דברי התלמוד

בבואנו להתחקות אחר דברי רבותינו הראשונים בעניין יחסי התורה והפילוסופיה עלינו להקדים את דברי התלמוד¹ בעניין.

אומרת הגמרא (ברכות כח: ):

"תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבנו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא. אמר להם: היזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההגיון , והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, וכשאתם מתפללים - דעו לפני מי אתם עומדים, ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא".

ופירש רש"י (שם ד"ה "מההגיון"):

"לא תרגילום במקרא יותר מדאי, משום דמשכא, לשון אחר: משיחת ילדים".

ובמגן אבות לרשב"ץ (ב יט) כתב: "ומה שאמרו בברכות [כח: ] בפרק תפלת השחר מנעו בניכם מן ההגיון אינו חכמת א"ל מנט"ק (-פירש המהדיר שהכוונה ללוגיקה) כי רש"י ז"ל פירש, הגיון - שיחה בטלה."

בשו"ת חוות יאיר (סקכ"ד) מביא אחרים שפירשו ש"הגיון" משמעותו לימודי דקדוק השפה העברית, וזה לשונו:

"אמנם לידע כל סעיפים וסעיפי סעיפים והיוצאים מן הכללים אין לבלות הזמן בהם כי ידיעתם רבית המבוכה ומעט התועלת ויש שפרשו על זה מ"ש ריב"ז מנעו בניכם מן ההגיון".

אולם מצאנו פירושים הקושרים את המלה "הגיון" ללימודי הפילוסופיה האסורים.

הנה כך הוא בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סמ"א):

"אגיד לך את אשר עמדי, כי הנה ערכת לפני עניינך כי שוטטת בארץ אחר החכמים איה ואיזה מקום בינה. וי"ל פירכא אעיקרא דדינא מי התיר לך להניח מקומות שיש בהם ק"ק מישראל, ולהיות גולה שלא למקום תורה, להושיבה עגונה. למנוע שארה ועונה, להכניס צרה במקום הגבירה העדינה, בני מי הירשך לעמוד במדרשיהם וללמוד נימוסיהם. ללכת אחרי ההבל והשגיון, לבלות זמן במלאכת ההגיון. שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולא נשתמשו בה אבותינו ורז"ל כלל. ולפי פשוטו של דבר נראה שכיוונו לזה במ"ש ומנעו בניכם מן ההגיון, ולא תראה לחכם מחכמי האמת שאיבד זמנו בה. אך הרמב"ם ז"ל הוא לבדו מצינו שהעמיק עיונו בה הפליא עצה הגדיל תושיה בספרו המורה".

נמצאנו למדים שדרכו של הרמב"ם במורה הנבוכים היא מלאכת ההגיון, וכידוע, דרכו הייתה דרך הפילוסופיא.

לדעות אלו, הפילוסופיה אסורה מצד הנהגת רבי אליעזר הגדול את תלמידיו.

יכולים אנו לשער כבר בשלב זה, שהדבר נתון במחלוקת גם בבחינה העקרונית, בנוסף או בשורש הפירושים השונים למלה "הגיון".

מחלוקת הגאונים

ואכן, נראה שהמחלוקת מתחילה עוד בימי הגאונים.

הנה כך הוא בתשובות הגאונים (שערי תשובה ס"ה):

"ומה לכם תדכאו עמו, ופני עניים בתורה תטחנו בשמעם את דבריכם וניב לשונכם בדרכי אריסטו וחבריו, ודנים תורתו ית' באותו הדרך, מי שמע כזאת מי ראה כאלה... ואתם עושים במשקל דעת יוצרנו ית' שהוא דעת התורה ממש לדעת הבל וריק רמה ותולעה תהו ובהו אשר אין בו ממש, והלא כתיב כל הגויים כאין נגדו לאפס ותהו נחשבו לו? ... זולתי שאתם מבקשים דברי חפץ ואין אנו יכולין להשיב לכם כי איך יזהיב אדם על חרשי אדמה הנשברים, והם דברי אריסטו והפילוסופים כי כולם חברים אבל השיבו וחיו ושימו יד על פה ודעו, כי כרחוק מזרח ממערב כך הרחיק המקום ית' דעתו שהיא דעת התורה הקדושה מדעות בני אדם, זכרו זאת והתאוששו, ומאותו הדרך התבוששו".

כאן אנו רואים לכל הפחות הסתייגות מהעיסוק בפילוסופיה כדבר מחייב ועיקרי בעולם המחשבה בישראל.

אולם בדברי רב סעדיה גאון אנו מוצאים יחס שונה בתכלית לגודל המקום של הפילוסופיה בתשתית מחשבת ישראל.

הנה כך הוא כותב בספר האמונות והדעות (בהקדמה) שכולו מושתת כידוע על ברכי הפילוסופיה:

"ברוך י"י אלהי ישראל אשר לו יאות עין האמת הברורה, המאמת למדברים מציאות נפשותם אמת ברורה, ומצאו בה מוחשיהם מציאה ברורה, וידעו בה ידיעותם ידיעת צדק, נסתלקו בה מעליהם השבושים, וסרו עמה הספקות, ונצללו להם הראיות, והזדכו להם המופתים, וישתבח על כל ספור נעלה לתהלה. ואחר מה שפתחנו בו מתהילת אלהינו ושבחו במאמר קצר, אני מקדים לספר הזה אשר כוונתי לחברו, הודעת סבת נפילת הספקות לבני אדם בדרושיהם ואופני הסרתם, עד שתשלם הגעתם אל הדרוש ושלוט קצתם על קצתם, עד אשר קיימו אותו אמתות כפי מחשבתם וסברתם..."

אמונה "ברורה" לפי רס"ג היא אכן אמונת ההגיון, שהפילוסופיה היא בסיסה המובהק.

מחלוקת הראשונים

בספרות הראשונים אנו מוצאים התייחסות רבת אנפין לעולם ההגיון הפילוסופי.

דעות הראשונים הנן קיצוניות אחת מן השניה ביחסן לנושא. אנסה להציג אותן תוך הבאת חלק מדברי הראשונים על מנת לתת ביטוי לכל הפרטים הקטנים שכתבו הראשונים.

הראשונים בעלי הפילוסופיה: רמב"ם וסיעתו

ראש וראשון לראשונים אלו הוא כמובן רבנו הרמב"ם. ספרו מורה הנבוכים רובו ככולו מיוסד ומובנה על אדני ההיקש ההגיוני הפילוסופי.

לדעת הרמב"ם מסקנות ההיקש ההגיוני בעולם המחשבה הנן סתרי תורה גמורים על כל המשתמע מכך.

כך הוא למשל כותב (מו"נ ח"א פל"ג):

"ומי שיראה שלם בשכל, מזומן לזאת המדרגה העליונה, ר"ל מדרגת העיון המופתי, וההוראות השכליות האמיתיות, יעלוהו מעט מעט עד שיגיע אל שלמותו... אבל העלימום לקיצור השכל בתחילה לקבלם, וגלו בהם מעט שילמדם השלם, ולזה נקראו סודות וסתרי תורה כמו שנבאר".

בדרכו של הרמב"ם הולך גם הרלב"ג (משלי פ"ו ג):

"להודיע כי התורה ומצוותיה מביאות האדם אל השגת החכמה והתבונה אם בפילוסופיה האלוהית אם בפילוסופיה המדינית אם יעמיק האדם לחקור בה ובמצוותיה מחקר ראוי".

ובמקום אחר ( משלי פ"ח):

"השתדלו להתיישר אל החכמה ואחשוב שזאת הערמה תשלם בהתבוננות במלאכת ההגיון כי היא תיישר השכל אל דרכי ההשתדלות והעיון".

גם ר"ש אבן גבירול היה מן הפילוסופים כמו שעולה מספרו תיקון מדות הנפש, ואת כל השקפתו היטיב הוא עצמו לתמצת במשפט אחד (מבחר הפנינים א שער החכמה):

"ודע כי מעלת השכל מן האמונה, כמעלת הראש מן הגוף. כשיאבד הראש יאבד הגוף, וכאשר יאבד השכל יאבד האמונה".

כן גם מצינו את רבי יצחק עראמה, בעל העקידה שכתב (עקידה בראשית ב יז) בדרך פילוסופית (גם מעט אליגורית) מובהקת, וכך הוא רואה את שתי הדרכים לעלות מעלה:

"ונראה עוד ליחס כללות החכמות לעצי הגן, ועץ החיים הוא השפע האלוקי הנבואי הוא תכלית הכל... ועץ הדעת הוא השכל הפילוסופי העיוני". ²

בעקבות ראשונים אלו הולך גם הרמ"א, שהוא כמעט היחיד שדבק בשיטה זו לאחר פרסום הקבלה.

בפולמוס עם המהרש"ל חברו, כתב רמ"א להוכיח עניין מסוים מדברי אריסטו, והמהרש"ל הגיב בביקורת חדה (שו"ת הרמ"א ס"ו):

"קבלתי כתבך במגילה עפה כתובה פנים ואחור, וראיתי בו דברים חידודים, והרגשתי כאיזמל בבשר, והקפתני בחבילות חכמות ורובן חיצונות, בכלים שונות, והפנימות עגונות. והתורה חוגרת שק ומקוננת... ולחכמת אריסטו הערל אליו היית פונה בכל פינות".

על כך ענה רמ"א (בס"ז):

"ומי לנו גדול מהרמב"ם ז"ל שעשה ספר המורה שכולו אינו אלא מזה המין... וכזה עשו כל החכמים שהביאו דברי החוקרים בספריהם".

במקום אחר מצאנו (שולחן ערוך יו"ד סרמ"ו ס"ד):

"ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים, וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס".

הרמ"א פוסק שהפרדס שאסור לטייל בו מרוב שהוא נשגב בסודותיו הוא הוא תורת הפילוסופיה.

מתנגדי תורת הפילוסופיה

בעניין היחס למורה הנבוכים והנמשכים אחריו מצינו קשת רחבה של רמות דחייה.

היחס החמור ביותר מצינו דווקא בדברי אחד מגדולי האחרונים, הלא הוא הגר"א.

הנה כך כותב הגר"א (יו"ד סרמ"ו סקי"ח) על דברי הרמ"א שהובאו לעיל את הדברים הביקורתיים הבאים: "אבל לא ראו את הפרדס לא הוא ולא הרמב"ם". ובמקום אחר (יו"ד סקע"ט) הפליא הגר"א וכתב:

"והוא (-הרמב"ם והרמ"א בעקבותיו ב.א.) נמשך אחר הפלוסופיא... אבל כבר הכו אותן על קדקדו... והפלוסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן. וחס ושלום איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם³ אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות, לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת".

סגנון זה כלפי הרמב"ם זר ומוזר בתכלית, שהרי לא מצינו אף ראשון או אחרון אומר כדברים האלה על רבנו הרמב"ם, להוציא הראב"ד שידוע בכך⁴.

ואמנם, יש שערערו על אמיתת הדברים שיצאו תחת קולמוסו של הגר"א, בספר קריה נאמנה (עמוד קס) הובא מכתב הרב צבי הירש קצנלבויגן, אל המחבר, שנאמר בו בין השאר:

"ושמעתי מפי הגאון רבי מנשה מאילייא ז"ל, שמ"ש בביאורי הגר"א יו"ד (סקע"ט ס"ק יג) , על הרמב"ם, שהפילוסופיא הארורה הטתו ברוב לקחה, אבל כבר הכו על קדקדו וכו'. ע"ש. וכן מ"ש בביאורי הגר"א יו"ד (סרמ"ו ס"ק יח) ע"ד הרמ"א בהגה, שלא ראה את הפרדס לא הוא ולא הרמב"ם וכו'. ע"ש. מעולם לא יצאו הדברים האלה מעטו ומפה קדשו של הגר"א, ואיש אחד הציג דברים אלו בתוך ביאורי הגר"א בשעת ההדפסה, והוא היה מכיר את האיש ואת שיחו".

אולם בספר עליות אליהו (יג.) הובא מכתב ממהר"ש לוריא, (שהוציא לאור הדפוס ספרי הגר"א ובכל כתבי יד קדשו נאמן הוא, לפי עדות הרב המחבר הנ"ל), שדברי הגר"א בביאוריו ליו"ד (סקע"ט וסרמ"ו) נמצאים בכתב יד קדשו, ולכן מ"ש רבי צבי הירש קצנלבויגן בקריה נאמנה הנ"ל לדבר תועה על מסדרי הדברים הנ"ל, אינה קריאה נאמנה, ושקר ענה. ע"ש. וכ"כ ר' אהרן מרכוס בספר החסידות (עמוד עט) לדחות דברי רבי צבי הירש הנ"ל, ע"פ עדות הגאון רד"ל שקבע אמיתות הדברים ע"פ כתב היד של הגר"א. וכ"כ ר' יצחק מלצאן באבן שלמה (פי"א א"ג) , שכן נמצא בכי"ק של הגר"א, ושלא כיש אומרים שאין זה מדברי הגר"א⁵.

ואם כן הדבר אינו ברור, למרות שנראה שאכן אלו דברי הגר"א, שהרי כך העידו תלמידי חכמים מובהקים שראו במו עיניהם את כתב יד קדשו של רבנו הגר"א בעניין.

כך או כך, הויכוח הוא על הסגנון, אבל בתוכן נראה שכולם מודים, שכן כך כתבו כמעט כל החכמים, הן אלה שראו תורת הסוד, והן אלה שאין זה בטוח שראו אותה.

למשל כך כותב רבנו תם (ספר הישר השער השישי מדה י):

"יש חכמות משחיתות האמונה, כגון החכמות החיצוניות, וחכמת האפיקורסים. וחכמת הפילוסופיא... רק ירחק מהן בכל כחו... וכמה חכמים בעיניהם חשבו כי עלו למרום החכמה, חושבים כי עלו ועמדו בסוד גדול ויעלימוהו מזולתם, ולא ידעו כי רחקו מן האמונה... וכאשר יתחבר לאפיקורוס, תשחת אמונתו מעט מעט והוא לא ירגיש, כן המתעסק בחכמת הפילוסופיא..."

אולם הוא מסייג את דבריו:

"אך כוונת הפילוסופיא ותכונתה היא לדעת ייחוד השם..."

והבעיה בה היא רק הדרך המסובכת לרכישתה.

וביתר שאת כתב רבנו הרמב"ן (ויקרא פט"ז פ"ח):

"כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני ( =אריסטו) אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל עניין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת: "⁶ .

ובחריפות מעין זאת כתב גם הרא"ש, והגדיל לשוות לפילוסופיה גדר מינות⁷, שהוא לרוב השיטות⁸ עבודה זרה גמורה שדינה ביהרג ובל יעבור (בשו"ת כנ"ה ס"ט ):

"ועל שכתבת מגזרת השכל... מה אשיב על זה? לא תהא תורה שלנו כשיחה בטלה שלכם, חכמת הגיונכם, אשר הרחיקו כל חכמי הדת נביא ממנה, אות או מופת, לחייב ולזכות ולאסור ולהתיר. והלא חוצבי מקורה לא האמינו במשה, ובמשפטים ובחוקים צדיקים אשר נתנו על ידו, בכתב ובקבלה. ואיך שואבי מימיה יביאו ראיה מהם לחקים ומשפטים של משה רבנו עליו השלום, ולפסוק דינין במשלים שהורגלו בהם בחכמת הגיונם?... כי חכמת הפילוסופיא וחכמת התורה והמשפטים אינן על דרך אחת... . ועל זה אמר החכם: כל באיה לא ישובון, רוצה לומר: כל הבא ונכנס מתחלה בחכמה זו, לא יוכל לצאת ממנה להכנס בלבו חכמת התורה, כי לא יוכל לשוב מחכמה טבעית שהורגל בה, כי לבו תמיד נמשך אחריה. ומחמת זה לא ישיג לעמוד על חכמת התורה, שהיא ארחות חיים, כי יהיה לבו תמיד על חכמת הטבע, ותעלה ברוחו להשוות שתי החכמות יחד, ולהביא ראיה מזו לזו, ומתוך זה יעות המשפט; כי שני הפכים הם, צרות זו לזו, ולא ישכנו במקום אחד".⁹

ריב"ש (בשו"ת סמ"ה) הטיל פקפוק בטהרת הקדש של דברי הרמב"ם ורלב"ג עצמם:

"וכתבו בספריהם, שאין ידיעה שלמה רק אותה שהיא מצד החקירה, לא מצד הקבלה. ואנחנו מקבלי האמת, דעתנו, שהתורה שלנו שלמה, שבאה אלינו במעמד הר סיני מפי הגבורה ובאמצעות אדון הנביאים ע"ה, היא למעלה מהכל, וכל חקירתם אפס ותהו לערכה".

ובהמשך:

"ועכ"ז לא נמלט הרב ז"ל (רמב"ם) מהימשך קצת אחר החכמה בקצת המופתים, כגון בבן הצרפתית ובמעמד הר סיני, ואולי לא הייתה כוונתו רק באשר לא יוכל להשיב האנשים ההם לגמרי מן הקצה אל הקצה¹⁰. ובאר להם עניינים מעטים מן התורה בדרך מסכמת אל הפילוסופיא, וגם זה כתבו ברמז ובהעלם. גם במלאכים שנראו לאברהם אבינו ע"ה אמר שהיה במראה הנבוא'; וכבר השיב עליו הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה שלו (בפרשת וירא) . והחכם רבי לוי ז"ל (רלב"ג) , גם הוא היה חכם גדול בתלמוד, ועשה פירוש נאה לתורה ולספרי הנביאים, והלך בעקבות הרמב"ם ז"ל. אמנם, גם הוא הטו את לבבו אותן החכמות הרבה מדרך האמת, והפך דעת הרב רבנו משה ז"ל בקצת ענינים, כגון בעניין ידיעת השם בעתיד האפשרי, וכן בעמידת השמש ליהושע, והשיב צל המעלות אחורנית, כתב דברים שאסור לשומעם, וכן בהשארות הנפש, ובהשגחה בעניין עונשי הרשעים בעה"ז. כמ"ש כל זה בספרו, קראו מלחמות השם. ומעתה, ישא כל אדם קו"ח בעצמו: אם שני המלכים האלה, לא עמדו רגליהם במישור בקצת דברים, כבודם במקומם מונח; ואם היו גדולי העולם, איך נעמוד אנחנו אשר לא ראינו מאורות, לערכם. וכמה וכמה ראינו פרקו עול התפלה, נתקו מוסרות התורה והמצוה מעליהם בסבת למוד אותן חכמות".

ומופלאת היא סברת הרמ"ע מפאנו (בשו"ת סק"ח):

"ואנחנו מהשגות הראב"ד זכר לברכה למדנו חובה לעצמנו לקובלנא מן התורה נגד החולקים, כי הוא לא כיון בהם למעט בכבוד הרמב"ם חלילה לרבנן קדישי כותייהו, אלא חשף הראב"ד את זרוע קדשו לחלוק עליו לכח אמיץ בכמה גופי הלכות כי היכי דלא ליסרכו כולא עלמא בתריה ללמוד וללמד בדעות מעל ספר המורה וכיוצא בו".

לדעת רמ"ע כל מטרת הראב"ד בהשגותיו היתה להרחיק את הציבור מספר מורה הנבוכים בגלל תוכנו¹¹.

אולם כאמור, היו שקיבלו בצורה מתונה יותר את דברי הרמב"ם במורה.

למשל מרן הב"י בכמה מקומות מביא דברי הרמב"ם במורה הנבוכים ואף לא נמנע להחשיבו כשיקול לפסיקה (למשל יעויין בב"י או"ח סקי"ג א"ט) .

וכן הביא את מורה הנבוכים המהרש"ם במספר מקומות בסברות פילוסופיות מובהקות (בשו"ת שלו ח"ו ס"י ):

"וכבר כתב הר"מ במו"נ בהקדמתו לח"ב הקדמה י"ח ובעקדה ריש מגילת איכה כי הסרת המונע יחשב למוציא מכח אל הפועל, וא"כ מניעת הטוב הוא כפועל רע".

וכן הביאו גם רבי יוסף חיים (שו"ת רב פעלים ח"א או"ח ס"א):

"והגאון נודע ביהודה תניינא א"ח סימן ק"ז, נשאל על שם שכינה, והביא על זה דברי הרמב"ם ז"ל, במורה, שכתב שיש לזה ב' פירושים, או או נברא מאת הבורא, או עניין השגחת הבורא שההשגחה נקראת שכינה, וכל מקום יתפרש שם שכינה לפי עניינו, עכ"ד דברי הרמב"ם ז"ל. וכתב המחבר נו"ב אני אומר שני הפירושים הם דבר אחד ע"ש. והמשכיל יבין שדברי הרמב"ם ז"ל נכללו בדברינו, ורק הוא לא היה יכול להרחיב הדברים כאשר הרחבנו, מפני שלא נגלו אליו זוה"ק ודברי רבנו האר"י ז"ל אשר קבל מפי אליהו הנביא זכור לטוב בחכמת הקבלה וסודות התורה".

רי"ח לא נמנע מלהביא את דברי הרמב"ם במורה הנבוכים, ועוד יותר מכך, אינו נמנע מהכללתו בתוך דברי סוד מובהקים.

וכך הוא גם נוהג במקומות אחרים (שו"ת רב פעלים ח"א סוד ישרים ס"א):

"ופירש הרמב"ם ז"ל במורה ח"א פרק ס"ו, לפ"ד אונקלוס שתרגם אצבעתא פירושו הוא כמו הר ה', מטה ה', ר"ל האצבע הוא שם כלי נברא שבראו ה' לצורך זה הדבר, וזה הכלי הנקרא אצבע חקק הלוחות ברצון השי"ת ומאמרו ע"ש".

ובהמשך כתב:

"וכ"כ הרמב"ם ז"ל במורה ח"א סוף פרק א' ע"פ בדמות אלהים, כי דמות הוא שם מן דמה, והוא דמיון בעניין, והכונה הוא כי הדמיון יאמר על שם דבר שיהיה בין שני הדברים דמיון באיזה דבר".

ודברים אלו כאמור, ראויים לדעת רי"ח להכנס תחת הכותרת הכללית "סוד ישרים".

וכן מרן הרב קוק רוח אחרת עמו, כמו שמתבאר ממספר כתבי קדשו. למשל כך הוא כותב (מאורות הראיה חנוכה דכ"ז):

"מצד החיצוני והטפל שבחיים, מצד צורך השעה וישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו... למדנו שרק נכנסו יונים להיכל, כיון שרוח הזר חדר עד לפנים, עד לחיי התורה והקדושה לפגוע בהם... כבר טמאו כל השמנים שבהיכל".

הרי לפנינו חילוק בין הכנסת דרכי המחשבה הגויית לחיצוניות דרישת התורה, דהיינו כעזר למדדים בסוף המחנה כדי להרימם למעלה הראויה וכדומה, שדבר זה מותר, לבין הכנסתה כעצם דרך הקדש של ישראל, שהיא צריכה להיות בטהרה גמורה ללא בדל פניה לריקנות הגויית.

והוא ממשיך (שם דל"ב):

"אותם הקנינים שהם טובים לשמש את האור האמיתי של התורה, שנלקחו מאוצר הפגישה היונית, מאותן הדעות דקריבין לארחא דמהמנותא... זאת היא טובה עליונה שמאת ה' היתה זאת... על זה ראו לקבע הלל" אמנם, הדברים מותנים בכך "שנצרפו ונטהרו באש דת של תורת אמת להסיר מהן כל סיגיהן ובדיליהן".

נמצאנו למדים מדברי הרב שלא די שמותר לקחת מדרכי המחשבה היוונית כעזר למתקשים וכדומה בתורת ישראל, אלא שאף ראוי לומר על כך הלל, שהרי לולי זה, מי יודע כמה ריקים מישראל היו פונים למלא עצמם ממינות וכפירה חלילה¹².

ומתוך גישה זו כתב (בשו"ת עזרת כהן סי"א ) כמעט באותה לשון לגבי בירור הבדילים הרעים מדרכי החקירה:

"ולא יפלא בעיני כת"ר אהובי שאני משתמש ביסודות הגיוניות בעניני הלכה, שכן עשו גדולי ישראל מעולם במקום שהסברא מסייעה לזה, והדברים מתאימים לד"ת. ולא מחה הרא"ש בתשובה (שהבאנו לעיל ב. א.) השואל שם, שרצה להשוות את מדות התורה ע"פ ההגיון הפילוסופי, אלא מפני שהדברים שם היו זרים ע"פ יסוד התורה. וכבר האריך הרמ"א בתשובה להרש"ל, לברר ג"כ בעניין גדרי מורסא וטינרי, איך שצריכים להשתמש ביסודות החכמות שנתקבלו בספרי גדולי ישראל, אע"פ שנלקחו מחכמות העולם, כי חכמינו הגדולים זקקו ובררו הדברים.¹³"

וכן לא נמנע האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל (בשו"ת דברי יציב יו"ד סקכ"א) מלהזכיר את דברי מורה הנבוכים בחדא מחתא עם ספר שערי קדושה למהרח"ו:

"יעויין במורה נבוכים ח"ב פרק ל"ו וז"ל, וכבר ידעת עוד פעולת זה הכח המדמה וכו' והוא הסיבה בחלומות הצודקות והוא בעצמו סיבת הנבואה וכו' פועל כח המדמה בעת השינה הוא פעולתו בעת הנבואה וכו' עיי"ש באריכות, ובמ"ש בתכונות הנדרשות לאדם כדי שיזכה לחלומות הצודקות. ובשערי קדושה למהרח"ו ח"ג שער ז', שמדרגה חמישית ברוה"ק היא כי יראה בחלומותיו עניני עתידות וחכמה קרובות אל רוה"ק וכו' בכח מעשיו הטובות ובקדושתו וכו' עיי"ש".

סיכום:

העולה מדברינו , שהיחס לפילוסופיה בקרב הראשונים נתון במחלוקת.

ראינו גאונים, ובעקבותיהם ראשונים, הדורשים את התורה בדרך פילוסופית, ואת מתנגדיהם.

אמנם נשוב ונביא בשם מרן הרב קוק (מאורות הראיה חנוכה דכ"ז):

"מצד החיצוני והטפל שבחיים, מצד צורך השעה וישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו... למדנו שרק נכנסו יונים להיכל, כיון שרוח הזר חדר עד לפנים, עד לחיי התורה והקדושה לפגוע בהם... כבר טמאו כל השמנים שבהיכל".

הערות:

1. וזה למרות שיש מקור עוד יותר קדום, והוא ידידיה האלכסנדרוני (המכונה פילון) , שדבריו כולם הנם מעין אליגוריה יוצאת מן הכלל השזורה בפילוסופיה, הוא חי לפני חורבן המקדש ואף -כעדותו הוא- עוד העלה שם קרבנות לה'. ואולי זה המקום לציין כי דבריו לעיתים לא רחוקות חופפים למקבילות בתורת הסוד, ולפעמים סגנונו יותר ממזכיר את סגנון רבנו המהר"ל מפראג.
2. משום מה נהוג להכליל בחבורה זו גם את רד"י אברבנאל, אך הדברים לפחות אינם מדויקים כפי שעולה מסגנון דבריו על מקום הפילוסופיה בקרבה אל ה' (פירושו על שמות כ יב): "כוונת המעמד האלוקי לא היתה להודיעם דרושים פילוסופיים, כי ידיעות אלו לא יביאו אדם אל ההצלחה האמיתית להדבק בה', ויכניסוהו בספקות ואמונות זרות, אלא רצה (ה' ב. א. ) להשרישם בשרשי אמתיות אלקותו".
3. זה שהפילוסופיה משוייכת לאוה"ע ובמיוחד למסואבים שבהם יוצא לכאורה ממדרש איכה רבה (בפתיחתות, פ"ב): " א"ר אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופין לאומות העולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי ".
4. אך אוסיף שראיתי פעם במגיד מישרים למרן הב"י דברים חריפים מעין אלו של הגר"א, שרצו לדונו להרמב"ם בכף הקלע בגלל דבריו, אלא שבגלל כתביו האחרים לא דנו אותו. אולם דא עקא שלא נכתב שם על אילו כתבים רצו לדונו ובזכות אילו כתבים זיכוהו, שמא בזכות מורה הנבוכים? ואף שהדבר רחוק מאד מן הסברא, הרי שאם נכון הוא נפתרת לנו השאלה הגדולה איך אותו אחד שקיבל דברים אלו על הרמב"ם, המשיך לצתת את מורה הנבוכים שוב ושוב בשו"ע, למשל בהלכות מעונן ומכשף, ע"ש. ובבדיחות הדעת היינו קוראים עליו דוקא את דברי הזוהר הקדש [רעיא מהימנא ג פרשת כי תצא רעז ע"א ]: "ואינון תלמידי חכמים דידעין מאי דהוה ומה דעתיד למהוי ואינון בדיוקנייהו בארעא אינון מארי פילוסופיא אצטגניני ישראל דידעין מאי דהוה ומאי דעתיד למהוי מאותות דחמה וסיהרא לקותא דלהון וכל ככב ומזל ומה אחזי בעלמא" .
5. את דברי המכחישים והמאמתים מצאתי בדברי הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר ח"א יו"ד ס"ט. בעניין זה החכימני גם מורי הרב ד"ר יגאל שפרן ותודתי נתונה לו.
6. ודבר שבשיגרה הוא שרמב"ן מביא את דעת תורת הסוד כדי להוציא את הלומדים משיטות פילוסופיות, ויחס זה של ניגוד בין השתים מוצאים אנו בכתבי הרמח"ל בכמה מקומות, לדוגמא בהקדמה למאמר הויכוח, שם הוא כותב: "כי הפלוסופיא נעשית צרה לחכמה הגדולה הזאת (קבלה ב. א. ) , שפחה חצופה החושבת לירש גבירתה, היא נגע צרעת אשר פשטה ממש בעונותינו הרבים בישראל", אמנם קשה לומר שרמח"ל התנגד לעצם החשיבות בעיסוק החקירה ההקשית במחשבת ישראל, שהרי כך כתב במאמרו "מעלת לשון הקודש" בהתחלה: "כי לא בזה בחר ה' אשר נדע גדולתו מן הקבלה לבד, יען כי בזה, חס ושלום יוכל ליפול בלב המאמין מבוכת הספק פן שקר תנחיל הקבלה(!) אבל יחפוץ אשר נדעה מן החקירה והמופת, למען יהיה לבבנו שלם בה".
7. ומעין זה כתב בחריפות רבי יואל סירקיס [שו"ת הב"ח (ישנות) ס"ה]: " הפילוסופיא היא המינות בעצמה ואשה הזרה שהזהיר עליה שלמה כמ"ש הר"מ גבאי בספר מראות אלקים ולא זו בלבד אלא ממשיך אליו גם אחרים ועובר על לאו לפני עיור לא תתן מכשול דחייב נדוי ומאחר דמשליך חכמת הקבלה ודברי רז"ל המקובלי' אחרי גיוו ראוי להחמיר עליו ביתר עוז להחרימו בכל החומרות החרם מכל מה שהפה יוכל לדבר וזה אין צריך פנים: " , אמנם שם מדובר על מקרה חמור של ביזוי תורה.
וכן השוה את החכמה הגויית למינות הפרי צדיק (בפירושו לנצבים טז): "והיינו שהם (הגויים ב. א. ) ג"כ חידשו בחכמתם מעט מידות ישרות ע"פ שכלם, אבל באמת הוא שורש המינות והאפיקורסות".
8. להוציא שיטת המאירי כמדומני.
9. ובשל"ה הקדש על מסכת שבועות ציתת בשם ספר שבילי אמונה שכתבו נכדו של הרא"ש, שם נכתב (דף ק): "ואין נותנין דעתן רק בחכמת הפילוסופיא וחושבין שזהו מעשה מרכבה, וזה באמת אבדון ומוות, והמאמינים כן נבדלים מקהל ישראל... ומרוב עונינו נמצאים מבני עמנו נמשכים אחר הפילוסופיא... וברית עם חכמי האומות יכרותו להתעסק בחכמת היוונים".
10. ואכן היו שלימדו זכות על הרמב"ם וסיעתו, וכך הוא למשל בדברי רבי יעקב מעמדין (בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"א סמ"א) שכתב: " אגיד לך את אשר עמדי, כי הנה ערכת לפני ענינך כי שוטטת בארץ אחר החכמ' איה ואיזה מקום בינה. וי"ל פירכא אעיקרא דדינא מי התיר לך להניח מקומות שיש בהם ק"ק מישראל, ולהיות גולה שלא למקום תורה, להושיב' עגונה. למנוע שארה ועונה, להכניס צרה במקום הגבירה העדינה, בני מי הרשך לעמוד במדרשיהם וללמוד נימוסיהם. ללכת אחרי ההבל והשגיון, לבלות זמן במלאכת ההגיון. שהיא מלאכ' שאינה צריכה לגופה, ולא נשתמשו בה אבותינו ורז"ל כלל. ולפי פשוטו של דבר נרא' שכיוונו לזה במ"ש ומנעו בניכם מן ההגיון , ולא תראה לחכם מחכמי האמת שאיבד זמנו בה. אך הרמב"ם ז"ל הוא לבדו מצינו שהעמיק עיונו בה הפליא עצה הגדיל תושיה בספרו המורה. לצורך אנשי דורו. והל"ל זה לדורו בלבד תקן. והדורות שבאו אחריו מיד מאנו בספר ההוא ולא אבוא הלוך בדרכיו אף אם גבהו עמקו מחשבותיו ולא נודעו לכל נתיבותיו ומהלכיו. ואין למדין מן התקוע שתקע עצמו להלכ' זו כי בכל חכמי ישראל האחרונים אין ערוך אליו, מי כמוהו מורה בדת אל הרבה צבאותיו ערך מחנות. קרא לתבונות יעמדו יחדו לרקחות ולטבחות רבות בנות. ואין כל אדם זוכה לשתי שולחנות " וכן בפירוש יעבץ למסכת אבות (ג יט) כתב על חיצוניות הפילוסופיה: "למה אנחנו דומים עם הפילוסופים החשובים, לשני אנשים שנכנסו למדינה גדולה, האחד ידע כי יש מנהיג באותה מדינה ושהיא מונהגת בצדק וביושר מן המנהג ההוא, אבל לא דיבר עם המלך ולא ראה אותו... והשני דבר עם המלך וקיבל דבריו, והלך דבר עמו והודיעו סודותיו ובמה יתרצה ובמה יכעס", וכעין דברים אלו שמעתי מתלמיד הרב הנזיר זצ"ל שמסר בשמו על פרופסור ג' שלום המנוח ש"הכיר את כל פינות וחדרי המגדל (-תורת הסוד ב. א. ) , רק שלא היו לו המפתחות להכנס פנימה".
ובמקום אחר כתב (פירוש היעבץ לתהילים נ כב): "שיבינו סודותיה בקבלה כמו שהוא נתון בקבלה, לא מסברא והיקש, ולזה קראם (לאלו שלא הולכים בדרך זו ב. א. ) שכחי אלוה... כי לפי דעתם כל השלמות בעיון החכמות הוא תלוי, לא זולת. "
11. וכן רבנו האלשיך הקדש כתב דברים חריפים בעניין (פירוש על שיר השירים ז ח): "דמתה לתמר-לתת דופי במניחים חיי עולם ובילדי אריסטו יספיקו, שאחריתם מר כלענה, והוא כתמר אם יאכל פנימיותו ישתברו שיניו".
12. ויעויין בהערה מס' 9 במה שהבאנו בשם הגאון יעב"ץ שכתב כעין זה.
13. ואכן בשו"ת משפט כהן סקמ"ה הביא את הרמב"ם במורה הנבוכים כסברא מן המנין.

---