תבנית בית המקדש

רבי שלמה אבן-וירגה

שבט יהודה, השמד הששים וארבעה
ורשה, תרפ"ח

תוכן המאמר:
כתב המלך לוירשוריש
תשובת וירשוריש
א) חומר הבית
ב) מקום הבית
ג) בוני הבית
ד) הוצאות הבית
ה) מדות הבית
ו) בתי הבית
ז) פתחי הבית
ח) כלי הבית
ט) משרתי הבית
י) עבודת הבית

תקציר:
אגרת וירשוריש למלך ספרד, ובה תיאור תפארת בית המקדש ובניינו.

מילות מפתח:
רבי שלמה אבן וירגה; בית המקדש; שופר.

כתב המלך לוירשוריש
וירשוריש רב תבונות, עמוק המחשבות, מופלא בעצות! כשבאת לחצרותי קראתי לך אבי אתה, ועל פיך ישק עמי, ואתה הלכת לא נודעה אצלי כוונתך, ואם תשוב אוסיף לך כבוד והדר על כל אשר היו לפניך.

ידעתיך בקי בתורת היהודים ומנהגם, וספרו לי מהם רעות אשר אמרתי להעניש ולגרש אותם,

1. ומכללם שאומרים בכל יום "ומלכות זדון מהרה תעקר", הרי ששואלים על נפילת מלכותנו.
עוד אומרים לי שתוקעים שופר ביום חגם, והוא רמז שתפול מלכותנו כנפילת יריחו.

עוד אשאלך דבר יותר עיקרי:
2. כי שמעתי שבא לידך כתב טיטוס הקדוש אשר צייר בו צורות המקדש אשר בירושלם וההוצאות אשר הוצרכו אל הבניין, ועלה בדעתי לבנות בית לשם ישו הנוצרי, וממי אקח עצה כי אם בדברים הקדומים, כי הם היו אנשי החכמה, וכל שכן אם היה ציור בנין שלמה אשר עליו נאמר (מלכים א' ה' י"א): "ויחכם מכל האדם", הודיעני הכל בכתב ובלשון מובנה, ואחר זה שאל ממני ואתנה כחפצך.

תשובת וירשוריש
מלך קדוש, מלך אמיץ, עוקר מלכיות, משפיל גאים, לפניו יכרעו מלכים ואויבים עפר ילחכו, אם יצאתי מחצרות קדשך - כי ראיתי צעירים ממני יבקשו להשתרר, ועיני המלך רואות ואין דובר.

1. ואל שאלת אדוננו מענייני תפלת היהודים, מה שראיתי בכל הפירושים הוא שנאמר זה על עמלק אשר נצטוו היהודים, שאם תהיה להם ממשלה יעקרוהו מן העולם, ובזמן השעבוד לפחות לא ישכחוהו, שכן אמר הבריביא (דברים כ"ה י"ט):
"מתחת השמים לא תשכח",

ונקרא מלכות זדון, כי בזדון בא עליהם בצאתם ממצרים ולא הכיר נפלאות שעשה האל כמה שכבר הודה פרעה הקשה ואמר (שמות ט' כ"ז): "ה' הצדיק" וזה בא להוכיח [קלו] המפורסם, לכן כעס עליו האל כעס נפלא ואמר בספר הבריביא (שמות י"ז י"ז):
"מלחמה לה' בעמלק",

והשכל כן גוזר, כי איך יתפללו לעקירת מלכות אדוננו, והם שלש פעמים בשבוע מוציאים ספר תורה ומתפללים עליך שתחיה ויגדל כסאך, ובליל נורא שיש להם קראוהו כפורים מוציאים כל ספרי תורה שבהיכלם ומתחננים על שלום המלך, וכן באשמורות אומרים בתחנה "תן שלום במלכות", ואיך סותרים את עצמם בתפלתם? וזה מאד נגלה.

ועניין תקיעת שופר כתבו מחבריהם:

כי הוא סימן שהוא יום דין, ותוקעים ואומרים: הקיצו הנרדמים!

גם מתחננים עם זכר העקידה, והוא אילו של יצחק.

ועיקר טעמו הוא, כי ביום ההוא נתבטלה העבודה במצרים ויצאו בני חורין, ומנהג היהודים היה לתקוע בשופר כשיוצאים העבדים לחירות, ומי יתן שכל ענייני היהודים יהיו כמו אלה!

לכן הזהר אדוננו, כי לא ראיתי מי שבקש להשחית אומה זו שלא נפל, לא מפני שהאמת אתם, אלא כי שומע אל אביונים ה'. ושמעתי שכונת אדוננו להכריחם על דת, הנה מה טוב ומה נעים אם היה עולה! ותדע אדוננו, כי האנוסים יותר יעברו את דתם הראשונה אחר האונס ממה שהיה קודם האונס.

ושמעתי כי אנוס אחד כשהיה בא לבית תפילתנו והיו מרימים גוית מושיענו, היה מכה על לבו ואומר: אוי מי שרואה זה! ואוי מי שמאמין בזה!

ובעיר שביליא אמר חוקר אחד אל הדוכוס: אם תרצה אדוננו לדעת איך האנוסים שומרים שבת - נלך ונעלה אל המגדל! עלו אל המגדל, ואמר לו: שא נא עיניך, וראה בית פלוני הוא בית אנוס, ובית פלוני בית אנוס, וכן רבים, ולא תראה מאחד מהם עם כל תוקף החורף שיצא משם עשן, והוא מפני שלא הדליקו אש להיותו יום השבת!

עוד נודע אצלנו, כי אנוס היה בספרד שהיה אוכל כל השנה לחם שלא החמיץ כדי שיוכל לאכול כן בפסח. ולא יקומו עליו, והיה אומר שאסטומכה שלו אינה סובלת חמץ.

ויום-טוב שתוקעים שופר הולכים אל השדה, ובתוך הרים ועמקים תוקעים כדי שלא ישמע הקול חוצה, ואיש מוכן יש להם ששוחט ומנקר ומוליך לבתיהם, ומהם מי שימול בהחבא. ומהם מי שמל את עצמו, כי לא בטח באדם מיראה שיגלה הדבר, מהם מי שמביא ספר תורה [קלז] של משה בתוך שק של פלפלין, וכן בשאר מצות שלהם.

ומה יועיל לאדוננו ומוכנו כאשר ישפוך על היהודים מים קדושים ויקראו בשמנו פידרו או פאבלו והם שומרים את דתם כעקיבא וטרפון? אין תועלת בהתנצרם, אלא שמתגאים על הנוצרים האמיתיים ולא יראו כי כבר הוחזקו למראית העין לנוצרים, וחוקי המלכות אשר היו נותנים בהיותם יהודים לא יתנו. תדע אדוננו, שאין ספק בו כי היהדות היא מן החולאים אשר אין להם רפואה.

על השאלה השניה - זאת עצתי:
עוז ותפארת הנוצרים שלא יבוא במחשבתך לדמות או לקחת ראיה ממה שעשה שלמה, וגם לא מן הבניין השני, כי אפילו שלמה שנתגדל בחכמה ועושר על כל בני קדם לא היה יכול לבנות הבית ההוא אם לא בעזר אל השמים.

וכדי שלא יאמר אדוננו שאני בודה ומבקש התנצלות לבלתי עשות מאמרו, הנני הנני ממה שיש בידי מה שאמר אדוננו כי בא אלי כתב טיטוס, אני חקרתי ברומא, כי חושק גדול אני לדעת הדברים הקדומים, ולא מצאתי לבד זה קונטריס מארקוש קונשול רומאנו היושב לשופט היהודים אשר בירושלים, והיה זה לבקשת הרומיים, כי רצו לבנות בית באותו ציור, וזה לשונו:

העם המוצלח מימי קדם, העם המושל עד אפסי ארץ, חכמי יועצי העיר הקדושה והגדולה רומי! בקשו גדולתכם דבר שאינו בידי, לפי שלא יוכל אדם לצייר באמת אלא הדבר אשר ראו עיניו, והיהודים לא יניחו לבוא בתוך המקדש, כי הוא נגד דתם, לבד עזרה אחת שם יבואו הנוצרים, לכן משם והלאה אין לי בו היכר, לבד מה שאמרו לי הכהנים המשרתים ומה שראיתי מחוץ עד מקום שעיני השיגו.

וכדי לפרט הדברים אחלקם כפי החלוקה האמיתית:
האחד - חומר הבית,
השני - מקום הבית,
השלישי - בוני הבית,
הרביעי - הוצאות הבית,
החמישי - מדות הבית,
השישי - בתי הבית.
השביעי - פתחי הבית,
השמיני - כלי הבית,
התשיעי - משרתי הבית,
העשירי - קדושת העבודה.

א) חומר הבית
עשרה דברים היו, ואלו הם: אבנים, ארזים, ברושים, אלמוגים, זהב, וכסף, ומרגליות, ברזל, נחשת, בדיל.

אלמוגים אלו, כפי מה ששמעתי ברומא, הם עצים אדומים [קלח] כעין האלמוג הנקרא קוראל, ואמרו זה מפני שלא ראו מעולם עץ אלמוג אלא חתיכות קטנות כאצבע, וגדול שבהם כיד. אבל הנה מן הכוהנים שמעתי כי הם אלמוגים ממש, ושאלתי: מה עשו מהם? ואמרו שעשו קורות הקדש וקדש הקדשים! ותמהתי מאד, איך ימצאו אלמוגים בשיעור זה? אמרו כי זה מחכמת שלמה, ואשר ידע בסדרי בראשית ובמציאות, וידע בחכמתו שיש בים לבנון מעצים, רצתי לומר עצי אלמוגים, כמו שיש ביבשה לבנון מארזים, ושם בקש להוציא בהמצאות אשר המציא כפי חכמתו.

וספרו אופן הוצאתם, והוא זה: מביאים אניה גדולה מלאה חול מפני שהיא כבדה מאד, ואיש יודע לשוט וליכנס בים בא ונכנס, וקושר חבל באילן הקוראל, וראשו האחד בתורן האניה, ואחר כך מריקים החול, וכמו שהספינה מתרוממת ועולה - כן האילן בא ונעקר. ושאלתי: איך לא נראה בזמננו קוראל בשיעור זה? והשיבו כי הים ההוא רחוק מן הישוב לגמרי, ואין כוח להביא ממנה לבד קצת מהענפים, והם אותן חתיכות הנראות לנו.

עוד אמרו לי, כי מאותם אלמוגים היו עושים כלי שיר, והיה נחשב להם יותר מן הזהב, לפי שהייתה אדמימותו אדמימות חזקה יותר הרבה ממה שמביאים אלינו כי תשתנה בהשתנות האקלמים והאוירים.

והאבנים הטובות עדין נאמר למה היו משמשות.

והנחשת והבדיל לקצת כלים משמשים בדברים הפחותים,

והברזל למסמרים.

והאבנים - אמרו לי, שבבניין שלמה היו באורך שמונה אמות כל אבן ואבן ורבות מעשר אמות. ואמרו, כי בנין זה אשר להם היום הוא בנין הורדוס, כי מה שבנו אנשי בבל ברשיון כורש המלך לפי שהיו עניים לא בנו בנין נאה ולא מעושר, עד שבא המלך הגדול נקרא הורדוס וסתר הבניין ההוא, ועשה בנין אשר בקצת דברים היה יותר מפואר ועשיר משלמה, כי ברוב עשרו שלח באיים לחקור ולדעת, והביאו לו אבני שיש טהור לבנות כשלג ומדתן - דבר מתמה, כי מצא אבנים מחמשה ועשרים אמה באורך ושתים עשרה אמות ברוחב ושמונה אמות הקומה, מידה אחת לכל האבנים מיסוד הבית ועד ראשו.

ומן התימא: איך היו מעלים אותה למעלה ממאה אמה אבנים כבדות כאלה? וגם מצא בים אבנים מגוונות נבדלות אלו על אלה דמות גלי הים אשר לא נראה כמותם. [קלט]

ב) מקום הבית
הבית היה בהר גבוה משופע, ולא נבנה במישור לפי שההר ההוא קדוש היה מימי קדם, ואומרים היהודים כי שם בראש אותו הר הייתה אבן השתיה שממנה הושתת העולם, והיא מרכז העולם,

ואמרו שהוא מקום שממנו נברא אדם הראשון, והוא המקום שבנה מזבח והקריב קרבן, ושם הקריב הבל בנו קרבן,

ובאותו הר ירד נח מן התיבה, ושם הודה חסדי האל כי הצילו ממי המבול ומן החיות הטורפות העומדות עמו בתיבה,

ושם עלה האב הגדול אברהם והקריב את בנו יצחק על המזבח.

והוא הנקרא בלשון העברים הר המוריה, אשר לשונו מורה שהראהו האל המקום ההוא ונתקדש ההר מפי האל, ואמרו לי עוד הכוהנים, שהיה ההר ההוא מלא עשבים מריחים כקטורת וכמור, וזהו לשון מוריה אצל העברים. והיהודים האלה כשנועדו ללכת אל המקדש אין אומרים "נלך למקדש" כי אם "נלך אל הר המוריה".

והוא המקום שראה יעקב האב השלישי את המלאכים שהיו יורדים ועולים, והוא המקום אשר הדורשים שלנו אמרו ברומי שראה זרע עשו אבינו עולה ושוב לא ירד.

והוא המקום שהנבואה והשפע מן השמים יורדים לנביאים,

והוא ההר שהנשמות הזכות והטהורות עולות למנוחתם בגן עדן.

והוא המקום שהאל שומע תפלת כל פה, כך קבלו היהודים, שהנכרי הבא מן האיים, אפילו שלא תהיה לו דת כלל, אם יצעק במקום ההוא - האל שומע צעקתו ועונה אותה.

ואנו הנוצרים יש לנו מפי דוד הנביא ששם נולד ישו, כמו שאמר הבריביא (תהלים ק"י ג'): "מטה עוזך ישלח ה' מציון מרחם משחר", ושם הושיבו אביו לימינו ואמר (תהלים ק"י א'): "נאם ה' לאדוני שב לימיני", ולפי שבא לכפר על עוון אדם הראשון אשר נברא מן המקום ההוא - לכן נולד שם המכפר.

ג) בוני הבית
אמרו לי הכוהנים, כי שם בבניין שלמה נקבצו חמש משפחות, והם: הצורים, והצדונים, והגבליים, והגרים והיהודים.

הצורים והצדונים היו חכמים בקיאים מאד לחצוב האבנים והעצים ויודעי מחצב האבנים הגדולות, והיא חכמה נפלאה.

והגבליים היו חכמים גדולים לעשות ציורים בעץ ובאבן דקים מאד ככל שיעשה הצורף החכם בזהב או בכסף, ובמלכיות אלו מן העברים ובפרס ומדי יש היום עושים בעץ ובאבן לחלונות [קמ] המלכים דברים דקים כאילו נעשו בזהב או בכסף.

והגרים היו להביא האבנים והעצים אל מקום החפץ ולכל מלאכת משא, וגם לחצוב העצים מיער הלבנון אשר סמוך לירושלם. ומאה וחמישים אלף היו בחשבון נודע להם ליהודים ומפורסם ביניהם, אבל לא היו נוגעים בבניין, לפי שחשודים אולי באמונתם הראשונה עומדים בסתר.

והבונים היו מישראל שישים אלף איש, והממונים עליהם ועומדים תמיד על המלאכה היו שלשת אלפים ושלש מאות, באופן שהיו בבניין ההוא מאה ושמונים אלף ושלש מאות איש. לא נשמע כזה בשום בנין בעולם, כמו שידעתם וקראתם בסיפורי רומי וקדמותה.

ד) הוצאות הבית
זמן המשך הבניין היה שלמה נותן מזון ופרנסה לכל הפועלים והבונים, וכל זמן הבניין היה נותן למלך צור פרנסת ביתו ופרנסת עבדיו הוצאה לאין שיעור, לפי שהיו כורתים העצים ומביאים אותם דרך ים לגבול ארץ ישראל.

עוד אמרו לי הנה אנשי אמונה והראו לי כתוב בספריהם, כי המלך דוד, כאשר חשב שהוא יבנה הבית ההוא, הכין מזהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ונחושת וברזל אין משקל, ומלבד זה הכין מזהב אופיר שלשת אלפים ככרי זהב ומכסף מזוקק שבעת אלפים, ושרי היהודים והפחות עשו נדבה חמשת אלפים ככרי זהב ועשרת אלפים ככרי כסף.

ואמרו לי הכוהנים הגדולים, כי כל הזהב אשר הוציאו בבית הקדוש היה נתך בכור זמן הרבה, עד שממאה ככרים היה יוצא ככר מזוקק, לפי שאין דבר שאין בו מארבעה יסודות, והיו מבקשים להוציא מן הזהב כל חלק העפר אשר בו, עד שהיה נשאר בו יסוד האש והמים לבד, עד שהיה בהיר כשמש וכירח.

ואמרו לי הכוהנים, שנכנס בהיכל ובקדש זהב אלף אלפים פרחי זהב. והאבנים הטובות היו הרבה, כי הכותל שבין הקדש ובין קודש הקדשים עד עשרים אמה היה מצופה זהב, ועשר אמות למעלה היה מרשת זהב, ובין חור וחור מהרשת היה כלו מפוזר מאבנים טובות, כמו הספיר והאודם, עד שלא יכלו לשער אותן עשר אמות ערכן ושווין. ולמה נעשה המקום ההוא כרשת? כדי שתכנס הקטרת אל מקום הארון. [קמא]

עוד הראו לי בכתב, כי כל הנדבה שעשה דוד לא הוציא ממנה שלמה, וזה מפני שראה שאמר לו האל:
"אתה לא תבנה הבית",

ואמר שלמה: אם אני בונה אותה מממונו - הרי הוא כאילו בונה הוא! והביא כל נדבת אביו לאוצרות הקדש ובנה משלו. ואינו מן התימה, מנין לו כל זה העושר? בכל שנה ושנה היו מביאים לו שש מאות וששים ככרי זהב מלבד המכס והמס.

ה) מדות הבית
ההר הזה אשר אמרנו שהוא הר המוריה מרובע היה, חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, ומוקף חומה גדולה. וכן הוא היום, וכל אותה קרקע חללה ובנויה כיפה, מפני שאם יש שם מת מטמא, שכך קבלו היהודים שאם יש אהל על המת אינו מטמא לעומדים למעלה, ומדקדוקי היהודים הוא זה.

לפנים מחומה זו - מחיצה קטנה מעשרה טפחים עשויה מעצים משולבים עשויים כמין רשת.

לפנים ממחיצה זו - מקום נקרא חיל גבוה עשר אמות.

לפנים מחיל זה - עזרת נשים, כי משם עולים לעזרת הנשים בשתים עשרה מעלות, ועזרה זו היא מאה ושלשים וחמש אמה מרובעות.

ומן עזרה זו נכנסים לעזרה הגדולה, היא עזרת ישראל והכוהנים והיא הייתה באורך מאה שמונים ושבע וברחבה מאה שלשים וחמש אמות.

וארבעה כותלים היו סובבים המקדש קודם הגיעם להיכל הקדש, ובין הכותלים מקומות פנויים סובבים כל הקדש בשלש רוחות: צפון דרום ומערב, וחוזרים אל המזרח, וכל אותם מקומות פנויים נקראים עזרה, כי הכל היה לשימוש הבית הקדוש.

ושיעור קדש הקדשים היה עשרים באורך ועשרים ברחב מרובע,

וההיכל אשר לפניו כנגד ארכו היה עשרים ברוחב וארבעים באורך,

והאולם עשרים אמה ארכו לרחב הבית ועשרים רחבו - נמצא אורך הקדש וההיכל והאולם שבעים אמה.

ואמרו לי, כי ההיכל והקדש הקדשים אשר בנו שלמה והורדוס מאה ועשרים אמה בגבהו, אבל בנין אנשי הגולה לא היה אלא מאה אמה. וגובה ההיכל והקדש הקדשים לא היה אלא שלשים אמה, אלא היו על גביהם עליות שתים, נגד עולם הגלגלים ועולם המלאכים, כי אמרו שכל ענייני הבית ציור היה לעולמות עלמעלה.

ומעזרת ישראל היו עולים לעזרת הכוהנים בחמש עשרה מעלות, ושם מקום נקרא בין העברים דוכן, ושם היו לושים משוררים ומנגנים בשעת הקרבן.

ובסוף עזרת הכוהנים לפני [קמב] האולם היה המזבח, ואחר המזבח עולים בשתים עשרה מעלות אל ההיכל, וההיכל והקדש ואולמו במישור היה עומד על גובה ההר שוה בשוה.

ו) בתי הבית
בעזרת נשים היו ארבעה בתים, כלם משמשים לעבודות המקדש. ועוד מצד עזרה זו היה בית גדול נקרא בלשון התלמודיים בית המוקד, ופירוש הדבר לפי ששם הייתה מדורה גדולה תמידית והיא משמשת לשני דברים:

האחד - ליקח ממנה אש לתת על המזבח. וכשנאמרו לי דברים הללו אמרתי לכוהנים: אם כן שקר הוא מה שאתם אומרים שהאש היה יורד מן השמים? והשיבו לו: אף על פי שהיה אש יורד מן השמים - מצוה מבוראנו להביא מן ההדיוט, לפי שלא ימצא עבודה שאין לנו בזה עסק! כך אמרו לי ואמרתי כי זה דברים יהודיים הם ואיני מאמין והשיבו לי: לא היום ולא לעולם! ואמרתי לקום כנגדם לולי יראתכם כי תאמרו שעשיתי דבר שלא ברצונכם.

והתועלת השניה לבית ההוא היא לכוהנים, לפי שהיו הולכים יחפים על רצפת אבנים של שיש, עד שרבים היו מתים מקרירות.

ובפינות הבית ההוא היו ארבעה חדרים גם הם לעבודת המקדש, ובבית זה מקום בקרקע וטבלא של שיש בשלשלת, ובאותה חפירה מפתחות המקדש, וכהן ישן על אותה טבלא למשמרות המפתחות, ושם בבקר היה הממונה לפתיחת השערים בא ומוסרים לו המפתחות.

בעזרת ישראל היו שמנה בתים, כלם לשרת המקדש ולעבודותיו כי רבות היו, ושם בית נקרא לשכת הגזית, ומי שלא ראה בנינה אמרו שלא ראה מעולם בנין מפואר קדוש, והטעם שבנאוה שם הוא מפני שעיקרה לדון את הכוהנים, ואמרו כי כל כהן שנמצא בו פסול ונודע - מדין סנהדרין היה לובש שחורים, ומוציאים אותו מחברת הכוהנים, והולך אל ביתו ומתאבל, ואם לא נמצא בו פסול - יום טוב היה עושה לאוהביו, ואומר: ברוך שבחר בזרעו של אהרן לשרת בקדש קדשים!

גם במקום הזה היה שם בית, והוא בית כהן גדול שהיה שם שבעה ימים קודם שיגיע היום הנורא הנקרא אצלם יום הכיפורים, והוא היום המיוחד לכהן גדול, נקרא אצלינו סאסירדוטי מאיור 1, ושם היה לומד הכהן ההוא כל סדרי עבודת [קמג] היום ההוא מן הכוהנים הגדולים אשר קדמו, וזה בבית השני שהיו נעשים כוהנים גדולים על ידי ממון. גם בזה תועלת, שיהא פרוש, מאשתו אותם ימים.

וגם שם בית, שמשם היו מביאים מים מבור גדול לכל העזרות ולכל מקום אשר היו צריכים מים לטהר איזו טהרה.

גם שם בית לכהן המלביש, אשר היה מלביש כל הכוהנים לשעת עבודה, ונותן לכל אחד ואחד ארבעה מיני לבוש אשר נצטוו והוא היה מוציא מחלונות הבית ההוא הלבושים, ובכל חלון וחלון מחלונות שבכתלי הבית היה כתוב עליו, רוצה לומר למעלה מן החלון, שם הלבוש ההוא, כדי שלא יטעה או שלא יתבלבל בעת הצורך.

ועוד בתים רבים היו במקומות הפנויים, וכולם לשירות הקדש. וכן ברום כל המעלות היו אוצרות נכנסים תחת הקרקע, ונקראים אוצרות בית ה', ובאותם המקומות הפנויים אשר אמרנו היו שלשים ושמונה בתים סביב סביב, שלשה בתים זה על גב זה, חמשה עשר בצפון, וחמשה עשר בדרום, וחמשה עשר במערב.

ובנין זה היה מעצי ברושים בנין מפואר עד מאד, ולא היה בנין זה נסמך לכותלי המקדש, כדי שלא ישתמשו בו ולא יסתכלו מבפנים, ואפילו החלונות גבוהים היו מן אותם בתים, כדי שלא יסתכלו, וכן החלונות היו נעשים בשיפוע ואלכסון, כדי שלא יוכלו בשום צד להסתכל בפנים.

עוד בחומות מבחוץ היו עשרים ואחד מקומות שהלוים היו שומרים בלילות, לא שהיה צריך שמירה אלא להראות גדולה, ושישה מקומות מבפנים ששם הכוהנים שומרים, וכן היו משמרות אלו משמשים לשלא יעשו הכוהנים מבפנים שום עבירה ויטנפו ויטמאו הבית, ומכאן תוכחה לנו הנוצרים אשר בלילה הרשום למיתת מושיענו עושים הבחורים בבית תפילתנו כמה מן הזמות והנבלות.

והורודוס המלך אשר זכרנו הוסיף בנין מפואר מאד מאד, כי בנה ארבעה אולמים לארבע רוחות הבית, אורך כל אולם מאתים וחמישים אמה, ומאה אמה רחבו, וגבהו מאה ועשרים אמה כמידת הבית, ובנה כיפה על הנחל, הוא נחל קדרון, ועל הכיפות בנה נשרים ואריות, ועליהם בנין האולמים. והאולם אשר משך עד נחל קדרון עשאו בשלשה גגות, והעומד על ראש הגג לא היה רואה נחל קדרון לגבהו, והאולמים האלו היו סביבות המקדש [קמד] מכל ארבע רוחותיו, ועשה בנין זה למקצת העם העולה לשלש רגלים לשינוחו שם ויתענגו.

כל בתי העזרות היו בנינם ראשונה בנין אבנים, ועל האבנים קרשים אחוזים אלו עם אלו, ועל העצים קרשים של כסף, בם נכנסו שבעה אלפים ככרי כסף, ועל הכסף מצוירים כל מיני אילנות ופרחים שבעולם ומיני חיות ועופות טהורות לרוב. ובהיכל ובקדש נכנסו שלשה אלפים ככרי זהב, ובקדש וקדש הקדשים היה ראשונה כותל אבנים, ועליו כותל ארזים, וכן על גגו וקרקעיתו כותל ברושים, שהם יותר חזקים ואינם כל כך קלים להתעפש, ועליו הזהב מצויר דמות מלאכים, ודמות תמרים בין מלאך למלאך, וכל הצורות שקועות בזהב, כי לא היו יכולים כפי דתם לעשות צורה בולטת לבד הכרובים, וסביבות המלאכים והתמרים צורות פרחים וציצים היוצאים בשדה, וצורתם כשעת התחלתם בשדה.

ז) פתחי הבית
להר הבית חמשה שערים היו לו, ולחומת העזרה שבעה שערים: שלשה מן הצפון סמוכים למערב, ושלשה מן הדרום, ואחד במזרח מכוון נגד קדש הקדשים, כל פתח ופתח עשר אמות ברוחב ועשרים בגובה, וכל הדלתות מעצי ברושים ומצופות זהב, מצוירות תכלית הציור והדקות. וזה ראיתי בעיני, חוץ משער המזרח שהיה מצופה מנחשת קלל כי הייתה אותה נחשת יותר נחשבה מזהב לרוב הבהירות.

והיהודים אמרו שנקרא השער ההוא שער ניקנור, מפני כי יהודי אחד נקרא ניקנור אשר עשה אותן דלתות באלכסנדריא של מצרים, ובשובו משם היה הים הולך וסוער והשליך אחת בים להקל, והים לא נח, ורצו להשליך האחרת, וקם ניקנור אשר עמל בהן, וכרך עצמו עם הדלת, ואמר: אם תשליכו הדלת - תשליכו גם אותי עמה! והים נח מיד מזעפו. ודואג היה היהודי מאד על הדלת האחת, ובהגיעו אל הנמל מצאה על שפת הים, כי נס נעשה לו, ולכן נקרא שם שער ההוא שער ניקנור, ואלו הדברים יהודיים הם.

ופתח האולם היה ארבעים אמה גבהו, ופתח ההיכל פשפש היה בו שלא היה נפתח מעולם, ואמרו כי משם היו: נכנס אלהי השמים, ואמרתי להם: אי טיפשים! אתם בורחים ממושיענו מפני שהוא גוף - ואתם מיחסים לאלהיכם גוף כיון שמסבב [קמה] אותו הבית?! והשיבו: שכינתו הלא הוא ככניסת השמש אל הבית, כי אנו אומרים שנכנס השמש ואינו אלא אורו!

עוד אמרו לי, שהרבה פתחים אחרים היו קטנים, וזה מפני שרצו לתת כבוד לכל עבודה ועבודה בפני עצמה שתכנס בפתח ההוא. ובמקום שהיו מכניסים הקורבנות לא היו מכניסים המים לניסוך, וכן לכל עבודה ועבודה.

ושער היה מיוחד למנודה ולאבל, ושם יושבים כוהנים הרבה ומנחמים אותו ואומרים: מי ששכן שמו בבית הגדול והקדוש הזה ינחמך! ופתח זה היו דלתותיו מישפה שחור.

ושער אחד היה מיוחד לחתנים, ודלתותיו מזכוכית לבנה, ושם כוהנים מתפללים כשנכנסו שהאל יתן להם בנים ישרתו לאל.

ועוד אמרו לי, כי בשער המזרחי מצוירה שושן הבירה, כי כשעלו היהודים משושן לבנות המקדש צוה המלך שיעשו צורת מדינתו באחד מן השערים, כדי שיזכרו המקום אשר ישבו ותהא עליהם אימת מלך ולא ימרדו.

ח) כלי הבית
בעזרת נשים לא היו שם כלים, לבד בחגי היהודים ומועדיהם, ששם תולים מנורות גדולות מזהב, ובתחתית כל מנורה ומנורה ספל של זהב גדול, ומשליכים שם הכוהנים המייניהם הישנים, ומדליקים בהם אש, ונעשו מדורות גדולות, עד שכל ירושלים נראית מדורה אחת.

בעזרת הכוהנים היו המזבח ועשר שלחנות של שיש סביבותיו, ויכולים היו לעשותם של זהב, ואמרו לי הטעם שלא עשו כן, מפני שהזהב מחמם ומעפש, והשיש אינו כן. והשולחנות ההם היו משימים עליהם הקרבות והחלבים

ובאותה עזרה היה הים שעשה שלמה, וגבהו חמש אמה, ושלשים אמה סביב שלו. והים עומד על שנים עשר בקר: שלשה לצד צפון, ושלשה לדרום, ושלשה למזרח, ושלשה למערב, והיה כולו מצויר בפרחים וציצים, והמים היו באים מתחת רגלי הבקר מן המעין אל הים, ומן הים הולכים לפיפיות הבקר ויוצאים, והכוהנים רוחצים שם ידיהם, וכן צרכי עבודה.

ושם הכיור שעשה משה עליו השלום, ועשרה כיורים של זהב עשה שלמה סובבים אותו לכבודו.

ובאולם סמוך לפתח ההיכל עשה הורודוס המלך דבר נפלא, והוא גפן אחת עומדת על עמודים של ישפה, ואדניהם כסף, ואלף ככרי זהב משקל הגפן, והחרצנים והזגים שלה אבני ספיר ואודם. וזה להראות גדולת האומה [קמו] היהודית, שמה שבפנים הוא יותר ממה שבחוץ, אשר עושים להפך, וכל המתנדב מהיהודים גרגיר או אשכול של זהב היה תולה שם, ובפתח ההיכל תלה חרב של זהב, והיה כתוב בה: הזר הקרב יומת!

ושם סמוך לפתח ההיכל היו שני עמודים אשר עשה שלמה, והם עמודי נחשת לזכר ראש המשפחה, הוא בועז, וכן נקרא העמוד הראשון, והשני לזכר דוד אשר הכין לבנין הבית ולא בנאו, ולכן נקרא יכין. ואמרו הכוהנים, שעשאו מנחשת, לפי שאותה נחשת אינה כנחשת שלנו, אבל מצא מחצב של נחשת אשר מראיתו נוטה לאדום ויפה הוא עד מאד, וגובה כל עמוד שלשים אמה, ובראש כל עמוד שתי עטרות, וכל עטרה כשלש אמות גבוה, ועל העטרה כמין רשת בתכלית הדקות, ובכל עטרה מאה רימונים תלויים, ומן העטרות יוצאים כמין לולבים ועולים עד התקרה, כפי מה שספרו לי הכוהנים, ואני לא ראיתי דבר מזה, ואמרו לי, כי עטרות אלו אין תכלית לציורן ודקותן. ואמרו כי היו שתים, לפי שהיו האנשים שנרמזו שלמים במעשיהם ושלמים בדעות, ואמרו כי כל היהודים שעמדו בסיני קבלו אותן שתי עטרות, ואני לא ראיתין!

ובפתח ההיכל היו שני שולחנות, אחד של שיש ואחד של זהב,

של שיש היה לקרר בו הלחם כשהיה נכנס לשומו על שלחן משה רבינו שבהיכל, וזה השולחן היה מפני הכניסה,

ושל זהב מפני ההוצאה, שאחר ששמו אותו בשלחן משה אשר הוא של זהב ונתעלה, אם ישימו אותו בשל שיש כשיוצא היו מורידים אותו מקדושתו.

לפנים בהיכל היה מזבח הקטרת ושלחן אשר עשה משה, ושם עשרה שלחנות שעשה שלמה להדר ולכבד שלחן משה, וכן עשר מנורות מימין המנורה ומשמאל לכבוד מנורת משה, אבל לא היו מדליקים אותן.

ובקדש הקדשים היה הארון, ומטה אהרן פורח תמיד, ושמן המשחה, וצנצנת המן, והכרובים על הארון, וגופי הכרובים בולטים אל פני הבית, והכנפיים היו יוצאות משורש אחד ומגיעות לכותלי הבית. וכרובים עשה שלמה, והם למעלה מכרובי משה.

ושלש עשרה פרוכות היו צריכים לפתחי שערים. כל פרוכת עשרים גבהה ועשר אמות רחבה כמידת חיל הפתח, וגם בעליות המקדש היו פרוכות, וכל פרוכת משש ורקמה ותכלת, ובבית השני לא היה בין הקדש ובין קדש הקדשים כותל אלא [קמז] שתי פרוכות ואמה רוחב בנתים, וכל פרוכת נארגת בנערות שלא ראו עדין נדות, ובשמונים נירין הייתה נארגת, ואלו הפרוכות לגדולה וחשיבות לא היו משמשות שם אלא שנה אחת, ואחר כך גונזים אותן באוצרות, ושתים היו עושים בכל שנה, ובחגיהם ובמועדיהם היו מצפים בהן חומות העזרה לשמחת בית השואבה.

ט) משרתי הבית
מן המשוררים והמנגנים היו ארבעה ועשרים אלף, כמו שהורו לי הכוהנים בכתב דברי הימים, והשוערים ארבעה אלפים מתחלקים למשמרות, והתוקעים בחצוצרות היו מאה ועשרים.

י) עבודת הבית
ועל זה לא רצו אלו היהודים להגיד לי דבר, כי אמרו שהוא נגד דתם להראות לעמים עניין עבודתם, לבד שני דברים אמרו, ומקצת מהם ראיתי בעיני ושמחתי מאד,

האחד - הוא הקרבן שהיו עושים בחגם הנקרא בלשון העברים פסח, וחשוב הוא מכל חגיהם.

והשני - כניסת כהן גדול נקרא אצלנו סאסירדוטי מאיור ביום שיש להם גדול מכל ימות השנה לעניין קדושה וטהרה וכבוד הנפש.

עניין קרבן הפסח, כפי מה שראיתי קצתו והוגד לי כולו, הוא באופן כשמגיע ראש החדש הנקרא אצלם ניסן יוצאים רצים ושלוחים במאמר המלך והשופטים לכל סביבות ירושלם לכל מי שיש לו מקנה צאן וקצת בקר ימהר להביא המקנה, כדי שימצאו עולי רגלים די זבחיהם וגם למאכלם, כי העם רב מאד, וכל מי שלא היה בא לזמן הקצוב היו מחרימים כל ממונו לקדשי הבית, ואז היו כל אנשי מקנה ממהרים ובאים, ובנחל סמוך לירושלם היו מעבירים המקנה בנחל, כדי שירחץ וינקה מכל לכלוך. ואמרו שלזה אמר שלמה (שיר השירים ד' ב'):
"שעלו מן הרחצה".

ובהגיעם להרים אשר סביב לירושלם היה הריבוי כל כך, עד שלא נראה דשא, כי כלו הפך לבן מלבנינות הצמר.

ובהגיע יום העשור, כי בארבעה עשר מן החדש היו עושים אותו קרבן, היו יוצאים כולם לקנות את הזבח הנקרא אצלם פסח, ומתקנת היהודים שכשיוצאים לעבודה זו לא יאמר שום אדם לחברו "גש הלאה", או שיאמר "הניחני ואעבור", אפילו היה האחרון שלמה או דוד מלכם. ושאלתי לכוהנים כי זה אינו מדרך המוסר, והשיבו כי הוא להראות שאין גבהות לפני המקום בזמן [קמח] הכנת עבודתו, כל שכן בעבודתו ממש, ובאותן שעות כלם שווים לטובה.

ובהגיע יום ארבעה עשר לחדש היו עולים במגדל גבוה שבמקדש, קראוהו העברים לול, וכבש שלו עשוי כמין קאנפנאריו 2 שלנו, ושלש חצוצרות של כסף בידם, ותוקעים, ואחר תקיעה מכריזים ואומרים: עם ה', שמעו! הגיע זמן שחיטת הפסח לשם מי ששכן שמו בבית הגדול והקדוש הזה! וכאשר שמעו העם הקריאה, היו לובשים בגדי מועד, כי מחצי היום ולמטה היה יום טוב לכל היהודים, לפי שהוא זמן הקרבן.

ובפתח העזרה הגדולה היו עומדים שנים עשר לויים מבחוץ וגזרי כסף בידם, ושנים עשר מבפנים וגזרי זהב בידם, אלו שבחוץ - לישב ולהתרות בבאים שלא יזיקו זה לזה לרוב המהירות והפחז, ושלא יכנסו בערבוביא ויבאו למחלוקת. וכבר אירע בפסח אחד שמעכו שם זקן אחד עם קרבנו לרוב הלחץ, והעומדים בפנים היו גם לישב היוצאים שלא ידחקו זה לזה, וכן אלו היו נועלים שערי העזרה כאשר ראו שנכנסו מה שיש בו די בפעם אחת.

ובהגיע אל מקום השחיטה, שורות שורות של כוהנים היו בכפות של כסף וכפות של זהב בידם, ושורה שהתחלתה של כטף - כולה של כסף, ושל זהב - כולה של זהב, וכל זה להדור ותפארת, וכל אחד מן הכוהנים שבראש השורה מקבל כף אחת מדם השחיטה ונותנה לחבירו, וחבירו לחבירו, עד מקום המזבח, ושבראש המזבח היה מחזיר הכף ריקם ונותנה לחבירו, וחבירו לחבירו, עד סוף, באופן שכל כהן וכהן היה מקבל כף אחת מלאה ומחזיר כף אחרת ריקנית, ולא היה זה להם עיכוב, כי היו כל כך זריזים בעבודה זו, עד שהיו הכפות נראות רצות ובאות כחצים ביד גיבור. ושלשים יום מקודם היו מרגילים עצמם בעבודה זו, ורואים מקום הטעות אשר אפשר או מכשול שיסופק להם.

ושם שני עמודים גדולים גבוהים, ועליהם שני כוהנים בחצוצרות של כסף בידם, ותוקעים בהתחלת קרבן כל כת וכת, כדי להשמיע לכוהנים העומדים שם על דוכנם שיאמרו ההלל בקול רנה ותודה ובכל כלי שיר אשר להם, וכל הכלים היו מוציאים שם ביום ההוא, וכן בעל הקרבן אומר ההלל, ואם עדין לא נגמרה השחיטה - חוזרים וקורים. [קמט]

ואחר השחיטה היו יוצאים אל העזרות, ושם כל הכותלים סביב משיני ברזל ומזלגות לתלות הקרבן ולהפשיט, ושם אגודות אגודות של מקלות, שכאשר לא ימצאו מזלג פנוי לוקח מקל אחד על כתפו ועל כתף חבירו, ומפשיט, ונותן מה שראוי לתת למזבח, ויוצא והולך בשמחה וטוב לבב, כמי שהולך למלחמה ונצח, כי דופי וקלון מתמיד היה ביניהם מי שלא קרב קרבן הפסח במועדו.

והכוהנים בשעת אותה עבודה היו לובשים אדום, מפני שלא יראה דם אם יפול על הבגד, והלבוש לבוש קצר עד השוק, ועומדים יחפים, ובתי היד עד הזרוע לבד, כדי שלא יעכב בשעת אותה עבודה, ועל ראשו כובע קטן, ושלש אמות מצנפת קשורה סביבו, והכהן הגדול היו לו ארבעים כרכות מצנפות כפי מה שספרו לי, והיא מצנפת לבנה.

והתנורים שהיו צולים בהם הקרבן היו על פתחיהם, ואמרו לי כי הוא לפרסם האמונה ולשמחת החג, ואחר הצלייה אוכלים בקול הלל ורנה, ונשמע קולם למרחוק, ואין שער משערי ירושלם שינעול דלת בלילי הפסח מפני כבוד העוברים והשבים כי רבו. ואמרו היהודים, שנמצאו בפסח אחד כפלים כיוצאי מצרים, כי בקשו להעלות חשבונם לפני המלך.

העבודה השניה היא ביאת כהן גדול למקדש, ולא אמרו לי עבודתו, אבל אמרו לי עלייתו וצאתו מן הקדש, וקצת ממנו ראיתי בעיני ותמהתי במאד מאד, ואמרתי בעת ההיא: ברוך מי שחלק מכבודו לאלה!

שבעת ימים קודם היום ההוא, יום מיוחד שקורים כפור, והוא האדיר להם מכל הימים, היו מכינים בבית הכהן הגדול מושב וכסאות לאב בית דין ולנשיא ולכהן גדול ולסגן הכוהנים ולמלך, ולבד אלה שבעים כסאות של כסף לשבעים סנהדרין. והזקן מן הכוהנים היה קם על רגליו ואומר לפניו דברי כבושים ותוכחה, ואומר לו:
ראה לפני מי אתה נכנס, ודע שאם תאבד הכוונה מיד תיפול ותמות ותאבד כפרת ישראל, והנה עיני כל ישראל תלויות בך, וחפש דרכיך שמא יש בך עוון אפילו קל, כי יש עוון שקול כנגד כמה מצות, ושקול זה הלא הוא ביד אל דעות, גם חקור באחיך הכוהנים וטהר אותם, שים נגד פניך כי לפני מלך מלכי המלכים היושב על כסא דין ומורה בעיניו כל רע אתה בא, ואיר תבוא והאויב עמך?

ואומר להם שכבר חפש [קנ] ועשה תשובה ממה שנראה שיש בידו עוון, גם כל אחיו הכוהנים קרבם בעזרת המקדש והשביעם במי ששכן שמו שם, שכל אחד יאמר מה שיודע בחבירו או מה שיודע בעצמו, ושנתן להם לכל דבר ודבר התשובה הראויה. גם המלך אומר לו דברים טובים, ומבטיחו לכבדו בצאתו בשלום מן הקדש.

אחר זה היו מכריזים ואומרים איך הכהן הגדול יוצא והולך ללשכה שלו אשר במקדש, ואז יוצאים כל העם ללוותו, והולכים לפניו כסדר, וכן ראיתי בעיני:

ראשונה הולכים לפניו כל שהוא מזרע מלכי ישראל, כי הקרב הקרב אל הכהן הוא יותר חשוב,

ואחריהם כל אותם שהם ממלכי בית דוד, וכולם כסדר נכון זה אחר זה, וכרוז לפניהם אומר:
תנו כבוד לבית דוד!

ואחריהם היה בא בית הלוי והכרוז אומר:
תנו כבוד לבית הלוי!

שלשים אלף וששת אלפים היו, וכל סגניהם היו לובשים באותה שעה בגדי משי תכלת,

והכוהנים - משי לבן, וארבעה ועשרים אלף היו,
ואחריהם המשוררים,
ואחריהם המנגנים,
ואחריהם תוקעי חצוצרות,
ואחריהם השוערים,
ואחריהם עושי הקטורת,
ואחריהם עושי הפרוכות,
ואחריהם השומרים,
ואחריהם האמרכלים,

ואחריהם כת אחת נקראת קארטופילוש,
ואחריהם כל אנשי המלאכה ממלאכת הקדש,
ואחריהם שבעים הסנהדרין,
ואחריהם מאה כוהנים וגזרי כסף בידם לעשות דרך,

ואחריהם הכהן הגדול,
ואחריו כל זקני הכהונה
- שנים שנים, ובראש כל חוצות היו ראשי ישיבות עומדים ואומרים:
איש כהן גדול, בואך לשלום! התפלל ליוצרנו שיחיינו לעסוק בתורתו!

ובהגיעם לפתח הר הבית, היו מתפללים שם על קיום מלכי בית דוד, ואחר זה - על הכוהנים ועל המקדש, והיה הקול כל כך חזק מריבוי העם בענותם "אמן", עד שהעופות הפורחים היו נופלים לארץ, ואז הכהן הגדול משתחווה לכל העם, ופורש בבכיה ויראה, ושני סגני כהונה מוליכים אותו ללשכה שלו, ושם פורש מכל אחיו הכוהנים, וזה בכניסתו.

אבל בצאתו היה הכבוד כפלים, כי כל העם אשר בירושלם היו עוברים לפניו, ורובם באבוקות של שעוה לבנה דולקות, וכולם לובשים בגדי לבן, וכל החלונות מעוטרים ברקמה ומלאים נרות, וספרו לי הכוהנים, כי הרבה מהשנים לא היה כהן גדול יכול להגיע לביתו קודם חצות הלילה מפני דוחק העם העובר וריבוי הגדול, שאף על פי שהיו [קנא] כלם מתענים לא היו הולכים לבתיהם עד יראו אם יוכלו להגיע לנשק ידי הכהן הגדול.

וביום שאחריו היה עושה סעודה גדולה, ומזמן לאוהביו וקרוביו, ויום טוב היה עושה לפי שיצא בשלום מן המקדש, אחר זה היה מצוה לצורף שיעשה לוח מזהב ויפתח בה זו הלשון:
אני פלוני כהן גדול בן פלוני הכהן גדול שמשתי בכהונה גדולה בבית הגדול והקדוש לעבודת מי ששכן שמו שם, והיה זה שנת כך וכך ליצירה, מי שזכני בעבודה זו הוא יזכה בני אחרי לעמוד לשרת לפני ה'!

עד כאן מה ששלח האיש ההוא לרומא בכתב, ושלחו וירשוריש למלך אלפונשו, וקראו, ואמר:
היהודים ראויים לעונש על עוונם ולכבוד על אשר כך נמצא בהם!

ואני הדל שלמה בן וירגה שלחוני קהילות ספרד לקבץ פדיון לשבויי מאלאגה, ושם בחצר המלך בקשו הגוים להגיש קרבן הפסח, ועשו בפעל מזבח, ושורות כוהנים עם כלי כסף ומשוררים אומרים הלל, ותמהו העם והשרים מאד, אמר המלך:
יהודים שכך ראו ונאבד מהם - טוב מותם מחייהם!

ובטעם העבודה וקרבן הפסח וענינו כתב הרב דון מנואל בדורו דברים נפלאים בספר "טעמי המצות" שחבר, והבאתי ענינו בספר "שבט עברתו".

האל יזכנו לראות בבניין בית קדשנו ותפארתנו ועבודת אלהינו כימי עולם וכשנים קדמוניות, אמן!

הערות:



1. בלשון ספרד sacerdot maior.
2. בלשון ספרד campanario, והוא מגדל של בית תפלת הנוצרים.