבעל לקחת בחשבון כשנושא אותה שיש סיכוי שהיא כן בעולה¹. בקצרה, הברייתא לפי רש"י סוברת, שכל אישה שנכנסה לחופה הרי היא בחזקת בעולה, ויש לקחת זאת בחשבון!

לפי הסבר זה מפרש רש"י, שדברי הגמרא "מאן דמתני לה אברייתא כל שכן אמתניתין, ומאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא לא, משום דמצי אמר לה אנא אעדים סמכי", מוסבים על מחלוקת רב אשי ורבה. דהיינו, מי ששונה שרב אשי חולק על רבה בברייתא שבה נאמר שיש עדים שלא נבעלה, כל שכן שיסבור שהוא חולק עליו גם במשנה שבה נאמר שאין עדים. אולם מי ששונה שרב אשי חולק על רבה במשנה, אולי יסבור שאליבא דהברייתא הוא יודה לרבה שלעולם אדם לא יוכל לטעון מקח טעות בכל מקום שנשא אישה על דעת שהיא בתולה ונמצאת בעולה. זאת משום שבברייתא מדובר שיש עדים שלא נבעלה, ואם כן מבחינת הבעל אין משמעות לכך שנִשאה בעבר לאחר, ובכל זאת אינו יכול לטעון מקח טעות.

שיטת הרמב"ן²
הרמב"ן פירש כדרך השנייה:

משמע לי דהכי קאמר: בודאי שבחזקת בתולה נשאה כמו שאמרו העדים, אבל אין זה מקח טעות שהרי ידע שכנסה הראשון לשם נשואין, ושוב אין לה חן כבתולה, אלא הרי היא בעיני כל אדם כבעולה אף על פי שאינה בעולה. לפיכך, אין זה מקח טעות... שאילו היה יודע גם כן שהיא בעולה, היה נושאה וכותב לה דמים הללו.

לפי הסבר זה, מפרש הרמב"ן שדברי הגמרא "מאן דמתני לה אברייתא כל שכן אמתניתין, ומאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא לא, משום דמצי אמר לה אנא אעדים סמכי", מוסבים על דין המשנה ודין הברייתא, ולא על מחלוקת רבה ורב אשי³. דהיינו, התנא של הברייתא ודאי סובר כתנא של המשנה, שהרי אם במקרה שיש עדים שלא נבעלה עדיין אין הבעל יכול לטעון מקח טעות – משום שבטל חינה – כל שכן שאינו יכול לטעון מקח טעות כאשר אין לה עדים שלא נבעלה. לעומת זאת, התנא של המשנה לא בהכרח סובר כתנא של הברייתא. זאת משום שניתן לומר, כי במקרה שיש עדים שלא נבעלה, על אף שבטל חינה בעיני כל אדם מעצם העובדה שנישאה לאחר, הבעל סומך על העדים שהיא בתולה ונושא אותה בשביל חיבת לילה ראשון, ועתה שגילה שהיא בעולה הוא טוען שנמצא מקחו מקח טעות לעניין זה, ונמצא שדין הברייתא אינו נכון. ברם, במקרה שאין עדים שלא נבעלה, אין שום צד לטעון טענת בתולים, שהרי כבר בטל חינה, ומכך שאינו מחכה שיעידו לו עדים אם היא בתולה או בעולה, ומוכן לכנסה על הספק, הוא מראה שאינו מקפיד אפילו על חיבת לילה ראשון.

שיטת הרמב"ם
בפרק י מהלכות אישות, פוסק הרמב"ם (הלכה ב):

כיון שנכנסה הארוסה לחופה הרי זו מותרת לו לבא עליה בכל עת שירצה והרי היא אשתו גמורה לכל דבר, ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אף על פי שלא נבעלה, והוא שתהיה ראויה לבעילה...

מפורש אפוא, כי כבר מעת כניסה לחופה, אם האישה ראויה לבעילה, אפילו אם לא בא עליה, הרי היא כבר כאשתו גמורה לכל דבר.

את משנתנו פוסק הרמב"ם בפרק יא מהלכות אישות. כבר בהלכה א כותב הרמב"ם:
"... כתובתה מאה, שמשנשאת הרי היא כבעולה" – הרמב"ם אינו כותב שהיא בחזקת בעולה, אלא שהיא כמו בעולה, כלומר, למרות שבאמת אינה כן. בהלכה ב מפרט הרמב"ם את הדברים: "... ואף על פי שהן בתולות, הואיל וחזקת הנשואה שתבעל... תקנו להן מאה... בין נבעלו בין לא נבעלו. והרי הן כבעולות לכל דבר". אם כן, הרמב"ם כותב בפירוש, שגם אם ידוע שהגרושה או האלמנה מן הנישואין בתולה, ולא נבעלה, מכיוון שחזקתה שתבעל בעתיד לאיש לו נשאת, היחס אליה הוא כאל בעולה, וכתובתה מאה.

בהלכות איסורי ביאה (יט, א; ג) הרמב"ם פוסק:

אי זו היא חללה?... אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכהן, נתחללה... ואם נשאת, אף על פי שלא נבעלה נתחללה, שכל נשואה בחזקת בעולה אף על פי שנמצאת בתולה.

לכאורה, הרמב"ם סותר את עצמו מיניה וביה. אם האישה נמצאת בתולה, כיצד ייתכן שהיא בחזקת בעולה?!

נראה להשיב, כי המילה "חזקת" ברמב"ם, משמשת בשתי משמעויות שונות:
1. מעמד מציאותי – "נקודת ההנחה היא ש...".
2. מעמד הלכתי – "המעמד ההלכתי של... הוא...".
במשמעות הראשונה, נקודת ההנחה מביאה לידי קביעת מעמד הלכתי. כאשר הרמב"ם רוצה להשתמש במשמעות זו, הוא משתמש בביטוי "חזקת Y ש- X". דוגמא לכך ניתן למצוא בהלכות שחיטה ז, טו⁴:

תולעת שהיתה בָּרֵיאָה וניקבה ויצאה, והרי הריאה נקובה בתולעת, הרי זו מותרת. חזקתה שאחר שחיטה תיקוב ותצא.

לעומת זאת, משמעות הביטוי "Y בחזקת X" הוא, שמעמדו ההלכתי של Y נקבע על פי היחס ההלכתי ל-X. לדוגמא (חמץ ומצה ב, יז):

המשכיר בית סתם בארבעה עשר הרי זה בחזקת בדוק ואינו צריך לבדוק.

מעתה נוכל להבין את פסקי הרמב"ם. בפרק יא מהלכות אישות (הלכות א-ג) הרמב"ם מלמדנו, שמכיוון שנקודת ההנחה המציאותית היא שאישה נשואה תבעל לבעלה – שכן למדנו בפרק י שאשתו "מותרת לו לבא עליה בכל עת שירצה⁵" – הרי שהמעמד ההלכתי שנקבע לה, הוא כשל מי שכבר נבעלה, ולכן תקנו לה כתובה מנה גרידא.

בהלכות איסורי ביאה (יט, א; ג) פוסק הרמב"ם: "שכל נשואה בחזקת בעולה אף על פי שנמצאת בתולה". דהיינו, היחס ההלכתי למי שנשאת הוא כמו זה של בעולה, כפי שכתב הרמב"ם בפרק יא מהלכות אישות (הלכה ב): "והרי הן כבעולות לכל דבר". אם כן, כמו שמי שנבעלה לכהן נתחללה, כך מי שנישאת לכהן נתחללה, אף על פי שהיא בתולה⁶.
אלא שעדיין יש להבין, מה הסברה לקבוע לאישה מעמד הלכתי של בעולה כבר מרגע הנישואין רק משום שחזקתה שתבעל, והרי סוף סוף היא בתולה⁷?!

נראה שהרמב"ם מסתמך בפסקיו אלה, על עקרון המובא בכמה מקומות בש"ס⁸:

כל מדת חכמים כן היא, בארבעים סאה טובל בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן.

מכיוון שלא ניתן לבחון כל מקרה לגופו, ולברר האם האישה נבעלה או לא, שהרי זוהי פריצות לבעול בפני עדים, חכמים קבעו 'מידה' גם בענייננו: כל אישה הנכנסת לחופה מוגדרת, הלכתית, כבעולה⁹. חכמים בחרו במידה זו, מכיוון שמשעה שנכנסה לחופה "הרי זו מותרת לו לבא עליה בכל עת שירצה... וחזקת הנשואה שתבעל".

מדברי הר"ן עולה שהבין כשיטת הרמב"ם. זאת, לאור העובדה שהוא מעתיק את לשון רש"י בפירושו למשנה למעט הנימוק "דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה", ובמקום זאת מעתיק את לשון הרמב"ם "שמשנשאת הרי היא כבעולה". גם הרמב"ן השתמש בלשון זו, אלא שהוסיף את המילים "בעיני כל אדם". מכך שהר"ן שינה מלשון רש"י, ולא הוסיף מילים אלה, משמע שהבין כרמב"ם ולא כרש"י והרמב"ן.

פסק ההלכה
הרי"ף והרא"ש העתיקו את לשון המשנה, והשמיטו את הברייתא ואת מחלוקת רבה ורב אשי. משמע מכך, שהם סוברים שאם נשאת לראשון, אז רק כאשר אין עדים שלא נבעלה, לא ניתן לטעון טענת בתולים.

נראה שסברו כך משום שפסקו, כמקובל, הלכה כלישנא בתרא, לפיה "מאן דמתני לה אמתניתין, אבל אברייתא מצי אמר לה אנא אעדים סמכי". לפי הרא"ש, שסובר שאליבא דלישנא בתרא, אם הדין של הברייתא נכון רב אשי אינו חולק על רבה, מכיוון שהלכה כרב אשי, שבכל מקום שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה – למעט מקרה שכבר נישאה לאחר בעבר – יכול לטעון טענת מקח טעות¹⁰, ניתן לפסוק רק את דין המשנה לפיו רב אשי חולק על רבה וסובר כן.

אשר לרי"ף, ניתן גם לומר שהוא מפרש כרמב"ן, לפיו אליבא דלישנא בתרא דין הברייתא כלל אינו נכון.

לפי הסברנו לשיטת הרמב"ם לא משמע כך, אלא שאפילו יש עדים לכך שלא נבעלה, מכיוון שחכמים קבעו 'מידה', כתובתה של בתולה מן הנישואין מנה ואין לה טענת בתולים¹¹. מלבד זאת, בהלכה ח פוסק הרמב"ם במפורש, ש"כל שכתובתה מאה... אין לה טענת בתולים". משמע שבכל מקרה שכתובתה מאה, אפילו יש עדים, אין לה טענת בתולים.

לכאורה קשה, שהרי כלל נקוט בידינו, ובפרט אצל הרמב"ם, שהלכה כלישנא בתרא!

שמא סבר הרמב"ם כריטב"א שפוסק:

מאן דמתני לה אמתניתין, אבל אברייתא אפילו רב אשי מודה לרבא, דאמר אנא אעדים סמכי. ומיהו, כיון דקיימא לן דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל, אית לן למתנייה אפילו אברייתא כי היכי דתהוי ברייתא אליבא דהלכתא, ושאני הכא שהרי כנסה ראשון, וכן הלכה.

ניתן להוסיף, שבירושלמי מובא (פרק א הלכה ד), שדעת ר' יוחנן כשיטת הברייתא: "אי זו היא בתולה מן הנישואין? אמר ר' יוחנן כל שנכנסה לחופה ועידיה מעידין אותה שלא נבעלה". הרמב"ם פסק אפוא, כר' יוחנן. אמנם מיד לאחר מכן מובא שם ש"אמר רבי יוסי הדא אמרה, נשא אישה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, אין זה מקח טעות להפסידה מכתובת מנה", אולם בעניין זה, פסק הרמב"ם כרב אשי שהוא בתרא.

הטור והשו"ע (אבן העזר סז, ב) פסקו בפירוש את דין הברייתא, שאפילו אם יש עדים לכך שלא נבעלה, יש לה כתובה מנה.

סיכום
נחלקו הראשונים בהבנת דברי רב אשי:

רש"י, תוספות והרא"ש סוברים שמשעה שאישה נשאת, הרי היא בחזקת בעולה. לפי תוספות והרא"ש, הברייתא סוברת שאף אם יש עדים שלא נבעלה, מניחים שהבעל אינו סומך עליהם מבחינה סובייקטיבית, ולפי רש"י הבעל אינו יכול לסמוך על העדים מבחינה אובייקטיבית.

הרמב"ן סובר שמשעה שאישה נשאת בטל חינה בעיני כל אדם. לפי זה, גם אם יש עדים שלא נבעלה אין זה משנה כלל, משום שעצם העובדה שנשאת לאחר מבטל את חינה בעיני כל אדם, ולכן כתובתה מנה.

הרמב"ם סובר שמכיוון שאין דרך לברר אם אישה שנשאת נבעלה או לא, חכמים קבעו 'מידה' – כל אישה שנשאת, מכיוון שחזקתה שתבעל לבעלה, נכנסת תחת הקטגוריה ההלכתית של בעולה.
השו"ע פוסק את דין הברייתא, שמי שנשאת, אפילו יש עדים שלא נבעלה, כתובתה מנה.

הערות:

1 או בגלל החשש שאולי העדים רצו לשבחה בעיניו, או בגלל החשש שהעדים טעו, כדברי הריטב"א (ד"ה רב אשי אמר).
2 שיטה זו מוזכרת בירושלמי (פרק א הלכה ג). מובאת גם ברשב"א ובריטב"א על הסוגיה.
3 הניסוח "מתני לה" מסתדר יותר טוב לשיטת רש"י. שמא הרמב"ן גרס ככתב יד רומי (130) שאינו גורס את המלה "לה". מאידך, המשפט "דמצי אמר לה אנא אעדים סמכי" מסתדר יותר טוב לשיטת הרמב"ן.
4 וראה גם הלכות גירושין יא, ד; מעשר יג, ז; בכורות ד, יא; גזילה ואבידה יד, א.
5 וראה הלכות איסורי ביאה כא, ט.
6 הרמב"ם מציין שהטעם ש"אם נשאת אף על פי שלא נבעלה נתחללה", הוא "שכל נשואה בחזקת בעולה אף על פי שנמצאת בתולה". ברי כי הרמב"ם בא ללמדנו שהלכה זו מבוססת על הנאמר בפרק יא מהלכות אישות: "ואף על פי שהן בתולות, הואיל וחזקת הנשואה שתבעל...". הרמב"ם מציין אפוא, שלמדנו מהלכות אישות "שכל נשואה בחזקת בעולה אף על פי שנמצאת בתולה", "הואיל וחזקת הנשואה שתבעל".
7 בדוגמא שהובאה בגוף המאמר לביטוי "חזקת Y ש-X ", כמו בשאר הדוגמאות שהוזכרו בהערה הקודמת, המעמד ההלכתי נקבע לאור הנחה שמה שהוחזק שיקרה או שקרה, יקרה או כבר קרה, לפני שתהיה נפקותא לקביעת המעמד ההלכתי.
8 כתובות קד, א; ר"ה יג, א; מנחות קג, ב. ועיין גם מו"נ ג, לד.
9 אודה לראש הישיבה שהעירני אודות הסבר זה בדברי הרמב"ם. ועיין גם "יד פשוטה" על הלכות אישות יא, א; וכן "עיונים במשנתו של הרמב"ם", עמ' קסא, קסז ובעיקר קצט.
10 נראה שהרי"ף והרא"ש לא העתיקו את דברי רב אשי, משום שהפשט הוא כשיטתו, שדין המשנה שונה מדין אישה שנשאת לראשונה, "שהרי כנסה ראשון". אכן, לאור העובדה שטענת רב אשי מתבקשת מאליה, הראשונים התקשו בסברת רבה (ראה רשב"א וריטב"א יב, א – ד"ה רב אשי אמר).
11 כך גם הבין ה"חלקת מחוקק" (אבן העזר סז, ג) ברמב"ם. אמנם ה"בית שמואל" (שם, ס"ק ב) דייק הפוך, שמכיוון שהרמב"ם לא כתב בפירוש 'אפילו יש עדים', משמע שאם יש עדים הפסידה כתובתה.

---