תקציר: בשנת 1240 צוה המלך לואיס התשיעי להביא לפניו ארבעה מגדולי חכמי ישראל להתוכח עמהם בענין התלמוד. בין הרבנים היה רבנו יחיאל מפריס והוא היה ראש המדברים. מילות מפתח: ויכוח דת; רבנו יחיאל מפריס. |
מבוא בימיו עמד המומר ניקולאן דונין וכתב שטנה על ספרי התלמוד והפוסקים, והשתדל לפני האפיפיור גריגורי התשיעי והמלך לואיס התשיעי לשרוף את התלמוד. בשנת 1240 צוה המלך להביא לפניו ארבעה מגדולי חכמי ישראל להתוכח עמהם בנידון זה, ונתאספו ביום ב' פרשת בלק שנת ה' אלפים (יוני 25 1240). בין הרבנים היו: רבנו יחיאל, רבנו משה מקוצי בעל הסמ"ג, ר' יהודה ב"ר דוד ממילון ור' שמואל ב"ר שלמה משאטא-טיער. ר' יחיאל היה ראש המדברים. יש אומרים שר' יחיאל כתב הויכוח, ויש אומרים שנכתב על ידי ר' יוסף המקנא בן נתן אופיציאל וכן נראה. הויכוח היה לפני המלך והמלכה ולפני ההגמונים משאנץ ומשגליץ ומפריש. הויכוח נדפס על ידי וואגנזייל בספרו "תחבולות השטן" בלשון רומית, אלטדורף 1681, ועל ידי שמואל גרינבוים (טהארן 1873). עיין גרץ מאנאטסשריפט 1874, המאמר של אלכסנדר קיש, והרוויו הצרפתי לחכמת ישראל חלקי א' ב' ג' מאמר לויב. ושם רשומים שלשים וחמש אשמות בפרט, ונכללו פה, אך חסרות איזו אשמות על דברי חז"ל שאינן חשובות לפורטן. |
בלב נבון תנוח חכמה, לבאר חזון משא דומא, המעמיקים עצה לפתוח תעלומה, להכות אביונים נקיים עד חרמה, וברצונו שפך חמה ושם בעיני מלכים ושרים לשפוך זעמה, ביום שואה ושערוריה, שמה ותוכחה נאצה וכלימה, וקצף וצער גדול ומשטמה. בקרב הארץ רבת המהומה, וחשכה גדולה וסערת אימה, נפלו על צבא השמימה, כי שמש וירח קדרו, ושמים מאד נשערו, וכוכבים אספו נגהם אריה שאג וכלביא נהם, וכל פנים פארור קבצו, נעו גם נצו, ורפאים מאדמה יקיצו. ועל זאת תאבל הארץ, כי מצפון בא קרץ, בקום עלינו שרץ, ממנו יצא הפורץ גדר והקורץ, במורג חריץ חדש חרץ. חרק בשיניו ובעיניו קורץ, בלעגי שפה ובחרפת אדם בא להתגולל עלינו ולהבאיש ריח נפת צופים, דברי חכמים צרופים. קולו כנחש ועל שפם יעטה, ולשונו כמדקרות חרב בוטה, ומשפט ללענה מטה. כלו לבן הפך החוטא, ויהי הנחש למטה זדון בידינו באחרית הימים כי נתבולל בעמים, ונקרא שמו ניקולאוש, המין ימות ויחלוש, מראשית נקרא שמו דונין, ולא יהיה לו נין, ושם רשעים ירקב, אשר הוסיף על חרפתנו, ויביא את דיבתנו אל המלך ואל הקופינשא. וההגמונים והחובלים פלילים, וכל ראשי גלחות אשר בעיר פרישא (פאריס) קיבץ הנתעב אויל מחריש, וישם דברים בפיהם להיות כלם בעוזריו. ביום ב' פרשת בלק, בגנת ביתן המלך נתקבצו כלם המתהללים במולך, ויאמר להשליך תפארת ישראל תורת אל אמת, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים, ולהעמיד צמיד פסול בלוחות חרות ולהכרית כל החירות בדברי הבדאות, וחידות חכמים להפר, אמר להביא הספר לפניו ארבע טורים על אופניו 2, ויאמר בלבו אבעה כל מצפוניו, ולשון אפעה לשונו וגאונו ואונו, בעזרת החובלים [82] המתהללים באלילים. ויבהילו ארבע מטיבי לכת, נחלה המבורכת, ממלכת כהנים לערוך מערכת, מלחמת ה' לעמוד על נפשם, ולקנא בתורת ה' בעזרת הבורא, היה ר' יהודה ב"ר רבינו דוד, והר' שמואל בר רבינו שלמה, והרב רבינו יחיאל והר' משה מקוצי. ויבואו בשער המלך מבוהלים ודחופים, לפני הפלילים נזופים, אשר לא כדת. ותהי כל עדת ישראל כצאן אשר אין להם רועה. ויאמר אויל המתעה לקרוא אחד אחוז מן הארבעה, כי חשב עלינו הרעה. ויקרא את איתיאל, את הרב ר' יחיאל, הוא לבדו. והיה בעמדו למשפט לפניהם לקנא, ויקנא אלהינו על תורתו, ויחמול על עמו ועל שארית נחלתו, למען צדקתו, וישלח דברו בפי עבדו, ורוח נוצצה בו, וישם בלבו מענה להשיב דברי נכוחים, למשאות שוא ומדוחים, וכל היהודים אחור נסוגו, ויגון ואנחה השיגו, צער ונהי ואנקה יוצע לרבים, וצדקה קוראים ליושב הכרובים, כי הנה טובים חללי חרב מהיושבים שוממים בלי תורה. וילבש ציר אמונים גבורה, ויאמר אל המין למה תריבני, ומה זה תשאלני? ויען המין על דבר ישו משחינו אשר חרפתם אותו בתלמוד מכמה מאות שנה. ויאמר הרב, התלמוד הוא יותר מט"ו מאות שנה. ויפנה הרב אל המלכה ויאמר, אנא אדונתי! אל תכריחני לענות לדבריו אחר כי התלמוד ישן נושן ועד הלום אין דובר עליו דבר. והנה הירונימוס הגלח ידע כל תורתנו וכל התלמוד כאשר נודע לכל הגלחות, ואם היה בו דופי לא היה מניחו עד כה. ועוד הכי עד הלום לא היו גלחים ומשומדים חשובים כאלה ואין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם זה ט"ו מאות שנה. ומה מצאתם בנו להביאנו פה להלחם על תורתנו ולעמוד על נפשנו בשביל החוטא הלז אשר כפר בדברי חכמינו שהיו יותר מט"ו מאות שנה ולא היה מאמין רק ככתוב בתורת משה בלי פתרון. ואתם ידעתם כי לכל דבר צריך פשר, ועל כן הבדלנוהו ונדונוהו, ומאז ועד עתה חשב עלינו רעה לעקור את הכל. אך לשוא נשא את נפשו כי על התורה נמות והנוגע בה כנוגע בבבת עינו. ואם עלינו תעבור זעם (לשרוף את התלמוד בצרפת), הלא נדחנו בקצה הארץ ותורתנו זאת קשורה בבבל ובמדי וביון ובשבעים אומות, ומעבר לנהרי כוש היא. הנה גופנו בידכם אך לא נפשנו. ואינכם יכולים לעקור את התורה רק בתוך ממשלה שלכם. ויען חצרון אחד משרי המלך, אל יגע בכם איש. ויאמר המלאך הדובר, לא תוכל לשמור אותנו אתה מפני העם. ויחר אף המלכה על הדברים האלה ותאמר לו, אל תוסף דבר עוד כדברים האלה, כי בדעתנו לשמור אתכם וכל אשר לכם וגם חטא ועון יהיה לכל אשר יגע בכם לרעה, כי כן מצינו בספרים מפי האפיפיור, לכן תענה לדברי המין הזה ולא תמנע. ויאמר הרב, מי יכריחני לזאת לשלוח יד בכל ישראל ע"י תשובותי, אולי לא תהיינה לרצון לפניכם. וטרם כל אקראכם למשפט לפני האפיפיור אם יכריחני לענות לדברי המין. ויאמרו לו הגלחים, על פיו נעשה הדבר ולכן תענה אם תוכל, ואם אין נראה מה לעשות, ונראה מי יהיה בעזרכם ומי יצילכם. ויאמר הרב, על דעתכם אענה חלקי, ואם אשגה לא שלחוני עם קדוש. ויקם החסיל המין הכסיל, ויפרוש אולת וישאל את קהלת: האתה מאמין בארבעה אלה, פירוש בארבעה סדרים של התלמוד? ויען יועץ פלא, אני מאמין לכל החקים והמשפטים הכתובים בהם, אשר דרשו להורותנו, ונקרא תלמוד ע"ש המקרא (דברים יא, ט): |
ולמדתם אותם את בניכם.
|
אך יש בהם דברי אגדה להמשיך את לב האדם להבין המליצה, ויש בהם דברי פלא שקשה להאמין לכופר ולאפיקורוס ולמין, ועליהם אין צורך להשיבך, אם תרצה תאמין ואם לא תרצה לא תאמין בהם. כי אין משפט נכרת על פיהם. אמנם ידעתי כי החכמים בתלמוד לא כתבו מאומה רק דברים כנים ואמתים, ואם מופלאים הם לשומעיהם הלא יש כאלה רבים במקרא, כמו אשתו של לוט שהייתה נציב מלח, ופי האתון של בלעם שדיבר עמו ומלחמת סיסרא שנלחמו הכוכבים ממסילותם. ומעשה יונה וקיקיון של יונה שבין לילה היה ובין לילה אבד, ומעשה דאלישע שהחיה את המת מקברו וכיוצא בהם רבים. וגדול הוא המיישר את המקראות על אופניהם פן יבולע לאדם בראותו מקראות המכחישין זה את זה ויהפוך למין, ועליו נאמר: |
אני ה' אלהיך מלמדך להועיל (ישעיה מח, יז)
|
שלמד לו הקב"ה תלמוד להועיל לבוא בסוד התורה ולפלס מעגל דרכיה. וזה לך לעד: כתוב אחד אומר: |
פוקד עון אבות על בנים (במדבר יד, יח)
|
וכתוב אחד אומר: |
לא יומתו בנים על אבות (דברים כד, טו).
|
כתוב אחד אומר: |
וירד ה' על הר סיני (שמות יט, כ)
|
משמע שירד מן השמים, וכתוב אחד אומר: |
כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ, כב)
|
משמע שלא ירד; כתוב אחד אומר: |
לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (דברים כג, ד),
|
ודוד המלך בא מרות המואביה. סוף דבר אין הפה יכול לספר קושי המקראות, לולי התלמוד שמוכיח ביניהם, והכל ניתן מסיני, ואפילו שאחד מתיר ואחר אוסר, אחר מטהר ואמר מטמא עליו כתיב: |
אחרי רבים להטות (שמות כג, ב)
|
והלכה כרבים לעולם. ולולי התלמוד לא היה אדם יכול ללמוד מצוה אחת כתיקונה ולא יכול לדעת מהותה. כי הנה מצות שבת כתובה בחמשה מקומות במקרא, כאן מעט וכן מעט, וטרם שיגיע לשני שכח הראשון. ובתלמוד כל המצוות שבתורה דבקות [83] יחד וטוב ונוח הוא ללמדם. וגם יש מצוות שכתובות בספר ואין להבין בלי קבלה. וכתיב: |
כי יפלא ממך דבר למשפט ועלית אל המקום וגו' (דברים יז, ח),
|
וכתיב: |
על פי התורה אשר יורוך ואל המשפט אשר יאמרו לך תעשה (שם פסוק יא),
|
הרי מסרם הקב"ה לחכמים, דכתיב: |
שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (דברים לב, ז),
|
נמצא שצריך קבלה. לפיכך עשו חכמים סייג לתורה והרחקה לבלתי יפגע בעבירה עצמה, כגון שניות לעריות, ואסמכתות אקרא, דכתיב: |
ושמרתם משמרתי (ויקרא ח, לה),
|
פירוש עשו משמרת למשמרתי. ומי שאינו לומד התלמוד לא יוכל להבין המקרא, משל לאדם שנמסרו לו מפתחות הפנימיות והחיצוניות לא נמסרו לו. האיך יכנס? וישאל המין להרב להשבע לו שיענה לו האמת ואל ידיחהו בדבר שקר בפלפול וחריפות, ואף כל הגלחים אמרו שישבע. ויען הרב ויאמר, אוי לי כי באתי לפניכם למשפט, כי חרשתם רשע ועולתה קצרתם, וכי יש בידכם להשביעני על דברי האכזר הזה ועל דבותיו? והלא לא מצינו בכל המקראות שבועות הדיינים רק על תביעות ממון, דכתיב: |
שבועת ה' תהיה בין שניהם (שמות כב, י),
|
אך על דברי רוח לא מצינו שבועת הדיינים, ואתם באתם לשמוע דברינו וגם לשפוט אותנו. ועתה הזהרתי אתכם שלא תשבו למשפט עלי, כי אם בקשתם לשופטני אשפוט גם אתכם כמוני כמוכם. ותען המלכה ותאמר אליו, אני מבקש ממך שתשבע. ויאמר הרב, אנא אדונתי! מעולם לא נשבעתי ולא אתחיל להשבע עתה, ואם אשבע לכל דיבור ומענה אשר אני משיב לו שאינו כרצונו ושהוא נגד אמונתכם אז יקראני עבריין על שעברתי על שבועתי בעיני הגלחות הזאת. ועוד כתיב: |
לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ, ז),
|
פירוש לחנם לדבר שאינו צורך. ואף אמנם לא אכחד כי אגיד האמת, והמופלא ממני ידוע לאחרים שגדולים ממני כפלים ואני הצעיר מכולם, אף לא נסיתי לצאת ולבוא לפני הגלחות הזאת. ותאמר המלכה, אחר שהדבר כל כך קשה לו ולא נשבע מעולם, הניחוהו. ויפתח האתון את פיו ויאמר, כתוב בתורתכם המעביר כל זרעו למולך פטור, ואם העביר קצת מזרעו חייב שנאמר: מזרעו (ויקרא כ, ב) ולא כל זרעו (סנהדרין סד:). ועל זה ועל כיוצא בו יפלא כל רוח, ומי יאמין לזאת שאם העביר קצת מזרעו חייב מיתה ואם הרבה לחטוא והעביר כל זרעו אז יפטר ממיתה? ויקומו ההגמונים לצחק וגם המלכה נפלאה. ויען הרב ויאמר, עוד יבא היום שלא תצחקו ולא תלעיגו על זה אף תתנחמו על אשר עשיתם כן אם תוכלו. ועתה ידעתי את דרכיכם אשר גמרתם בדעתכם להבהילנו. והלא טוב וישר הוא לשמוע את דברי טרם תצחקו על התורה. ויאמר הרב, אנא אדונתי! שמעי נא מילי, מי חטא יותר ההורג איש אחד או שנים? ותען המלכה ותאמר ההורג שנים, וההורג ארבעה חוטא יותר מההורג שנים, כל המוסיף להרוג מוסיף לחטוא. אמר הרב, אמת אמרת ויושר פשרת, והנה כתיב בתורה ארבע מיתות ב"ד סקילה שרפה הרג וחנק, וכלם נמסרו לב"ד להרוג את המחויב באחת מאלה, וכל המומת מתודה ואז נמחלו לו עונותיו. וכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע |
יעכרך ה' ביום הזה (יהושע ז, כה),
|
פירוש היום הזה אתה עכור אבל אין אתה עכור לעולם הבא (סנהדרין מד:), הלכך כשהעביר מקצת זרעו היה חייב סקילה ומתודה ומתכפר, אבל כשהעביר כל זרעו שחטא יותר מדאי לא ניתן רשות לב"ד ליתן לו כפרה ולא ימות בחטאו, והקב"ה אשר בידו כל הנפשות ידין אותו כראוי. והטעם הזה מצא חן בעיניהם 3. אח"כ פתח אויב את פיהו ויוסף לשאול ויאמר, זה העם מחרפים ומגדפים את אלהינו ואתם הגלחות מה לכם להניחם ביניכם. הם מדברים ביראתכם ישו ואומרים כי נידון בצואה רותחת. ויקרא לפניהם המאמר בסוף פרק הניזקין (גיטין נז.) דכתיב: |
אונקלוס בר קלוניקוס בעי לאיגיירי אזיל אסקיה לבלעם בנגידא, פירוש על ידי אוב, אמר לו דינא דהאי גברא במאי? א"ל בשכבת זרע רותחת.
|
ויאמר המין על מי נאמר זה? ויען הרב על בלעם נאמר ואתה הידעת למה נידון בשכבת זרע? ולא ידע המין. ויאמר הרב אני אגיד לך, לפי שהתחילו העם לזנות בשטים בעצת בלעם, לפיכך הוא נידון סאה בסאה, כדכתיב: |
בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז, ח),
|
במדה שאדם מודד מודדין לו. ויקרא המין אח"כ: |
אסקיה לישו בנגידא א"ל דיניה דהאי גברא במאי?
|
וישאל המין על מי אמר כן? ויען הרב על ישו ועליו שאל כן. ויאמר המין ומה ענה לו שנידון בצואה רותחת? ואמר זה בלשון לעז לפני המלכה כדי להבאיש את ריחנו. ויען הרב, מיום שנפרדת ממנו זה ט"ו שנה בקשת תואנה עלינו להתגולל בעלילות רשע ולא תצלח, ובאמרי פיך עתה נוקשת. והנה אשיבך כדבריך כן הוא, ובכתוב לא אכפור, בשביל חרפתך. אמנם לא על אלהי הנוצרים דברו ככה רק על ישו אחר שהלעיג על דברי חכמים ולא האמין לדבריהם כמוך, רק האמין בתורה שבכתב. ותדע שכן הוא, שהרי אין כתיב ישו הנוצרי אלא שם גרידא שהיה בזמן אחר, [84] כי אם היה אותו האיש לא זו בלבד עשה אלא הסית והדיח את ישראל ועשה עצמו אלוה וכפר בעיקר התורה, אלא ודאי אחר היה שלא כפר בתורה שבכתב רק בתורה שבעל פה ונקרא מין. ויען אויב ויאמר, אתם נלחים תנו לבבכם לזאת וראו את העם היושבים בקרבכם המבזים את אלהיכם. והתחיל לקרוא באזניהם כל ההוא דנגמר הדין דכתיב: |
כשיצא ישו ליסקל יצא הכרזה לפניו ארבעים יום ואמרה ישו הנוצרי יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל, וכל מי שידע לו זכות יבא וילמד עליו (סנהדרין מג.)
|
הרי שקורין אותו מכשף מסית ומדיח. ויען הרב הלא סקלוהו אבותנו ועל זה פטרתם אותנו כי לא היינו שם, וכ"ש על מה שכתוב עליו שאין לכם ראיה כי באותן הימים נכתב כן 4. ויאמר המין, עוד זאת דברתם מהתלות וקראתם אותו בן שוטה, וכן כתוב בפרק ארבע מיתות ב"ד (סנהדרין פז.): |
וכן עשו לבן סדטא בלוד ותלאוהו בערב פסח. בן סטדא, בן פנדירא הוא? אמר רב חסדא, בן סטדא בן פנדירא בן פפוס בן יהודה הוא! אלא אימא אמו סטדא אמו מרים מגדלא נשי הואי כדאמרי בפומבדיתא סטת דא מבעלה.
|
הרי שקורין אותה שוטה. ויחר אף ההגמונים ויאמרו למה דברתם כך במרים ומה עשתה לכם? ויאמר הרב מדוע נבהלתם ולמה חרה אפכם, ומי שם אתכם שופטים עלי? והנה שכחתם המקרא: |
חרשתם רשע ועולתה קצרתם (הושע י, יג),
|
הלא כתיב: |
שמוע בין אחיכם שפטתם צדק בין איש ובין אחיו (דברים א, יז),
|
וכתיב: |
צדיק הראשון בריבו ובא השני וחקרו (משלי יח, יז),
|
לא היה לכם לשמוע דבריו, כי חמת עכשוב בשפתיו. ועתה שמעו נא מלי, ודאי כדבריכם כן הוא שאין לנו דבר לדבר עליה סרה, כי מה חטאה ומה פשעה? ועוד כי מעצמנו ובשרנו היא, וכל התלמוד וכל האגדות לא דברו עליה. וההיא שהגיד עליה אחרת היא. והא לכם עדיי, כי מעשה אלהיכם היה בירושלם והאשפלקרא עדיין שם. ואותו מעשה היה בלוד. ועוד שמיתתו היה בסקילה ולא בתליה. ועוד דלא כתיב וכן עשו לישו הנוצרי, ועוד שבעלה או ארוסה של מרים אם הנוצרים היה שמו יוחנן או יוסף, וכן כתיב באונגליון שלכם, וזה נקרא שמו פינדירא או פפוס בן יהודה. ועוד נקרא שמה של אותה מרים "מגדלא נשייא" והיא הייתה בימי רב פפא ואביי כדאיתא במס' חגיגה (ד:), וזה היה שבע מאות שנה אחר מעשה ישו הנוצרי שהרי אותו מעשה של ישו היה לפני חורבן הבית. המין הביא עוד המאמר: |
לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כמו יהושע בן פרחיה שדחפהו לישו בשתי ידים, דכד קטיל ינאי מלכא רבנן ועדיין יהושע בן פרחיה באלכסנדריא של מצרים שאל ליה שמעון בו שטח: מני ירושלם עיר הקדש ליכי אלכסנדריא של מצרים: בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה. ואתא, איתרמי בההוא אושפיזא עבדו ליה יקרא טובא. אמר יפה אכסניא זו! א"ל ישו, רבי! עיניה טרוטות. א"ל רשע בכן אתה עוסק? אפיק שלש מאות שופרי ושמתיה. אתא לקמיה א"ל קבלי [בתשובה], לא אשגח ביה. חדא זימנא הוי קורא קריאת שמע, אתא לקמיה סבר לקבליה, אחוי ליה בידיה, והוא סבר דהוי קא מדחי ליה. אזל זקיף לבינתא וסגיד לה. א"ל חזור בך. א"ל כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ואמר מר ישו הנוצרי כישף והסית והדיח משמע שהשתחוה ללבינה. איכא דאמרי דההיא לבינה עשויה כשתי וערב כמעשיהם (סוטה מז.; סנהדרין קז').
|
ויען הרב ויאמר, לפי האמת לא היה זה אלהיכם, כי ישו זה היה בימי יהושע בן פרחיה ובימי ינאי המלך, ושמעון בן שטח רבו של יהודה בן טבאי ושל שמעיה ואבטליון והלל הזקן ראש הנשיאים. ואמרינן בפרק קמא דשמת (טו.) הלל ושמעון בן גמליאל נהגו נשיאותן לפני הבית מאה שנה, ושמעון בן שטח קדם לפניהם שני דורות, נמצא שזה ישו היה קודם לשלהם יותר ממאתים שנה. וכן ההוא דקאמר בחלק (סנהדרין פ"א) ונגע לא יקרב באהליך (תהלים צא) לומר לך שלא יהיה לך בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים כמו ישו הנוצרי היינו ההוא דיהושע בן פרחיה. ויכול להיות שגם שלהם היה נקרא שמו ישו ותרי ישו הוי. ויאמרו הגלחים, מי יאמין לדבריך, ושפת חלקות במאמריך, למען תצדק בדבריך ותזכה בשפטיך, כי חלקת לשנים דבר אחד, שתאמר שיש שם שני ישו הנוצרי והדיחו וכולם נתלו בערב פסח. ויען הרב אל הגוים לאמר: לא כל לויש הילודים שוים ויש שאינם מלכים בצרפת. כי לא הייתה כזאת מעולם שנולדו שני אנשים בעיר אחת ושם אחד להם ומתו במיתה אחת? הלא רבים כאלה בארץ. ותאמר המלכה להגלחים, מה לכם להבאיש ריחכם? הנה לכבודכם אמר שעל אלהיכם לא פערו פיהם ולא אמרו עליו כך שיהא נידון בצואה רותחת, ואתם מבקשים להוציא חרפתכם מפיו, הלא לבושת לכם להוציא דבר הצואה מפיכם כן. ותוסף המלכה ותאמר אל הרב, על אמונתך תאמר לי האמת, וכי יש עוד ישו אחר? ויען הרב [85] ויאמר, כן אחיה ואשוב לביתי כי עליו לא אמרו כן שיהיה נדון בצואה רותחת ולא דברו עליו כדברים האלה. ויוסף הצורר המורה והסורר, וישאל מהו בת קול? ויען הרב ויאמר, זה הברת קול ולא קול ממש, ומיום גלותם של ישראל פסקה נבואה ממנו והיו משמשין בבת קול (ב"מ נט:). ויען המין ויאמר, שמעו נא חכמים דברתי, אל בנים סכלים מלתי, האומרים דברים תמוהים. ויקרא באזניהם דברי דיבה אחת: |
ההוא דבבא בתרא (עד.) רבה בר בר חנה הוה קאזיל באורחא שמע בת קול דאמר אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי? אתא לקמיה דרבנן אמרו לן כל אבא חמרא וכל חנה שטייא, היה לך לומר מותר לך מופר לך!
|
מי ישמע לכם בדברים האלה לאמר כי אלהיכם יתאונן על שנשבע, והם חרפו את רבה על שלא אמר מופר לך? מה דעתכם כסל שאומרים לכל מי שנדר ונשבע שבועה שיכול חברו להתיר נדרו, ובכל שנה ושנה אומרים ביום הכפורים להפר נדרים ושבועות שמשביעים הגוים, ולכן אין מקיימין כל נדר ושבועה לשום גוי. ועוד איתא במסכת נדרים הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד ביום הכפורים (בר"ה) ויאמר כל נדרי וכו' (נדרים כג:).5 ויוסף לאמר, כי שלשה הדיוטות יכולין להתיר הנדר ולכך אין מקיימין נדר ושבועה שנודרים ונשבעים לכל גוי. ויאמר, זה העם לא היה כי אין להם אמונה. וישם ה' רוח בפי ציר אמונים להשיב למינים דברים נכוחים למבינים. ויען הרב ויאמר, אוי לך כי רוח קנאה ושקר וכזב מבעתך והאמת שנאת ופיך שלחת ברעה, ועתה אשיבך על תחלת דבריך שנפלאת על שהיה ה' מתאונן על שבועתו, הלא מקרא מלא הוא: |
וינחם ה' על הרעה (שמות לב, יד),
|
וכן על שבועת המבול: |
אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ (ישעיה נד, ט)
|
וכתיב: |
את קשתי נתתי בענן והיה לאות ברית ביני ובין הארץ וגו' ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר (בראשית ט, יג-טו).
|
ואשר אמרו לו היה לך לומר מופר לך, היא רק מליצה לאמר כי אפשר לו להפר השבועה ע"י תשובה ומעשים טובים. ואשר שאלת על כל נדרי, שפיל לסיפא |
ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה (במדבר טו כו),
|
שאין אנו מפירין רק השגגות שלא יכשל אדם בנדרו או בשבועתו בשוגג. ודקאמרת שלשה הדיוטות מתירין נדרים ושבועות היינו אותן שאינן אלא לעצמו ואין לאחרים חלק בהן, אבל הנדרים שבין אדם לחבירו אין אדם יכול להפר אלא מדעת חבירו. וראיה לדבר דצדקיהו לקח הוא ובניו שנאמר: |
ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו ואת עיני צדקיהו עור וגו' (מ"ב כה, ז)
|
כי במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים (דהי"ב לו, יג),
|
והוא התיר את השבועה שלא מדעתו (עיין נדרים סה.) ועוד כתיב גבי גבעונים: |
ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה
|
אע"פ ששקרו להם ואמרו מארץ רחוקה באנו ולא היו מיושבי ארץ כנען (יהושע ט, יט), לא יכלו להפיר שבועתם שלא מדעת הגבעונים. ועוד כתיב: |
מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת וגו' (דברים כג, כד)
|
סתם לכל איש. וירם המין קולו ויאמר בנים רשעים אתם כאשר התרתם לשפוך דם גוים, ואמרו חכמיכם טוב שבגוים הרוג וגו'. ויען הרב ויאמר, ברוב דברים לא יחדל פשעיך, ועתה הראשונות אודיעך ואחרונות אשמיעך כי יש בהוראת "גוים" טובים ורעים. טובים שנאמר: |
הללו את ה' כל גוים (תהלים א),
|
ורעים שנאמר: |
כל גוים שכחי אלהים (תהילים ט, יח).
|
והנה המאמר הזה טוב שבגוים הרוג הוא במסכת סופרים (פט"ז) וכתיב שם: |
במלחמות שבגוים הרוג,
|
והדין נותן כך על המקרא דכתיב: |
ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ( יד, ז)
|
במלחמת פרעה, ושאלו שם, ואותם סוסים מהיכן היו? והלא מתו כל סוסי מצרים בברד שנאמר: |
כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד ומתו, הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים וגו' (שמות ט, יט-כ),
|
והם נתנו סוסיהם אל פרעה להלחם בישראל, ומכאן אמר ר' שמעון טוב שבגוים במלחמה הרוג, כי אין לך אדם כשר ונאמן בהם, שכיון שבא להלחם עמך ובא להרגך השכם להרגו, ואפילו בישראל מותר שנאמר: |
ואם במחתרת ימצא הגנב וגו' (שמות כב, א),
|
וכשבאים בני ישראל להלחם עם הגוים אפילו בשבעה עממים שחייבים לכלותם שנאמר: |
לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז)
|
צריכין לקרוא להם לשלום (שם כ, י), וכ"ש שלא בשעת מלחמה, ואומה שאנו בינהם והם שומרים אותנו להחיותנו אנחנו מחזיקים איסור ועונש להזיקם אפילו כמלא חוט השערה לא בגופם ולא בממונם. ועל שפיכות דמים הזהירנו על כל האומות דכתיב לא תרצח ולא הבדיל בין ישראל לשאר אומות. נקוט האי כללא בידיך דכל גוי שבתלמוד שהוציאו מן הכלל היינו באחד משבעה עממין שהשלימו למס אעפ"כ אמרינן דאסור לבא עליו בעקיפין (ב"ק קיג.) שנאמר: |
וחשב עם קונהו (ויקרא כה, נ')
|
ואפילו כשידנו תקיפה עליהם. ועוד תנינן: |
מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי גוים עם חולי ישראל וקוברים מתי גוים כמו [86] מתי ישראל ואין מוחין עניי גוים מלקט שכחה ופאה (גיטין סא.),
|
וחייב אדם ליתן שלום לגוי (ברכות יז.)
|
ור' יוחנן הוי קאי מקמיה מבי דארמאי לכבודם וכו' (קדושין לב:, לג.).
|
וישביעו ההגמונים את ציר אמונים: על אמונתך תאמר אם נוכל להושע ע"פ תורתכם? ויאמר הרב, אגיד לכם דבר אשר בו תושעו אף לפי אמונתכם, אם תשמרו שבע מצות שנצטויתם עליהן, בהן תושעו. ויענו ויאמרו הנה עשר מצות יש לנו (עשרת הדברות). ויען הרב טוב ויפה לפניכם, אבל זה המין הנה נצטוה על תרי"ג מצות כיון שנכנס בברית שלנו חייב עליהן. ויש גיהנם אחר לפושעים בגופן בין גוים ובין ישראלים, ומקרא מלא במלאכי (ג, יט): |
כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא.
|
ואותו היום שישרפו הזדים יהיה מרפא לצדיקים שנאמר: |
וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג, כ).
|
ואחר שישרפו יהיו אפר תחת כפות רגליהם של צדיקים שנאמר: |
ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם וגו' (שם ג, כא).
|
ונמצא בדברי רבותינו שיש גיהנם כלה ויש גיהנם שאינו כלה (ר"ה יז.). ועל אשר שאלת לקוראים בתפלה על מלכות זדון ואמרת שהיא מלכות זו, הנה עולה תחת לשונך ותרמית בשפתיך, כי על מלכות זו לא דברנו, ולא נקרא זדון אלא אותו המכיר את בוראו ובועט בו, ועליהם נאמר: |
והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וגו' (מלאכי ג, יט),
|
כמו פרעה מלך מצרים שבעט ואמר: |
מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה, ב),
|
עליו נאמר: |
כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח, יא).
|
וכן נבוכדנצר מלך בבל שהיה מכיר בוראו ואמר: |
אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיה יד, יד),
|
ועליו אמר ירמיה (נ, לא): |
הנני אליך זדון וגו'.
|
וכן מלך אשור שאמר: |
מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושלם מידי (מ"ב יח, לה).
|
והם הרגו את ישראל והגלום מעל אדמתם וטבחום ושרפו בתיהם והיכלם וגזרו עליהם מיתות רעות בכל יום - על אלה מלכיות אנו אומרים מלכיות זדון מהרה יכרתון. אמנם המלכות הזאת, והאפיפיור אשר מצוה בכל כחו לשמור אותנו ולהחיותנו ולתת לנו מחיה ושארית בארצם ועל ידם אנו חיים, אחר הבורא, מי ישמע כזאת שנגמול רעה תחת טובה. ואם צר ואויב הרע לנו, הכי נקצוף על כל העם? על זה נאמר: |
האיש יחטא ועל כל העדה תקצוף? (במדבר טז, כב).
|
לא יהיה כדבר הזה, ולא יעלה על לב איש ישראל מעולם לשלם רעה תחת טובה, אלא על זאת המלכות נאמר: |
הוי מתפלל בשלומה של מלכות (אבות פ"ג ב).
|
הערות:1. נזכר בתוספות ברכות מג. יומא יח: כתובות פו. 2. כוונתו על ארבעה סדרי התלמוד, כי על זרעים וטהרות אין גמרא. 3. באמת דחה אותם בקש. והטעם העקרי הוא, כי מקצת זרעו למולך היה חוק הגויים בימים ההם, ואם העביר כל זרעו לא עשה כחוק ולא היה מתכון לעבודה זרה, רק בשיגעון נהג. 4. ומופלא הוא לפי המסופר שסקלוהו שלא דברו עליו יותר ולא הוזכר בכל התלמוד לבד שם בשעת המעשה ובקוצר, כי ראו ברוח הקודש שעתידים לדרוש אותנו על הדבר הזה ולכך לא הזכירו יותר ממנו. (הערת המעתיק) 5. מכאן ואילך חסר בנוסח וואגנזייל והוספתי מהנדפס בטהארן תרל"ג. |