תנו רבנן: שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה, הרי זו לא תנשא, ואם נשאת, לא תצא. רבי מנחם בר יוסי אומר, תצא. אמר רבי מנחם בר יוסי, אימתי אני אומר תצא? בזמן שבאו עדים ואחר כך נשאת, אבל נשאת ואחר כך באו עדים, לא תצא. מכדי תרי ותרי נינהו, הבא עליה באשם תלוי קאי! אמר רב ששת, כגון שנשאת לאחד מעדיה. היא גופה באשם תלוי קיימא! באומרת ברי לי.
(כתובות כב, ב)

הא איתמר עלה, רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו, הכא בשתי כיתי עדים עסקינן, אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו, דהוה ליה ספיקא דאורייתא, ומתניתין דהכא בכת אחת, דהוה ליה ספיקא דרבנן. וממאי דמתניתין דהכא, בכת אחת? דומיא דקדושין: מה קדושין בכת אחת, אף גרושין בכת אחת. וקדושין גופייהו ממאי דבכת אחת? דלמא בב' כיתי עדים! אי בב' כיתי עדים, תתייבם ואין בכך כלום. קיימי עדים וקאמרי קרוב לה, ואת אמרת תתייבם ואין בכך כלום?! ותו, בשתי כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן היא, דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואשה אוקמה אחזקה, מידי דהוה 'אנכסי דבר שטיא'! דבר שטיא זבין נכסי, אתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין, ואתו בי תרי ואמרו כשהוא שוטה זבין, ואמר רב אשי, אוקי תרי להדי תרי וארעא אוקמא בחזקת בר שטיא!

אמר להו רב ששת, תניתוה: 'אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך, ונתייבמה, ואחר כך אמרו לה חילוף הדברים, תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר'. היכי דמי? אילימא 'תרי ותרי', מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני! ועוד, ממזר?! ספק ממזר הוא!

והא דתניא "שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, הרי זו לא תנשא, ואם נשאת תצא", ואקשינן "מכדי תרי ותרי נינהו, הבא עליה באשם תלוי קאי", ולא פרכינן "הבא עליה בחטאת קאי", איכא למימר דל'רווחא דמילתא' קא פריך הכי, לומר דאפילו למאן דאית ליה בפרק ד אחין ד'תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא' ומפקינן לה מחזקתה, מכל מקום הבא עליה באשם תלוי. וכיון דאסיקנא "כגון שנשאת לאחד מעדיה" ובאומרת "ברי לי", אף על גב ד'תרי ותרי ספיקא דרבנן היא' לא מפקינן לה, דהא אינהו בדינא קא אמרי, ולגבי עצמן נאמנין הן בדיעבד.

... ונראה שהזקיקו לומר כן, דאילו באומרת "ברי לי שמת" תיפוק לי שהאשה שאמרה "מת בעלי" נאמנת, כדאיתא ביבמות קיד, ב. ואין פירושו מחוור, דודאי כיון שאינה יודעת הדבר בבירור, באשם תלוי קיימא. אלא וודאי הכי פירושו, באומרת "ברי לי שראיתיו שמת". וכי אמרינן שהאשה שאמרה "מת בעלי" נאמנת, היינו בדליכא עדים דמכחשי לה.

והקשו עליו, דנהי דליכא אשם תלוי למי שאין לבו נוקפו, מכל מקום איסורא דאורייתא או דרבנן איכא, וכל שכן אי קיימא בחזקת אשת איש דאיכא חיוב חטאת. לכך פירשו, שאומרת "ברי לי" ממש, וכדדייק לישנא. וכי אמרינן שהאומרת "מת בעלי" תנשא, הני מילי היכא דליכא עדים דסייעי לה כלל, אבל כי איכא עדים סמכה אעדים ולא דייקא ומינסבא.

1. כל המקורות שיוזכרו להלן בסתם, לקוחים מסוגיה זו.
2. בפרקים הבאים יבואר מדוע לא תינשא לכתחילה, אף על פי שבדיעבד נתיר אותה לבועל.
3. מושג זה לקוח ממקורו בעדות החודש (ראש השנה כה, ב). פירושו, לא ייתכן כי נאמין לשמיעתנו את עדות העדים יותר מראייתנו העצמית את המצב.
4. רש"י כב, ב – ד"ה לאחד מעדיה.
5. תוספות כב, ב – ד"ה הבא עליה.
6. מהרש"א כב, ב – ד"ה הבא עליה.
7. בסעיף הבא, אדון לפי דבריו, מדוע שלא תינשא לכתחילה.
8. משכנות הרועים כב, ב, אות תריג. לקמן בסעיף 7, יינתן הסבר אחר בשיטת התוספות למהלך הגמרא.
9. זהו הטעם לסוברים 'תרי ותרי ספיקא דאורייתא', שעל פיהם נשאיר את המצב בספק.
10. יבמות קיד, ב, "ואמרה מת בעלי, תנשא".
11. תולה את נימוקו בפני יהושע כב,ב – ד"ה אמר ר' מנחם בר יוסי.
12. וראה סעיף הבא, שזוהי שיטת הפני יהושע בהסבר הרשב"א, ויבואר שם בהרחבה.
13. נראה שדברי הקרבן נתנאל לגבי איסור דרבנן, נאמרו אליבא דר' מנחם בר יוסי, המתיר לאשה להישאר עם בועלהּ כאשר נישאה טרם בואם של העדים המעידים שהיא אסורה, וכמו המקרה שביבמות צג, ב. שכן לשיטת ר' מנחם בר יוסי, כפי שיבואר בפרק ו, היתר האשה נובע מעדותה של הכת הראשונה המעידה לטובתה. אולם, במצב זה האשה אסורה לבועל באיסור דרבנן, ולכן, בצירוף טענת ה'ברי' יחד עם החשש ל'זילותא דבי דינא', נתיר אותה. אמנם, לדעת תנא קמא איסורה איסור דאורייתא, ובשל כך נזקקת טענת ה'ברי' לסיועה של חזקת ה'דייקא'.
ברם, קשה מדוע התוספות (יבמות צג, ב – ד"ה מאי חזית) המסתפקים בטענת ה'ברי' לבדה, השמיטו פרט כה חשוב בפירושם, ולא ציינו שדבריהם נאמרו לשיטת ר' מנחם בר יוסי בלבד.
14. מובא בסוף ספר בית מאיר.
15. וכן הסביר הר"ן בדפי הרי"ף ט, ב – ד"ה ומדאמרינן.
16. לסוברים כרב נחמן ור' יוחנן בסוגיית "מנה לי בידך" (יב, ב).
17. לסוברים כר' יהושע שם (יג, א).
18. כך הסקתי מדבריו שם.
19. כפי שביארתי בסעיף 2.
20. וראה פרק ה סעיף 1, שר' ראובן העלה יסוד של החמדת שלמה הדומה לפני יהושע הנזכר לעיל.
21. כעין זה תירץ צלעות הבית סתירה בתוספות, המובאת בפרק זה סעיף 3. ברם, לא נראה כן מדברי הרשב"א בקידושין, המנמק את ההיתר הניתן לאשה בכך שאין היא ובועלהּ מסופקים מה הדין, שכן הם טוענים ברי.
22. וראה שם ניסיון תירוץ שנדחה.
23. וודאי שאין חזקת 'דייקא' מתירה את האשה לבועל ללא טענת ה'ברי', שאם כן, הגמרא כלל לא היתה צריכה לומר שהשניים טענו ברי.
24. הסבר זה תואם בחלקו את פירושי הראשון בשיטת המוהריב"ל המובאת בסעיף 1. עיין שם.
25. על אף שבסוגיה ביבמות אין עדים כלל.
26. כנימוק המובא להלן בדברי הר"ן והריטב"א.
לסוברים שיש לאשה חזקת 'דייקא', ניתן אולי לדחות ראיה זו, אם נתרץ כתירוצים שבפרק ב סעיף 2.
27. לקמן תבואר שיטתו ביתר פירוט.
28. ראה פרק ב סעיף 4.
29. ראה פני יהושע כתובות כב, ב – ד"ה בתוספות בד"ה הבא עליה, החולק וסובר כי הר"ן מתיר את האשה מטעמו של הרשב"א.
30 ראה סוף פרק ו, להסבר אחר בשיטת רש"י, על ידי הפני יהושע.
31. ואפילו שהאשה לא תדייק כדי שתדע בעצמה שגירשהּ בעלה, מספיק שתדייק ותדע על ידי העדים.
32. בניגוד לשיטת רש"י, שלפיה חזקת ה'דייקא' היא שנחלשה.
33. ר"ן בדפי הרי"ף י, ב – סוף ד"ה תרוייהו בפנויה.
34. אמנם הם דנים שם לגבי עד אחד נגד עד אחד, ובמקרה של פנויה, אך נראה שניתן להשליך לנידון דנן.
35. לא ניתן לפתור את הבעיה באמצעות חזקת ה'דייקא', שאותה מציעים תוספות ישנים והתוספות בסעיף הקודם, בשל העובדה שאצלנו העדים סוף סוף הוזמו.
36. דין זה יפורט להלן בפרק ו.
37. אם כן, שוב חזקת ה'דייקא', לתוספות ישנים והתוספות, תועיל בהעמדה זו.
38. בדומה לפירוש רש"י בבבא בתרא לא, ב – ד"ה המכחישות זו את זו. אמנם, דן שם על הלוואה.
39. דהיינו, כל ילדיה מן היבם ממזרים.
40. ראה פרק ב סעיף 3, שם דנתי בקושיה הראשונה בגמרא.
41. ראה שם, שתוספות זה סותרים את פירושם בכתובות כב, ב. על מנת להסביר לשיטת התוספות כפי שהסברתי, נצטרך לתרץ כצלעות הבית. אם נקבל את תירוצו של הקרבן נתנאל, הסבר התוספות לספק ממזר יהיה כהסבר לרשב"א.
42. אף לפני יהושע הסובר שהגמרא דיברה ל'רווחא דמילתא', ובכלל אין לפי התוספות מצב של אשם תלוי, נראה בעיניי, שניתן להסביר כיצד הוולד, בכל זאת, יהיה מונח בספק. חזקת ה'דייקא' אכן פועלת בצירוף עם 'ברי' בלבד, וכשאלה מתאחדים האשה מותרת. משום שאצלנו, כמבואר בתוספות, האשה טענה ברי, החזקה אכן יכולה להשפיע. אמנם, הואיל ולגבי הוולד טענת ה'ברי' לא מועילה, כפי שיבואר לקמן, ייתכן כי חזקת ה'דייקא' מציבה את הוולד בספק.
43. שהרי לוולד כשלעצמו, אין שום חזקה, היות שנולד כבר בתוך הספק.
44. כשיטת השב שמעתתא ור' עקיבא איגר, שאין הוספת בירור ב'תרי ותרי' מועילה, מלבד חזקה. ראה פרק ב סעיף 2.
45. מושג זה עוסק במקורו בכהן, שמצווים להפרישו מטומאה ומנשים הפסולות לו (רש"י, יבמות פח, ב – ד"ה מנין שאם לא רצה), אולם יש להשליכו גם לנידוננו, וכפי התירוץ השלישי שם בגמרא.
46. לקמן יבואר, אם כן, במה עוזרת 'זילותא דבי דינא' המוזכרת בבבא בתרא.
47. שכן לא ניתן לחשוש לעולם שמא יבואו עדים אחרים הסותרים את עדותם של העדים הראשונים, וכפי שהוסבר לעיל.
48. ראה פרק ב סעיף 2, שמשכנות הרועים משתמש בהגדרה זו של 'תרי ותרי דרבנן', בהסתמכו על הפני יהושע הנזכר, כנימוק מדוע לתנא קמא לא תינשא לכתחילה. מנגד, את טעמו של ר' מנחם בר יוסי לכך שלא תינשא לכתחילה, כנראה משכנות הרועים יסביר על ידי חיוב התורה, "וקדשתו".
49. כפי שציינתי בפרק ג הר"ן סובר כתוספות, וממילא פירושו את דעת ר' מנחם בר יוסי יהיה כדלעיל. מנגד, לריטב"א שסובר כרשב"א, כפי שהסקתי שם, ניאלץ לומר כי הסברו של הרשב"א הוא לתנא קמא בלבד, ואילו ר' מנחם בר יוסי התיר את האשה כהסבר דלעיל.
50. זאת, על פי הצעתו כי רש"י מודה לשיטת הרשב"א.

---